מקרא
דברים פרק כח
(מא) בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי:
(מג) הַגֵּר תושב ערל אֲשֶׁר דר[2] בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה:
(מד) הוּא יַלְוְךָ וְאַתָּה לֹא תַלְוֶנּוּ הוּא יִהְיֶה לְרֹאשׁ וְאַתָּה תִּהְיֶה לְזָנָב:
(מה) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ אפילו במקום שתגלה לשם[3] עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:
(מו) וְהָיוּ בְךָ שמירת המצות והחקים לְאוֹת וּלְמוֹפֵת שהכל יהיה תלוי בשקידת התורה שהוא שמירת המצות והחקים[4] וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:
(מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה, מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה[5]וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:
(מח) וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְקֹוָק בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ:
(מט) יִשָּׂא יְקֹוָק עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר ויבא עליך פתאום, ולא תבריח ותחביא מפניו כלום גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ ולא תוכל לחנן ולהתפשר עמו[6]:
(נ) גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן:
(נא) וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ:
(נב) וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת מלשון רידוי שיצור עד שיוכל לרדות בך[7] חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָךְ:
(נג) וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ:
(נד) הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ ומתוך כך הוא רחמן מאד[8] וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר האויב ולא הרג[9]:
(נה) מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ:
(נו) הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ גם בכך שלא תאכיל וגם בכך שתאכל בניה[10] בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ הגדולים מתת להם מכל מה שתאכל[11]:
(נז) וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד תהיה צרת עין שלא תרצה להאכיל מהם[12] כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ:
(נח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתוּבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
(נט) וְהִפְלָא יְקֹוָק אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת שנאמנים בשליחותם, והכוונה לשוב להטיבך ולהחזירך למוטב[13] וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים:
(ס) וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ פחדת מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ:
(סא) גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם יְקֹוָק עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ:
(סב) וְנִשְׁאַרְתֶּם בִּמְתֵי מְעָט תַּחַת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
(סג) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְקֹוָק עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יגרום לאויביכם לשוש[14] יְקֹוָק עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם ותעקרו[15] מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
(סד) וֶהֱפִיצְךָ יְקֹוָק בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם את אלו שעובדים אֱלֹהִים אֲחֵרִים בכך שתעלה להם מס[16] אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן:
(סה) וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ לא תמצא רגיעה וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְקֹוָק לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז שכועס וחרד כל הזמן[17] וְכִלְיוֹן עֵינַיִם שמצפה לישועה ולא תבוא[18] וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ:
(סו) וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים תלויים כלומר מוטלים בספק[19] לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ:
(סז) בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
(סח) וֶהֱשִׁיבְךָ יְקֹוָק מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם תנסה למכור את עצמך[20] שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה: ס
(סט) אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב תוכחות שבפרשת אם בחקותי שכתוב בסופן ביד משה בהר סיני. הוא הר חורב[21]: פ
נביא
מלכים ב פרק ב
(כ) וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו:
(כא) וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם מקום יציאתם כלומר מקום נביעתם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְקֹוָק רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת:
(כב) וַיֵּרָפוּ התרפאו הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר: פ
(כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים מנוערים מן המצות וקטני אמנה יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ לפי שאליהו רבו, היה בעל שער, ואלישע היה קרח, אמרו בלעג והתול, עלה קרח השמימה, כאליהו רבך, וכאילו אמרו, אינך במעלה כמוהו, כי הוא היה בעל שער, ואתה קרח:
(כד) וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם לא קללם עד שראה אותם וידע וראה על דרך נבואה שהם ראויים לקללה מצד רוע מעשיהם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְקֹוָק וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים:
(כה) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל הַר הַכַּרְמֶל וּמִשָּׁם שָׁב שֹׁמְרוֹן: פ
מלכים ב פרק ג
(א) וִיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה זה היה בעת שבא אלישע לשומרון, כי במות אחזיה לוקח אליהו ואז בא אלישע ואז היתה המלחמה וַיִּמְלֹךְ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה:
(ב) וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו אבל האשרה לא הסיר מפני אמו שהיתה עובדת ע"א שהרי נביאי האשרה היו אוכלי שלחנה אבל הוא לא עבד הבעל והאשרה אלא העגלים שעשה ירבעם:
(ג) רַק בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט עגלי הזהב אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל דָּבֵק לֹא סָר מִמֶּנָּה: ס
(ד) וּמֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב הָיָה נֹקֵד בעל מקנה וְהֵשִׁיב מס בכל שנה ושנה לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵאָה אֶלֶף כָּרִים וּמֵאָה אֶלֶף אֵילִים בעלי צָמֶר ולא גזוזים:
(ה) וַיְהִי כְּמוֹת אַחְאָב וַיִּפְשַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב בְּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אחזיהו בנו של אחאב:
(ו) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא שבא אלישע לשומרון יצא המלך מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד מנה וספר אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁלַח אֶל יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מֶלֶךְ מוֹאָב פָּשַׁע בִּי הֲתֵלֵךְ אִתִּי אֶל מוֹאָב לַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֶעֱלֶה כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ:
(ח) וַיֹּאמֶר אֵי זֶה הַדֶּרֶךְ נַעֲלֶה וַיֹּאמֶר דֶּרֶךְ מִדְבַּר אֱדוֹם כי אדום היה תחת רשות יהודה (כנ"ל א' כ"ב מ"ח ובדה"ב כ"א ח') ורצה שמלך אדום ילך ג"כ עמהם:
(ט) וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ יְהוּדָה וּמֶלֶךְ אֱדוֹם וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים באמת היה להם דרך קרוב אל מואב שהיתה במיצר א"י, והם סבבו סביב הר שעיר דרך המדבר בדרך שסבבו ישראל בהכנסם לארץ, ושם לא היה מים גם בימי משה וגם עתה וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם:
(י) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא וגזר יְקֹוָק לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב שמזה נסבב שילכו בדרך המדבר הוא סבה מה' להאבידם, כי על מואב היה יכול ללכת בעצמו והיה מנצחם בלא עזרת שני המלכים:
כתובים
בקשו לגנוז ספר קהלת
ובגמ' מסכת שבת דף ל: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה – פי' ומכיון שאין דבריו דברי נבואה ולדיעה אחת אפילו אינו רוח הקדש רצו לגנזו[22] -, ומפני מה לא גנזוהו - מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, -פי' וכל שכן שיש עוד בינתיים - תחילתו דברי תורה - דכתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו – פי' אם יעמול בתורה שקדמה לשמש יש יתרון[23] - . סופו דברי תורה דכתיב סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. מאי כי זה כל האדם? אמר רבי אלעזר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה שמעון בן זומא אומר: לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה.
ומאי דבריו סותרין זה את זה? - כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לשחוק אמרתי מהולל – פי' משובח[24] -. כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זה עשה. לא קשיא, טוב כעס משחוק טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על הרשעים בעולם הזה – פי' שנותן להם שעה משחקת כדי להאכילן חלקן ולטורדן מן העולם הבא -. ולשחוק אמרתי מהולל - זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא. ושבחתי אני את השמחה שמחה של מצוה – פי' כגון הכנסת כלה -, ולשמחה מה זה עשה זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק - פי' שחוק ממש, שאין דעת שוחק מיושבת עליו, ואפילו אינו של לצון מכל מקום אין בו יישוב - ולא מתוך קלות ראש – פי' לצון - ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר ועתה קחו לי מנגן - מצוה היא להשרות עליו שכינה - והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.
וכתב מהרש"א בחי' אגדות שם "כך פי' המקראות ושבחתי אני את השמחה ואשר אין השמחה טוב לאדם היא השמחה שתחת השמש אבל השמחה שקודם השמש כדלעיל כלומר השמחה של מצוה ע"פ התורה שהיא קודם השמש היא שאני משבח דהיינו כ"א לאכול ולשתות ולשמוח כפירש"י דאכילה ושתיה דבקהלת אינה אלא תלמוד תורה כו' ע"ש ושאינה של שמחה דהיינו ולשמחה מה זו עושה מצדה אם היא אינה של מצוה וקאמר ללמדך שאין השכינה כו' דהרי המצוה היא משרה שכינה על העושה ובעי שמחה והיינו לא מתוך עצבות אלא מתוך דבר שמחה שנאמר ועתה וגו' שהיה צריך לנגן לפניו להסיר ממנו התוגה והכעס שעל ידי הכעס היתה נבואתו מסתלקת".
ובקהלת רבה (וילנא) פרשה א מה יתרון לאדם, א"ר בנימין בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים מטין לצד מינות, אמרו הרי כל חכמתו של שלמה שבא לומר מה יתרון לאדם בכל עמלו, יכול אף בעמלה של תורה חזרו ואמרו לא אמר בכל עמל אלא בעמלו בעמלו אינו עמל אבל עמל הוא בעמלה של תורה, א"ר שמואל בר' יצחק בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת על ידי שמצאו בו דברים שמטין לצד מינות, אמרו כל חכמתו של שלמה כך שאמר שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ומשה אמר (במדבר ט"ו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושלמה אמר והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך הותרה הרצועה לית דין ולית דיין כיון שאמר ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט אמרו יפה אמר שלמה, ר' הונא ור' אחא בשם ר' חלפיי עמלו תחת השמש ואוצר לו למעלה מהשמש, א"ר יודן תחת השמש אין לו למעלה מן השמש יש לו,
אין מוקדם ומאוחר
עיין בקהלת רבה פרשה א, א [יב] אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים, א"ר שמואל בר רב יצחק זה היה ראוי להכתב ולהיות תחלת הספר ולמה נכתב כאן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ודכוותיה תני רבי ישמעאל (שמות ט"ו) אמר אויב ארדוף אשיג זה היה ראוי להיות תחלת השירה ולמה נכתב כאן אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה... ודכוותיה אני קהלת הייתי מלך על ישראל זה היה ראוי להיות תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה,
משנת ההלכה
דיני תנאי קיום המצוות
סעיף ז
מצוה בו יותר מבשלוחו
א. גם אם רק מתחיל את המצוה והשאר עושה שליח נחשב הדבר כאילו עשה הדבר בעצמו לענין מצוה בו וכו'.
ב. במקום בו עשיית מצוה על ידי שליח תהיה ברוב עם עדיף שתיעשה על ידי שליח.
ג. לפיכך עדיף שייצא בברכות, קידוש, בהבדלה, בתקיעת שופר וכדומה משליח, כלומר משליח הציבור, המקדש, או בעל התקיעה ממה שיעשה לעצמו .
ד. במצוות שאדם חייב בהם בעצמו אין לכבד אדם אחר אפילו אם הוא גדול ות"ח.
ה. ולכן אם רוצה לקנות מצוה כגון לולב תפילין וטלית אע"ג שישנם אחרים הגדולים ממנו שגם הם רוצים לקנות יקנה לעצמו ולא יכבדם בכך שיוותר עבורם.
ו. במקום בו התחיל האדם ועשה המצוה בעצמו יכול לכבד אחרים שיזכו גם הם.
ז. לפיכך מי שהתעסק באפיית מצות בשחיטה או כסוי הדם וכדומה יכול לכבד אחרים להמשיך ולעסוק בעשיית המצוה במקומו.
ח. אב שיודע למול אין לו למסור המצווה לאדם אחר דחשיב עי"כ מבטל עשה המוטל עליו[25] וי"א דלא חשיב מבטל עשה אלא שלא ימסור משום מצווה בו יותר מבשלוחו[26] ולדיעה זו אם מוסר המצווה דרך כבוד לאחר, מותר. וי"א דצריך למסור דרך שליחות ולא דרך כיבוד[27].
ט. ומחלוקת זו שייכת בכל המצוות שי"א שאם רוצה לכבד אחר אפילו לכבד אדם שמוטל עליו לכבדו יכול למסור דרך כבוד. וי"א שאדרבא לא ימסור אלא ימנה שליח,
י. המציצה שאינה אלא משום רפואה יכול למסור לאחר[28] לכו"ע
[1] רמב"ן
[2] ת"א ת"י
[3] העמק דבר
[4] העמק דבר
[5] רבינו בחיי
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רש"י
[8] רש"י
[9] חזקוני
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] רשב"ם
[12] פי' ר' יוסף בכור שור
[13] פי' ר' יוסף בכור שור
[14] רש"י פי' ר' יוסף בכור שור
[15] ת"י
[16] ת"א רש"י
[17] רש"י העמק דבר
[18] רש"י
[19] פי' ר' יוסף בכור שור
[20] רש"י
[21] רשב"ם
[22] אבל בפ"ק גבי ספר יחזקאל שדרשוהו שלא יהא סותר ד"ת ולא קאמרי התם טעמא היינו משום דיחזקאל מוחזק לנביא היה ודבריו כולם נבואה משא"כ קהלת חידושי אגדות שם
[23] ועוד נראה לפרש דקאי על היתרון והשכר של העמל דבדבר שנברא בעוה"ז תחת השמש אין לו יתרון ושכר בכל עמלו אבל בדבר שנברא קודם השמש דהיינו בג"ע שנברא קודם השמש יש לו יתרון ושכר בעמלו בתורה ורש"י בספר קהלת לקח לעצמו דרך אחרת בדרש זה שפירש תחת השמש תמורת התורה שקרויה אור כו' ח"א שם
[24] יש לעיין בזה מי הכריחו לומר שהוא מלשון הלול ושבח ואימא שהוא מלשון הוללות וערבוב ושטות כפירוש התרגום ופירש"י שם וכמה מקראות יש בזה הלשון ולא הוה סתרן קראי ואפשר לומר דתלמודא משמע ליה דאי הוה מלשון ערבוב ושטות הוה מלת מהולל יתירא דה"ל למכתב לשחוק ולשמחה אמרתי מה זו עושה דהיינו שסופה תוגה וערבוב וק"ל: ח"א שם
[25] ש"ך חו"מ סי' שפ"ב ס"ק ד' מזה שהרא"ש דימהו לכיסוי הדם דדוקא מי ששחט יכסה וה"ה כאן וז"ל "וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצוה עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה". אבל בקצוה"ח שם ס"ק ב' הביא מתבואות שור שהרמ"א בדרכי משה יו"ד סי' רס"ד ס"ק א' כבר הביא דדעת האו"ז דאסור לאב ליתן למוהל אחר והד"מ הקשה עליו מ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח במקומו ובתבואות שור האריך להוכיח כהד"מ אבל הקצוה"ח ס"ל דהווה כתפילין וסוכה וכיו"ב דהווה מצווה המוטלת על גופו ולא מהני מה שאחר עשה במקומו לגבי חיובו העצמי והביא ראיות דגבי כיסוי הדם לא שייך שליחות וא"כ ה"ה במילה ועיי"ש שלא הכריע בזה ועיין גליון מהרש"א ר"ס ועיין ש"ך יו"ד סי' ש"ה ס"ק י"א דפשיטא ליה גבי פדיון הבן דיכול האב לפדותו ע"י שליח [ולכאו' צ"ע דבסי' רס"ה סע"ט כתב בשו"ע שאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו משמע דהווה שליח ממש ומקורו מבעל העיטור הל' מילה ח"ד ושם דימהו לגמ' תענית כ"ז א' "ומה טעם תיקנו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו" משמע דהווה ממש מטעם שליחות וצע"ג ובעמם דברי הקצוה"ח צ"ע דהא ללמדו תורה ולהשיאו אשה אינם מצוות שבגופו אלא על האב מוטל להשתדל שבנו ילמד ע"י שכירת מלמד וכיו"ב וכן בלהשיאו אשה וא"כ ה"ה הכא חייב להשתדל שישה מהול ואם יכול בעצמו מצווה בו יותר מבשלוחו שו"ר שבמהר"ח או"ז סי' י"א כתב להדיא דחיוב האב אינו אלא להשתדל במילת בנו דומיא דשאר חיובים ואינו מוטל עליו כתפילין ולפ"ז אפ' דאין חיוב בו יותר מבשלוחו כיוון דאין עצם מעשה המילה מוטל על האב אלא רק לדאוג שיהיה בנו נימול ואפ' נמי דא"צ אפי' למנות שליח ע"כ וכמו דמצינו בהל' ת"ת דלא נזכר מצווה בו יותר מבשלוחו וכן לא מצינו שצריך למנות האב את המלמד לשלוחו ועיין שו"ע הרב הל' ת"ת פ"א אות ה' "כי מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד" אבל זה ע"כ אינו דהא בסי' שפ"ב הנ"ל מוכח ברא"ש דבמל אחר שלא בשליחות האב חייב ליתן לו י' זהובים משמע דעצם המילה מוטל עליו אמנם אפ"ל דמה שחייב לשלם הוא משום דלקח לו המצווה לדאוג למילת בנו כיוון שמל שלא ברשותו וכן לקח לו הברכה ועיין בסי' רס"ה סעי' ט' דאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו ובבאהגר"א שם וצ"ע]
[26] וכ"כ בספר נהר מצרים בשם החיד"א בשיורי ברכה רס"ד אות א' והוסיף דאם מכבד לאדם גדול אדרבא "איכא כבוד הבריות וכבוד המצווה שעעשה בגדולים" ועיין פמ"ג יו"ד סי' כ"ח משב"ז ח' ושפ"ד ס"ק י"ד דהמנהג פשוט לכבד המילה לאחר אפי' אם האב יודע למול
[27] כו"פ סי' כ"ח ס"ק י' דבדרך שליחות שלוחו כמותו אבל בדרך כיבוד נותן סתם המצווה לאחר ובטל ממנו המצווה ומובאת סברא זו בשיורי ברכה הנ"ל
[28] קצוה"ח שם בסופו
