מקרא
דברים פרק יח
(ט) כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם:
(י) לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ והוא מין ממיני הכשוף על דרך הפשט, או עבודה זרה הנקראת "מולך" על דעת רבותינו (סנהדרין סד:) עושה מדורות אש מכאן ומכאן ומעבירו בין שתיהם קֹסֵם קְסָמִיםהיא מחשבה בעתידות בכלל מְעוֹנֵן הוא היודע בעננים וּמְנַחֵשׁ הוא המביט בעופות בכנפיהם או בצפצוף[1] וּמְכַשֵּׁף:
(יא) וְחֹבֵר חָבֶר שמצרף נחשים או עקרבים או שאר חיות למקום אחד וְשֹׁאֵל אוֹב ששמו פיתום ומדבר משחיו ומעלה את המת בבית השחי שלו וְיִדְּעֹנִי מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו ומדבר העצם ע"י מכשפות[2] וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה[3]:
(יב) כִּי תוֹעֲבַת יְקֹוָק כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ:
(יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים[4]: ס
(יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ אלה הגוים אשר אתה יורש על כרחם צריכים הם להיות שומעים אל מעננים ואל קסמים לפי שאין הקב"ה מדבר עמהם ואינו משרה שכינתו עליהם וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אינך צריך כמותם לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים שהרי - :
(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי שיצוה לך מצות שבתורה ולא בנביא וחולם חלום שיאמר לך לעבוד ע"ג יָקִים לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:
(טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְקֹוָק אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת:
(יז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:
(יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו היינו גוף דבר הנבואה בלי שנוי וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ היינו באור הנבואה שהיה מבין ברוה"ק כל הרמוז באותה נבואה מה שלא כל ישראל הבינו והוא פירש להם כפי אשר יצוה ברוה"ק ולא כל הרמוז[5]:
(יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי שאינו רוצה לעשות מה שנביא אומר לו, ואפילו אם עבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו קרי ביה "לא ישמע" שאינו רוצה להשמיע נבואתו כגון יונה בן אמיתי[6] אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ אילו שלשה מיתתן בידי שמים:
(כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אין הענין לומר שאם בא אחד ואמר בחלומי ראיתי והנה פעור אומר לי שתזהרו במצות הלולב, שיהא חייב מיתה, כי זה פטור הוא אבל הענין, שיאמר ראיתי פעור כי הוא האלהים והוא מצוה שלא לאכול בשר חזיר, וכן אם יגיד בשמו כי כזה וכזה עתיד להיות, מאחר שיאמר כי הנעבד ההוא הוא האומר ועושה גוזר ומקיים, יומת בחנק[7] וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא מיתה בידי אדם[8]:
(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר כשיצוה לשעה איזו מצוה כגון אליהו בהר הכרמל ויהושע שהקיף יריחו בשבת וצוה את הכהנים לשאת את הארון בירדן ולעמוד שם עד שיעברו כל העם איך נדע שהם דברי אמת ושאחר הוא נביא שקר[9] אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְקֹוָק כדי שנהרוג את הנביא[10]:
(כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְקֹוָק וכגון שאין שם תשובה ומעשים טובים שינחם הקב"ה ויעכב הפרענות או שינבא דבר שאינו תלוי לא בזכות ולא בחובה[11] וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְקֹוָק בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ כי אמנם לא תתחדש מצוה אפילו לשעה להמון אם לא יהיה עמה איזה אות כמו שהיה ביהושע בבקיעת הירדן ונפילת חומת יריחו. ובאליהו ירידת האש מן השמים[12]: ס
דברים פרק יט
(א) כִּי יַכְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶת אַרְצָם וִירִשְׁתָּם וְיָשַׁבְתָּ בְעָרֵיהֶם וּבְבָתֵּיהֶם:
(ב) שָׁלוֹשׁ עָרִים תַּבְדִּיל לָךְ בְּתוֹךְ אַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ:
נביא
ישעיהו פרק מב
י. שִׁירוּ לַיְקֹוָק שִׁיר חָדָשׁ, תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ שירו והללו את ה', על גאולת ישראל המופלאה, כל הגויים מקצה הארץ, יוֹרְדֵי הַיָּם וּמְלֹאוֹ האנשים היורדים וממלאים את הים, אִיִּים וְיֹשְׁבֵיהֶם האיים (בדרך מליצה) ויושביהם.
יא. יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו ישאו קולם בשיר לה', אנשי ערי המדבר, חֲצֵרִים, תֵּשֵׁב קֵדָר וכן, יושבי קדר, היושבים באהלים[13], (ערי חצרים - בלי חומה) יָרֹנּוּ ישְׁבֵי סֶלַע ירננו את ה', היושבים במגדלים בין הסלעים,מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ ויושבי ראשי ההרים, יצווחו ויצעקו בשבח לה'.
יב. יָשִׂימוּ לַיְקֹוָק כָּבוֹד, וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ יתנו העמים כבוד ותהילה לה'.
יג. יְקֹוָק כַּגִּבּוֹר יֵצֵא להושיע את בנ"י, כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה וכאיש הרגיל המלחמות, יתעורר לנקום נקמת ישראל בגויים, יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ ישמיע תרועת מלחמה,(יצריח - יריע), עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר:
יד. הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם, אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק זמן רב אני שותק ומתאפק מלהעניש את בגויים שמריעים לישראל, כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אך כעת, אפעה, ארים עליהם קולי להכותם, כיולדה, המרימה קולה בכאביהָ, אֶשֹּׁם אעשה אותם שממה, וְאֶשְׁאַף יָחַד ואשחית את כולם יחד.
טו. אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת אחריב הרים וגבעות, את מלכי העמים, וְכָל עֶשְׂבָּם אוֹבִישׁ את העשב שבהרים - אייבש, וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים, וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ אשים הנהרות והאגמים למקום יבָּשָה. (העשב, הנהרות והאגמים, משל לטובה של העמים)
טז. וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ אך את ישראל, שהם כעִוְרִים בדרכים, (שלא רגילים בדרך זו), אוליך אותם בדרכם לא"י, בִּנְתִיבוֹת לֹא יָדְעוּ אַדְרִיכֵם בדרכים שלא הכירו - אדריך אותם, אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר הדרכים שהם כחשוכות לפניהם - אאיר להם, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר ודרכים עקומות - אשים למישור. אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים אלה הדברים, אעשה ולא אעזוב אותם.
יז. נָסֹגוּ אָחוֹר, יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת, הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל אז, יבושו ויחזרו אחור מדרכם, כל הבוטחים בפסילים, הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ:
יח. הַחֵרְשִׁים שְׁמָעוּ, וְהַעִוְרִים הַבִּיטוּ לִרְאוֹת מוכיח את הנביאים, שהיו כחרשים ועִוְרִים בתוכחה שהוכיחו את ישראל,
יט. מִי עִוֵר כִּי אִם עַבְדִּי מי עִוֵר יותר מעבָדַי הצדיקים, וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח ומי יותר חרש מהנביא ששלחתי, מִי עִוֵר כִּמְשֻׁלָּם מי עִוֵר יותר מהאדם השלם בדרכיו, וְעִוֵר כְּעֶבֶד יְקֹוָק ומי עִוֵר יותר מעבד ה',
כ. רָאוֹת רַבּוֹת הלא אתם הצדיקים, יכולים לראות דרכים רבות, לתקן את ישראל, וְלֹא תִשְׁמֹר ולא שמרתם לבכם, לראות לתקן דרכי בנ"י, פָּקוֹחַ אָזְנַיִם הייתם צריכים לפקוח אזניכם להבין מצוות ה', ולהוכיח את ישראל על חטאיהם, וְלֹא יִשְׁמָע ולא שמעתם לעשות כן.
כא. יְקֹוָק חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ ה' רוצה, שתשיבו ישראל בתשובה, לעשות צדק, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר ולכך הגדיל לכם תורה, ללמד את כל בנ"י את דרך ה',
כב. וְהוּא עַם בָּזוּז וְשָׁסוּי ומשום שלא עשיתם כך, בנ"י נבזזו ונרמסו, הָפֵחַ בַּחוּרִים כֻּלָּם וכל בחורי ישראל, נמצאים במצב של מפח נפש וצער, וּבְבָתֵּי כְלָאִים הָחְבָּאוּ וכאילו נחבאים בגלות, הָיוּ לָבַז וְאֵין מַצִּיל בזזו אותם, ואין מי שיציל רכושם, מְשִׁסָּה וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב נרמסו, ואין מי שאומר השב אותם למקומם.
