פרשת נצבים יום ד'

מקרא

דברים פרק ל

(ג) וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ שבי גלותך[1] וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:

(ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:

(ו) וּמָל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו[2] וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ כיון שיבטל הקב"ה יצר הרע מן העולם ויברא יצר טוב שיגרום לך לאהוב את ה'לְמַעַן חַיֶּיךָ כדי שתחיה חיי עולמים גם בעולם הבא[3]:

(ז) וְנָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ ישמעאל וְעַל שֹׂנְאֶיךָ עשיו[4] אֲשֶׁר רְדָפוּךָ:

(ח) וְאַתָּה תָשׁוּב בהגלות משיח צדקנו ואתה תעמוד בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך[5] וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם כי עיקר התשובה אינו אלא לאחוז ולתמוך דרך תורת משה[6]:

(ט) וְהוֹתִירְךָ יתן לך הצלחה יתירה מכל הצלחה הקודמת[7] יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לטובה, שתצליח[8] בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב יְקֹוָק לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ בהיותם במדבר[9]:

(י) כִּי שהרי[10] תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה שמי שמביט בתורה בשרירות לבו יאמר כי כתוב בה באופן אחר מהאמת, כי הרצון יטה לבבו לעקר דברי אלוקים חיים ולפרש אותם באופן אשר יסכים לתאותו וזדונו, לכן אמר כי תשוב אל ד' אלודיך בכל לבבך כו', שבלא שום נגיעה וחפץ תראה באר היטב מה שכתוב בתורה[11] כִּי תָשׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: פ

נביא

מלכים ב פרק ה

(א) וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן יְקֹוָק תְּשׁוּעָה לַאֲרָם אמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני רממז רכב): שהוא משך הקשת לתומו, והרג את אחאב וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע חשק לרדת בכל עת אל המלחמה, ומפני צרעתו מנע, והיה מיצר בעבור זה:

(ב) וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים  כשהולכין מעצמן מתי מספר לשלול באשר ימצאו, קרוי גדוד וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי משרתת לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן:

(ג) וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי תחנות אדוני ובקשותיו יהיו לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף ירפא אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ:

(ד) וַיָּבֹא נעמן וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו מלך ארם לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

(ה) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ אֲרָם לֶךְ בֹּא אל הנביא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אגרת אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים:

(ו) וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל ובו כתוב  - לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ:

(ז) וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ מגודל רשעו לא האמין בהנביא, וחשב אשר שלח שהוא בעצמו ירפאו כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי:

(ח) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל:

(ט) וַיָּבֹא נַעֲמָן בסוסו בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע:

(י) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ שליח לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר:

(יא) וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא חשבתי כי לכבודי יצא אלי, ויעמוד לפני על רגליו, כדרך הכבוד שעושים בני אדם לשרים הגדולים וכדי לרפאותני חשבתי ש - וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם שיש בו צרעת וְאָסַף הַמְּצֹרָע:

(יב) הֲלֹא טוֹב אבנה אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל אבל באמרו רחץ וטהר נראה אם כן שאמר מדרך רפואה טבעית, והלא בוודאי אין ממש בדבריו, כי נהרות דמשק טובים המה מכל מימי ישראל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי והלא בתמידות אני רוחץ עצמי בהם, וכי טהור אני בתמיה וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה:

(יג) וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר:

(יד) וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר:

(טו) וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ:

כתובים

קהלת פרק ג

(ה) עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחק מחבק: (ו) עת לבקש  עת לחפש ועת לאבד עת לשמור ועת להשליך: (ז) עת לקרוע ועת לתפור עת לחשות – עת לשתוק ועת לדבר: (ח) עת לאהב ועת לשנא עת מלחמה ועת שלום: (ט) מה יתרון העושה באשר הוא עמל כיון שלכל דבר יש זמן, ומשכלה הזמן, כלה הדבר, שוב יש לשאול, מה הרווח לעושה בעמל, ושמא ישתנה הזמן, והוא מפסיד הכל: (י) ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו התבוננתי בעסק שנתן אלהים לבני האדם לעסוק בו, הוא העסק בענייני העולם: (יא) את הכל עשה יפה בעתו – וראיתי שהוא נתן להם מקום לטעות ולשכוח שלכל יש זמן, כי כל דבר בעתו נראה להם יפה וטוב גם את העלם נתן בלבם והוא נותן להם הרגשת תמידיות, כאילו כך יהיה לנצח מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף ואין האדם מתבונן בכך, שלפעמים יש לאלהים תוכנית יותר ארוכה מזאת, ופעמים עמלם הוא בשביל להשאירו לאחרים: (יב) ידעתי כי אין טוב בם ואני רואה שאין טוב לאדם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו לא לעמול יותר מדי בעניני העולם אלא לשמוח במה שיש לו, וליהנות מזה עוד בחייו: (יג) וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו ואדם שעושה כן שאוכל ושותה ושמח בעמלו, שאינו אוסף יותר מדי מתת אלהים היא מתנה היא מאת האלהים, וכמו שנאמר לעיל, שאינו נותנה אלא לטוב בעיניו: (יד) ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע ואני יודע שכל מה שהאלהים עושה כך תמיד יהיה, וא"א לשנות, וממילא כך הוא החק, שאין שמחה בעמל, אלא לטוב לפני האלהים והאלהים עשה שיראו מלפניו והאלהים עשה כן, כדי שייראו מלפניו: (טו) מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה מה שהיה ודאי כבר היה, אבל גם החקים של העתיד כבר קבועים, כיון שא"א להוסיף או לגרוע בחוקים של ה' והאלהים יבקש את נרדף והאלהים יבקש את נרדף מיד רודפיו. ואם לרודף יש ממון, אי"ז אלא שיאסוף ויכנוס, ובסופו של דבר יותן לנרדף: (טז) ועוד ראיתי תחת השמש ועוד ראיתי בהתבונני בעולם בהתנהגות בני האדם מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע שפעמים דוקא במקום שצריך להיות משפט וצדק בבתי דינים ואצל המלכים וכד', שם יש רשע: (יז) אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפט האלהים וראיתי שהשופט האמיתי הוא ה', שהוא ישפוט בין צדיק לבין רשע העושה את עצמו לצדיק כי עת לכל חפץ כי יש לה' זמן לכל דבר שהוא רוצה לעשות ועל כל המעשה שם ועל כל מעשי בני האדם יש אצל ה' זמן לתת להם כגמולם, ולהעביר ממון הרשע לצדיק: (יח) אמרתי אני בלבי חשבתי על דברת בני האדם על דבר בני האדם לברם האלהים שה' מוציאם מן העולם ולראות שהם בהמה המה להם ועי"ז נראה להם שהם כמו בהמות: (יט) כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה כי מה שקורה לאדם ומה שקורה לבהמה ומקרה אחד להם הרי אינו אלא מקרה אחד כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ונראה להם שרוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל: (כ) הכל הולך אל מקום אחד הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר ובאמת הם צודקים לגבי האברים שכולם באו מן העפר וראויים לשוב לעפר: (כא) מי יודע אבל ראוי שידעו שיש דבר יוצא דופן, ואשרי היודע זאת רוח בני האדם העלה היא למעלה שרוח בני האדם היא העולה למעלה אל האלהים אשר נתנה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ ורק רוח הבהמה נפסדת, כאילו יורדת היא לארץ, יחד עם הגוף: (כב) וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו אבל כיון שהגוף נפסד ראוי שאדם יהנה בעצמו מעמלו שהוא חלקו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו ולא ישאירנו לאחרים, שמי יביא אותו לראות מה יהיה אחר שימות, אם יהנה מזה חכם או סכל:

 

משנת ההלכה

דיני פרוזבול

       א.       י"א שאין פרוזבול נכתב אלא בפני בית דין חשוב, כלומר שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול, ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר^[12] וכך דעת מרן הבית יוסף וכך נהגו בני ספרד. וי"א שכותבים פרוזבול בכל בית וכתב הרמ"א ונראה לי דיש להקל בזמן הזה^[13] וכך הוא מנהג האשכנזים

        ב.        גם לדעת מרן הבית יוסף אם יכתוב בפני שני עדים שמוסר שטרותיו לבית חשוב שבעיר והעדים יחתמו על השטר מועיל הפרוזבול אפילו אם אין הדיינים יודעים ממסירת חוב זה

         ג.         ולהלכה אין חייב המלוה להופיע בפני בי"ד לשם כתיבת פרוזבול אלא יכול לחתום בפני שני עדים על נוסח הפרוזבול^[14] שמוסר שטרותיו לבי"ד וכך הוא מנהג ירושלים^[15]

        ד.        ויש שדקדקו לעשות את הפרוזבול בפני שלושה אנשים ובפניהם מצהיר שמוסר שטרותיו לבית החשוב שבעיר והם חותמים עליו ובאופן זה מוסר שטרותיו גם לבי"ד של שלושה הדיטות וגם לבי"ד חשוב שבעיר

       ה.       אין צריך לכתוב זמן בשטר הפרוזבול^[16]

         ו.         י"א שגם אם הדיינים קרובים של הלוה או המלוה יכולים הם לשמש בי"ד עבור פרוזבול^[17] וי"א שצריך להזהר שלא יהיו העדים או הבי"ד קרובים למלוה וללוה^[18].

         ז.         כותבים פרוזבול בלילה^[19]

       ח.       אין הלוה יכול לעשות פרוזבול כדי להציל המלוה עבירה^[20]

        ט.       יש להסתפק האם מועיל בדיעבד פרוזבול על חובות עתידיים שלא היו קיימים בעת כתיבת הפרוזבול^[21]

         י.         ולפיכך המלוה לחבירו אחר שעשה פרוזבול אין הפרוזבול מועיל להלואה זו ויקבע תאריך פרעון לאחר שנת השמיטה או יעשה פרוזבול נוסף

      יא.     וכן המפקיד כסף או המחאות בבנק לאחר שעשה פרוזבול ועל ידי הפקדה זו תזקף לחשבונו יתרת זכות בבנק וא"כ נמצא שהבנק חייב לו כסף יעשה פרוזבול נוסף.

      יב.      ולכן נהגו רבים לעשות פרוזבול דוקא בערב ראש השנה

       יג.       ניתן לכתוב פרוזבול אחד עבור כמה לווים ואין צריך לפרט שמות הלווים או החובות^[22]

      יד.      פרוזבול כשר בכל לשון^[23]

      טו.      אין פרוזבול מועיל אלא אם כן יש קרקע כל שהוא ללוה או דבר המחובר לקרקע אפילו אינן שלו לגמרי אלא בשכירות או בשאלה לפי שעה^[24]. ואפילו אין לו ללוה אלא עציץ נקוב^[25]מונח על גבי יתידות באויר, אף על פי שאין מקום היתידות שלו, מועיל לענין פרוזבול ואפילו אין ללוה כלל, אך יש קרקע  למי שחייב לו^[26] או לערב, או למי שחייב לו, כותבין. ואם אין לו כלל י"א שמזכה לו המלוה קרקע כל שהוא על ידי אחר אפילו שלא בפניו^[27]. או שכותב בשטר הפרוזבול שמזכה ללוה ארבע אמות מקרקעותיו, אמנם יש שנהגו כלא לעשות כן כיון שלכל אדם יש ארבע אמות בקרקע המושכרת ומושאלת לו

      טז.      בחורי ישיבות הדרים בפנימיה וכן חיילים גם אם אין להם ארבע אמות קרקע משלהם נחשב כיש להם ארבע אמות לגבי פרוזבול מאחר ויש להם רשות השתמשות ללינה והנחת חפציהם במקום למודם^[28]

        יז.       ניתן לסדר פרוזבול על ידי שליח ויש לציין בנוסח השטר אחרי המילים "בא לפנינו פלוני" ולהוסיף "בשליחות פלוני המלוה"

      יח.     אשה שיש לה חשבון בנק נפרד שאין לבעלה רשות בממון זה צריכה לעשות פרוזבול לעצמה, ויכולה למנות שליח עבור כך ואם לא מינתה יכול בעלה לעשות אף הלא ידיעתה מדין זכיה ויודיע לה על כך

      יט.      אם אינו יכול לכתוב פרוזבול וכגון שקיבל עליו יו"ט או שבת אם יודע את ענין הפרוזבול יכול למסור נוסח פרוזבול בפני שלשה.

להלן מובאים שלוש נוסחאות מרכזיות שנהגו לעשות

נוסח א'

        כ.        עומד בפני שני ישראלים כשרים שאינם קרובים זה לזה ואינם קרובי הלוה או המלוה ואומר "קנו ממני בקנין גמור ושלם איך שאני מזכה על ידכם קרקע כל שהו מן הקרקע שיש לי, לכל אחד מבעלי החובות שחייבים לי, שאין להם קרקע, לכתוב עליו פרוזבול^[29]" ומגביה אחד מכלי העדים והם מגביהים אחד מכליו ואח"כ אומר "היו עלי עדים שאני מוסר כל חוב שיש לי להדיינים הרה"ג ........... והרה"ג ............ והרה"ג ........... שאגבנו כל זמן שארצה" וצריך לציין שמות דיינים המשמשים בבית דין פעיל^[30] ואח"כ חותמים העדים על השטר

שטר - פרוזבול לשנת השמיטה תשע"ה^[31]

בפנינו עדים החתומים מטה בא................. ואמר לנו: קנו ממני בקנין גמור ושלם איך שאני מזכה על ידכם קרקע כל שהו מן הקרקע שיש לי, לכל אחד מבעלי החובות שחייבים לי, שאין להם קרקע, לכתוב עליו פרוזבול. וקנינו מיד הנ"ל בקנין גמור ושלם במנא דכשר למקניא ביה.

ובכן אמר לנו הנ"ל: היו עלי עדים שאני מוסר כל חוב שיש לי להדיינים הרה"ג ........... והרה"ג ............ והרה"ג ........... שליט"א, שאגבנו כל זמן שארצה.

ובאנו על החתום היום......... לחדש אלול תשע"ה והכל שריר ובריר וקיים.

נאום............. נאום............

נוסח ב'

עומד בפני שלשה ועדיף שיהיו בי"ד משמש בקודש^[32] ואומר "הן שנה זה היא שנת השביעית ויש לי חובות בשטר ובע"פ על איזה אנשים והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' אמות קרקע מארעא דאית לי ועל גבהון ארשית יתכון למיגבא חובות דאית לי על אינשי, ומעתה תיהווי לי דיינא ותגבוהו ותקבלוהו לי, ואם לא תגבוהו אותם, מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה, אני גובה כל חוב שיש לי אצל כל אדם כל זמן שארצה" ואז חותמים השולשה או הבי"ד על השטר

שטר - פרוזבול לשנת השמיטה תשע"ה^[33]

במותב תלתא כחדא הוינא ובא לפנינו......... ואמר לנא הן שנה זה היא שנת השביעית ויש לי חובות בשטר ובע"פ על איזה אנשים והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' אמות קרקע מארעא דאית לי ועל גבהון ארשית יתכון למיגבא חובות דאית לי על אינשי, ומעתה תיהווי לי דיינא ותגבוהו ותקבלוהו לי, ואם לא תגבוהו אותם, מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה, אני גובה כל חוב שיש לי אצל כל אדם כל זמן שארצה.

ואנחנו ב"ד שמענו דבריו ויפינו כחו דלא תשמט לי' ויגבה כל חובתיו על ידי פרוזבול זה כתקנת הלל וחז"ל.

ובעה"ח יום........ לחודש......... שנת......... פעה"ק. .......ת"ו

נאם....... נאם......... נאם..........

נוסח ג'

עומד בפני שלושה ואומר "הן שנה זו היא שנת השמיטה ויש לי חובות בשטר ובעל פה על אילו אנשים בנקים חברות ומוסדות הריני מוסר לבית הדין בעיר............ הלא המה הרב............. הרב............. הרב................ שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה ואם אין מועילה מסירה אלא לבית דין בפניו הנני מוסר לכם הרבנים היושבים כאן שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה" ואז חותמים השלושה על השטר

 

אנחנו החתומים מטה מאשרים בזה כי בא לפנינו ..................... ואמר לנו הן שנה זו היא שנת השמיטה ויש לי חובות בשטר ובעל פה על אילו אנשים בנקים חברות ומוסדות הריני מוסר לבית הדין בעיר............ הלא המה הרב............. הרב............. הרב................ שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה

ואם אין מועילה מסירה אלא לבית דין בפניו הנני מוסר לכם הרבנים היושבים כאן שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה

והואיל ו...................מסר לביד הדין הנזכר למעלה ולנו ככל האמור לעיל מילי דפרוזבולא כדאמור רבנן כתבנו וחתמנו ביום............ אלול תשע"ה האי שטר דפרוזבולא כדנהגא מיומי דהלל הזקן וכתקון חז"ל

נאם...........

נאם...........

נאם..........

---

[1] ת"א

[2] רמב"ן

[3] ת"י

[4] רבינו בחיי

[5] ספורנו

[6] רבינו בחיי

[7] ספורנו

[8] ת"י

[9] העמק דבר

[10] ת"א ת"י

[11] משך חכמה

[12] דעת השו"ע חו"מ ס"ז סעי' ח"י

[13] וכ"פ שולחן ערוך הרב חושן משפט הלכות הלואה סעיף לה

[14] שו"ת יחוה דעת חלק ד סימן סג

[15] שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן פה ובדבר מה שקשה הדבר להרבה בני אדם להתפנות ולבוא לפני ביה"ד לחתום על הפרוזבול בפניהם, ובהרבה פעמים כרוך זה גם בזילותא בהמתנה בתור. הנה מדינא כשר שיאמר בפני עדים שמוסר כל חובותיו לג' דיינים שהמה פלוני ופלוני ופלוני שבמקום פלוני כנפסק בחו"מ סי' ס"ז סעי' י"ט וכ"א. ובספר מזבח אדמה ביו"ד סו"ס של"א כותב שכך הוא גם מנהג ירושלים לכתוב אותו בלשון עדים ולכתוב הדיינים בפירוש היותר גדולים פה עיה"ק ע"ש. ויעוין גם בשו"ת מבי"ט ח"ב סי' ר"ה, שבתשובה לשואל אם צריך להזכיר בפירוש שמות הדיינים בפרוזבול כי מי שהוא נתחכם לומר שאם לא כתב בפירוש שמות הדיינים שאינו מועיל, השיב בלשון זה: אם כותב מוסר אני לכם ב"ד וכו' נראה שהדיינים חותמים בו והרי הם מפורשים אף על פי שלא פירשם תוך הפרוזבול, אבל כשכותב הפרוזבול בלשון עדים אז צריך לכתוב בפירוש הדיינים וכן אנחנו נוהגים. ומשמע מסיום לשונו זה של המבי"ט שהיו נוהגים ככה לכתוב בלשון עדים ולכתוב בפירוש שמות הדיינים, ואם נרצה לפרש שהך וכן אנחנו נוהגים מוסב על כל האמור לעיל, מוכח עכ"פ שלא היו מקפידים דוקא בלשון דיינים, אלא הניחו לנהוג כפי שרוצים וכפי שיותר נוח, ודעביד כמה עביד ודעביד כמר עביד, רק הקפידו, דאם כותבים בלשון עדים שאז יפרטו בפנים שמות הדיינים. וזהו ג"כ רק דין של לכתחילה. וכך חוזר באמת המבי"ט שם להלן בדבריו ומסכם בלשון זה: ומנהגנו לכתחילה כשהוא נכתב בלשון עדים לפרש הדיינים תוך הפרוזבול ואם הדיינים עצמם חותמים אין צריך לפרשם תוך הפרוזבול, ואם נכתב במקום פלוני אף על פי שלא הוזכר הדיינים תוך הפרוזבול ולא חתמו ג"כ הדיינים, בדיעבד כשר כיון שאמרו במקום פלוני וידוע כי הב"ד של אותו מקום הם בקיאים בדיני פרוזבול עכ"ל.

[16] שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן קכג ד"ה א) ברור ברור הדבר כמו"ש כ"ת שהמלוה ודאי נאמן לומר מתי נכתב הפרוזבול, וגם אנכי בעניי לא רואה שום צורך בכתיבת השעה, וגם אם המלוה רוצה להדר ולקיים שמיטת כספים כהלכה הרי יודע בעצמו שהלוה רק אח"כ, אך הלשון של כת"ר קצת לא מובן לי, במ"ש "אין כוח הפרוזבול חל אלא בכלות היום" הרי ודאי חל מיד כשמוסר חובותיו בבי"ד לענין זה שסוף היום של שביעית לא תשמט.

[17] שו"ת יביע אומר חלק ג - חושן משפט סימן ו ד"ה (ו) ובהיותי ע' בס' פנים במשפט (סי' סז ס"ק כד) שכ', נסתפק הגאון ר' יהונתן ז"ל בתומים (אות כג), אם כשרים דיינים הקרובים ללוה לכתוב פרוזבול. ולפע"ד יש להוכיח דכשרים, ממ"ש מהריק"ש דפרוזבול נכתב בלילה, שאינו דין. והביא דבריו החשק שלמה (הגה"ט אות כה). ומאחר שאינו דין מסתברא דכשר אפי' בקרובים. ע"כ. וכנראה שלא שלטו עיני קדשו בדברי מהריק"ש גופיה, שאחר מ"ש מהריק"ש כנ"ל, סיים, ומינה שאפילו קרובים לדיינים כשרים, כדין קניית שטר זה מזה. עכ"ל.

[18] עיין תומים סי' סז ס"ק כג

[19] שו"ת יביע אומר חלק ג - חושן משפט סימן ו ד"ה (ו) ובהיותי "נעלם ממנו מ"ש מהריק"ש בהגהותיו לחו"מ (סי' סז סל"א) וז"ל, פרוזבול נכתב בלילה ואינו כמו דין, וכ"כ ז"ל דמדין קניית שטר נגעו בו, וכן מצינו דבדברים בלבד נדחית שמיטת כספים. וע' בדין כ. עכ"ל" ושו"ת יביע אומר חלק ג - חושן משפט סימן ו ד"ה (ו) "ובהיותי שאע"פ שכ' התוס' (מכות ג:) דפרוזבול ומוסר שטרותיו לב"ד תרי מילי נינהו, ומוסר שטרותיו לב"ד מדאו' אינו משמט, משא"כ פרוזבול. וכ"כ הר"ן בגיטין (לו:) ד"ה פיסקא. מ"מ פרוזבול נמי נתקן על סמך מה שהתירה התורה למסור שטרותיו לב"ד, ובאו חכמים והוסיפו שאע"פ שלא נמסרו השטרות ממש אינו משמט. וכמו שמתבאר בחי' הריטב"א (מכות ג:). ובהר"ן גיטין שם. וכן מוכח בספרי ובירוש' (פ"י דשביעית ריש ה"ב). ע"ש. וכשם שבמוסר שטרותיו עצמם אין סברא לפסול דיינים קרובים שהם הנוגשים, ה"ה נמי בפרוזבול" וכן בשו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן פה אודות כתיבת פרוזבול בלילה, וכן אם כשר בקרובים דיינים, שנו"נ בזה כמה מחברי - זמנינו, כבר הבאתי בספר שו"ת ציץ אליעזר ח"ו סו"ס ל"ט בשם הערך לחם למהריק"ש ז"ל בחו"מ סי' ס"ז ס"ט שכותב בפשיטות שאינו כמו דין ונכתב בלילה, וכמו"כ כותב בפשיטות שאפילו קרובים לדיינים כשרים כדין קניית שטר זה מזה. וציינתי שהיה זה בהעלם עין למה מחברים.  

[20] שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן מז ד"ה ג. לכאורה לכאורה נראה שאם המלוה עבריין וחשוד על השביעית ואף על פי שאינו עושה פרוזבול הוא נוגש ומכריח את הלוה לפרוע דיכול הלוה להציל אותו ואת עצמו מעבירה ע"י זה שהלוה יכתוב פרוזבול וימסור חובותיו לבי"ד לגבות ממנו עבור המלוים ועיין במשנ"ר פ"י מ"ה שסובר דגם הלוה יכול לכתוב פרוזבול, אולם לענ"ד נראה דדוקא אם המלוה מוסר חובותיו לבי"ד ודורש מהם לגבותם עבורו הוא דחשיבי כגבוי, משא"כ אם רק הלוה מוסר חובותיו לא חשיבי בכך כגבוי, וגם מסתבר שהלוה יכול ודאי לחזור מזה וכיון שכן מהיכ"ת נימא דחשיב כגבוי.

[21] שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן מז ד"ה ה. איתא איתא במשנה שביעית פ"י מ"ה וברמב"ם, פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול. ויש להסתפק דאפשר דהא דמאוחר פסול היינו דוקא כשכתב סתם אבל אם התנה בפירוש שמוסר לבי"ד גם את החובות שעתיד אח"כ להלוות דלענין פרוזבול אפשר דמהני אף על פי שעדיין לא באו לעולם, ובפרט אם נאמר שהמסירה לבי"ד אינה ממש הקנאה אלא מעין שליחות לגבות עבורו והרי רבו הסוברים דמהני שליחות גם בדשלב"ל, וכ"ש להסוברים שאם הקנה דבר שלא בא לעולם יחד עם דבר הבא דמהני דלפי"ז יכול שפיר למסור ביחד כל חובותיו לבי"ד שיזכו בהם שעה אחת לפני מוצאי שביעית, וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז בשביעית בזה"ז.

[22] דרך אמונה פ"ט ס"ק קיז

[23] דרך אמונה פ"ט ס"ק צב

[24] עיין בסמ"ע ס"ק מא אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. רש"י [גיטין ל"ז ע"א ד"ה אלא] מפרש הטעם, משום דלא תיקנו פרוזבול כי אם אסתם הלואה, וסתם הלואה אינו כי אם למי שיש לו קרקע וסמוך עליה בגביות חובו. ויש מפרשים [ר"ש שביעית פ"י מ"ו] הטעם, משום דכשיש לו קרקע מחשב טפי כגבוי ועומד ביד הב"ד. ולשני הטעמים בקרקע כל שהו סגי, משום דאיכא מרבוותא דס"ל דאין אונאה לקרקעות כלל, ולאינך היינו טעמא, דקרקע ראויה לגבות ולחזור ולגבות ממנה עד שישתלם לו חובו, ועיין פרישה [סעיף כ"ד]: ועיין אורים ס"ק מג

שאם היה לו קרקע בעת פרוזבול, ובעת שמיטה לא היה לו כי כבר מכרה, תליא בשני דיעות, ועיין תומים ס"ק כ"ב שהארכתי בזה כי נראים הדברים כר"ש, ע"ש.

[25] סמ"ע ס"ק מב דדרך הנקבים יונק וצומח מן הקרקע ומחשב כקרקע:

[26] הואיל ומשתעבד מדר' נתן כדלקמן סימן פ"ו, הו"ל כאילו יש לו ויכולים לכתוב פרוזבול עליו. אןרים ס"ק מד

[27] שולחן ערוך הרב חושן משפט הלכות הלואה סעיף לה

[28] על פי המבואר שם שו"ע סעי' כג "השאילו מקום לתנור או לכירים, כותבים עליו פרוזבול והוא הדין אם השכירו לו" ועיי"ש פתחי תשובה ס"ק ד "עיין בתשובת חתם סופר [חו"מ] סי' נ', שהקשה השואל, דא"כ היכי משכחת מי שאינו ראוי לפרוזבול, אם לא מי ששוכב אקיקלא דמתא ואין לו בית דירה לא בשאלה ולא בשכירות. והשיב, דמשכחת בסומך על שולחן אחר ויכול לסלקו כל שעה, א"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דאין צריך להעלות שכר משעבר, ומ"מ בכל שעה יכולים הבעלים להוציאו, ע"ש עוד".

[29] זהו כדי להרוויח את הנ"ל שצריך שיהיה ללוה קרקע ואם אין לו מזכה על יד אחר.

[30] כדי להרוויח דעת מרן הבית יוסף ועל אף שאין הדיינים יודעים בכך מבואר לעיל שאין צריכים לידע.

[31] על פי שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן פה

[32] להרויח דעת מרן הבית יוסף כנ"ל

[33] הפרוזבול הנהוג אצל הבד"צ פעיה"ק ת"ו בס"ד ירושלים עיה"ק תובב"א. כמבואר בשו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן קס