מקרא
דברים פרק כ
(א) כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ב) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם סמוך לצאתכם מגבול ארצכם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן המשוח לכך והוא הנקרא משוח מלחמה[1] וְדִבֶּר אֶל הָעָם:
(ג) וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ בלבכם וְאַל תַּחְפְּזוּ לנוס מפני אויביכם[2] וְאַל תַּעַרְצוּ תשברו[3] מִפְּנֵיהֶם:
(ד) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם:
(ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ לא דר בו[4] יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ:
(ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ שלא באה השנה הרביעית, כי המנהג בכרם בבוא תבואתו שיחולו שם וילכו בו בחלילים, וצוה הכתוב (ויקרא יט כד) שיהיה כל פריו קדש הלולים, שיהללו את השם הנכבד בשמחה[5] יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה בגלל שלא חילל את הנטעי רבעי בכרם וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ:
(ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה בגלל שלא שב לביתו שביטל חובתו להיות עם אשתו ולא שמע לדברי הכהן[6] וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:
(ח) וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא להלחם ולהרוג אחרים[7] וְרַךְ הַלֵּבָב שמפחד ליהרג בעצמו יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ:
(ט) וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וּפָקְדוּ וימנו[8] שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם: ס
(י) כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם בערי שבעת האומות הקריאה היא לעבדות תשלום מיסים ושיעזבו ע"ז שלהם ובערים האחרות רק מסים ועבדות[9]:
(יא) וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו, וכן לבנין בית השם וַעֲבָדוּךָ שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי[10]:
(יב) וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ:
(יג) וּנְתָנָהּ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ כל הזכרים הנלחמים נגדך[11] לְפִי חָרֶב:
(יד) רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ בכל מלחמה כשיבואו בני ישראל לגבול העמים מותרים באכילת כל האיסורים כשירעבו[12] אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָךְ:
(טו) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא משבעת האומות מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה:
(טז) רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה משבעת האומות אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה אם לא השלימו איתך:
נביא
ישעיהו פרק מג
טז. כֹּה אָמַר יְקֹוָק, הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה אני ה' שנתתי לכם דרך בים סוף, ונתיב, דרך במים העזים שבים.
יז. הַמּוֹצִיא אני שגרמתי למצרים להוציא, רֶכֶב וָסוּס, חַיִל וְעִזּוּז סוסים ורוכביהם, כל חוזק חֵיל פרעה, יַחְדָּו יִשְׁכְּבוּ בַּל יָקוּמוּ כולם יחד שכבו (שטבעו ומתו), ולא יקומו עוד, דָּעֲכוּ כַּפִּשְׁתָּה כָבוּ כמו האש האוחזת בפשתה, שמיד דועכת, קופצת, לפני שנכבית, כך מצרים, טבעו בים במהירות.
יח. אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת, וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ בגאולה העתידה, לא תזכרו ותתבוננו עוד בניסים העצומים שעשיתי[13], (שגאולה זו, תהיה נפלאה ממנה)
יט. הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה הנה אני עושה, פלא שלא היה עוד כמוהו, עַתָּה תִצְמָח בזמן קרוב תהיה, אם תשמעו בקולי, הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ הלא תדעו אותה, שהרי כתובה בתורה, ("וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָמָּה", דברים ל', ג') אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ ועוד, אסלול במדבר דרך לשבים לארץ, בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת - ובשממת המדבר, אתן מֵי נהרות - להשקות צמאון השבים.
כ. תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה, תַּנִּים, וּבְנוֹת יַעֲנָה, כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם, נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן כאילו חיות השדה, התנים ובנות היענה השוכנים במדבר,יכבדו ויהללו את ה', שנתן מים במדבר, לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי להשקות את עמי, שבחרתי מכל העמים.
כא. עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי יצרתי שיהיו לי לעם, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ והם, יספרו ויהללו אותי, על הנפלאות שעשיתי.
כב. וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב ואתה ישראל, לא קראת לי בזמן צרתך, (שפנו לע"ז) כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל אלא, היית כיגע בעבודתי, ופניתָ ממנה לע"ז.
כג. לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ, וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי לא כבדת את ה' בְּקָרבנות, אלא את הע"ז, לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה אף שלא הטלתי עליך עבודה גדולה בהבאת קרבן מנחה,(שרק הקומץ עולה) וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה ובלי יגיעה מרובה, תקיים את מצוות נתינת מעט לבונה במנחה.
כד. לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה לא הייתם צריכים לקנות קנה מארץ רחוקה, שהיה גדל בארצכם, וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי ולא "השבעתם" אותי בחלב הזבחים, (שהקריבו לע"ז) אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ, הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ ואתם, העבדתם ועייפתם אותי, בנשיאת חטאיכם ועוונותיכם הרבים,
כה. אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ אנכי הוא שסולח ומוחק פשעיכם, לְמַעֲנִי שלא יהיה חילול ה' בעולם, וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר וחטאיכם ימחקו כך, שלא יזכרו כלל.
כו. הַזְכִּירֵנִי אדרבה, הזכירו צדקותיכם שעשיתם, נִשָּׁפְטָה יָחַד נגש למשפט, האם הכיתי אתכם כפי ריבוי חטאיכם, או שמחקתי אותם, סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק ספרו אתם ראשונה צדקותיכם, למען תצדקו במשפט,
(כלומר: אפילו אם תספרו אתם ראשונים - לא תצדקו בדין)
כז. אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא אפילו אביך הראשון, הוא אדם הראשון, חטא נגדי, וּמְלִיצֶיךָ פָּשְׁעוּ בִי וכן השרים והנכבדים - פשעו בי.
כח. וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ שרי ישראל המקודשים, יִנָתְנוּ ויחוללו ביד האוייבים, (משום "מליצך" - שפשעו בי, וכל הרשעים שבעם, חוללו גם שרי קדש שבישראל ביד האוייב) וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב להריגה, וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים שיהיו בנ"י לחרפה בגויים.
כתובים
(יב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִפִּי יְקֹוָק:
כמבואר בספר ירמיה פרק לח
וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יְקֹוָק הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיֹּצֵא אֶל הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי: כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ: וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה - רצו שיהרוג את ירמיהו, משום שמחליש בדבריו, את ידי הלוחמים בכשדים. הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם לְרָעָה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר - הנה ירמיהו בידכם, ועשו לו כרצונכם. ואני, לא אוכל לעשות דבר נגדכם: וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ - השליכו אותו לבור של מלכיהו בן המלך. אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים - הורידוהו לבור בחבלים. וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט - גופו, שקע בטיט שבבור: וַיִּשְׁמַע עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס - עבד המלך, היה כושי ושר של המלך. וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ כִּי נָתְנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן: וַיֵּצֵא עֶבֶד מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: יְקֹוָק הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה - השרים הרֵעוּ, שנתנו את ירמיהו אל הבור.אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֶל הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר - הרי ימות ברעב, שאפילו בעיר אין כבר לחם: וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים וְהַעֲלִיתָ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת - ציוה צדקיהו, שיקח 30 אנשים (שפני הרעב נחלשו האנשים, והיו צריכים 30 אנשים כדי להעלותו מהבור.) ויעלו את ירמיהו מהבור: וַיִּקַּח עֶבֶד מֶלֶךְ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ - לקח העבד 30 האנשים עמו וַיָּבֹא בֵית הַמֶּלֶךְ אֶל תַּחַת הָאוֹצָר - מתחת לִמְקום אוצר המלך. וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים - לקח משם, בגדים בלויים הנסחבים בארץ ומושחתים מרוב שנבלו (כמו: "ארץ מלחה ולא תשב" ; לעיל פרק יז', ו') וַיְשַׁלְּחֵם אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר בַּחֲבָלִים - הורידו לו את הבגדים הבלויים לתוך הבור בחבלים: וַיֹּאמֶר עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים - שים את הבגדים תחת החבלים בבית השחי, שלא יפצא מהחבלים - כשימשכו אותו למעלה וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן: וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו אֶל מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי - שם מקום - במקדש. אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יִרְמְיָהוּ שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כִּי אַגִּיד לְךָ - הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ - לֹא תִשְׁמַע אֵלָי - אם אומר לך האמת - תהרוג אותי, ולעצתי - לא תשמע: וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר חַי יְקֹוָק את אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת - נשבע ביְקֹוָק שעשה אותנו, אִם אֲמִיתֶךָ וְאִם אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ - שלא אהרוג אותך, ולא אמסור אותך, בידי המבקשים את נפשך: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר יְקֹוָק אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל - וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ - אם תכנע לפני נ"נ - חָיֹה תחיה. וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם - ואם לא תכנע, העיר ואתה תִּמָסְרוּ ביד נ"נ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם - וְהִתְעַלְּלוּ בִי - אני חושש, שמא יתן אותי נ"נ, ביד היהודים שנכנעו לו - והם יתעללו בי: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ לֹא יִתֵּנוּ - לא יתנו הכשדים אותך, ביד היהודים. שְׁמַע נָא בְּקוֹל יְקֹוָק לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ: וְאִם מָאֵן אַתָּה לָצֵאת זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי יְקֹוָק : וְהִנֵּה כָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה מוּצָאוֹת אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל - הנשים שבבית המלך יצאו אל מלך בבל, וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ - ותאמרנה למלך: הנה הצליחו אנשי שלומך, נביאי השקר, להסית אותך למרוד בנ"נ. הָטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ - כאילו שרגליך טבעו בבוץ, בצרה. נָסֹגוּ אָחוֹר - שרגליך, "ברחו" מהכשדים: וְאֶת כָּל נָשֶׁיךָ וְאֶת בָּנֶיךָ מוֹצִאִים אֶל הַכַּשְׂדִּים וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם כִּי בְיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ: וַיֹּאמֶר צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אִישׁ אַל יֵדַע בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא תָמוּת - אם לא תאמר את הנבואה שאמרת לי - לא תמות, כפי שנשבעתי לך: וְכִי יִשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים כִּי דִבַּרְתִּי אִתָּךְ וּבָאוּ אֵלֶיךָ וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הַגִּידָה נָּא לָנוּ מַה דִּבַּרְתָּ אֶל הַמֶּלֶךְ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנּוּ - וְלֹא נְמִיתֶךָ - אם ישאלו אותך השרים מה דברת עם המלך. וּמַה דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם מַפִּיל אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן לָמוּת שָׁם - התחננתי לפני המלך, שלא ישיבני לבור, בבית יהונתן - שלא אמות שם: וַיָּבֹאוּ כָל הַשָּׂרִים אֶל יִרְמְיָהוּ וַיִּשְׁאֲלוּ אֹתוֹ וַיַּגֵּד לָהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיַּחֲרִשׁוּ מִמֶּנּוּ - שתקו אחר ששמעו דבריו, והאמינו לו. כִּי לֹא נִשְׁמַע הַדָּבָר - שאיש לא שמע הדבר האמיתי, שדבר עם המלך:
משנת ההלכה
שלא תהיה המצוה בזויה עליו.
א. בציצית או בחפצים שמקיים בהם מצוה בעצמם אין מועיל תנאי לומר שרוצה להשתמש בהם גם לצורכו האישי (מ"ב סי' כא ס"ק ה)
ב. גם לאחר שקיים המצוה ואינו עומד עוד למצוה אע"ג שמותר ליהנות מן המצוה אסור לנהוג בה מנהג בזיון ולפיכך אין לזרוק ציציות, שופר סכך, או לולב אתרוג ערבה או הדס לאשפה אפילו אחר שסיים המצוה בהם ונכון שאפילו בהכשר מצוה לא יעשה תשמיש מגונה כגון בטלית שבה קשורה הציצית או בדפנות הסוכה. (מ"ב שם ס"ק ו)
ג. ולפיכך לא יעשה מהטלית ואפילו טלית קטן תחתונים אפילו לאחר שהסיר את הציציות ממנו מכיון שהוא בכלל תשמיש מגונה וכן לא יעשה מהם ממחטה או מגבת (שם ס"ק ט יא)
ד. יש האוסרים להשתמש בטלית אפילךו כדי לקנח משקפיו אם לא לצורך מצוה כגון לראות יותר טוב כדי ללמוד או להתפלל, ודאי שיש להחמיר בכך בטלית גדול.
ה. וכן יש להזהר שלא לכבס או להניח עם כביסה מטונפת בצואה וכדומה את הטלית אבל עם כבסים רגילים נהגו להקל.
ו. מותר להכנס בטלית קטן לבית הכסא ונהגו גם לישכב בהם אבל נהגו שלא ליתנם לכביסה על ידי נכרי אמנם אם מתיר את הציציות מותר. וכן בימינו נהגו להקל לתת למכבסה או ניקוי יבש שהכל נעשה על ידי המכונה. ובטלית קטן יש להקל בכל ענין.
ז. צריך להזהר כשלובש הטלית או תפילין וכן כל מצוה אחרת שלא יגררו על הריצפה משום ביזוי מצוה (שו"ע או"ח כ"א סעי' ד)
ח. אסור לישון בעודו לבוש בתפילין ויש בזה משום ביזוי מצוה (שו"ע הרב סי' מד סעי' א)
הלכה ה
ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, במה דברים אמורים בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. השגת הראב"ד א"א וכן עבירות המפורסמות ומגולות אע"פ שאינן עם חבירו שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים
הלכה ו
אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו, במה דברים אמורים ביחיד אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו.
[1] רש"י
[2] אבע"ז
[3] ת"א
[4] אבע"ז
[5] רמב"ן
[6] ת"י
[7] רבינו בחיי
[8] רבינו בחיי
[9] רמב"ן
[10] רמב"ן
[11] פי' ר' יוסף בכור שור
[12] משך חכמה
[13] כמו:" לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים...וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן...", ירמיהו טז' יד' - טו'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה