פסח שני

פסח שני

       א.       יום ארבעה עשר באייר נקרא 'פסח שני', לפי שביום זה- בזמן שבית המקדש היה קיָּם -  הקריבו אלה שלא הקריב את הפסח במועדו בארבעה עשר בניסן מחמת טומאה או בגלל דרך רחוקה את קרבן הפסח; כמו שכתוב בתורה (במדבר ט): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'; בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

        ב.        ונקרא 'פסח שני' על שם החֹדש השני, הוא אייר, שבו עושים פסח זה. ובמשנה נקרא גם 'פסח קטן' וכן במגילת תענית קורא לו: 'פסח זעירא'.

         ג.         יום ארבעה עשר באייר אינו לא חג ולא מועד. אך הואיל ובזמן שבית המקדש היה קיָּם, היה יום זה יום שמחה לאלה שקיְּמו בו מצוַת הקרבת קרבן פסח, יש בו קצת עילוי, ולכן אין אומרים בו תחנון בתפילה.

        ד.        יש נוהגים לאכול ביום זה מצה שנשארה מפסח לזכר קרבן הפסח שנאכל על המצות.

       ה.       וכתבו בספרים שמן הראוי שביום זה יאמר פרשת פסח שני ויילמד הלכות פסח שני ובזה יקיים ונשלמה פרים שפתינו וייחשב כאילו הקריב

פרשת פסח שני במדבר פרק ט

(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים מישאל ואלצפן שנטמאו להוציא את נדב ואביהוא שמתו שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועל זה נאמר שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא[1] אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא לפי שאין אדם טמא רשאי לאכול בקדשים כדכתיב בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו וגו'[2] וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לו[3] בַּיּוֹם הַהוּא:

(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה[4] לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ

(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא, כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם)[5] לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:

(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ שה תמים זכר בן שנה ולצלי[6] ושלא יצא מחבורה לחבורה, דומיא ד"עצם לא ישברו בו", שהוא בגוף הפסח[7]:

(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר או וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:

(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גוי ויתגייר ונעשה -[8] גֵּר אחרי פסח ראשון וְעָשָׂה פֶסַח שני[9] לַיקֹוָק כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: פ

הלכות קרבן פסח שני בקצרה

         ו.         מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח, או שהיה בדרך רחוקה בנץ החמה ביום י"ד ניסן יותר מחמישה עשר מיל מירושלים, או נאנס באונס אחר כגון שהיה חולה ברגליו או שמחמת דוחק העולים לרגל והבהמות לא הספיק להכנס בזמן לבית המקדש להקריב קרבן פסח, או ששגג ואפילו הזיד ולא הקריב בראשון - הרי זה מביא פסח ביום י"ד לחדש השני בין הערביִם.

         ז.         גר שנתגיֵּר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני הפסחים (ולא שחטו עליו בראשון) - חיָּבים לעשות פסח שני.

       ח.       נשים שלא הקרביו פסח ראשון באונס או בשגגה או מפני הטומאה או דרך רחוקה אינן חייבות להביא פסח שני אך אם ברצונם להביא הרשות בידם.

        ט.       רבים שהיו טמאי מת בפסח ראשון, אם היו מיעוט קהל - הרי אלו נדחים לפסח שני כשאר הטמאים. אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או שהיו הכהנים או כלי שרת טמאים טומאת מת - אינם נדחים, אלא יקריבו כולם הפסח בזמנו בניסן בטומאה, הטמאים עם הטהורים[10].

         י.         היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאי מת, כולם עושים בראשון, והטהורים עושים לעצמם בטהרה, והטמאים עושים לעצמם בטומאה ואוכלים אותו בטומאה. ואם היו טמאי מת עודפים על הטהורים אפילו אחד, יעשו כולם בטומאה.

      יא.     כיצד משערים בפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים? וכו' אלא משערים בכל הנכנסים לעזרה, ועד שהם מבחוץ, קודם שתכנס כת הראשונה, משערים אותם.

השונה והשוה בין פסח ראשון לפסח שני

      יב.       הראשון אסור בחמץ ב'בל יראה' ו'בל ימצא', כלומר שמזמן שחיטתו ואילך בי"ד בניסו אסור שימצא ברשות היהודי חמץ ואינו נשחט על חמץ, ואין מוציאים ממנו חוץ לחבורה שנמנו עליו, וטעון אמירת הלל באכילתו, ומביאים עמו חגיגה, ואפשר שיבוא בטומאה אם נטמא רוב הקהל טומאת מת. אבל פסח שני - חמץ ומצה עמו בבית, ואינו טעון הלל בזמן אכילתו, ומוציאים אותו חוץ לחבורתו, ואין מביאים עמו חגיגה, ואינו בא בטומאה.

       יג.       ושניהם דוחים את השבת, וטעונים הלל בעשיָּתם, ונאכלים צלי בבית אחד, על מצה ומרור, ואין מותירים מהם, ואין שוברים בהם עצם.

פסח שני שעשה יחזקיהו המלך

      יד.      מצינו פעם אחת שנדחה רוב קהל לפסח שני מפני הטומאה.

      טו.      זה היה מעשה בחזקיהו המלך שטהר את המקדש ואת הכהנים ואת העם מטומאת עבודה זרה שהניח אחז אביו, ושהיא מטמאה כמת, וראה שלא יספיק לטהר את רוב העם עד שיעבור הפסח, מה נאמר בו? -:

      טז.      וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי. כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי, וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם (דברי הימים - ב ל):

        יז.       ולא הודו לו חכמים. כי אין הציבור נדחים, אלא עושים את הפסח במועדו הראשון ואפילו טמאים. ואחר כך ידע שטעה והתפלל לה' על זאת: ה' הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד (שם):

      יח.     כתב רבי יעקב עמדין שמִּן השמים גלו לו הטעם שנקבע פסח שני להיות בי"ד באייר, לפי שבשנה הראשונה אכלו מן העוגות מצות שהוציאו ממצרים עד ליל ט"ו באייר, מכאן ראיה שעניןהפסח והמצה קדושתם נמשכת עד אותו לילה ותו לא. ועד אותו לילה נמשך נס של יציאת מצרים ואכילת מצה. ולכן בפסח שני, מצה וחמץ עמו בבית כמו שהיה בפעם הראשונה:

---

[1] שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ"פ שנמנו בראשונה עד א' באייר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל, אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנוים, וע"כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ"ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת? ואמר ר"י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור"ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק"א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר, ואמר שהיו מישאל ואלצפן, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' אל"ף) שר"ע ס"ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועז"א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי ס"ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, אבל למחר היו יכולים לעשותו, ור' יצחק ס"ל כדעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה"ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' כ"ה) שלדעת ר"ע שס"ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת, כי תיכף שהזיזום נתפזר אפרן, רק נטמאו ע"י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם וע"כ משיב שהיו יכולים לטהר, [ור"ע יסבור שגם הנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטים עליו בשביעי שלו כמו שהשיג עליו הראב"ד לשטתו ואומר שלא מצא שרש לחילוק זה] ואמר ר' יצחק למת מצוה נטמאו היינו שמת א' מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו, כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים. מלבי"ם

[2] חזקוני

[3] רש"י

[4] ספורנו

[5] רמב"ן

[6] הכתב והקבלה

[7] פי' ר' יוסף בכור שור

[8] ת"י

[9] פי' ר' יוסף בכור שור

[10] ובזמן הזה איננו יכולים להקריב מכיון שחוששים אנו לשיטות הראשונים שבטלה קדושה ממקום המקדש מכיון שהמזבח והבית בחורבנו וא"כ נמצאנו מקריבים קדשים חוץ לעזרה שהוא עוון חמור

ומלבד זאת מכיון שמקום זה כבוש תחת ידי צוררינו אין לנו רשות לעלות בחומה ולהתגרות בהם ולעורר חשש פיקוח נפש

פרשת בהר יום א'

מקרא

ויקרא פרק כה

פרשה זו נאמרה בסיני בעלותו לקבל לוחות שניות ששם כרת ה' עם ישראל ברית שניה אחר חטא העגל ושבירת הלוחות ובברית הראשון נאמרה שמיטה, כדכתיב (שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו', וכן בברית הראשון נאמרה בפרטיה ובדקדוקיה ובעונשיה, ובברית הראשונה שהיה במ' יום הראשונים נצטוה משה על המשכן, וכשנתרצה להם הב"ה וצוה לכרות ברית שניה, ירד משה וצום כל אשר דבר ה' אותו בהר סיני, והיה מעשה המשכן בכללם, ואז הקהיל את כל עדת ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם (שם לה, א) כל מלאכת עבודת המשכן, וקבלו הדבר בשמחה, והתחילו לעשות המלאכה, וכל ימי עשות המלאכה לא דיבר אליהם מכל אשר נצטוה, כי לא רצה להקהילם אליו, שלא יתבטלו מהמלאכה ואחר שהשלימו המשכן, אז ויקרא אל משה וידבר ה' אליו (ויקרא א, א) וצוהו בקרבנות ובכל תורת כהנים, ומשה צוה הכל אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל, וכאשר השלים אמר, עוד צוה ה' אותי בהר סיני לפרש לכם השמיטה והיובל ולכרות לכם על כל המצות והמשפטים ברית חדשה באלה ובשבועה, ולא הוצרך עתה לזבוח זבחים ולזרוק עליהם מהדם, כאשר עשה בברית ראשונה (שמות כד ו-ח), אבל קבלו עליהם הברית באלות ובקללות אלה. ובתנאי הארץ השמיטה והיובלות, כאשר יזכיר בתוכחות (להלן כו, לד-לה) ועל כן נתפרשו בברית הזאת השנית[1]:

א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שתהיה כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנת לעבודתו כמו שכיון בשבת בראשית באמרו שבת לה' אלהיך[2] ומצוה על ישראלי שלא יעזוב גר לזרוע שנת השבת כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת כי הוא ברשותנו[3]:

(ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ אינו צווי, אלא דרך הפסוק לומר כן, כמו ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב). ועל דרך רבותינו (ירושלמי כלאים ח, א) הוא לאו הבא מכלל עשה, שש שנים תזרע ולא בשביעית, והזורע בשביעית עובר בלאו ועשה[4]:

(ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיקֹוָק שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:

(ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר הוא קרוי ספיח לֹא תִקְצוֹר להיות מחזיק בו כשאר קציר אלא הפקר יהיה לכל[5] וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ הגפן שלא עבדו ולא חפר ולא זמר אותו יקרא "נזיר" כי הזירו והפרישו ממנו כאילו אינו שלו לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ והנה אמר הכתוב כי הספיח הנולד מאליו בשדה לא יקצור אותם, והענבים הצומחים בכרם מבלי עבודה לא יבצור אותן, ופירוש הלאוים, שלא תקצור אותן אתה לבדך לצורך עצמך ולא תבצור אותן לעצמך, אבל תהיה שנת שבתון לארץ מן הזריעה והזמירה, ותהיה "שבת הארץ" כל אשר תוציא בשביתתה מן הספיח והנזיר לכולכם יחד לאכלה, לך ולענייך ולחיה ולבהמה[6]:

(ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם אע"פ שאסרתים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית אלא הכל יהיו שוים בה אתה ושכירך ותושבך לְאָכְלָה

לא לסחורה ולא להפסד ולא לכביסה, ומיהו באכילה מותר, ובכל דבר שהנאתו וביעורו שוה שהם דומיא לאכילה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ כלומר, כולכם שוים, כשם שאינם יכולים למעט כי הפקר הוא, והכל אוכלים משולחן גבוה[7]:

(ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ שהיא ברשותך וְלַחַיָּה שאינה ברשותך[8] שאפילו החיה אין לך רשות לגרש מתוך השדה, לפי שאינה שלך[9] אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: ס

(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים מצוה על בית דין לספור שני היובל ולמנות שנים ושבתות כדרך שאנו מונין יומים ושבועות לעומר[10] וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:

(ט) וְהַעֲבַרְתָּ לשון (שמות לו) ויעבירו קול במחנה לשון הכרזה[11] שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם ללמדנו שתקיעת שופר ביום הכפורים נעשית בכל מקום, שפירוש "תעבירו שופר בכל ארצכם" ללמד שכל יחיד חייב לתקוע, ואין התקיעה בבית דין בלבד כמו הספירה[12]:

(י) וְקִדַּשְׁתֶּם בכניסתה מקדשין אותה בב"ד ואומרים מקודשת השנה[13] אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ כאשר יפרש כי בשנת היובל תשוב הארץ הנמכרת לבעליה וְאִישׁ העבד העברי הנמכר לישראל[14] אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ:

נביא

שמואל ב פרק ה

(א) וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ אף על פי שאתה ממשפחת יהודה והננו קרובים לך אנחנו גם כן עצמך כי כלנו בני ישראל אחים אנחנו:

(ב) גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ אַתָּה הָיִיתָה מוציא הַמּוֹצִיא והמבי וְהַמֵּבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל ולא יוגדל בעיניך אהבת בני יהודה על כי מלכת עליהם ראשונה, כי הלא גם עלינו משלת מאז עוד מלוך שאול, כי היית המוציא והמביא את ישראל, אם כן עליך לרעות את כל ישראל כולם, אלו כאלו בשוה, וכרועה עדרו וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לְךָ אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל ולא אמר על יהודה:

(ג) וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה אחר שקבלוהו הגוי כולו וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ארון יְקֹוָק כרת ברית עם הזקנים שהם הסנהדרין, שהעמדת המלך צריך שיהיה מדעת סנהדרין וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל והם משחוהו שנית להיות מולך מלכות הכוללת: פ

(ד) בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ ולא חשב הששה חדשים שחשבון המרובה בולע את המועט:

(ה) בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:

(ו) אחר שעתה התאחדו שני ממלכות ישראל, שהיו עד עתה שבט יהודה תחת דוד, ויתר השבטים ובנימין שבט שאול בראשם תחת איש בושת, ושבו כולם למלכות אחת תחת דוד, היה מן העצה, וכן הופיע רצון ה', שעיר המלוכה תהיה בגבול השייך לשני השבטים שהיו שבטי מלכות, וזה היה בירושלים שהיתה חציה ליהודה וחציה לבנימין ובני יהודה כבשו חלקם בירושלים רק בני בנימין לא כבשו את חלקם וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ להורישו מחלק בני בנימין ובשער העיר עשו צלמים בדמות עורים ופסחים והיו עשויים באופן מהתחבולה שירימו ויניעו בכחם מקלות ומוטות של ברזל רבי המשקל, תנועה חזקה בענין שלא יוכל אדם לקרב שם כי יכו אותו הצלמים במקלות (ויוכל להיות שג"כ עמדו תחתיהם עורים ופסחים ממש עוזרים בהנעתם) והיו סמוכים לצנור המים באופן שהיה הצנור מוציא המים מפיו, וע"י הגרת המים ושטיפתם התנענעו הצלמים והמקלות רחיים וכמו שראה תחבולות אלה בעיניו. ובראשונה רצה דוד ליכנס דרך השער וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה:

(ז) וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן כאשר ראה שאי אפשר לכבוש מצד שער העיר, הלך לצד השני ששם המצודה ולכד את מצודת ציון, - ולכן נקראה אח"כ  - הִיא עִיר דָּוִד שהוא כבשה בעצמו:

(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי ואז אמר שמי שילחם מצד הזה והלאה מוכרח להכות יבוסי - תחלה שהם אנשי החיל שעמדו בין המצודה ובין הצלמים, ואח"כ - וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר המוגיר מים על הצלמים כי הבא מצד זה יהיה סדר פגיעתו תחלה בהצנור ואח"כ וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שנאו שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד ופה לא פורש מה יעשה לו ובדברי הימים פירש כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר, ושם באר שלכדה יואב עַל כֵּן יֹאמְרוּ מהיום ההוא ואילך עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת הזה היא מצודת ציון לבזיון אותן העורים והפסחים ולזכרון לדורות היאך לכדה דוד:

(ט) וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא הוא מקום סמוך לחומה ואותו המקום היתה רחבה להאסף העם שם לפיכך נקרא מלוא כמו קראו מלאו ואמרו האספו ונבואה וממנו ולפנים בנה וָבָיְתָה כלומר פנימה:

(י) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַיקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ: פ

(יא) וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צֹר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד וַעֲצֵי אֲרָזִים בידם וְחָרָשֵׁי אמני עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד:

(יב) וַיֵּדַע דָּוִד שהכין מלכותו בירושלים ידע כִּי הֱכִינוֹ יְקֹוָק לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כיון שראה שאפילו מלכי אומות העולם מובילים לו שי לכרות עמו ברית: ס

(יג) וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַם אַחֲרֵי בֹּאוֹ מֵחֶבְרוֹן וַיִּוָּלְדוּ עוֹד לְדָוִד בָּנִים וּבָנוֹת:

(יד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הַיִּלֹּדִים לוֹ בִּירוּשָׁלִָם שַׁמּוּעַ וְשׁוֹבָב וְנָתָן וּשְׁלֹמֹה הוא היה הגדול ביניהם:

(טו) וְיִבְחָר וֶאֱלִישׁוּעַ וְנֶפֶג וְיָפִיעַ:

(טז) וֶאֱלִישָׁמָע וְאֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט: פ

 

כתובים

תהלים פרק קלב

(יג) מכיוון כִּי בָחַר יְקֹוָק בְּצִיּוֹן ודוד המלך התאמץ וטרח כדי להכין את המקום והקב"ה אִוָּהּ מלשון תאוה וחשק לְמוֹשָׁב לוֹ אז בשכר זה דוד המלך יקבל את המלכות לו ולזרעו עד עולם: (יד) וכך ה' אמר זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד לעולם פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ מלשון תאווה: (טו) ומהמקום הזה הקב"ה ישפיע צֵידָהּ אוכל ו- בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם: (טז) וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע כי ע"י לבישת בגדי הכהונה תבוא ישועה לעולם כי הם מכפרים על העוונות וַחֲסִידֶיהָ והלווים רַנֵּן יְרַנֵּנוּ בשיר: (יז) שָׁם בציון אַצְמִיחַ קֶרֶן ממשלה לְדָוִד ושם יגדל ותרבה ממשלתו ו- עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי עניין הארה: (יח) אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ ויהיו מעוטפים ב- בֹּשֶׁת וְעָלָיו על דוד יָצִיץ נִזְרוֹ ויזרח כתר המלכות ותרבה גדולתו ותעלה מעלה מעלה:

תהלים פרק קלג

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים כאשר שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד על אדמתם והאחים המוזכרים כאן הכוונה לכל ישראל הנקראים אחים: (ב) והדבר יהיה דומה כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ ומרוב השפעיֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שהיה הראשון להיות נמשח שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו מלבושיו: (ג) וזה יהיה כמו כְּטַל מהר חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן הנמוכים ממנו כִּי שָׁם בציון צִוָּה יְקֹוָק אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָםהיינו שמציון באה הברכה ותתחיל במלך ומשם יושפע לכל העם:

תהלים פרק קלד

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרֲכוּ אֶת יְקֹוָק כָּל עַבְדֵי יְקֹוָק הָעֹמְדִים בְּבֵית יְקֹוָק בַּלֵּילוֹת להלל ולשבח את הקב"ה בביהמ"ק: (ב) שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ הרימו את ידכם בקדושה לברך את הקב"ה כי דרך המברכים להרים את ידיהם וּבָרֲכוּ אֶת יְקֹוָק: (ג) יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ הפסוק נקרא באופן יברכך ה' עושה שמים וארץ והברכה הזו תבוא מציון:

משנת ההלכה

קריאת התורה

סדר הוצאת ספר תורה

        א.        בימי שני וחמישי קוראים בתורה מיד אחרי חצי קדיש הנאמר לאחר תחנון, והוא מתקנת משה רבינו.

         ב.        כשפותחים את הארון להוציא את הספר תורה מנהג  האשכנזים שאומרים "ויהי בנסוע הארון" וכו', וצריך להןציא הספר מיד ולא להמתין, וכשמוציאין את הספר תורה מן ארון הקודש, אומרים "בריך שמיה" וכו',  ומ"מ אין למחות ביד האומרים כשהוא מונח עדיין בארון, וראוי לכרוע מעט אל מול הספר תורה כשאומרים "דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אוריתה", שפירושו אני משתחוה בפני ה' ובפני תורתו, שלא יהיה כדובר שקרים ח"ו.

         ג.         אין חיוב לעמוד בשעה שהארון פתוח אלא רק מעת שהוציאוהו מהארון. ויש שמהדרים לעמוד.

         ד.        המוציא את הספר מוציאו בימינו, ונותנו לש"ץ בימין, והש"ץ אומר "גדלו ל' איתי" וכו', וצריך להגביהה מעט את הספר בשעת אמירתו, ויש שגם שוחים מעט.

        ה.        אח"כ נושאים את הספר אל הבימה, שקורין בו שם, דרך צפון שהוא לימין הנושא. ומצוה על כל אדם שהספר תורה עובר לפניו, שילוו אותו עד התיבה.

          ו.         בעת הולכת הספר על כל הנוכחים לעמוד, ונהגו לומר: "לך ה' הגדולה" וגו', "אב הרחמים הוא ירחם" וכו'.

          ז.         יש שכתבו שמביאים התינוקות לנשק התורה, כדי לחנכם ולזרזם במצות, וכן נוהגין. והיום נהגו שהנוכחים בבית הכנסת משתדלים להזדרז בעצמם, ולנשק הספר תורה.

        ח.        על פי קבלה יש להגביה הספר ולהראות את הכתב לנוכחים בבית הכנסת לפני הקריאה, וכן מנהג הספרדים והאשכנזים בכמה מקומות. אמנם מנהג רוב מקהלות האשכנזים להגביהו לאחר הקריאה וכדעת הרמ"א.

---

[1] רמב"ן

[2] ספורנו

[3] אבע,ז

[4] רמב"ן

[5] רש"י

[6] רמב"ן

[7] פי' ר' יוסף בכור שור

[8] אבע"ז

[9] פי' ר' יוסף בכור שור

[10] פי' ר' יוסף בכור שור

[11] רש"י

[12] רמב"ן

[13] רש"י

[14] אבע"ז רשב"ם