מקרא
דברים פרק ח
(ה) וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ שידע באמונת לבו שהוא העיקר[1] כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן, שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה, על כן אמר אחריו (פסוק ז) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה[2]:
(ו) וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ:
(ז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת מעינות וּתְהֹמֹת מי תהום אינם מתייבשים[3] יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר ובכך אין בני ההר צריכין לירד לבקעה ואין בני הבקעה צריכין לעלות להר למים[4]:
(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה כולל כל מיני חיטה ושעורה שהם חמשת מיני דגן[5] וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שמשובח במה שאוגר שֶׁמֶן וּדְבָשׁ תמרים[6]:
(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם ארץ שהיא מלאה כל טוב והיא חסרה ממקצת הדברים הנמצאים במקומות אחרים, הנה יושביה אוכלים לחם במסכנות, ולכך ישבח הכתוב הארץ הקדושה שאין בה חסרון שום דבר בעולם, כי לא ימצא שום דבר למאכלו של אדם בשאר ארצות שלא ימצא בארץ לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ יש שימצא בארץ ולא ימצא בשאר ארצות אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת כי העדר הברזל והנחושת חסרון גדול בארץ, לפי שהם תשמישי הכלים שמשתמשין בהם ברוב, אבל הכסף והזהב אינו חסרון גדול בארץ[7]:
(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נתחייבנו בזה גברים ונשים לברך את ה' בברכת המזון "שלוש ברכות", אחרי אכילה ושביעה ממזון של לחם עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה ומחוייבים אנו להזכיר בברכת המזון את ארץ ישראל[8] אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
(יא) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוזהרנו בזה שלא לשכוח את ה' ית' שלא נשכח עיקר האלהות ונכפור או נסתפק בו לומר שאין אלוה ושהעולם קדמון בעצמו או קדמון בסבה ועלה ולא ישתנה ושיכפור מפני זה בתורה ובמצות[9] לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
(יב) פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ וגורם הרחבת הלב כדרך דירה נאה. עד שבלי לב ולב הוא מכחיש[10]:
(יג) וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ ע"י מכירת התבואה וצמר וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה עניני תענוגי בני האדם. שהם מפתים את הלב[11]:
(יד) וְרָם לְבָבֶךָ הוזהרנו בזה שלא להתגאות במה שחננו הבורא הן בממון הן ביופי הן בחכמה אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה' אלוקים ואנשים ולהודות לבורא שחננו זה[12] וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הגאוה סיבה להשכיח העיקר, כי מתוך השפע וריבוי השלוה לבו של אדם מתגאה ויצר הרע מתגרה בו ועושה כל חפציו עיקר וחפצי שמים טפלים[13] הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
(טו) הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ אח"כ כשנתן מים לא ברא צור ספוגי שהוא נותן מים אלא צור החלמיש. וברגע שצמאו הוא צוה והוציא מים. כ"ז הוכחה שהקב"ה משגיח ויכול בכל רגע[14]:
(טז) הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ שכל מי שאין מזון לפניו לזמן מרובה אלא דבר יום ביומו אותה אכילה עינוי היא לו כיון שאינו רואה המזון לפניו[15] וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:
(יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ הוזהרנו שלא לומר[16] - כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:
(יח) וְזָכַרְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נצטוינו בזה לזכור את השם יתברך בכל עת. וחייב האדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד ההנהגות המחויבות מן הזכירה, כמו היראה והצניעות וקישוט המחשבות וטכסיס המידות, כי זרע הקודש ישיגו כל הנהגה נאוה והמעטירה בעליה מזכירת השם ית'[17] כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: פ
(יט) וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וזה יקרה כאשר תיחס הצלחתך אל כחך ולא תברכהו עליה[18] הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן:
(כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְקֹוָק מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: פ
דברים פרק ט
(א) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם:
(ב) עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק:
נביא
מלכים א פרק יא
(מ) אחר הדבר הזה הרים ירבעם יד במלך וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם שפרעה שהתחתן עם שלמה מת כבר ומלך זה היה שונא לבית שלמה שלכן עלה על ירבעם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה:
(מא) וְיֶתֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְחָכְמָתוֹ הֲלוֹא הֵם כְּתֻבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה בספרים שחבר בחכמתו, ולא נמצאו היום אצלנו מלבד שלושה משלי שיר השירים וקהלת ומה שאמר על ספר ולא אמר על ספרי כי לכל דבר בענינו חבר ספר בפני עצמו ומרז"ל שאמרו שלשה ספרים כתב שלמה שיר השירים בילדותו משלי בבחרותו קהלת בזקנתו ומהם אמרו כי קרוב למיתתו שרתה עליו רוח הקודש וחבר שלשה ספרים אלה:
(מב) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ שְׁלֹמֹה בִירוּשָׁלִַם עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בא להבדיל בינו לבין דוד אביו שמלך ג"כ ארבעים שנה, אבל דוד לא מלך כל הארבעים שנה בירושלים ולא על כל ישראל כי שבע שנים מלך בחברון ורק על יהודה אבל שלמה מלך כל הארבעים בירושלים ועל כל ישראל:
(מג) וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ רְחַבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו: ס
מלכים א פרק יב
(א) וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ ישראל בקשו תואנה ובאו להמליכו, שבזה הודיעו לו שעדן אינו מלך עד ימליכוהו ברצונם ועד יקיים התנאים שיתנו עמו, ולכן באו לשכם לא לירושלים ששם יתחזק ע"י בית יהודה שבטו אבל שכם היתה לראש יוסף ומתנגדת ליהודה:
(ב) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אשר מת בשלמה וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם:
(ג) וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ ויבאו וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר להיות הוא ראש המדברים, על כי ידעו בו שלא ישים למולו יד לפה, וכאשר החל להרים יד בשלמה:
(ד) אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ לכלכל בני ביתו הרב ומרבית הסוסים וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ:
(ה) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי וַיֵּלְכוּ הָעָם:
(ו) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי לֵאמֹר אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר:
(ז) וידבר וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד תדבר בהכנעה כעבד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם תעבוד אותם בדברי הכנעה ותשיב להם על שאלתם דבר הראוי, ועוד תוסף וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים:
(ח) וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו:
(ט) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר הָקֵל מִן הָעֹל אֲשֶׁר נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ:
(י) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם קָטָנִּי האצבע הקטנה שלי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִיכלומר אני במעלה יותר מאבי:
(יא) וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים:
(יב) ויבו וַיָּבוֹא יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:
(יג) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ:
(יד) וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים:
(טו) וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם יְקֹוָק לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט:
כתובים
איוב פרק ל
(א) וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי ועכשיו צוחקים עלי הצעירים הללו שאת אבותם ביזיתי שעבדו אצלי בתור רועי צאן והיו עם כלבי: (ב) גַּם כֹּחַ יְדֵיהֶם לָמָּה לִּי עָלֵימוֹ אָבַד כָּלַח גם אני לא מרוויח מכחם דבר שאבדה מהם הזיקנה הטובה: (ג) בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד בחסרון וברעב ובודדים היו אנשים אלו הַעֹרְקִים צִיָּה אֶמֶשׁ שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה והם ברחו מתוך שפלותם אל המדבר והיה עליהם מקודם צרה וחשיכה: (ד) הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם במדבר היו אוכלים שיחים מלוחים ושרש העץ שנקרא רותם היה למזונם: (ה) מִן גֵּו יְגֹרָשׁוּ יָרִיעוּ עָלֵימוֹ כַּגַּנָּב מתוך העיר גורשו ובני העיר קראו אחריהם שהם גנבים: (ו) בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן חֹרֵי עָפָר וְכֵפִים בחורי הנחל גרו בתוך חורים של עפר וסלעים: (ז) בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ בין השיחים צעקו ותחת הקוצים התחברו ונאספו: (ח) בְּנֵי נָבָל גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם נִכְּאוּ מִן הָאָרֶץ הם בנים של נבל ואנשים שאין להם כבוד כלל שנכרתו מן הארץ: (ט) וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה ועכשיו הם מבזים אותי ואני להם לנגינה ולמילת גנאי: (י) תִּעֲבוּנִי רָחֲקוּ מֶנִּי וּמִפָּנַי לֹא חָשְׂכוּ רֹק מואסים בי ומתרחקים ממני ולא מונעים ממני יריקות בפני: (יא) כִּי יתרו יִתְרִי פִתַּח וַיְעַנֵּנִי וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ את מיתר קשתי פיתח ועינה אותי ואת הרסן ששמתי עליהם כאשר היו עבדי הורידו מול פני: (יב) עַל יָמִין פִּרְחַח יָקוּמוּ רַגְלַי שִׁלֵּחוּ וַיָּסֹלּוּ עָלַי אָרְחוֹת אֵידָם מימיני יש צעירים שקמים עלי ומכשילים אותי וסוללים עלי את דרכם הרעה: (יג) נָתְסוּ נְתִיבָתִי לְהַוָּתִי יֹעִילוּ לֹא עֹזֵר לָמוֹ נתצו את דרכי ולשברי הם מעונינים שיש להם בשברי תועלת והם לא צריכים עזרה כדי לפגוע בי: (יד) כְּפֶרֶץ רָחָב יֶאֱתָיוּ תַּחַת שֹׁאָה הִתְגַּלְגָּלוּ כפרצה רחבה הם באים עלי תחת החושך הם מתגלגלים עלי שבאים עלי בסתר כדי לפגוע בי: (טו) הָהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהוֹת תִּרְדֹּף כָּרוּחַ נְדִבָתִי וּכְעָב עָבְרָה יְשֻׁעָתִי נהפך עלי צרות ובהלות של שדים, ורודפת כמו רוח את נדיבות ליבי וכמו ענן שעובר מהר כך עברה ממני הישועה:
משנת ההלכה
תפילה במנין בחופשה
א. היוצא לנופש צריך לוודאות שיש בסביבתו מקום בו יוכל להתפלל שחרית ומנחה בציבור, במנין של עשרה אנשים. ולא ייצא למקום בו אין מנין מכיון שעי"כ מתבטל מתפילה בציבור[19].
ב. מלבד זאת על ידי כן מפסיד את החיוב המוטל עליו של עניית קדושה ברכו קדיש ואמנים שמחוייב בהם.
ג. ובמקום בו כרוך הדבר בהפסד ממוני למשל ביוצא לעסקיו למקום בו אין מנין או כשיוצא לדבר מצוה ואפילו לראות פני חבירו וכדומה מותר לו לצאת גם אם יודע שעי"ז יתבטל מתפילה במנין[20].
ד. ואפילו אם ההפסד יגרם כתוצאה מכך שיאחר להגיע ללימודיו או עבודתו מותר לו להתפלל היחידות אמנם אסור לאדם לקום מאורח על סמך כך שיגרם לו הפסד מתפילה במנין אלא חובה עליו לקום מוקדם כדי להספיק תפילה במנין ולא לאחר לעבודתו או לימודיו.
ה. ובמקום בו אינו יכול להתפלל במנין מן הראוי שלכתחילה יתפלל תפילת שחרית כוותיקין כלומר עם הנץ החמה כי מצינו לדעת חלק מן הפוסקים שלהתפלל וותיקין אפילו ביחידות שקול יותר מלהתפלל לאחר מיכן אפילו בציבור[21].
ו. ובימי שני וחמישי יקרא לעצמו את קריאת התורה מתוך חומש או סידור.
ז. וכן בשבת אם היה צריך לשהות במקום בו אין מנין יקרא את הפרשה שנית מקרא ואחד תרגום[22].
ח. ומחוייב לחזר אחר מנין עד מקום שרחוק ממנו כדי נסיעה של 18 דקות במקום בו יש לו כלי רכב ובמקום שאין לו מרחק הליכה של שמונה עשרה דקות ממקום הימצאו.
ט. ואם הוא בתוך כדי נסיעה אם יש מנין לפניו בתוך מרחק של 72 דקות נסיעה אם הוא בכלי רכב או הליכה במקום בו הולך רגלי מחויב ללכת לשם להתפלל אבל אם צריך לחזור לאחוריו או לסטות הצידה מדרכו מחוייב לחזר אחר מנין רק אם הוא בתוך נסיעה או הליכה של שמונה עשרה דקות כנ"ל.
[1] אבע"ז
[2] רמב"ן
[3] ת"י
[4] חזקוני
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] משנה ביכורים פ"א מ"ג ובמפרשים שם
[7] רבינו בחיי
[8] מצוות ה', ספר אלה המצוות מ"ע יט
[9] מצוות ה' והוא דעת הרמב"ן שכחת הלאוין ל"ת א
[10] העמק דבר
[11] העמק דבר
[12] מצוות ה' והוא דעת הסמ"ג ל"ת סד וסמ"ק כב וחזקוני כאן
[13] רבינו בחיי
[14] העמק דבר
[15] רבינו בחיי
[16] מצוות ה' והוא דעת הת"י
[17] ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות כז
[18] ספורנו
[19] הערוך השלחן בסימן צ' סעי' כ' וז"ל "ופשיטא שלא ישכים אדם לילך בדרך לדבר הרשות מעיר שיש בה ביהכ"נ ואפילו ילך קודם אור הבקר" וטיול או נופש ודאי נחשב דבר הרשות. אם יש לדון שבמקום בו הולך לראות פלאי הבורה ברוך הוא אולי יש מקום להתיר שנחשב כהולך לדבר מצוה כמו שמצינו שיש מתירים לצורך כך את איסור היציאה מארץ ישראל ויש מקום לחלק ואין כאן מקום להאריך
[20] הרמב"ם בפ"ח מה' תפלה ה"א פוסק בזה בלשון, תפלת הציבור נשמעת תמיד וכו' לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור וכו'. והשו"ע באו"ח סימן צ' סעי' ט' פוסק בזה בלשון: ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור. ובשניהם הן ברמב"ם והן בשו"ע לא נזכר לשון חיוב. ובבאר היטב ס"ק י"ב, שפסק דאם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הציבור יבוא לידי הפסד ממון אינו מחויב ע"פ הדין להשתדל להתפלל עם הציבור וכו'. וכן הערוה"ש שם כתב וזה שאין אנו נזהרין בזה משום שאנו הולכין בדרך לפרנסתנו ונחשב זה לדבר מצוה שהרי מצוה לפרנס אשתו וזרעו וכו' עכ"ל. וכן יעוין במג"א או"ח סימן תרע"א ס"ק י"ב "דהא באמת כמה פעמים שהוא טרוד בעסקיו א"צ לילך לבה"כ ע"ש
[21] שו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן ה
[22] שם
