מקרא
דברים פרק לא
(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה מאהל מועד שהיה דר שם שנאמר והחונים לפני משכן ה' משה ואהרן ובניו. והלך לו אצל כל שבט ושבט להודיעם כי הוא מת ולא יפחדו אך יחזקו לבם בדברי יהושע[1] וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:
(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא כי זקנתי וגם - וַיקֹוָק אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה ואתם אין אתם מפסידין בכך כלום כמו שממשיך לומר כי[2] -:
(ג) יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ ועל ידו יודיעכם רצונו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך", וכתיב "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו"[3]:
(ד) וְעָשָׂה יְקֹוָק לָהֶם לאומות בארץ ישראל כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם:
(ה) וּנְתָנָם יְקֹוָק לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם "לא תחיה כל נשמה", "לא תכרות להם ברית", ו"לא תתחתן בם", "מזבחותיהם תתוצו", "ואשריהם תגדעון", "מצבותם תשברו", "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא"[4]:
(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: פ
(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אתה מתמנה למנהיג לבוא אֶת עם[5] הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:
נביא
מלכים ב פרק ו
(טז) וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ בעזרתנו מֵאֲשֶׁר אוֹתָם:
(יז) וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר יְקֹוָק פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח יְקֹוָק אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע ואף על פי שלא היה נעזר בזה כי אם במה שהוכו בסנורים, כל מקום הועיל בזה להשתיק הנער מצעקתו, כי הצעקה היה סיבה שירגישו הארמים אשר אלישע ישנו פה:
(יח) וַיֵּרְדוּ אֵלָיו הארמים לתפשו וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל יְקֹוָק וַיֹּאמַר הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים חולי של שממון, רואה ואינו יודע מה הוא רואה וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע:
(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר לְכוּ אַחֲרַי וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן וַיֹּלֶךְ אוֹתָם שֹׁמְרוֹנָה:
(כ) וַיְהִי כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְקֹוָק פְּקַח אֶת עֵינֵי אֵלֶּה וְיִרְאוּ וַיִּפְקַח יְקֹוָק אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן:
(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם הַאַכֶּה האם אכה אַכֶּה אָבִי:
(כב) וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּם הַאֲשֶׁר וכי אתה שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ שלכן - אַתָּה מַכֶּה כי מה שהותר למלכי הארצות להרוג את אויביהם הוא רק בדרך מלחמה שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם:
(כג) וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה עשה להם סעודה - גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: פ
(כד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם אֶת כָּל מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן:
(כה) וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ מלבד הרעב מסיבת חסרון התבואה, נתוסף עוד הרעב בעבור שהיו צרים עליה, ולא הניחו להביא מאכל אל העיר עַד הֱיוֹת רֹאשׁ חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּבחרייונים דִּבְיוֹנִים צואה הזב מן היונים, ובהם היו מדליקין האש, לחסרון העצים בעבור המצור בַּחֲמִשָּׁה כָסֶף:
(כו) וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
(כז) וַיֹּאמֶר אַל יוֹשִׁעֵךְ יְקֹוָק כלומר הנה ה' הוא אשר אינו מושיעך כי הוא הביא לנו הרעב החזק הזה אבל אני אין לי אשם במה שלא יושיעך מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב:
(כח) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת בְּנִי נֹאכַל מָחָר:
(כט) וַנְּבַשֵּׁל אֶת בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת בְּנָהּ שתאכלנו לבדה או רחמה עליו להחיותו:
(ל) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם דרך הקרע וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת מבפנים מתחת לבגדיו:
(לא) וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם שהרי בידו לבקש רחמים:
כתובים
פרק ו'
(א) יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם ורעה גדולה היא לאדם: (ב) איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא חסר לעצמו כלום מכל מה שהוא מתאוה להשיג ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו ולא נותן לו ה' שליטה על ממונו שהוא יאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו אלא אדם זר יאכל ממונו זה הבל וחלי רע הואזה דבר הבל וצער כמו מחלה רעה: (ג) אם יוליד איש מאה וגם אם יוליד אותו איש מאה ילדים ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי שניו ויאריך ימים הרבה ונפשו לא תשבע מן הטובה אבל כיון שנפשו לא שבעה מהטובה שהיה לו, אלא איש נכרי וגם קבורה לא היתה לו והוא מת כעני, עד שאפי' לא קברוהו אמרתי טוב ממנו הנפל אמרתי שעדיף ממנו הנפל שמת במעי אמו: (ד) כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכסה כי הנפל מעולם לא ראה את האור והטובה אלא בא בהבל ומת בחשך, ואף אחד אינו מכירו ע"י החשך: (ה) גם שמש לא ראה ולא ידע וגם את השמש הוא מעולם לא ראה והכיר נחת לזה מזה יש יותר נחת לנפל מאותו אדם שכן הכיר את הטובה, אך לא נהנה ממנה: (ו) ואלו חיה אלף שנים פעמים ואף אם חי אלף שנים פעמיים (אלפיים שנה) וטובה לא ראה ולא זכה ליהנות מהטובה הלא אל מקום אחד הכל הולך כיון שבין כך גם הוא הולך לשוב לעפר, וכבר היה טוב לו שיקרה לו כך מתחילה, כיון שלא ראה טובה: (ז) כל עמל האדם לפיהו כל עמל האדם הוא בשביל להביא אוכל לפיו וגם הנפש לא תמלא וכי אינו ראוי שימלא נפשו מעמלו, ויהנה בזה בעצמו?! : (ח) כי מה יותר לחכם מן הכסיל איזה יתרון יש לחכם על הכסיל, אם גם החכם משאיר עמלו לאחרים מה לעני יודע להלך נגד החיים ומה חסרון יש לסכל כיון שגם הוא יודע לשמור עצמו בחיים ומתהלך יחד עם האנשים החיים: (ט) טוב מראה עינים מהלך נפש יש אנשים שטוב להם לראות בעיניהם את ממונם מאשר להנות בזה את נפשם גם זה הבל ורעות רוח ודבר זה הוא שטות והבל, שודאי עדיף ההנאה מהממון: (י) מה שהיה כבר נקרא שמו מה שהיה כבר מפורסם כפי שהוא ונודע אשר הוא אדם וידוע שהאדם אינו אלא אדם ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו ואינו יכול לדון עם האלהים שתקיף ממנו, ואלהים קבע שיש שנהנים מממונם ויש שאינם נהנים: (יא) כי יש דברים הרבה מרבים הבל יש הרבה דברים בעולם שאדם יגע בהן ואינם אלא מרבים לו הבל מה יתר לאדם ואין יתרון לאדם העוסק בהם: (יב) כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל כי מעטים היודעים מה טוב לאדם לעשות עם ממונו בחייו, והיודע יעשם בחייו המועטים שעוברים כצל וזה ליהנות בעצמו מעמלו אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש שהרי מי יגיד לאדם מי יקח את ממונו אחר שימות:
קהלת פרק ז'
המעשים הטובים עדיפים מהנאות העולם
(א) טוב שם משמן טוב טוב הזכרון הטוב שיש לאדם מהמעשים הטובים שעשה, יותר משמן טוב שמבשם את האדם ויום המות מיום הולדו וטוב יום המות של האדם יותר מיום שהוא נולד, אף שביום המות כבר אינו יכול ליהנות, כיון שביום מות כבר ידוע מה עשה האדם אם טוב ואם רע, וביום הלידה עדיין לא ידוע: (ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה עדיף ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה, אפילו שבבית המשתה נהנים יותר באשר הוא סוף כל האדם בגלל שמוות זה סוף כל אדם והחי יתן אל לבו ולכן ראוי לחיים ללכת לשם, כדי שיתנו אל לבם שעתידים הם למות: (ג) טוב כעס משחק טוב כעס שאדם כועס עליך ומוכיח אותך, משחוק שהוא שוחק איתך כי ברע פנים ייטב לב כי ע"י הכעס והפנים הרעות שהוא מראה לך, בסופו של דבר זה יביא אותך לעשות דברים ראויים ואז יהיה לבך טוב ושמח: (ד) לב חכמים בבית אבל מחשבת החכמים בבית אבל, כיון שהם נותנים על דעתם את סוף האדם וכדלעיל ולב כסילים בבית שמחה: (ה) טוב לשמע גערת חכם עדיף לשמוע גערה מאדם חכם, שמכון אותך לדרך הנכונה מאיש שמע שיר כסילים מלשמוע את השיר והשמחה של הכסילים, ואינו נותן ליבו לדרך הראויה: (ו) כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחק הכסיל כי כמו קולות הקוצים הנשרפים תחת סיר הבישול, כך נשמע שחוק הכסיל, שאין לו שליטה על צחוקו וגם זה הבל שחוק הכסיל הוא הבל והכעס והתוכחה טובים לחכם, שכן בקלות יכול לאבד את חכמתו:
משנת ההלכה
דיני ערב ראש השנה
א. בערב ראש השנה נוהגים להתענות עד מנחה גדולה כלומר עד מנחה שמתפללים אחר חצות ואומרים עננו במנחה ואח"כ טועמים משהו כדי לא להכנס לחג כשהוא מעונה. חוץ ממי שהוא חולה או חלש, שאינו מתענה.
ב. בזמנינו שהדורות חלושים יש מקום להקל שלא להתענות כדי שלא יגיע לביטול תורה, ותפילה. ולא יתעניה אלא מי שיודע שהוא אדם בריא והתענית לא תשפיע עליו לרעה.
ג. משכימים לומר סליחות בערב ראש השנה יותר משאר ימים כיון שמרבים בו בסליחות ואומרים נפילת אפים אף אם נמשכת אמירת הסליחות ביום. וכל שכן מי שאומר סליחות אחר חצות הלילה שאומר נפילת אפים. אבל אם התחילו לומר סליחות ביום אין אומרים נפילת אפים.
ד. אין אומרים בשחרית נפילת אפים, ולמנצח וכו' יענך וכו'. ואין תוקעים בו אחר התפילה. נהגו לעשות התרת נדרים אחר התפילה בערב ראש הנה ויש שנהגו לעשותו אחר הסליחות בערב ראש השנה וכן מנהג בני ספרד. (פרטי דיני התרת נדרים יבוארו בעז"ה בערב ר"ה).
ה. מכבסים רוחצים ומסתפרים וקוצצים צפרניים בער"ה (למי שלא עשה כן בערב שבת) להראות שאנו בטוחים בה' יתברך שבחסדו יצדיקנו במשפט. אך אין ללבוש בגדים חשובים במיוחד כדי להעלות על הלב שהוא יום הדין.
ו. ראוי להתגלח לפני חצות בער"ה, ואם לא הספיק רשאי לגלח עד מנחה.
ז. נוהגים לטבול במקוה בערב ראש השנה, אפילו אם אינו טמא, כדי טהר עצמו ליום הקדוש. ויקפיד לטבול רק משעה לפני חצות ואילך, ויש לטבול ג' פעמים.
ח. נוהגים להשכים קום בראש השנה ויש מקפידים לקום קודם הנץ החמה ויש שהידרו לקום קודם עלות השחר.
ט. יש שנהגו שאדם נשוי לובש קיטל ויש שנהגו שלא ללבוש.
י. נהגו להדר ולעמוד בעת שפותחים את ארון הקודש בשעת הפיוטים.
יא. בנוסח אבינו מלכנו יש לומר "מחה והעבר חטאתינו ופשעינו" ולא פשעינו וחטאתינו וכן "סלח ומחל" ולא מחל וסלח כיון שפשע גדול מחטא ומחילה גדולה מסליחה ומבקשים על הדבר הקל ראשון.
יב. יש לומר קרע רוע גזר בנשימה אחת בלא הפסק ומעיקר הדין יש לומר אבינו מלכינו חננו ועננו וכו' בלחש כיון שנתקן בלחש אמנם מנהג כמה מקומות לשיר אותו כל הציבור ביחד.
יג. יש לומר אבינו מלכנו בעמידה ופניו כלפי מזרח כאמירת שמונה עשרה.
יד. יש להאריך ולכוין בתפילות ראש השנה יותר משאר ימים ולבקש שיתגלה מלכות ה' בעולם ולקבל מלכותו בלב שלם.
שופר
א. מצות עשה מן התורה לשמוע תקיעת שופר בראש השנה שנאמר "יום תרועה יהיה לכם". ועיקר מצות השופר הוא לשמוע קול השופר ולכן מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמוע קול שופר".
ב. מן התורה חייבים אנו לשמוע תשע קולות מהשופר שלוש תרועות ותקיעה לפני ואחרי כלומר שש תקיעות. בגמ' מבואר שתרועה פי' יבבה כלומר בכיה. והסתפקו בגמ' האם קול יבבה זה הוא גניחה כעין השברים שאנו עושים או יללה כעין התרועה או שניהם יחד.
ג. לפיכך מספק אנו מחמירים לעשות הכל כלומר שלושה פעמים תשר"ת = תקיעה שברים תרועה תקיעה. תש"ת = תקיעה שברים תקיעה. תר"ת תקיעה תרועה תקיעה. סך הכל שלושים קולות והם הנקראים תקיעות דמיושב.
ד. נוהגים לתקוע עוד ארבעים קולות בציבור כדי להשלים למאה קולות.
ה. צריך התוקע לכוין להוציא וצריכים השומעים להתכוון לצאת ידי חובת תקיעת שופר
ו. אין להפסיק בדיבור בין הברכה עד גמר התקיעות דמיושב אפילו בענייני תפילות ולכן אין לומר וידוי בלחש או היהי רצון הנדפס בסידורים אמנם אין למחות ביד הנוהגים כן.
ז. אסור לאכול שיעור כביצה ממיני מזונות קודם תקיעת שופר אבל פחות משיעור זה מותר וכן מותר לאכול מיני פירות ולכן היום שהדורות חלשים נהגו לקדש קודם התקיעות וגם כדי של יצום עד אחרי חצות אבל יזהר שלא לאכול יותר מכביצה מזונות וכן לא להרבות באכילה כדי שיוכל להתפלל בכונה
ח. נשים אינם חייבות מדין תורה בתקיעת שופר אמנם נהגו הרבה נשים לשמוע קול שופר ואם שומעות ממי שכבר יצא יברכו הם לעצמן.
עיקר תפילות ראש השנה הם על מלכות הקב"ה והרצון של כל אחד מאיתנו לזכות לראות מלכותו בקרוב ולהרגיש איך כל מעשינו הם לשם שמים ושיהיה לנו הסיוע מן השמים ברוחניות ובגשמיות לצורך כך ולפיכך אין להתפלל על צרכין העצמיים כאדם הנזקק אלא כל בקשותיו יהיו למען מלכות ה' גם מה שמבקש בגשמיות לצורכו האישי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה