מקרא
דברים פרק לא
(ח) וַיקֹוָק הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ מצוי וקרוב אצלך לשמוע תפלתך[1] לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:
(ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת מתחלת בראשית עד לעיני כל ישראל[2] וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי שהם מורי התורה הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק שהרי הספר תורה נתון בצד הארון, או בתוכו בצידו, או בדף הבולט ממנו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ופלוגתא בבבא בתרא בין ר' מאיר ור' יהודא. ונתנו לכהנים שישאו אותו עם הארון. ואע"פ שהלוים היו נושאים את הארון, ולא הכהנים, אחר פטירתו של משה בסמוך נשאוהו הכהנים, בשעה שעברו את הירדן, דכתיב ביהושע "כראותכם את ארון ברית ה' אלהיכם והכהנים הלוים נושאים אותו", וכתיב "ואתה תצוה את הכהנים נושאי ארון הברית"[3] וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הסנהדרין[4] ואל החכמים ובעלי ההוראה[5]:
(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר זו היא מצות הקהל מִקֵּץ מסוף שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה כלומר אחר שיעברו השבע שנים לגמרי, וזהו שמינית בחולו של מועד[6] בְּחַג הַסֻּכּוֹת:
(יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא
ליהושע היה מצוה ולכך המלך היה קורא[7] אמנם לא דוקא מלך ממש. אלא הגדול שבישראל. ובשעה שלא היתה מלוכה היה הגדול כה"ג ומש"ה צוה גם לכהנים. אך בשעה שיש גדול מהם המצוה עליו כמו בימי יהושע[8] אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת הוא רומז לספר הזה של אלה הדברים על דעת רבותינו (סוטה מא)[9] נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם שיכנס באזניהם. היינו שיתרגמו ויבינו מה ששומעים[10]:
(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים ללמוד וְהַנָּשִׁים לשמוע וְהַטַּף לקבל שכר על הבאתם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ שיראו את כבוד התורה[11] ואולי יקבל דת יהודית[12] לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
(יג) וּבְנֵיהֶם הם הטף אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וישאלו האבות ירגילום ויחנכו אותם כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך וְלָמְדוּ בעתיד[13] לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: פ
(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לימדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר[14] לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל[15] וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ ממחנה ישראל כי שם היה ובא אל מחנה השכינה[16] וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(טו) וַיֵּרָא יְקֹוָק בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע ושם יצוה את יהושע עצמו, והנה למשה נאמר (שם כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, אבל יהושע לא היה במעלה ההיא ואסור היה ליכנס באהל כלל והנה וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל כי היה הענן ובו הכבוד על פתח האהל חופף עליו[17]: ס
נביא
מלכים ב פרק ו
(לב) וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ וַיִּשְׁלַח המלך אִישׁ מִלְּפָנָיו להרוג את אלישע בְּטֶרֶם יָבֹא הַמַּלְאָךְ השליח אֵלָיו וְהוּא אָמַר אֶל הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה את אחאב קורא מרצח, לפי שמה שהרגה איזבל את כל הנביאים, היה בהסכמת דעת אחאב לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם תדחקו אֹתוֹ בַּדֶּלֶת הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו הלא עתה נשמע לי בנבואה קול רגלי אדוניו המלך, אשר הולך אחרי המלאך אשר שלח:
(לג) עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ יֹרֵד אֵלָיו וַיֹּאמֶר המלאך אל המלך הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת יְקֹוָק כאשר בא גם המלך, אמר המלאך אל המלך, הנה רעת הרעב באה היא מה', לתשלום גמול הפשעים, ואם אוסיף לפשוע לשלוח יד בנביאו, אם כן מָה אוֹחִיל אקוה לַיקֹוָק עוֹד הלא לא יוסיף לרחם עוד בעבור העון הזה: ס
מלכים ב פרק ז
(א) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר יְקֹוָק כֹּה אָמַר יְקֹוָק כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן:
(ב) וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אשר היה נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה יְקֹוָק עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל: ס
(ג) וְאַרְבָּעָה גיחזי ובניו הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד מָתְנוּ ברעב:
(ד) אִם אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל מַחֲנֵה אֲרָם אִם יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ:
(ה) וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף בערב לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ:
(ו) וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ:
(ז) וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם:
(ח) וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ:
(ט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לֹא כֵן אינו נכון מה ש - אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ ואם נחכה עַד אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ:
(י) וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל שֹׁעֵר אחד משוערי הָעִיר והתאספו כל השוערים וַיַּגִּידוּ לָהֶם המצורעים לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם הַסּוּס אָסוּר קשור וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר הֵמָּה:
(יא) וַיִּקְרָא אל הַשֹּׁעֲרִים שומרי שערי בית המלך, ואמר להם הדברים האלה וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה:
(יב) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו אָגִּידָה נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בהשדה בַשָּׂדֶה לֵאמֹר כִּי יֵצְאוּ מִן הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל הָעִיר נָבֹא:
(יג) וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ נָא חֲמִשָּׁה מִן הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ בעיר ולא מתו ברעב ואין לחוש אל מה שיסתכנו בלכתם, כי הגם שהִנָּם כְּכָל ההמון הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בָהּ הִנָּם גם כן כְּכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר תָּמּוּ כלומר שימותו ברעב אם לא נברר הענין וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה:
כתובים
קהלת פרק ז
(ז) כי העשק יהולל חכם שהרדיפה אחר העושק מערבבת את חכמתו של החכם ויאבד את לב מתנה ומתנת שוחד מאבדת את החכמה של הלב: (ח) טוב אחרית דבר מראשיתו טוב הדבר כשהוא מגיע לידי סיום, יותר מתחילתו קודם שהגיע לתכליתו טוב ארך רוח מגבה רוח טוב ארך רוח שיש לו סבלנות לחכות ולראות את סיום הדבר, ואינו נחפז מיד להנאות המידיות. מבעל גאוה שמיד כועס שאין הענין כפי שהוא רוצה, ואין לו סבלנות לחכות לסיום: (ט) אל תבהל ברוחך לכעוס – אל תהיה נחפז לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח כי הכעס נמצא באופן תמידי אצל הכסילים:
אין להתלונן על הרעה
(י) אל תאמר מה היה אל תקנטר ותשאל מה קרה ולמה הדבר הוא כך שהימים הראשנים היו טובים מאלה שפעם היה לך יותר טובה, ועכשיו פתאום אין לך כי לא מחכמה שאלת על זה כי אין זה מחכמה להתלונן ולקנטר לפני ה' בשאלה זו: (יא) טובה חכמה עם נחלה אמנם באמת טובה חכמה כשיש יחד עמה נחלה ונכסים ויתר לראי השמש ויתרון הוא לאנשים שבעולם. ("רואי השמש" הוא ביטוי דומה ל"תחת השמש", כלומר, מי שנמצא בעולם) : (יב) כי בצל החכמה בצל הכסף כי כשם שהחכמה מגינה ומצילה על האדם, כך הכסף מגן ומצל על האדםויתרון דעת החכמה תחיה בעליה אלא שיש יתרון לדעת יותר מן העשירות, והחכמה מחיה את בעליה יותר מן העשירות: (יג) ראה את מעשה האלהים אבל עדיין אין לבוא אל ה' בקנטור, אלא תתבונן במעשיו ותשלים איתם כי מי יוכל לתקן את אשר עותו כי מי הוא שיכול לתקן דבר שה' החליט לעותו: (יד) ביום טובה היה בטוב ביום שה' נותן לך טובה תהנה מטובה זו וביום רעה ראה וביום שה' נותן לך רעה תתבונן גם את זה לעמת זה עשה האלהים שאת הטובה והרעה עשה ה' כנגד מעשיו של האדם, כפי הראוי לו על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומהועל כן לא ימצא האדם להרהר אחרי ה' מאומה:
לשמוע בקול ה', גם כשזה לא נראה לאדם
(טו) את הכל ראיתי בימי הבלי הרבה דברים ראיתי בחיי ההבל שלי יש צדיק אבד בצדקו יש אדם שעושה מעשים שנראים של צדקות, ובגללם הוא אובד מן העולם ויש רשע מאריך ברעתו ויש אדם שנראה שהוא עושה מעשים רעים של רשעות, ובזכות זה הוא מאריך ימים: והסיבה לזה היא שלא תמיד אנשים יודעים מהו צדק, ומהו רשע, שיש מעשה שנראה לבני אדם כמעשה של צדק, וה' אמר שלא לעשות כן, ולכן- (טז) אל תהי צדיק הרבה אין לאדם לרדוף אחר הצדק בצורה מופרזת, אלא לשמוע בקול ה' ואל תתחכם יותר ולא ינסה להיות חכם יותר ממה שהוא יכול, ולהתחכם נגד ה' למה תשומם למה תהיה לשממה, שה' יעניש אותך: (יז) אל תרשע הרבה ואל תהי סכל מצד שני תיזהר כשה' מצוה לעשות מעשים שנראים כרשעות, שלא להגזים בהם יותר ממה שציוה ה', שזה סכלות למה תמות בלא : (יח) טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך טוב לאחוז בצדקות, וגם מדבר הנראה כרשעות לא להניח את היד כשה' מצוהו על זה כי ירא אלהים יצא את כלם כי ירא ה' מקיים ויוצא ידי חובת כל מצוותיו: (יט) החכמה תעז לחכם והעושה כך הוא החכם האמיתי, והחכמה הזאת תהיה לו לכח מעשרה שליטים אשר היו בעיר יותר מכח של עשרה מלכים גיבורים שנמצאים בעיר אחת:
לא להקפיד על אנשים יותר מדי
(כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא האנשים אין ביניהם צדיק, שתמיד יעשה את הדבר הנכון והטוב ולא יטעה ויחטא באיזה דבר: (כא) גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך לכן אל תשים את לבך לכל הדברים שאנשים מדברים, גם אם מדברים עליך דברים רעים אשר לא תשמע את עבדך מקללך ואפילו אם העבד שלך מזלזל בך, אל תשים לזה את לבך:
(כב) כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים כי אתה יודע שגם פעמים רבות אתה ביזית אחרים:
החכמה היא דבר רחוק, ויש ליזהר מדברים המרחיקים ממנה
(כג) כל זה נסיתי בחכמה כל דברי החכמה ניסיתי להשיג בחכמתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני רציתי להחכים עוד, אבל עדיין עיקר החכמה רחוקה ממני: (כד) רחוק מה שהיה רחוק כמו שהיה מתחילהועמק עמק מי ימצאנו ועמק מאד עד שאין מי שימצאו: (כה) סבותי אני ולבי הסבתי את עצמי ואת מחשבתי לדעת ולתור ובקש חכמה וחשבון לחפש אחר החכמה והמחשבה ולדעת רשע כסל והסכלות הוללות ולדעת את הגורם לכך שאנשים מדברים דברי רשע שמגיע מכסילות וסכלות שמגיע מהוללות:
משנת ההלכה
צום גדליה
ג' בתשרי מוצאי ראש השנה הוא יום תענית הנקרא צום גדליה, והוא הנקרא בנביאים (זכריה ח) צום הַשְּׁבִיעִי על שם החֹדש, תשרי, שהוא שביעי לחדשים.
כשהחריב נבוכדנאצר מלך בבל את בית המקדש והגלה את העם לבבל, השאיר בארץ דלת העם והפקיד עליהם את גדליהו בן אחיקם. והיהודים אשר ישבו במואב, בעמון ובאדום ובשאר הארצות, כשמעם כי נתן מלך בבל שארית ליהודה וכי הפקיד עליהם את גדליהו - וישובו אל ארץ יהודה ויעבדו את הכרמים אשר נתן להם מלך בבל, ותהי להם הרוָחה אולם מלך בני עמון, שעינוֹ היתה צרה בשארית יהודה, שלח את ישמעאל בן נתניה להכות נפש את גדליהו, ובחֹדש השביעי בא ישמעאל אל גדליהו למצפה. ואף כי הוגד לגדליהו שישמעאל זומם לרצחו, לא האמין לדבר, שלא רצה לקבל לשון הרע, וקבל את ישמעאל בכבוד. וישמעאל הרג את גדליהו ואת רוב היהודים אשר היו אתו שם, ואת הכשדים אשר השאיר אתו מלך בבל. היהודים הנשארים בארץ חששו מנקמת מלך בבל וברחו למצרים. וכך נתפזרה שארית הפליטה והארץ נשארה שממה.
לזכר צרות אלו קבעו את 'צום השביעי', ביום הריגת גדליהו בחֹדש השביעי, שכשנהרג גדליה כבתה גחלת ישראל האחרונה ששרדה אחר החרבן הראשון, ושארית יהודה גלתה מארץ ישראל, ונהרגו אלפים רבים מישראל ועל אותו הצום אמרו רבותינו: 'ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשרפת בית אלקינו'. שכשם שקבעו צום על חרבן בית המקדש, כך קבעו צום על מות גדליה.
דיני הצום
א. יסוד התענית כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר: (ויקרא כ"ו) והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.
ב. מתענים בו מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ומעוברות ומניקות, בזמנינו שהדורות חלושים, אין להם להתענות. ומניקות נחשבות מי שמניקה הנקה מליאה.
ג. מניקה שהתינוק ניזון גם מדברים אחרים, תעשה שאלת חכם אם לצום.
ד. חולה, יעשה שאלת חכם אם לצום.
ה. הש"ץ אומר 'עננו' בשחרית ובמנחה בין ברכת 'גואל ישראל' ל'רפאנו' וחותם בברכה, והציבור כוללין אותו במנחה בתוך ברכת 'שומע תפילה' - כמנהג האשכנזים, והספרדים נוהגים באמירת 'עננו' אף בשחרית.
ו. שכח לומר עננו וכבר חתם שומע תפילה אינו חוזר אלא אומרו אחרי יהיו לרצון אמרי פי קודם אלוקי נצור.
ז. וקורין בתורה שחרית ומנחה בוַיְחַל מֹשֶׁה ומפטירין במנחה דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ. ובקהילות ספרד אין קורין הפטרה בתענית ציבור פרט לתשעה באב.
ח. אף מי שהוא בעל עסק ימעט מעסקיו בעשרת ימי תשובה ובפרט בצום גדליה ויעשה תורתו קבע בבית המדרש.
ט. יש ליתן צדקה ביום התענית ואמרו חז"ל (ברכות ו:) ששכר התענית צדקה .
[1] העמק דבר
[2] רמב"ן
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] אבע"ז
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] רבינו בחיי
[7] רש"י חזקוני
[8] העמק דבר
[9] רמב"ן
[10] העמק דבר
[11] ת"י
[12] אבע"ז
[13] רמב"ן
[14] כענין את מספר ימיך אמלא (שמות כג, כו). ולשון קריבה זה הוא נזכר בצדיקים ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז, כט), ויקרבו ימי דוד למות (מלכים א ב, א), וזה יורה שחייו של אדם נגזרים והוא יתברך ממלא אותן ומקריבן אל הזמן הקצוב והנגזר, או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש רבינו בחיי
[15] רמב"ן
[16] אבע"ז
[17] רמב"ן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה