מקרא
דברים פרק לא
(ח) וַיקֹוָק הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ מצוי וקרוב אצלך לשמוע תפלתך[1] לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:
(ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת מתחלת בראשית עד לעיני כל ישראל[2] וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי שהם מורי התורה הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק שהרי הספר תורה נתון בצד הארון, או בתוכו בצידו, או בדף הבולט ממנו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ופלוגתא בבבא בתרא בין ר' מאיר ור' יהודא. ונתנו לכהנים שישאו אותו עם הארון. ואע"פ שהלוים היו נושאים את הארון, ולא הכהנים, אחר פטירתו של משה בסמוך נשאוהו הכהנים, בשעה שעברו את הירדן, דכתיב ביהושע "כראותכם את ארון ברית ה' אלהיכם והכהנים הלוים נושאים אותו", וכתיב "ואתה תצוה את הכהנים נושאי ארון הברית"[3] וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הסנהדרין[4] ואל החכמים ובעלי ההוראה[5]:
(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר זו היא מצות הקהל מִקֵּץ מסוף שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה כלומר אחר שיעברו השבע שנים לגמרי, וזהו שמינית בחולו של מועד[6] בְּחַג הַסֻּכּוֹת:
(יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא
ליהושע היה מצוה ולכך המלך היה קורא[7] אמנם לא דוקא מלך ממש. אלא הגדול שבישראל. ובשעה שלא היתה מלוכה היה הגדול כה"ג ומש"ה צוה גם לכהנים. אך בשעה שיש גדול מהם המצוה עליו כמו בימי יהושע[8] אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת הוא רומז לספר הזה של אלה הדברים על דעת רבותינו (סוטה מא)[9] נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם שיכנס באזניהם. היינו שיתרגמו ויבינו מה ששומעים[10]:
(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים ללמוד וְהַנָּשִׁים לשמוע וְהַטַּף לקבל שכר על הבאתם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ שיראו את כבוד התורה[11] ואולי יקבל דת יהודית[12] לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
(יג) וּבְנֵיהֶם הם הטף אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וישאלו האבות ירגילום ויחנכו אותם כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך וְלָמְדוּ בעתיד[13] לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: פ
(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לימדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר[14] לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל[15] וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ ממחנה ישראל כי שם היה ובא אל מחנה השכינה[16] וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(טו) וַיֵּרָא יְקֹוָק בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע ושם יצוה את יהושע עצמו, והנה למשה נאמר (שם כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, אבל יהושע לא היה במעלה ההיא ואסור היה ליכנס באהל כלל והנה וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל כי היה הענן ובו הכבוד על פתח האהל חופף עליו[17]: ס
(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הרשעים שב- הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ בזה שיתחתנו עם עובדי האלילים[18] אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:
(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם כמו שאיני רואה בצרתם הסתרת פנים הוא העדר השגחתו כי כל מי שאינו רואה דבר אין משגיח בו[19] וְהָיָה לֶאֱכֹל לביזה וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם, אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם[20]:
נביא
כא וּמִשְׁפָּט בָּא אֶל אֶרֶץ הַמִּישֹׁר הדין, הפורענות, באה למואב שיושבת במישור. אֶל חֹלֹון וְאֶל יַהְצָה וְעַל מֵיפָעַת שמות מקומות:
כב וְעַל דִּיבֹון וְעַל נְבֹו וְעַל בֵּית דִּבְלָתָיִם:
כג וְעַל קִרְיָתַיִם וְעַל בֵּית גָּמוּל וְעַל בֵּית מְעֹון:
כד וְעַל קְרִיֹּות וְעַל בָּצְרָה וְעַל כָּל עָרֵי אֶרֶץ מוֹאָב הָרְחֹקֹות וְהַקְּרֹבֹות:
כה נִגְדְּעָה קֶרֶן מוֹאָב נכרתה ונשברה מלכות מואב (קרן בראש הבהמה, וכן המלכות בראש העם)
וּזְרֹעֹו נִשְׁבָּרָה נְאֻם יְקֹוָק :
כו הַשְׁכִּירֻהוּ השקו את מואב מהיין עד שישתכרו. (משל לפורענות) כִּי עַל יְקֹוָק הִגְדִּיל שהתגאו כנגד יְקֹוָק .וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאֹו וְהָיָה לִשְׂחֹק כמו השיכור שחובט עצמו בארץ וכולם צוחקים ממנו, כך ישחקו ממואב. גַּם הוּא:
כז וְאִם לֹוא הַשְּׂחֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל אִם בְּגַנָּבִים נִמְצָא האם מואב, לא צחקת על ישראל כמו שצוחקים כשתופסים גנב?! כִּי מִדֵּי דְבָרֶיךָ בֹּו תִּתְנוֹדָד שבכל עת שהיית מדבר בו (על בנ"י) על בנ"י שגלו, היית מתנודד כאדם השמח:
כח עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַּסֶּלַע עָזבו את הערים, ויגורו בין הסלעים. יֹשְׁבֵי מוֹאָב וִהְיוּ כְיוֹנָה תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי פָחַת ויהיו כמו יונה, ששמה את קינָהּ, ביתה, מעבר ומאחורי פתח הפחת חפירה ושוחה עמוקה.(להגן על הגוזלים):
כט שָׁמַעְנוּ גְאוֹן מוֹאָב גֵּאֶה מְאֹד שמענו על גודל גאוותו של מואב. גָּבְהֹו וּגְאוֹנֹו וְגַאֲוָתֹו וְרֻם לִבֹּו:
ל אֲנִי יָדַעְתִּי נְאֻם יְקֹוָק עֶבְרָתֹו וְלֹא כֵן שנאתו לישראל, לא היתה ע"פ האמת והמשפט. (כמו:"הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמָע לוֹא כֵן יְדַבֵּרוּ", לעיל ח', ו'. וכמו:" כן בנות צלפחד דוברות" פר' פנחס) בַּדָּיו גבוריו. לֹא כֵן עָשׂוּ לא דבר נכון עשו, שהרעו לבנ"י, אחר שאברהם הציל את לוט שמואב מזרעו:
לא עַל כֵּן עַל מוֹאָב אֲיֵלִיל וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק על כל מואב אזעק. אֶל אַנְשֵׁי קִיר חֶרֶשׂ יֶהְגֶּה ליבי יהמה, על אנשי קיר חרש שם מקום. (כמו:"אהגה כיונה";ישעיה לח', יד'):
לב מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה לָּךְ הַגֶּפֶן שִׂבְמָה כמו הבכי שבכיתי על יעזר שנשחתה, כך אבכה על הגפנים שנאבדו בְּשִׂבְמָה. נְטִישֹׁתַיִךְ עָבְרוּ יָם עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ הענפים שלך (של שִׂבְמָה) עברו את הים, וגלו עד ים יעזר. עַל קֵיצֵךְ וְעַל בְּצִירֵךְ שֹׁדֵד נָפָל השודד שדד את התאנים והבציר:
לג וְנֶאֶסְפָה שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב תִּכָלֶה (תגמר) השמחה, מהכרמל (מקום שדות וכרמים) וממואב. וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי לא יהיה עוד יין ביקבים. לֹא יִדְרֹךְ הֵידָד לא יקראו עוד "הידד" שקוראים בזמן דריכת ענבים. הֵידָד לֹא הֵידָד קריאת הידד לא תהיה:
לד מִזַּעֲקַת חֶשְׁבֹּון עַד אֶלְעָלֵה עַד יַהַץ נָתְנוּ קוֹלָם זעקת חשבון וְאֶלְעָלֵה, תִּשָמַע עד יַהַץ. מִצֹּעַר עַד חֹרֹנַיִם וכן זעקת צֹּעַר וְחֹרֹנַיִם, תִּשָמַע עד יַהַץ. עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה מואב (נמשלו לעֶגְלָה שנולדה שלישית שהיא המשובחת ביותר.) כִּי גַּם מֵי נִמְרִים לִמְשַׁמֹּות יִהְיוּ גם מֵי נהר נִמְרִים יהיה יבש ושומם:
לה וְהִשְׁבַּתִּי לְמוֹאָב נְאֻם יְקֹוָק מַעֲלֶה בָמָה וּמַקְטִיר לֵאלֹהָיו לא יהיו במואב עוד עובדי ע"ז. (מטרדת ומצער הפורענות):
כתובים
איוב פרק לא
(לו) אִם לֹא עַל שִׁכְמִי אֶשָּׂאֶנּוּ אֶעֶנְדֶנּוּ עֲטָרוֹת לִי שלא אסתיר כלל את דרכי כי אין לי ממה לחשוש שהרי אין בי פשעים: (לז) מִסְפַּר צְעָדַי אַגִּידֶנּוּ כְּמוֹ נָגִיד אֲקָרֲבֶנּוּ ואומר למי שרוצה לדעת את מספר צעדי, ומקרב אותו ומתייחס אליו בכבוד כמו לנגיד ושר: (לח) אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן האם האדמה שברשותי זועקת ובוכה על שנמצאת אצלי בגזל: (לט) אִם כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי כָסֶף וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי האם אני אוכל את כוחה שזה יבולה בלי שהיא באמת שלי שלא שלמתי עליה לבעליה כאשר קניתיה וגרמתי לו צער ומפח נפש: (מ) תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעֹרָה בָאְשָׁה תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב אני מוכן להענש שבמקום החטה שזרעתי שיצא קוץ, ובמקום שעורה שיצא באשה - יבול גרוע: פ
כאן הסתיימו דברי איוב לחבריו.
איוב פרק לב
כאן מתחילה המערכה הרביעית
מענה אליהוא בן ברכאל:
(א) וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו הפסיקו מלענות לאיוב כי הוא אוחז את עצמו לצדיק: פ (ב) וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים אליהוא ממשפחת אברהם שמגיע ממקום ששמו מבוז, כעס על איוב שחושב את עצמו ליותר צדיק מה': (ג) וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב וכן על ג' החברים כעס אליהוא שלא מצאו טענות ומענות נגד איוב וע"י כך גרמו שהמשיך איוב להרשיע: (ד) וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים חיכה עד שאיוב וחביריו יגמרו להתווכח כי הם יותר זקנים ממנו: (ה) וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ ורק אחרי שראה שאין להם מה לענות לאיוב הוא הראה את כעסו: פ (ו) וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֹּת דֵּעִי אֶתְכֶם אומנם אני צעיר ממכם ואתם זקנים ולכן השפלתי את עצמי ופחדתי מלהגיד את רעתי אתכם: (ז) אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה חשבתי שהזקנה של האדם נותנת חכמה: (ח) אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם אבל ראיתי שזה לא כך אלא רק מה' יש חכמה ובינה: (ט) לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט ואין הרבה אנשים וזקנים שהם חכמים: (י) לָכֵן אָמַרְתִּי שִׁמְעָה לִּי אֲחַוֶּה דֵעִי אַף אָנִי תשמע לי איוב ואומר לך את דעתי:
משנת ההלכה
סליחות
א. במוצאי שבת זו פרשיות נצבים וילך נהגו להתאסף בחצות הלילה בבית הכנסת, ולהתחיל באמירת הסליחות.
ב. עיקר הסליחה היא בקשת רחמים מאת הקב"ה על מנת שישמע קולנו וישיבנו אליו. שהרי הבדל יש בין תלמיד או עבד המבקש סליחה מרבו שהיא בקשת מחילה שלא יענש על מה שפגע ברבו, לבין בן המבקש מחילה מאביו שמבקש שלא יתרחק אביו ממנו מתוך אכזבתו מבנו. ואנו שני בחינות אלו יש בנו. ולכן ירבה סליחה שלא ירחקנו ה' אלוקינו וישיבנו אליו וגם שלא תמתח מידת הדין עלינו, זכור כי עפר אנחנו.
ג. ידוע מספרים הקדושים שיום בשנה חשוב כשנה לתיקון כל השנה כולה, ולפיכך ראוי לאדם להקפיד בימים אלו שבוע האחרון של השנה לדקדק מאד בהלכה ובתפילה, ולהרבות בלימוד התורה.
ד. נוהגים באשמורת לומר סליחות ותחנונים ממוצ"ש שלפני ר"ה (למנהג האשכנזים), משום שהרבה נוהגים להתענות עשרה ימים עד יוה"כ, וכיון שאסור להתענות בב' ימים דר"ה ובשבת שובה ובערב יוה"כ סך הכל ד' ימים, נהגו להשלים ד' ימים לפני ר"ה. וכדי שיהיה דבר קבוע נהגו להתחיל מיום א' ולכן נהגו גם בימים אלו להתחיל לומר סליחות.
ה. זמן הסליחות מעיקר הדין הוא באשמורת דהיינו סוף הלילה (קודם עלות השחר), שאז הקב"ה שט בעולם והוא עת רצון. אמנם מי שקשה לו לומר את הסליחות בשעה זו מחמת ביטול תורה או תפילה, או שחושש שלא יוכל לעבוד בריכוז ונמצא גוזל את מעסיקו, יכול לכתחילה לומר אחר חצות הלילה כיון שגם אז הוא עת רצון כמבואר בספרים הקדושים, ומי שאינו יכול לומר אז ישתדל לומר קודם הנץ, ומי שגם אתה זה אינו יכול ישתדל לומר קודם ג' שעות מתחילת היום (סוף זמן ק"ש).
ו. אין לומר סליחות קודם חצות. ומי שאין לו כל ברירה אחרת דעת חלק מהפוסקים שלא יאמר י"ג מידות אפילו אם הציבור אומר, אלא יישב וישתוק. אמנם להלכה למעשה יכול לומר י"ג מידות בניגון טעמי המקרא.
ז. עיקר אמירת הסליחות לאמרה בציבור, אמנם אם אינו יכול בציבור יאמרם אף ביחיד רק שלא יאמר י"ג מידות אא"כ אומרם בניגון ובהטעמה, ואף הסליחות שיש בהם י"ג מידות צריך לדלג את הי"ג מידות, וכן מי שאומר ביחידות צריך לדלג את הבקשות הנאמרות בלשון תרגום כ "מחי ומסי" ו"מרן די בשמיא" וכדו'.
ח. אמירת הי"ג מידות והפסוקים שאחריהם היא עיקר הסליחות. ולפיכך גם אם הוא באמצע אמירת הסליחה יפסיק ויאמר עם הציבור הי"ג מידות, והפסוקים שאחריהם.
ט. יש לעמוד באמירת הי"ג מידות, ומי שיכול ואינו מפריע לו בכוונת המילים, יעמוד גם באמירת הסליחה.
י. "ויקרא בשם ה'" צריך להפסיק מעט בין בשם לבין ה'.
יא. אדם שנקלע למקום שאומרים סליחות שאינו הנוסח שלו (כגון הנוהג מנהג ליטא ונקלע למנין שאומרים נוסח פולין) יאמר הסליחות כפי מנהג הציבור.
[1] העמק דבר
[2] רמב"ן
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] אבע"ז
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] רבינו בחיי
[7] רש"י חזקוני
[8] העמק דבר
[9] רמב"ן
[10] העמק דבר
[11] ת"י
[12] אבע"ז
[13] רמב"ן
[14] כענין את מספר ימיך אמלא (שמות כג, כו). ולשון קריבה זה הוא נזכר בצדיקים ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז, כט), ויקרבו ימי דוד למות (מלכים א ב, א), וזה יורה שחייו של אדם נגזרים והוא יתברך ממלא אותן ומקריבן אל הזמן הקצוב והנגזר, או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש רבינו בחיי
[15] רמב"ן
[16] אבע"ז
[17] רמב"ן
[18] משך חכמה
[19] רש"י שפתי חכמים
[20] רמב"ן
