מקרא
במדבר פרק כב
(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי:
(ג) וַיָּגָר ויירא מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב בחייו[1] מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן שופטי מדין ולא היו להם מלכים באותו זמן כיון שסיחון אחרי שכבש את מדין לא איפשר להם להעמיד מלך[2] עַתָּה שכבשו סיחון ובנותיה עיירות ממלכת מואב יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ ויעשו כליה בכל הנותר[3] כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר בלשונו, שהוא כמסרק לפי שאין לו שנים למעלה אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר שהיה נודע לגבור ואיש מלחמה מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא ומכל מקום לא מלאו לבו להלחם בישראל[4]:
(ה) וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שלוחים[5] אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה שהיא פדן ארם[6] אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר פרת פירוש ארם נהרים[7] אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ של בלעם שעמו ארמיים היו לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ שיורה על רבוי כמותם, עד שאין עין האדם שולטת לראות קצוות הקבוץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי:
(ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי קלל בשבילי[8] אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ אני ואתה אני במלחמה ואתה בקללה ומצינו קללה לשון הכאה[9] וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ שלקחו מיד סיחון שהיתה מתחלה שלי כשלקחה סיחון מיד מלך מואב הראשון[10] כִּי יָדַעְתִּי ע"י מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב[11] אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ בנבואה[12] וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר:
(ז) וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם ששלח אל קוסם קוסמים כמוהו ועוד שלא יוכל להתעכב לאמר לא אמצא יום נבחר ושעה נבחרת ללכת ולקוב כי הם אנשי אומנותו[13] וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק:
(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר בבוקר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם לפי שלא היו מכירים שם במדין נתאכסנו עם בלעם, אבל זקני מדין שהיו ממדין נתאכסנו בעיר עם חבריהם[14]:
(ט) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם גילוי זה לכבוד ישראל היה[15] וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מצינו בכל הכתובים שישאל הקב"ה אלא לרשעים לאותן שהוא רוצה להטעותן כדי להאבידם ולהשמידם עדי עד[16] עִמָּךְ מי הם אצלך שהכינות עצמך לנבואה בעדם לדעת מה תעשה להם. האם הם אצלך כשואלי עתידות - ותרצה לדעת העתיד למען תגיד להם, או הם אצלך כמבקשים להשיג איזה דבר בקללתך, ודעתך עתה לשאול רשות אם תעשה חפצם[17]:
(י) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי:
(יא) הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה זו קשה מארה לי שהוא נוקב ומפרש[18] לִּי אֹתוֹ אוּלַי כך אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו:
(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא אני ה' ברכתיו עוד מימי אבותיהם[19]:
(יג) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק ולא הזכיר זקני מדין כי בלק הוא העיקר והוא השולח אליו[20] לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְקֹוָק אין חפץ ה' בשליחות זה כלל[21] לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם כמו שאמר לו הקב"ה "לא תלך עמהם", ולכן שלח (טו) שרים רבים. במניין ונכבדים גדולים ומכובדים מן האחרים[22]:
(יד) וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ כי לא נחשבנו בעיניו[23]:
(טו) וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה:
(טז) וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי:
(יז) כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד פתח לו שוחד, כלומר אכבדך בכסף וזהב לשון "כובד", כמו "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"[24] וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה:
(יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְקֹוָק אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה:
נביא
חבקוק פרק ב
א. עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה, וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר, וַאֲצַפֶּה לִרְאוֹת מַה יְדַבֶּר בִּי, וּמָה אָשִׁיב עַל תּוֹכַחְתִּי - כשומר, העומד וצופה על משמרתו, עומד אני לראות מה ישיב ה' על טענתי בדבר הצלחת הרשעים.
ב. וַיַּעֲנֵנִי ה' וַיֹּאמֶר - תשובה על דברי, כְּתוֹב חָזוֹן - כתוב מראה הנבואה שאראה לך, וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת - ובאר אותו היטב, לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ - כדי שיוכל הקורא, לרוץ בקריאתו ולהבינו.
ג. כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד - חזון זה, יבוא במועד המוכן לו, וְיָפֵחַ לַקֵּץ - וחזון זה, ידבר על הקץ העתיד לבוא,( על מפלת בבל מקץ 70 שנות הגלות ), וְלֹא יְכַזֵּב - ולא ישקר החזון, וּבֹּא יָבוֹא, אִם יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא - אף אם יתעכב, חכה לו, כי בֹּא יָבוֹא, לֹא יְאַחֵר - ולא יאחר ממועדו המוכן לו.
ד. הִנֵּה עֻפְּלָה - הנה המחזק נפשו[25], לחשב את הקץ, לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ - נפשו, אינה ישרה ושקטה, אלא מתאוה לרדוף עוד ועוד, וסופו שגורם לרעה לבוא עליו, וְצַדִּיק, בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה -אך הצדיק, חי באמונתו בה', ומאמין כי יש יום המוכן לגאולה מאת ה'.
ה. וְאַף כִּי הַיַּיִן בֹּגֵד - וכן, איש המשתכר ביין, ובוגד אף באנשי שלומו, ( הכוונה ל נ"נ שהיה מרבה בשתיית יין ), גֶּבֶר יָהִיר - איש המתגאה וגס רוח, וְלֹא יִנְוֶה - ולא יושב בְּנָוֵהוּ, במקומו, ויוצא לרשת ארצות העמים, אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל, נַפְשׁוֹ - מרחיב ומגביר את רצונו וְתַּאֲוָתוֹ, לכבוש את כל העולם, כקבר, הבולע את כל בָּאֵי עולם, וְהוּא כַמָּוֶת, וְלֹא יִשְׂבָּע - ודומה הוא למָוֶת, שלא שָבֵעַ לעולם, מלקחת את כל בעלי החיים, וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם, וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל הָעַמִּים - כך נ"נ, אוסף וכובש את כל העמים, להיות תחת ממשלתו,
ו. הֲלוֹא אֵלֶּה כֻלָּם - הלא כל אלו העמים, שיראו מפלתו, עָלָיו - על נ"נ, מָשָׁל יִשָּׂאוּ וּמְלִיצָה חִידוֹת - ישאו בנפילתו, משל, מליצה וחידות ( משלים ), לוֹ - עליו, וְיֹאמַר - ויאמרו במשלם ובמליצתם: הוֹי הַמַּרְבֶּה לֹּא לוֹ - אוי לזה, שהיה מרבה נכסים - שאינם שלו, עַד מָתַי - עד מתי חשב בליבו, שיתקיימו בידו, וּמַכְבִּיד עָלָיו עַבְטִיט - ומכביד על עצמו פשע רב, כמשא עבה של טיט.
ז. הֲלוֹא פֶתַע, יָקוּמוּ נשְׁכֶיךָ - הלא פתאום, יקום עליך אוייב - שיִֹשַך אותך, וְיִקְצוּ מְזַעְזְעֶיךָ - ויתעוררו משנתם, המזעזעים אותך משלוותך, וְהָיִיתָ לִמְשִׁסּוֹת, לָמוֹ - ותהיה להם למרמס ברגליהם.
ח. כִּי אַתָּה שַׁלּוֹתָ גּוֹיִם רַבִּים - בעבור שאתה לקחת שלל מעמים רבים, יְשָׁלּוּךָ, כָּל יֶתֶר עַמִּים - יקחו ממך שלל, מי שנותר מן העמים, מִדְּמֵי אָדָם, וַחֲמַס אֶרֶץ - מפני הדמים ששפך, והחמס שגזל, קִרְיָה וְכָל ישְׁבֵי בָהּ - שעשה בערים וביושביהם.
ט. הוֹי בֹּצֵעַ בֶּצַע רָע, לְבֵיתוֹ - אוי על נ"נ, העושק ממון העמים, לבנות בו את ביתו, ( והבצע גורם רעה, שמשום כך - יכרת ביתו ) לָשׂוּם בַּמָּרוֹם קִנּוֹ, לְהִנָּצֵל מִכַּף רָע - ובונה בתים ומגדלים גבוהים, להנצל בהם מפני אוייביו.
י. יָעַצְתָּ בּשֶׁת לְבֵיתֶךָ - יעצת עיצה,( לגזול ממון זרים) שתגרום רעה לביתך, קְצוֹת עַמִּים רַבִּים - הכרתת עמים רבים, וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ - ובכך, חטאה נפשך.
כתובים
דברי הימים ב פרק לא
(ט) וַיִּדְרֹשׁ יְחִזְקִיָּהוּ עַל הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם עַל הָעֲרֵמוֹת לראות אם כבר לקחו מהם כי מרוב גדלם הוא לא היה בטוח שלקחו מהם ולא נגעו בהם: (י) וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן ויכול להיות שזהו אחיטוב במוזכר בדברי הימים א' פרק ה' הָרֹאשׁ לְבֵית צָדוֹק שהיה מבני צדוק וַיֹּאמֶר מֵהָחֵל מאז שהתחילו להביא את הַתְּרוּמָה לָבִיא בֵית יְקֹוָק יש כ"כ הרבה ל- אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ עד שנשאר וְהוֹתֵר עַד לָרוֹב כִּי יְקֹוָק בֵּרַךְ אֶת עַמּוֹ וְהַנּוֹתָר אֶת הֶהָמוֹן הַזֶּה וכל הערמות הגדולות האלו שנשארו הם כבר לאחר שלקחו כולם ושבעו: ס (יא) וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ לְהָכִין לְשָׁכוֹת בְּבֵית יְקֹוָק וַיָּכִינוּ: (יב) וַיָּבִיאוּ אל הלשכות הללו אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַקֳּדָשִׁים ההפרשות שלא היו חייבות בֶּאֱמוּנָה וַעֲלֵיהֶם נָגִיד כונניהו כָּנַנְיָהוּ הַלֵּוִי וְשִׁמְעִי אָחִיהוּ מִשְׁנֶה: (יג) וִיחִיאֵל וַעֲזַזְיָהוּ וְנַחַת וַעֲשָׂהאֵל וִירִימוֹת וְיוֹזָבָד וֶאֱלִיאֵל וְיִסְמַכְיָהוּ וּמַחַת וּבְנָיָהוּ פְּקִידִים מִיַּד שהיו ממונים מתחת יד כונניהו כָּנַנְיָהוּ וְשִׁמְעִי אָחִיו בְּמִפְקַד יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַעֲזַרְיָהוּ נְגִיד בֵּית הָאֱלֹהִים: (יד) וְקוֹרֵא בֶן יִמְנָה הַלֵּוִי הַשּׁוֹעֵר שהיה השומר השער לכיוון לַמִּזְרָחָה היה אחראי עַל נִדְבוֹת הָאֱלֹהִים לָתֵת תְּרוּמַת יְקֹוָק וְקָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים לחלק את כל התרומות הן תרומה והן בשר קדשים: (טו) וְעַל יָדוֹ ואחריו במעלה היינו מתחתיו היו ממונים עֵדֶן וּמִנְיָמִן וְיֵשׁוּעַ וּשְׁמַעְיָהוּ אֲמַרְיָהוּ וּשְׁכַנְיָהוּ והם הוצבו בְּעָרֵי הַכֹּהֲנִים בֶּאֱמוּנָה לָתֵת לַאֲחֵיהֶם בְּמַחְלְקוֹת כַּגָּדוֹל כַּקָּטָן כל אחד לחלקו המתאים: (טז) מִלְּבַד הִתְיַחְשָׂם לִזְכָרִים מִבֶּן שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וּלְמַעְלָה וחוץ ממה שהיו נותנים גם היו נותנים למי לזכרים המיוחסים מגיל שלוש לְכָל הַבָּא לְבֵית יְקֹוָק לִדְבַר שיהיה לכם אוכל דבר יוֹם בְּיוֹמוֹ לַעֲבוֹדָתָם בְּמִשְׁמְרוֹתָם כְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם כשהיו באים לשמש בתורם במשמרתם ולפעמים היו מביאים את בניהם הקטנים איתם להיות מתרגלים בעבודה ואז גם הם קיבלו: (יז) וְאֵת הִתְיַחֵשׂ הַכֹּהֲנִים לְבֵית אֲבוֹתֵיהֶם וְהַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָעְלָה בְּמִשְׁמְרוֹתֵיהֶם בְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם והממונים חלקו תרומה לכהנים המיוחסים לסדר תולדת בית אבותיהם ואת המעשרות חילקו ללויים מבן 20 שנה ומעלה למי שקבוע במשמרות: (יח) וּלְהִתְיַחֵשׂ בְּכָל טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לְכָל קָהָל כִּי בֶאֱמוּנָתָם כי כיוון שהם היו נאמנים להקב"ה והיו מקדשים את הקדש לשמרו בטהרה יִתְקַדְּשׁוּ קֹדֶשׁ:
משנת ההלכה
א. אחד הנוטע גרעין או יחור או שעקר כל האילן ונטע במקום אחר, ואחד המרכיב יחור באילן אחר, ואחד המבריך, דהיינו שעושה גומא אצל האילן ומשפיל אחד מענפי האילן ומטמין אמצעיתו בגומא וראשו יוצא מהצד האחר ונעשה אילן, כולם חייבים בערלה.
ב. יחור זה שנחשב כאילן חדש וחייב בערלה הוא דוקא שחתכו מצד זה מעיקר האילן, או שאינו יונק ממנו, אבל כל זמן שהוא מחובר ויונק ממנו חשוב כאחד מענפיו ופטור. ואם לאחר שגדל הענף שהבריך הבריך ממנו עוד ענף אחר בארץ ועשה כן כמה פעמים זה אחר זה, כל זמן שהראשון מחובר לעיקר האילן כולם פטורים. הפסיק הראשון מעיקר האילן חייבים. ומתחילים למנות להם משעה שהפסיק, והעיקר פטור. ואם נעקר העיקר מהקרקע חוזר להיות טפל לענף שהבריך ומונין בין לעיקר בין לענף משעה שנעקר. (שו"ע שם סעי' טז).
ג. אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה, מותר לשתות יין מגפני העובדי כוכבים, משום דספק ערלה מותר. ואפילו בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכים אותם בכל שנה, מותר, משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בחוצה לארץ. ויש למצוא היתר גם לבני ארץ ישראל ביין של כרמי העובדי כוכבים, משום דרובא דגפנים לאו ערלה נינהו. ואפילו בכרמים שידוע ודאי שיש בהם ערלה, יש להתירה משום דקודם שיעברו עליה שני ערלה אינם עושים פירות, ואם עושים, הם דקים וקלושים שאינם ראויים לעשות מהן יין. (שם סעי' יז).
ד. אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש, אינו חייב אלא אם כן נקצץ מעל הארץ, ומונין לו משעת קציצה. אבל אם נשאר ממנו כל שהוא, פטור. (שם סעי' יח).
ה. אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר, ומהעפר שסביב שרשיו עמו, והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ, אומדים אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר אחר, הרי זה כנטוע במקומו ופטור מהערלה. ואם לאו חייב. (שם סעי' יט).
[1] רש"י
[2] רמב"ן
[3] חזקוני
[4] ספורנו
[5] הכתב והקבלה
[6] ת"י
[7] ת"י אבע"ז
[8] ת"י
[9] חזקוני
[10] חזקוני
[11] רש"י
[12] רשב"ם
[13] אבע"ז
[14] חזקוני
[15] רבינו בחיי
[16] רבינו בחיי
[17] ספורנו
[18] רש"י
[19] ת"י
[20] אבע"ז
[21] רבינו בחיי
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] רשב"ם
[24] אבע"ז פי' ר' יוסף בכור שור
