מקרא
דברים פרק כט
(א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:
(ג) וְלֹא נָתַן מאמרו של יְקֹוָק לָכֶם לֵב לִשׁכוח אלא לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרמוז אלה לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לאטום אלא[2] לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה אע"פ שהוא יתעלה השתדל בתורותיו ומופתיו לתת לכם לב לדעת כאמרו למען תספר וידעתם כי אני ה' (שמות י, ב). לא הושג זה המכוון מרוב מריכם [3]:
(ד) וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ:
(ה) לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם בצורה שתוכלו לחיות ממנו כי עיקר מחיתכם היה מהמן וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם המחיה אתכם במעשה הנס[4]:
(ו) וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם:
(ז) וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי:
(ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ תצליחו[5] אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: פ
נביא
מלכים ב פרק ג
(יא) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיקֹוָק וְנִדְרְשָׁה אֶת יְקֹוָק מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט והם לא ידעו כי הוא הולך עמהם אבל בא לו בתוך העם אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי שימש את אֵלִיָּהוּ והוא מלומד בנס כזה להוריד המים ולהציקו על צמא:
(יב) וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר יְקֹוָק כי בוודאי לא בא אל המחנה להלחם, כי אם בא מדבר ה' וַיֵּרְדוּ אֵלָיו ממרכבתם לכבודו לדבר עמו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם:
(יג) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ נביאי הבעל וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל תאמר עתה לנו דברים אלו כִּי קָרָא יְקֹוָק לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב:
(יד) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי יְקֹוָק צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו שאני רגיל לעמוד לפניו בתפלה כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ:
(טו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן לשמחני בנגונו, כי בעבור שכעס על יהורם, לא חלה עליו הנבואה, כי אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, והכעס בא היא עם העצבון וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְקֹוָק:
(טז) וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְקֹוָק עָשֹׂה כלומר תעשו - תחפרו את הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים בורות בורות לאגור מים:
(יז) כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם בדרך נס וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם מה שהביאו למאכלם וּבְהֶמְתְּכֶם מה שהיו רוכבים עליהם:
(יח) וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְקֹוָק וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם שלא יספיק לשם יתברך עשיית זה החסד לכם כי הוא קל בעיניו ביחס אל החסד שהוא רוצה לעשות והוא שכבר יתן את מואב בידכם:
(יט) וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר מובחרת וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכָל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ תשחיתו על ידי שתשליחו בה בָּאֲבָנִים:
(כ) וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה כאשר בא זמן העלאת מנחת תמיד הבוקר וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם:
(כא) וְכָל מוֹאָב שָׁמְעוּ כִּי עָלוּ הַמְּלָכִים לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּצָּעֲקוּ אספו בצעקה על ידי כרוזים מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה כלומר כל היודע לחגור חרב וָמַעְלָה והמעולים שבהם וַיַּעַמְדוּ עַל הַגְּבוּל:
(כב) וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם אֲדֻמִּים כַּדָּם:
(כג) וַיֹּאמְרוּ דָּם זֶה היות כי מעולם לא היה שם מים, לחשוב שנראים אדומים מזריחת השמש, כי לא ידעו שבא שמה מים בדרך נס הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ כלומר נלחמו זה בזה בחרב הַמְּלָכִים וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְעַתָּההרי הם לַשָּׁלָל ל - מוֹאָב:
(כד) וַיָּבֹאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם ויבו וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת הכו וחזרו והכו אֶת מוֹאָב:
(כה) וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת הרסו כל הערים רק קיר חרשת היה מבצר גדול שהקיר בנוי מאבנים גדולות ובקיר חרשת נשארו אבניה אבני החומה שלא יכלו להרסה ולכבשה מחוזק האבנים ושם היה מלך מואב וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים וַיַּכּוּהָ באבנים גדולות שקולעים כדי להרוס החומה:
כתובים
מהות הספר חכמה
בגמ' מסכת ברכות דף נז: "שלשה כתובים קטנים הם: הרואה שיר השירים בחלום - יצפה לחסידות, קהלת - יצפה לחכמה, קינות - ידאג מן הפורענות"
עיין בקהלת רבה (וילנא) פרשה א, א [יג] ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה, מהו ולתור בחכמה תור לחכמה לעשות תואר לחכמה... ולא בדברי תורה בלבד היה שלמה תייר אלא על כל אשר נעשה תחת השמים כגון היאך ממתיקין את החרדל וממתיקין את התורמסין והיאך שותין את החמין יין ומים ופלפלין בשליש
ועיין פסיקתא זוטרתא (לקח טוב[6]) קהלת פרק א סימן ה ודע שדברי קהלת עמוקים נדרשין על מדרש החכמה ועל משמען של הפסוקים: וזרח השמש ובא השמש. לפי שאמר הבל הבלים זכר גם דברים שאינם מתכלים כענין שנאמר והארץ לעולם עומדת. וגם השמש שזורח ושוקע בכל יום ויום:
ועוד שם פרק יב סימן ט ויותר שהיה קהלת חכם. כלומר אפילו אמרו מדעתו קהלת היה ראוי לכוף אזננו לשומעם, ויותר שאמרם ברוח הקודש שהיה קהלת חכם: ז' פעמים נזכר קהלת במגלה זו. ואלו הן. דברי קהלת. אמר קהלת. אני קהלת. אמרה קהלת. אמר קהלת. שהיה קהלת. בקש קהלת. שכל דבריו לא הוסיפו ולא גרעו משבעה ספרים שבתורה, בראשית, ואלה שמות, ויקרא, וידבר, ויהי בנסוע, ויהי העם, אלה הדברים: ויותר שהיה קהלת חכם. לתועלת עצמו, עוד זכה וזיכה: לימד דעת את העם. דעת התורה והמצוות ודעת יחוד השם ודעת יום הדין: ואיזן וחיקר. פתח להם אזנים להוציא דבר מתוך דבר להבין ולהשכיל דעת ובינה: איזן. כמו אזנים של קופה גדולה שהיא מטלטלת על ידי אזנים, כך התורה נלמדת על ידי פירושיה: וחיקר. שלא היה אדם יכול להנות ולסבור בדברי תורה כל עיקר, עד שעמד שלמה לסבור ולהגות בדברי תורה ונתן דרך ופתח למשכילים (לסברים) ולמבינים להבין דבר מתוך דבר ומדרש ממדרש, והכל לקחו דרך לדרוש פסוקי התורה. אמר רב נחמן משל לחכם אחד שמצא חרישה של קנים, ולא היה אדם יכול לכנוס בתוכה, נטל את המגל והיה עושה בה שביל והיו הכל נכנסין בתוכה, כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להבין (ולסבור) בדברי תורה, ומשעמד שלמה התחילו הכל, לסבור בדברי תורה:
שמותיו של שלמה
בשיר השירים רבה (וילנא) פרשה א "ג' שמות נקראו לו ידידיה שלמה קהלת, ריב"ל אמר הנהו תלתא אגור יקא למואל איתיאל הא שבעה, ארשב"ג ועיקר אוותנטיי' שלהן ידידיה קהלת שלמה, מודה רשב"ג באלו ארבעה שנתוספו לו ונתכנה בהן הן צריכין להדרש, אגור שאגור דברי תורה, בן יקא בן שהקיאה לשעה כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתה ושכחה בשעתה, למואל שנם לאל בכל לבו אמר יכול אני להרבות ולא לחטוא, לאיתיאל לאיתיאל ואוכל, איתיאל אתי אל ואוכל", וכעין זה בקהלת רבה פרשה א, ב
ועיין בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) קהלת פרק א סימן א קהלת שהיה מקהיל קהילות ודורש ברבים. וכן הוא אומר (קהלת יב, ט) ועוד למד דעת את העם ואיזן וחיקר תקן משלים הרבה ומקורו כנראה בקהלת רבה (וילנא) פרשה א "קהלת, למה נקרא שמו קהלת שהיו דבריו נאמרין בהקהל, על שם שאמר (מלכים א' ח') אז יקהל שלמה, ר' אחא בשם ר' הונא משמר נכנס משמר יוצא, לשמוע חכמת שלמה"
ועוד עיי"ש סימן יב אני קהלת. לפי שהחכמה על לשון נקבה, שכשם שהנקבה יולדת כך חכמת שלמה היתה יולדת חכמות רבות דבר מדבר, לכך נאמר אני קהלת:
משנת ההלכה
סליחות
א. במוצאי שבת זו פרשת כי תבוא נהגו במהקלות האשכנזים להתאסף בחצות הלילה בבית הכנסת, ולהתחיל באמירת הסליחות. (מנהג קהילות עדות המזרח לומר סליחות כבר מר"ח אלול, ומי שלא נהג כך לפחות יקפיד להתחיל ממוצ"ש זה.)
ב. עיקר הסליחה היא בקשת רחמים מאת הקב"ה על מנת שישמע קולנו וישיבנו אליו. שהרי הבדל יש בין תלמיד או עבד המבקש סליחה מרבו שהיא בקשת מחילה שלא יענש על מה שפגע ברבו, לבין בן המבקש מחילה מאביו שמבקש שלא יתרחק אביו ממנו מתוך אכזבתו מבנו. ואנו שני בחינות אלו יש בנו. ולכן ירבה סליחה שלא ירחקנו ה' אלוקינו וישיבנו אליו וגם שלא תמתח מידת הדין עלינו, זכור כי עפר אנחנו.
ג. ידוע מספרים הקדושים שיום בשנה חשוב כשנה לתיקון כל השנה כולה, ולפיכך ראוי לאדם להקפיד בימים אלו שבוע האחרון של השנה לדקדק מאד בהלכה ובתפילה, ולהרבות בלימוד התורה.
ד. נוהגים באשמורת לומר סליחות ותחנונים ממוצ"ש שלפני ר"ה (למנהג האשכנזים), משום שהרבה נוהגים להתענות עשרה ימים עד יוה"כ, וכיון שאסור להתענות בב' ימים דר"ה ובשבת שובה ובערב יוה"כ סך הכל ד' ימים, נהגו להשלים ד' ימים לפני ר"ה. וכדי שיהיה דבר קבוע נהגו להתחיל מיום א' ולכן נהגו גם בימים אלו להתחיל לומר סליחות.
ה. זמן הסליחות מעיקר הדין הוא באשמורת דהיינו סוף הלילה (קודם עלות השחר), שאז הקב"ה שט בעולם והוא עת רצון. אמנם מי שקשה לו לומר את הסליחות בשעה זו מחמת ביטול תורה או תפילה, יכול לכתחילה לומר אחר חצות הלילה כיון שגם אז הוא עת רצון כמבואר בספרים הקדושים, ומי שאינו יכול לומר אז ישתדל לומר קודם הנץ, ומי שגם אתה זה אינו יכול ישתדל לומר קודם ג' שעות מתחילת היום (סוף זמן ק"ש).
ו. אין לומר סליחות קודם חצות. ומי שאין לו כל ברירה אחרת דעת חלק מהפוסקים שלא יאמר י"ג מידות אפילו אם הציבור אומר, אלא יישב וישתוק. אמנם להלכה למעשה יכול לומר י"ג מידות בניגון טעמי המקרא.
ז. עיקר אמירת הסליחות לאמרה בציבור, אמנם אם אינו יכול בציבור יאמרם אף ביחיד רק שלא יאמר י"ג מידות אא"כ אומרם בניגון ובהטעמה, ואף הסליחות שיש בהם י"ג מידות צריך לדלג את הי"ג מידות, וכן מי שאומר ביחידות צריך לדלג את הבקשות הנאמרות בלשון תרגום כ "מחי ומסי" ו"מרן די בשמיא" וכדו'.
ח. אמירת הי"ג מידות והפסוקים שאחריהם היא עיקר הסליחות. ולפיכך גם אם הוא באמצע אמירת הסליחה יפסיק ויאמר עם הציבור הי"ג מידות, והפסוקים שאחריהם.
ט. יש לעמוד באמירת הי"ג מידות, ומי שיכול ואינו מפריע לו בכוונת המילים, יעמוד גם באמירת הסליחה.
י. "ויקרא בשם ה'" צריך להפסיק מעט בין בשם לבין ה'.
[1] ת"א ת"י
[2] ת"י
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] רמב"ן
[5] חזקוני
[6] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) לקח טוב הוא מדרש על התורה שחיבר ר' טוביהו ב"ר אליעזר, שחי בצפון יון סביב שנת ד"א תת"ן (סוף המאה הי"א - תחילת המאה הי"ב). הוא השתמש בדברי חז"ל בתלמודים ובמדרשים, וגם בדברי רבי משה הדרשן מנרבונה. הוציאו לאור מכת"י החוקר שלמה בובר בווילנא תר"מ (1880).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה