מקרא
דברים פרק כח
(כא) יַדְבֵּק יְקֹוָק בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
(כב) יַכְּכָה יְקֹוָק בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר חולי המחמם את כל הגוף וגורם צימאון מתמיד וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן תבואה שדופה וּבַיֵּרָקוֹן התבואה מרוב יובש נראית ירוקה[1] וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ:
(כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת שלא ירד מטר מן השמים וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל:
(כד) יִתֵּן יְקֹוָק אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ הרוח במקום שרגיל להמטיר מטר ימטיר לך מן השמים אבק עפר. כלומר מגבהי ההרים שהן יבשי' מאין מטר ירד אבק ועפר שינקרו עיניכם[2]:
(כה) יִתֶּנְךָ יְקֹוָק נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה כמו זועה[3] לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ:
(כו) וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד את העוף והבהמה להבריחם מעל הנבלה[4]:
(כז) יַכְּכָה יְקֹוָק בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים וּבַטְּחֹרִים וּבַגָּרָב סוג של שחין וּבֶחָרֶס מכת שמש[5] אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא:
(כח) יַכְּכָה יְקֹוָק בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב שליבם יהיה אטום ולא יוכלו לעשות כלום ביחס לצרותיהם:
(כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם שאז האור חזק ביותר כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ:
(ל) אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ:
(לא) שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ:
(לב) בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם מצפות אליהם שישובו ואינם שבים[6] כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל כח ב – יָדֶךָ להושיעם:
(לג) פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים:
(לד) וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה:
(לה) יַכְּכָה יְקֹוָק בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ:
(לו) יוֹלֵךְ יְקֹוָק אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם את אלו שעובדים[7] אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן בכך שתעלה להם מס או כגון גוי שעושה סעודה ומזמין ישראל שבעירו ונהנין מסעודתו[8]:
(לז) וְהָיִיתָ לְשַׁמָּה כל הרואה אותך ישתומם עליך לְמָשָׁל כשתבא מכה רעה על אדם יאמר זו דומה למכה פלוני וְלִשְׁנִינָה לדברי לעג[9] בְּכֹל הָעַמִּים אֲשֶׁר יְנַהֶגְךָ יְקֹוָק שָׁמָּה:
(לח) זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף כִּי יַחְסְלֶנּוּ יכרסמנו ויכלה אותו[10] הָאַרְבֶּה:
(לט) כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת:
נביא
מלכים ב פרק ב
(ו) וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ שֵׁב נָא פֹה כִּי יְקֹוָק שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה אחר שראה כי לא רצה לעזבו רצה עכ"פ שלא ימצא אתו לבדו בעת הפרדו כדי שיאציל מרוחו על אלישע במעמד בני הנביאים שאז יקבלו גם הם חלק מרוח אליהו, לא כן בהתרחקו מאתם והתבודדו עם אלישע לבדו וַיֹּאמֶר חַי יְקֹוָק וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ כי אלישע לא רצה גם בזה וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם:
(ז) וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן:
(ח) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם כרך אותה כאילו עשאה גולם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה:
(ט) וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי כי אליהו היה ברוחו פי שנים מיתר הנביאים, ובקש שיגיע הוא עתה למדרגה זו:
(י) וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה:
(יא) וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם:
(יב) וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רבי רבי וכן תלמידי הנביאים נקראו בני הנביאים רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו שטוב להם לישראל בתפילתו יותר מרכב משוריין ופרשים וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים:
(יג) וַיָּרֶם אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו האדרת הזאת בה לט אליהו פניו במערה והיה ציור אל המסך שבינו ובין הרוחניות, ובו עשה נס הירדן ועתה נפלה מעליו כי התפשט מן המסכים והלבושים, ולבש קדש וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד עַל שְׂפַת הַיַּרְדֵּן:
(יד) וַיִּקַּח אֶת אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֹּאמַר אַיֵּה יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ כי אליהו היה לו כח להכניע את יסוד המים ולהבקיעו בעברו בירדן, אולם אז הלא היה אליהו ואלישע וזכות השנים מרובה מן האחד אבל בגלל שהבטיח לו שיהיה פי שנים ברוחו אליו, שישאר לו רוח אלישע הקודם ויתחבר עמו רוח אליהו, ראוי שאף הוא יבא אלי, מלבד האלהות השוכן עלי כבר אַף הוּא ומספר שאף הוא באמת זכה להיות פי שנים ולכן - וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע:
(טו) וַיִּרְאֻהוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִחוֹ מִנֶּגֶד וַיֹּאמְרוּ נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע וַיָּבֹאוּ לִקְרָאתוֹ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה:
(טז) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה נָא יֵשׁ אֶת עֲבָדֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲנָשִׁים בְּנֵי חַיִל יֵלְכוּ נָא וִיבַקְשׁוּ אֶת אֲדֹנֶיךָ פֶּן נְשָׂאוֹ רוּחַ יְקֹוָק וַיַּשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הֶהָרִים אוֹ בְּאַחַת הגיאות הַגֵּאָיוֹת חשבו שגופו ג"כ נפל מעליו כמו שנפלה אדרתו והרוח נשאו לאיזה מקום ורצו לקברו, כי לא ציירו לעצמם שגם הגוף יעלה השמים וַיֹּאמֶר לֹא תִשְׁלָחוּ:
(יז) וַיִּפְצְרוּ בוֹ עַד בֹּשׁ הרבו כל כך דברים עד שהיה לו בשת מלחלוק תמיד על דבריהם ולזה אמר להם שלחו מצד המוסר להניחם לעשות רצונם וַיֹּאמֶר שְׁלָחוּ וַיִּשְׁלְחוּ חֲמִשִּׁים אִישׁ וַיְבַקְשׁוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְלֹא מְצָאֻהוּ:
(יח) וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ:
(יט) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כלומר שיש סביבה שדות וכרמים כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים שיש בהם מלחים עד שאינם ראויים לשתיה כמו מי הים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת:
כתובים
כתיבת ספר קהלת
נחלקו במדרשים בדבר חיבור מגילת קהלת בקהלת רבה (פרשה א)מבואר שהיה זה בתחילת מלכותו וז"ל המדרש "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלהים שאל מה אתן לך, אמר שלמה אם אני שואל כסף וזהב ומרגליות הוא נותן לי, אלא הריני שואל את החכמה והכל בכלל, הה"ד (מלכים א' ג') ונתת לעבדך לב שומע, אמר לו הקדוש ברוך הוא החכמה שאלת ולא שאלת לך עושר וכבוד ונפש אויביך, לפיכך החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כן גם עושר ונכסים וכבוד אתן לך מיד (שם) ויקץ שלמה והנה חלום, א"ר יצחק חלום עומד על כנו, צפור מצויץ ויודע על מה מצויץ, חמור נוהק ויודע על מה נוהק, מיד (שם) ויבא ירושלם ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו, א"ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה, מיד שרתה עליו רוח הקודש, ואמר שלשה ספרים הללו, משלי, ושיר השירים, וקהלת, הה"ד דברי קהלת בן דוד
ולעומת זאת נחלקו תנאים במדרש אחר שי"א שכתבם לעת זקנתו וי"א שכתבם כולם שאחד או אחד אחד וז"ל המדרש (שיר השירים רבה פרשה א) "ג' ספרים כתב משלי וקהלת שיר השירים אי זה מהן כתב תחלה ר' חייא רבה ורבי יונתן רבי חייא רבה אמר משלי כתב תחלה ואח"כ שיר השירים ואח"כ קהלת ומייתי לה מהאי קרא וידבר ג' אלפים משל, משל זה ספר משלי, ויהי שירו חמשה ואלף זה שיר השירים, וקהלת בסוף אמר, מתנייתא דרבי חייא רבה פליגא על הדין שמעתא, מתניתא אמרה שלשתן כתב כאחת ושמעתא אמרה כל חד וחד בפני עצמו, תני רבי חייא רבה רק לעת זקנת שלמה שרתה עליו רוה"ק ואמר ג' ספרים משלי וקהלת ושיר השירים, ר' יונתן אמר שה"ש כתב תחלה ואח"כ משלי ואח"כ קהלת ומייתי לה ר' יונתן מדרך ארץ כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים, ר' ינאי חמוי דר' אמי אמר הכל מודים שקהלת בסוף אמרה".
חכמתו של שלמה
בגמ' מסכת עירובין דף כא עמוד ב מבואר שמלבד קהלת שיר השירים ומשלי אמר עוד משלים ושירים וז"ל "אמר רב המנונא: מאי דכתיב וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף מלמד שאמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל, על כל דבר ודבר של סופרים חמשה ואלף טעמים. דרש רבא: מאי דכתיב ויתר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם ואזן וחקר תיקן משלים הרבה. לימד דעת את העם - דאגמריה בסימני טעמים, ואסברה במאי דדמי ליה. ואזן וחקר תקן משלים הרבה, אמר עולא אמר רבי אליעזר: בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים" אך בשיר השירים רבה (פרשה א) מבוארשהמשלים הנ"ל הם אלו שכתובים בשלושת הספרים וז"ל "ג' ספרים כתב משלי וקהלת שיר השירים אי זה מהן כתב תחלה ר' חייא רבה ורבי יונתן רבי חייא רבה אמר משלי כתב תחלה ואח"כ שיר השירים ואח"כ קהלת ומייתי לה מהאי קרא וידבר ג' אלפים משל, משל זה ספר משלי, ויהי שירו חמשה ואלף זה שיר השירים, וקהלת בסוף אמר"
בגמ' מסכת ראש השנה דף כא: "רב ושמואל, חד אמר: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים. בקש קהלת למצא דברי חפץ, בקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול ואמרה לו: וכתוב ישר דברי אמת ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. וחד אמר: בנביאים - לא קם, במלכים - קם, אלא מה אני מקיים בקש קהלת למצא דברי חפץ - בקש קהלת לדון דינין שבלב, שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו: וכתוב ישר דברי אמת - על פי שנים עדים וגו'.
משנת ההלכה
דיני תנאי קיום המצוות
סעיף ז
מצוה בו יותר מבשלוחו
א. אע"ג שיש מחלקים שדין זה שייך רק במצוות שמוטלות על האדם וכדי לקיימם על ידי אחר צריך למנותו שליח ועל כך נאמר מצוה בו יותר מבשלוחו כגון קידושי אשה וכדומה, אבל מצוות שאינם מוטלות על האדם כגון שחיטה מעקה וכדומה שאינם צריכים מינוי שליחות לא נאמר דין מצוה בו יותר מבשלוחו, מכל מקום כתבו הפוסקים שדין זה שייך בכל המצוות.
ב. ולפיכך אם יכול עליו לשחוט, להכניס אורחים, או לעשות מעקה, אע"ג שהדבר אפשרי על ידי אחר ולא ייתן המצוה לאחרים.
ג. מצוה בו יותר מבשלוחו נאמר גם על הכנת המצוה והכשרה[12].
ד. ולפיכך צריך האדם להתעסק בעצמו בבניית הסוכה, אפיית המצות, הטבת נרות שבת וחנוכה, הכנת סעודות שבת וכדומה.
ה. אמנם בהכנת וקשירת ציצית אין דין מצוה בו יותר מבשלוחו אלא אם כן מכין וקושר את הציצית עכשיו. ואין שום מניעה מלקנות ציצית מוכנה מכיון שאין המצוה מתחילה אלא בזמן לבישה.
ו. מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים אסור לת"ח לבטל תורה כדי לעשותה בעצמו מלבד מצוה שהיא חובה המוטלת על גופו כגון הכנת מאכלי שבת שאז חייב לבטל אפילו שאפשר על ידי אחרים[13] .
ז. ולפיכך אין לבחור ישיבה או אברך כולל לבטל מתורתו כדי להתעסק בלויה בקבורת ניחום אבלים או ביקור חולים וכדומה אם יכול להעשות על ידי אחרים. אבל חייב לבטל תורתו ללוות גדול הדור שנפטר או לנחם אבלים שיש היכרות אישית איתם.
ח. יש שכתבו שאם משלם לשליח לעשות את המצוה אין בו דין מצוה בו יותר מבשלוחו מכיון שהרי הוא כשכירו ויד פועל כיד בעל הבית אמנם דעת רוב הפוסקים נראה שגם במצב זה יש דין מצוה בו יותר מבשלוחו[14].
[1] רש"י
[2] רשב"ם
[3] אבע"ז
[4] ת"א
[5] הכתב והקבלה
[6] רש"י
[7] ת"י
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] רש"י
[10] ת"א
[11] ת"י
[12] אמנם יש מהאחרונים שחילקו שרק במצוות שהכנתם נתפרשה בתורה כסוכה ומצה עיין העמק שלה מצוב קסט ועיין שד"ח ר"ה דברי חכמים סי' מג
[13] אמנם י"א שכבוד שבת חמירא ולכן חייב לעשותה בעצמו אבל שאר מצוות שאפשר על ידי אחרים אסור לבטל תורה לכך
[14] עייין שדי חמד ח"ה דברי חכמים סי' מד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה