מקרא
דברים פרק יט
(ג) תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ שיהיה הדרך גדול וכבוש ומכוון ע"י שלטים שלא יטעה מלילך אל המקלט[1] וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ אֲשֶׁר יַנְחִילְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שיהא מתחלת הגבול עד העיר הראשונה של עיר מקלט כשיעור מהלך שיש ממנה עד השנייה וכן משנייה לשלישית וכן מן השלישית עד הגבול השני של ארץ ישראל[2] וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ:
(ד) וְזֶה דְּבַר הלכות[3] הָרֹצֵחַ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה וָחָי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם:
(ה) וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת עם[4] רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן נשמטה ידו להפיל מכת הגרזן[5] לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ שיצא הברזל מקתו[6] וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי:
(ו) פֶּן יִרְדֹּף גֹּאֵל הַדָּם אַחֲרֵי הָרֹצֵחַ לכך תכין הדרך שיוכל לנוס בה מהר[7] כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ כִּי יִרְבֶּה הַדֶּרֶךְ וְהִכָּהוּ נָפֶשׁ וְלוֹ לרוצח[8] אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי לֹא שֹׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם:
(ז) עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר שָׁלֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ אבל עיקר מצות ערי מקלט בא אפילו בלי מורא מגואל הדם. רק בשביל שהגלות מכפרת על רוצח בשגגה. רק מה שצוה הכתוב שלש ערים וגו' הוא מזה הטעם של מורא גואל הדם[9]: ס
(ח) וְאִם יַרְחִיב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ וְנָתַן לְךָ אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָתֵת לַאֲבֹתֶיךָ:
(ט) כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה:
(י) וְלֹא יִשָּׁפֵךְ דָּם נָקִי בְּקֶרֶב אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים אם לא תתקן המקלט[10]: ס
(יא) וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל:
(יב) וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת:
(יג) לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו שלא תאמר הראשון כבר נהרג מה בצע כי נהרוג את השני לפי שהרחמנות במקום הזה הוא אכזריות על הנבראים[11] וּבִעַרְתָּ את מי ששופך[12] דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ טובה גדולה לך להציל ממות נפשך, כי הרחמנות על הרוצחים שפיכות דמים, מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים[13]: ס
(יד) לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות[14] בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: ס
(טו) לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן בדיני נפשות ומלקות וּלְכָל חַטָּאת בחוב ממון[15] בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר:
(טז) כִּי יָקוּם עֵד חָמָס עד שקר[16] בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה דבר שהוסר ואינו יכול להיות כגון שבאו שנים ואמרו להם והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני, והיאך ראיתם זה במקום אחר[17]:
(יז) וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים המה העדים המעידים שהיו עדי שקר[18] אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְקֹוָק לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם:
(יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו שהיתה עדותו שקר ובכוונה ממנו לענות שקר על אחיו לא כמוטעה או שוגג כענין בטעות שעות יום המעונן או בעבורו של חדש[19]:
(יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:
(כ) וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ:
(כא) וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ על העד נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל: ס
נביא
ישעיהו פרק מג
א. וְעַתָּה, כֹּה אָמַר יְקֹוָק בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב וְיֹצֶרְךָ יִשְׂרָאֵל, אַל תִּירָא כִּי גְאַלְתִּיךָ אל תפחד, שהלא עוד אגאל אותך מן הגלות, קָרָאתִי בְשִׁמְךָ לִי אָתָּה וקראתי בשמך, ששלי אתה !
ב. כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ גם שתעבור בנהרות עצומים (כשתעבור בדרכך מהגלות בין העמים) - לא ישטפו אותך, כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ בתוך שריפת אש, לֹא תִכָּוֶה, וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ האש והלהבה, לא יעשו בך כְּוִיָה ודלֵקָה,
(שלא יזיקו לך הגויים)
ג. כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ, קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ כי אני ה', קדוש ישראל - מושיע אותך, נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם, כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ שמצרים, כוש וסבא, נִתְּנו ככופר תחת בנ"י,
ד. מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי, נִכְבַּדְתָּ, וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ, וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ ונִתְּנו מלכויות אלו תחתיך ככופר, משום שהיית יקר ונכבד בעיני, ואותך אהבתי מכל משפחות האדמה,
ה. אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנִי, מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ מכל הגלויות, ממזרח וממערב, אקבץ אותך - ארצה.
ו. אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי כאילו יאמר לפאת צפון: תני את בני שישובו לארצם, וּלְתֵימָן אַל תִּכְלָאִי ולפאת דרום: אל תשאירי את בני כלואים, הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ אף הבנים הרחוקים, ושבקצה הארץ.
ז. כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי כל ישראל, הנקראים בשמי, (הנקראים: עם ה'), וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו, יְצַרְתִּיו, אַף עֲשִׂיתִיו בראתי, יצרתי ועשיתי להם את כל צרכי גאולתם, וכל זה לכבוד ה' !(שהלא עם ה' הם, ובתיקונם, מתכבד כבוד ה' בעולם)
ח. הוֹצִיא עַם עִוֵּר וְעֵינַיִם יֵשׁ הכנתי דרכם של בנ"י שהיו כעִוְרִים בגלות, מלראות מעשי ה' איתם, ואף שעיניים יש להם, (אך עיניים להם ולא ראו) וְחֵרְשִׁים וְאָזְנַיִם לָמוֹ ושהיו כחרשים בגלות, מלשמוע דבר ה', ואף שהיה להם אזניים,
(אך אזניים להם, ולא ישמעו)
ט. כָּל הַגּוֹיִם נִקְבְּצוּ יַחְדָּו, וְיֵאָסְפוּ לְאֻמִּים אף אם כל הגויים והמלכויות יתאספו יחד, מִי בָהֶם יַגִּיד זֹאת מי מהם יוכל לאמר עתידות כאלו ? וְרִאשֹׁנוֹת יַשְׁמִיעֻנוּ או שיאמרו על הראשונות שהיו, שכבר אמרנו בעבר שהם יהיו, יִתְּנוּ עֵדֵיהֶם יביאו עדים שאמרו כך לפני שהיה, וְיִצְדָּקוּ ונאמר עליהם שצדקו בדבריהם, וְיִשְׁמְעוּ וְיֹאמְרוּ אֱמֶת ואם לא יכולים להביא עדות על כך, ישמעו דברי נביא ה' - ויודו ויאמרו: אמת הוא
י. אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְקֹוָק, וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי אך אתם בנ"י, והנביא, עדים על כך,שמפלת סנחריב נבאתי לפני שהיתה ! לְמַעַן תֵּדְעוּ, וְתַאֲמִינוּ לִי, וְתָבִינוּ, כִּי אֲנִי הוּא ומתוך שהתקיימה נבואתי זו, תדעו, תאמינו ותבינו שאני הוא אלוקים אמת, וכל נבואותי עתידות להתקיים, לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל, וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה ואין עוד מלבדי!
יא. אָנֹכִי אָנֹכִי יְקֹוָק, וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ:
יב. אָנֹכִי הִגַּדְתִּי וְהוֹשַׁעְתִּי לפני כל ישועה שהושעתי אתכם, הודעתי על כך ע"י הנביאים, וְהִשְׁמַעְתִּי וְאֵין בָּכֶם זָר לא היה בכם אדם, שנבואות אלו היו זרות לו, (שכולם שמעו את דבר הנביאים) וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְקֹוָק, וַאֲנִי אֵל ואתם עדים על כך, ואני לבדי הוא האלוקים השולט.
יג. גַּם מִיּוֹם אֲנִי הוּא גם קודם שהיה יום, (לפני שנברא העולם), אני הוא ה', וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל אין אדם שיכול להציל מידי, אֶפְעַל וּמִי יְשִׁיבֶנָּה מה שאני פועל, אין מי שיכול להשיב הדבר לקדמותו - נגד רצוני.
יד. כֹּה אָמַר יְקֹוָק, גֹּאַלְכֶם קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה למענכם בנ"י (למען גאולתכם), שלחתי את כורש על בבל, וְהוֹרַדְתִּי בָרִיחִים כֻּלָּם והורדתי את כל בני בבל, באניות עם משוטים[20], כשיצאו לגלות, וְכַשְׂדִּים, בָּאֳנִיּוֹת רִנָּתָם והכשדים, באניות ישמיעו צעקתם[21], בדרכם לגלות.
טו. אֲנִי יְקֹוָק קְדוֹשְׁכֶם אני ה', שישראל מקדישים שמי בעולם, (בכך שעושים רצוני) בּוֹרֵא יִשְׂרָאֵל מַלְכְּכֶם:
כתובים
בחלק זה מתאר עזרא את סוף ימי בית ראשון וחורבנו הנאמר פה מקביל נאמר בספר ירמיה כמו שיבואר להלן
דברי הימים ב פרק לו
(יא) בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם:
צדקיהו בן יאשיהו אחיו של יהויקים, הוא מתניה, המליכו מלך בבל תחת יכניה ויסב שמו צדקיהו. (ובצמח דוד טעה שכתב צדקיהו בן המלך יהויקים אותו המליך תחת אחיו יהויכין הטעתו מ"ש (בדברי הימים ב' ל"ו י') וימלך את צדקיהו אחיו הבין דאחיו קאי על יהויכין. אבל רש"י כתב שם אחיו של יהויקים וכה"א (מלכים ב' כ"ד) וימלך מלך בבל את מתניה (הוא צדקיהו) דודו של יהויכין (כריתות ה' ב') עכ"ל. המליכו נבוכדנצר בו בשנה בשנת שכ"ז, ובן כ"א היה במלכו ומלך י"א שנה (מלכים ב' כ"ד) עד שנחרב הבית (צמח דוד). ונקרא ג"כ שלום, הוריות (י"א) כריתות (ה' ב') (ע"ל ג' אלפים שט"ז). יהוצדק אחי עזרא הסופר כהן גדול, ירמיה ויחזקאל נביאים בירושלים וברוך נשאר בבבל (שלשלת הקבלה) ובמועד קטן דף ט"ז ונקרא צדקיהו כושי שהיה משונה במעשיו וצדיק גמור. ובתוס' שם כ"ח ב' שהיה צדיק גמור אלא דבמקרא לא מצינו יותר כי אם שצוה להעלות ירמיה מן הטיט
בשנה התשיעית למלכות צדקיהו שנת ג' אלפים של"ו (3336) בחודש טבת הוא החודש העשירי בעשרה לחודש באה העיר ירושלים במצור כמבואר במלכים כ"ה היא השנה בה ניבא הנביא יחזקאל על ירושלים
שנתיים ו 7 חודשים הייתה העיר במצור עד שנת 3338 חורבן בית ראשון היה י"א למלך צדקיהו וי"ט לנבוכדנצר שאז נלכדה ירושלים (ע"י נבוזראדן רב טבחים) (מלכים ב' כ"ה)
בחודש תמוז שנת 3338 הוא החודש הרביעי ט' לחדש הבקעה העיר וגו' לפי הבבלי ולירושלמי בשבעה עשר בו ובחדש אב הוא החודש החמישי י' לחדש י"ט לנבוכדנצר בא נבוזראדן וגו' וישרוף בית ה' ואת בית המלך והגלה יהודה מעל אדמתו (ירמיה נ"ב) והיה זה שנת 3338 (רש"י עבודה זרה ט' א'), וסימן שלח מעל פני, של"ח = 338 שנה זו שנה ראשונה לשמיטה:
וכתב בספר יוחסין מד' יסוד עולם, בשנת ב' אלפים רל"ח (2238) ירדו למצרים, ב' אלפים תמ"ח (2448) יצאו ממצרים וב' אלפים תפ"ח נכנסו לארץ (2488), ושמונה מאות וחמישים שנה בארץ עד שהגלם נבוכדנצר בחדש אב ג' אלפים של"ח, והוא מ"ש הצרפתי רל"ח לירידה תמ"ח לפקידה תפ"ח לכניסה של"ח (ולאברבנאל היה חורבן בית א' ג' אלפים שנ"ח והפרש כ' שנים כי חשב השנים של המלכים כמפורש בפסוקים והסכימו עמו הרבה חכמים, עיין בספר בית ישראל שער ה') וגלות זה קל"ג (133) שנים אחר גלות עשרה שבטים (צמח דוד).
משנת ההלכה
דיני תנאי קיום המצוות
סעיף ב
שלא תהיה המצוה בזויה עליו
א. לא יעשה המצוה בקלות ראש ובדרך בזוי[22] בין במצוה דאורייתא ובין במצוה דרבנן ואפילו בהכשר מצוה וכמו שיבואר להלן.
ב. ובכלל זה שלא תהיה בזויה עליו עשיית המצוה ומכבד גופו יותר מן המצוה כגון שמתירא שיתלכלכו ידיו או גופו על ידי המצוה ולכן לובש כפפות על ידיו[23] אמנם אם עושה כן כדי להגן על ידיו מותר וכגון שוחט הלובש כפפה כדי שלא יפצעו ידיו, וכן אם עושה כן מצד הידור המצוה מותר וכגון הלש בצק למצה ומלביש כפפות חד פעמיות על ידיו ש\כשי שלא ישארו שאריות בצק בצפרניו .
ג. אסור ליהנות מן המצוה כל זמן מצותה. ולכן אסור להשתמש בציצית כל זמן שהם קבועים בטלית כגון לקשור בהם דבר מה, ואפילו אם אינו לבוש בהם עתה (או"ח סי' כ"א סעי' א), וכן אסור להנות מנוי סוכה, (תרס"ז), ולאכול האתרוג או להריח בהדס של לולב (תרנ"ג), ואפילו לאחר סוכות אסור אם כונתו להשתמש בהם שוב בשנה הבאה (מ"ב סי' כא ס"ק ד) ולהשתמש בנר חנוכה. ואפילו להדליק נר חול מנר של חנוכה, אסור (תרע"ד). ואפילו מנר של בית הכנסת, אסור מדינא, אלא שנוהגין להקל, מכיון שלב בית דין מתנה עליהן שישתמשו בהם (קנ"ד). וכל זה הוא כדי
הלכות תשובה לרמב"ם פרק ב
הלכה ג
כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם, וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.
הלכה ד
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.
[1] חזקוני
[2] רש"י
[3] ת"י
[4] ת"א ת"י
[5] רש"י
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רש"י
[8] ת"א ת"י
[9] העמק דבר
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] רבינו בחיי
[12] ת"א ת"י
[13] רמב"ן
[14] רמב"ן
[15] ת"י
[16] ת"א ת"י
[17] רבינו בחיי
[18] העמק דבר
[19] ספורנו
[20] בריחים = משוטים.
[21] כמו: "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה..." ; איכה ב' יט'.
[22] וילפינן מדכתיב [ויקרא י"ז י"ג] ושפך את דמו וכסהו בעפר, וקבלו חז"ל [חולין פז, א], דרצה לומר במה ששפך יכסה, דהיינו כשם ששחט ביד, כך יכסה ביד. ולאו דוקא ביד, אלא על ידי כלי, שהרי גם השחיטה היתה על ידי כלי, אלא לאפוקי שלא יכסה ברגל שהוא דרך בזיון (בשבת כ"ב ברש"י אבוהון דכולהו דם משמע שהיא דרשה גמורה מדאורייתא).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה