מקרא
בראשית פרק כב
(א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה וחרה אפו של הקב"ה על זאת וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם כלומר נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך[1] וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(ב) וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה הוא ירושלים וקרא הקב"ה לכל הארץ מוריה על שם הר המוריה שבתוכו. ומה שנקראת ירושלים הר לפי שהוא מלשון אלך לי אל הר המור (שיר השירים ד, ו) והקנמון והבושם הטוב היה גדל שם[2] וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה ואברהם ידע את הארץ ולא ידע את ההר ולכן אמר לו -[3] עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה ושם אותם על החמור[4] וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים:
(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק ושלטה בו עינו לראות מקום מרחוק ברצון האל ית' כענין ויראהו ה' את כל הארץ והבין שבאותו המקום יהיה מקום הזבח[5]:
(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר ולא רצה לנהוג את החמור לקום קדוש זה[6] וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אמר נשובה כיון שלא רצה שידעו שהולך הוא להקריב את יצחק ויעצרו בידו[7] אֲלֵיכֶם:
(ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת סכין וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
(ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה:
(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה יבחר[8] לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו:
(ט) וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הידוע במצות התורה שלא יהיו אבניו גזית, וכן מקומו הידוע בהר המוריה[9] וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים:
(י) וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ:
(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְקֹוָק מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם פעמיים, כך מנהג הקורא בחפזון[10] וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(יב) וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי הכל גלוי לפניו אלא פירש עתה הודעתי לכל העולם ולא יוכלו לקטרג עליך עוד[11] כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:
(יג) וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל עובר לפניו אַחַר כן ראה את האיל מדי עברו נאחז נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בסבכי היער חשב בלבו ודאי זה המלאך בא בשליחותו של הקב"ה וזימן לי איל זה תחת בני ולכן נאחז בסבך שאוכל לקחתו ולהקריבו[12] בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:
(יד) והודה והתפלל אברהם במקום ההוא וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְקֹוָק יִרְאֶה ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות אֲשֶׁר יֵאָמֵר עד הַיּוֹם שיאמרו לימי הדורות עליו בהר זה יראה הקב"ה לעמו[13] בְּהַר יְקֹוָק יֵרָאֶה:
(טו) וַיִּקְרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם:
(טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם יְקֹוָק כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:
(יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו כבר הבטיחו שירבה זרעו ככוכבי השמים (לעיל טו, ה) וכחול אשר על שפת הים, הוסיף לו עתה שנשבע בשמו הגדול שירש זרעו את שער אויביו, ושלא יגרום החטא שיכלה זרעו או שיפול ביד אויביו ולא יקום[14]:
(יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ כשיקראו כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד כלם יתברכו בזרעך וישתדלו להדמות להם עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי ששכר מצוה מצוה שתזכה בזה שיהיה נביאי בניך לנס עמים מורים לגוים עבודת האל ית' ולך תהיה צדקה[15]:
(יט) וַיָּשָׁב אַבְרָהָם[16] אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע: פ
(כ) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בזקנותה כמו שרה[17] בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ:
(כא) אֶת עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם:
(כב) וְאֶת כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל:
(כג) וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם:
(כד) וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא הגיד המגיד שגם פילגשו ילדה את מעכה שהיתה כמו כן ראויה לבנו אם לא יבחר ברבקה ולא יצטרך לזרע כנען[18] אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה: ס
נביא
מלכים ב פרק כג
(ז) וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים ששם היו נשים מיוחדות לזנות אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים ויריעות לכסות לָאֲשֵׁרָה:
(ח) וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מזרע אהרן, אשר נעשו כומרים לעכו"ם, הביאם לירושלים להחזירם בתשובה מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת השליך שם נבלות וכדומה אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת אשר עמדו מול הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר הָעִיר אֲשֶׁר עַל שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר כלומר הבא איש בשער העיר היתה זאת הבמה לשמאלו:
(ט) אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח יְקֹוָק בִּירוּשָׁלִָם עם שהחזירם למוטב, מכל מקום לא הניחם לעבוד במזבח ה' כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת משירי מנחה, הנאפה מצות, והוא הדין לשאר קדשים בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶםלקחו חלק בין הכהנים, והיו אם כן כבעלי מומין, שאינם עובדים וחולקין:
(י) וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת הוא המקום שהיו מעבירים שם בניהם למולך, ונקראה כן על שם שהיו מכים בתופים, לבל ישמע האב נהמת הבן כשהוא נשרף בין המדורות, ולבל יכמרו רחמיו אֲשֶׁר בְּגֵי בני בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ:
(יא) וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ כי מלכי יהודה היו מיחדים סוסים לעבודת השמש, לרכוב בהם לקראתו בבוקר מִבֹּא ממקום שבאים בה ל - בֵית יְקֹוָק אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ:
(יב) וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית יְקֹוָק נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם הוציאם במהירות וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן:
(יג) וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית הר הזיתים אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לא שממש בנה אותם שלמה אך העלים עיניו מנשותיו שבנו הבמות האלו ולזה יחס הכתוב בנייתם אל שלמה לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ:
(יד) וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם לטמא אותם וידמה שמעצמות עובדי ע"ז עשה זה:
(טו) וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה:
(טז) וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר כי היה דרך עובדי אלילים לעשות בית הקברות סמוך למזבח ובמות אליליהם, כי היו דבוקים בטומאה, ומזה ידע שהיו הקברים מצד עובדי העגלים לכן -וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר יְקֹוָק אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(יז) וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה ראה ציון על קבר משונה בגדלו, ושאל עליו של מי הוא וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר קבלה היתה בידם כי מעת שנקבר שם הנביא עד הזמן ההוא יותר משלש מאות וחמשים שנה אלא קבלה היתה בידם בן מפי אב הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל:
(יח) וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן כי בקבר אחד היו עצמותיו אצל עצמות הנביא אשר בא משומרון הוא הנביא הזקן נביא השקר ובבית אל היה יושב אז אבל משומרון בא שם:
(יט) וְגַם אֶת כָּל בָּתֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל:
(כ) וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם:
(כא) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה:
(כב) כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה אין פירוש שלא נעשה פסח מימי השופטים עד ימי יאשיה, רק שלא נעשה בטהרה ובביעור ע"ז ובהסרת הבמות עד העת ההיא. לפי שבימי שאול ודוד היו הבמות בישראל וכן בימי שלמה עד ימי חזקיה, וגם בימי חזקיה לא עשאוהו כל ישראל כמו שנזכר בדברי הימים שקצתם היו מלעיגים על שלוחי חזקיה, ומ"ש מימי השופטים פי' בדברי הימים מימי שמואל, שבימי שמואל שבו כולם בתשובה, מה שלא היה זה עד ימי יאשיה:
(כג) כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַיקֹוָק בִּירוּשָׁלִָם:
כתובים
משלי פרק י
(ו) בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק כולם מברכים את הצדיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס פיהם מלא דברי גזל עד שמכוסה מרוב גזל שמדברים: (ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה כשנזכרים בצדיק אע"פ שכבר אינו בחיים מברכים אותו וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב הרשע גם בחייו שמו נחשב לרקוב.(מבוזה): (ח) חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת מי שלבו מלא חכמה (בתורה) ירדוף לעשות מצות כשיזדמנו לו וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט מי שהוא אוויל ובשפתיו מדבר אוולת ואינו לומד תורה , יכשל אף בעברות: (ט) הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח הנוהג בתמימות הולך בבטחון (כיון שאינו מערים על הבריות) וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ המעקם דרכיו יוָדַע לכל עקימות דרכו: (י) קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת הרומז בעינו לאחר , כדי ללעוג על חברו, או לעשות לו דבר רע, יגרום לעצמו עצב כי ידאג שמא יתגלה הדבר למי שלעג עליו או שנתכון לעשות לו רעה וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט האויל המדבר בשפתיו רעה שיעשה לחבירו , יכשל כי יודע הדבר: (יא) מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק פי הצדיק מוציא תמיד דברים שנותנים חיים כמעיין של מים חיים וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס פיהם מלא בדברי גזל וכאילו עובר על גדותיו ומכסה על פיהם: (יב) שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים השונא לחבירו מעורר עליו מריבות (אף בדברים קטנים שדרך בנ"א לסלוח) וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה האוהב לחבירו אפילו יעשה לו פשע יסלח וימחל לו: (יג) בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה הנבון פיו עוסק בחכמה ועל ידה מיישר דרכווְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב שאין לבו חפץ בחכמה , צריך שיכו בשבט גופו ליישר דרכיו: (יד) חֲכָמִים יִצְפְּנוּ דָעַת החכמים שומרים את מה שיודעים ואינם מגלים וּפִי אֱוִיל מְחִתָּה קְרֹבָה שמגלה לכל מה שבלבו, שברו קרוב לבוא (כיון שהכל יודעים את תכניותיו): (טו) הוֹן עָשִׁיר קִרְיַת עֻזּוֹ ממונו הרב של העשיר היא עיר חזקו מְחִתַּת דַּלִּים רֵישָׁם השבר של העניים הוא העוני שלהם. והענין בתורה: שהחכמים, רבוי התורה שיש בהם היא חזקם כי אם יקשה לו במקום אחד יתורץ ויובן ממקום אחר . לא כן הדל בתורה כשיקשה לו במקום אחד אינו יודע שבמקום אחר יש תירוץ לקושיתו: (טז) פְּעֻלַּת צַדִּיק לְחַיִּים כל מעשיו להרבות חיים וטוב לו ולכלם תְּבוּאַת רָשָׁע לְחַטָּאת הרשע בתבואתו משתמש לחטאים. והענין שהצדיק לא די שכל תכליותיו הן טובות ומרבות חיים אלא אף האמצעים המביאים לתכלית יעשה באופן שמביא חיים , אך הרשע אף תכליותיו הן לעשות חטאים. פעולה = ההכנה לדבר. תבואה = התכלית של כל עבודות השדה: (יז) אֹרַח לְחַיִּים שׁוֹמֵר מוּסָר השומר ומקיים המוסר , מביא אותו לחיים וְעוֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה שאינו שומע מה שמוכיחים אותו , מתעה עצמו (מדרך החיים): (יח) מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר השונא לחבירו בליבו ובפיו מדבר אהבתו, חוטא בשניים :*לא תשנא * מדבר שקר וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל ואם מפני השנאה ידבר רעות על חבירו בזה הוא כסיל כי יביא לעצמו מריבות (אלא, או ימחל לו, או שיאמר לו שיש לו קפידה עליו): (יט) בְּרֹב דְּבָרִים לֹא יֶחְדַּל פָּשַׁע המדבר הרבה לא יוכל להמנע מלפשוע בדבריו (כגון לשוה"ר) וְחוֹשֵׂךְ שְׂפָתָיו מַשְׂכִּיל המונע שפתיו מדבורים מיותרים הוא משכיל: (כ) כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק דברי הצדיק ככסף משובח לֵב רְשָׁעִים כִּמְעָט אפילו לבם שהוא מקום המחשבה , יש בו מעט טוב ורובו מחשבות רעות:
משנת ההלכה
בראשית פ' כ"ב פס' ג'
"וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמרו" וכו'
א. זריזין מקדימין[19] למצוה[20] כדכתיב "וישכם אברהם בבקר" (פסחים ד א') ולכן מצוה המוטלת האדם יקדים לעשותה[21] (חיי אדם ח"א כלל ס"ח סעי' ו') ולכן אע"ג שאפשר לעשות הבדלה עד יום שלישי לכתחילה יבדיל מוקדם ככל האפשר (מ"ב סי' רצ"ט ס"ק ט"ז)
ב. דבר שמצותו ביום, יקדים בבוקר לעשותו ולכן מצוה למול מיד בבוקר (יו"ד רס"ב סעי' א') וכן אם לא בדק בדיקת חמץ בליל י"ד בודק מיד בבוקר (מ"ב תל"ג ס"ק ה') ודבר שמצותו בלילה, יקדים בתחלת הלילה. ולכן ראוי להתפלל ערבית מיד ביציאת הכוכבים. (שם ומ"ב רל"ה ס"ק כ"ו)
ג. דבר שמצותו ביום אין מצוה להקדימו לעשותו בלילה וכן דבר שמצותו בלילה אין מצוה להקדימו ליום[22] אבל אם אין תלוי ביום דוקא מצוה להקדימו כל מה שיוכל מיד כשחל המצוה[23] (שו"ת גינת ורדים יו"ד כלל ו' סי' י' ד"ה והא דכתבו)
[1] רשב"ם
[2] רבינו בחיי
[3] רמב"ן
[4] אבע"ז
[5] ספורנו
[6] חזקוני
[7] ע"פ פי' ר' יוסף בכור שור
[8] ת"י
[9] רבינו בחיי
[10] חזקוני
[11] חזקוני פי' ר' יוסף בכור שור
[12] רשב"ם
[13] רש"י
[14] רמב"ן
[15] ספורנו
[16] ויצחק הלך ללמוד אצל שם והמלאכים הובילוהו לשם וישב שם שלוש שנים כמש"כ בת"י.
[17] רמב"ן
[18] ספורנו
[19] עיין שבת דף ק"ל א' תוד"ה ר"א דמשום למהר המצווה חיללו שבת אע"ג דהיה אפשר לעשותה באיסור דרבנן וכן עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ל"ה דמילה בזמנה מלין ביום ח' אפי' שהוא ביה"ש דיום ט' דחביבה מצוה בשעתה וזריזין מקדימין מוכח דזריזין הוא חיוב גמור ואינו רק מעלה ועיין בשד"ח ריש מע' ז' דשיהוי מצוה לא משהינן הוא מדין זריזין ועיי"ל הע' כ"ג מש"כ בשם אבנ"ז או"ח תנ"ט או"ק ב' לחלק בין זריזין מקדימין למצוה הבאה לידך אל תחמיצנה ואין מעבירין על מצוה
[20] וז"ל המאירי הוריות דף י' ב' "כשתבא דבר מצוה לידו שיהא מכלל זריזים מקדימים למצות ולא יתאחר בעשיית מצוה שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה דרך כונה מעולה אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלמדה" ועיין שו"ת פנ"י אהע"ז סי' ט"ו בשאלה השניה בטעם דשיהוי מצווה לא משהינן גבי יבם "דחשו חכמים לשום קלקול פן שמא תטרוף השעה ותיבטל המצוה כמו שחשו לשמא תיבטל מצות יבמים וכו' אע"ג דמיתה וכו' לא שכיחא וכו' כיון שהיבם מוכן לפנינו אין מחמיצין המצוה" ונראה דטעם זה כתב דוקא גבי יבום וכ"מ צורת התשובה שם דמשמע דרק ביבום אין משהין כלל אבל בשאר מצוות אפ' דמשהין לעשותה מן המובחר ודלא כדברי שלום (יודייקין) ח"א סי' מ"ג ועיין שו"ת חו"י סי' ט' שכתב דאפ' דטעם דזריזין הוא משום שמא ימות [וזה צ"ע דזריזין שייך אף על שעה מועטת כגון לקרוא ק"ש מהרה בבוקר כשו"ע נ"ח סעי' ב' ועל זמן מועט כזה ודאי אין שייך שמא ימות] ועיי"ל הערה ז' וח'
[21] עיין חת"ס או"ח סי' ר"ח ד"ה ומ"ש דדוקא במצוה שכבר מוטל עליו יש לו לזרז ולהקדים ולא להמתין, ואפי' אם נאחר יהיה מצוה מן המובחר אבל מצוה שאנו מקבלים עלינו תחלה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך זריזין וטוב לקבוע ביום המובחר ולכן קבעו פורים באדר שני לסמוך גאולה לגאולה ועיין יעיר אזן לחיד"א מע' ז' אות ג' שזריז היינו "להקדים ולעשות הדבר הידוע ומוסכם בכמותו ואיכותו וענינו אבל להוליד עצה וענין חדש וכו' אז צריך ישוב ומתון לעמוד על נקודת המרכז וכו' והמקדים טרם זה הוא שטו"ת מלגאו ומלבר
[22] ז"ל החת"ס ח"ז סימן ע"ד "וא"א להקדים בדבר שמצותו בלילה כמו ספירת עומר לספור בעוד היום משום זריזין, ז"א שעדיין לא הגיע זמנו וא"א ג"כ למול ביום השמיני קודם עלה"ש משום זריזין דעדיין לא הגיע זמנו" ועיין ביד מלאכי כללי הדינים אות רט"ז דכשעדיין לא הגיע זמן עשיית המצוה לא שייך זריזין ואדרבא מקריא מצוה שלא בזמנה
[23] כגון פדיון הבן דמצותו מיד במישלם ל' יום וכן מזוזה לשוכר ולשואל דמצותו מיד לאחר ל' א"כ מיד בזמן חלות החיוב מחויב לקיים מדין זריזין ואפי' בלילה (שם ובשו"ת חיים ביד סימן פ"ו)