כג. מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת, יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר מי יאזין וישמע לדברי הנביא בנבואותיו, על אחרית הימים,
כד. מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים, הֲלוֹא יְקֹוָק וגם אחר שבאו הצרות, לא נתן איש את לבו, שה' הוא שנתן את בנ"י למשיסה ולבוזזים, זוּ חָטָאנוּ לוֹ הלא זה שחטאנו לו, גרם שנתן את יעקב למשיסה וישראל לבוזזים, וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ, וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ:
כה. וַיִּשְׁפֹּךְ עָלָיו חֵמָה אַפּוֹ שפך על ישראל את גודל כעסו, וֶעֱזוּז מִלְחָמָה וחוזק המלחמה, וַתְּלַהֲטֵהוּ מִסָּבִיב בערה מסביבו אש המלחמה,
(כיבוש ערי יהודה ע"י סנחריב) וְלֹא יָדָע לתת אל ליבו, לשוב בתשובה, וַתִּבְעַר בּוֹ – שבא על ירושלים עצמה, וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב לשוב בתשובה.
(כיבוש ערי יהודה ע"י סנחריב) וְלֹא יָדָע לתת אל ליבו, לשוב בתשובה, וַתִּבְעַר בּוֹ – שבא על ירושלים עצמה, וְלֹא יָשִׂים עַל לֵב לשוב בתשובה.
כתובים
דברי הימים ב פרק לו
(יא) בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם: (יב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו לֹא נִכְנַע מִלִּפְנֵי יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא שניבא לו מִפִּי יְקֹוָק: (יג) וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים שיהיה לו לעבד וַיֶּקֶשׁ מלשון להקשות אֶת עָרְפּוֹ וַיְאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ מִשּׁוּב אֶל יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (יד) גַּם כָּל שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים שהיו מורים לעם וְהָעָם הִרְבּוּ למעול לִמְעָל מַעַל כְּכֹל תֹּעֲבוֹת הַגּוֹיִם וַיְטַמְּאוּ אֶת בֵּית יְקֹוָק בשיקוציהם אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ בִּירוּשָׁלִָם לשכן שמו שם לעולם: (טו) וַיִּשְׁלַח יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם את דבריו עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו ע"י הנביאים הַשְׁכֵּם דבריו נשלחו בהשכמה ובזריזות כִּי חָמַל עַל עַמּוֹ וְעַל מְעוֹנוֹ שחשב שאולי הם ישובו בתשובה ואל יאבדו לא הם ולא ביהמ"ק: (טז) וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים והיו לועגים לנביאים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיוואמרו שדווקא הנביאים הם אלו שסרו מדרך ה' עַד עֲלוֹת חֲמַת יְקֹוָק בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא שלא רצה יותר לכפר על חטאיהם: (יז) וַיַּעַל והעיר עֲלֵיהֶם אֶת לב מֶלֶךְ כשדיים כַּשְׂדִּים עם בזוי בהנהגתו של המלך נבוכדנצר וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם וְלֹא חָמַל עַל בָּחוּר וּבְתוּלָה זָקֵן וְיָשֵׁשׁ שגם בד"כ כשמנצחים במלחמה מרחמים על הקשישים והילדים אבל לא כאן הַכֹּל הקב"ה נָתַן בְּיָדוֹ: (יח) וְכֹל כְּלֵי בֵּית הָאֱלֹהִים הַגְּדֹלִים וְהַקְּטַנִּים וְאֹצְרוֹת בֵּית יְקֹוָק וְאֹצְרוֹת הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו הַכֹּל הֵבִיא בָבֶל: (יט) וַיִּשְׂרְפוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים שנותרו מגלות יהויכין ויכניה מלכי יהודה וַיְנַתְּצוּ אֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם וְכָל אַרְמְנוֹתֶיהָ שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְכָל כְּלֵי מַחֲמַדֶּיהָ לְהַשְׁחִית שברו וקלקלו אותם כדי להשחיתם: ס (כ) וַיֶּגֶל מלשון גלות הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב הפליטים אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס עד שמלך פרס כבש את מלכות בבל ומלך בה: (כא) ומשך הזמן שהיו בגלות הייתה כדי להשלים ו- לְמַלֹּאות את דְּבַר יְקֹוָק בְּפִי יִרְמְיָהוּ שיהיו בגולה עַד אשר רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ שתתרצה הארץ להתפייס על כך שלא שבתה מעבודה בשנת השמיטה והיובל כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה מלשון שממה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה להשלים שבעים שנה של שממון מול שבעים שנה של שמיטות ויובלות שלא נשמרו: פ
משנת ההלכה
אין מעבירין על המצות
א. אם יש לפניו מצוה דאורייתא לעשות היום, שאם יעשנה היום לא יוכל למחר לעשות מצוה דאורייתא אחרת שהיא חמורה מזו, מצוה של מחר החמורה עדיף. ולכן חייל שצריך לילך לצאת לשמירה בערב יום כפור וכיוצא בו ואם יעשה כן לא יכול להניח תפלין באותו יום, ולעומת זה יכול למחר ביום הכיפורים להתענות, אין אומרים אין מעבירין על המצות, אלא ייצא לשמירה היום כדי שיוכל להתענות למחר מכיון שתענית יום הכפורים יש בה לאו ועשה ואיסור כרת וחמורה היא מתפילין, ויש חולקים[14]
ב. וכן אם קרוב לסוף זמן ק"ש ויודע שאם יקרא ק"ש לא יוכל להניח תפילין אין אומרים יניח תפילין אלא יקרא ק"ש אפילו אם יפסיד בגלל זה הנחת תפילין[15].
ג. דין זה שאין מעבירין וכו', אינו אלא במצוה שעוסק בה. אבל במצוה שאינו עוסק בה בגופו אלא אחרים עוסקים בה ואף על פי כן היא מצוה משום ברב עם כו', מותר להניח מצוה זו ולילך במקום אחר לראות, שהרי גם שם יעשה מצוה[16] ולכן מותר לאדם להניח חתונה אחת וללכת לאחרת ואין אומרים אין מעבירים וכו'.
ד. י"א שאם ימתין יום או יומים[17] בעשיית המצוה יוכל לעשותה מן המובחר עדיף לעשותה מן המובחר[18] אם אין חשש שתיבטל המצוה שאף על גב שכלל בידינו "דשהויי מצוה לא משהינן כדאמר מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה", כלומר שכשיש בידך מצוה לעשות אל תמתין לזמן מאוחר יותר כדי לקיימה אלא קיים אותה מיד. זהו דוקא כשיכול לעשות המצוה עכשיו כמו שיעשה לאחר זמן. אבל אם אינו יכול לעשות עכשיו כמו למחר כגון שאם ימתין יעשה מן המובחר, מוטב שימתין יום או יומים כדי לעשות מן המובחר (תרוה"ד סי' ל"ה) וי"א שאעפ"כ לא ימתין אלא יעשה מיד אפי' שאינו מן המובחר[19] (בחיי"א שם סוסעי' א' בשם ספר חסידים)
הלכות תשובה פרק ב
הלכה א
אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח, כיצד הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה, הוא ששלמה אמר וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה אף על פי שאינה תשובה מעולה מועלת היא לו ובעל תשובה הוא, אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו כל עונותיו נמחלין שנאמר עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות נסלח לו.
הלכה ב
ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
ה.
[1] רמב"ן
[2] רש"י
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] רמב"ן
[5] העמק דבר
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רמב"ן
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] ספורנו
[10] רמב"ן
[11] פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני
[12] ספורנו
[13] עיין עוד: "מַשָּׂא בַּעְרָב, בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים", שיושבי ערב שהיו מבני קדר, ישבו באהלים, לעיל כא', יג'.
[14] עיין פמ"ג א"א ס"ק ט' דאפי' מצווה קלה בשעתה אין מעבירין עליה מפני חמורה שתהיה למחר
[15] ודוקא בזמן מועט יום או יומים, בזה לא שייך שמא ימות. אבל באיזה ימים, צריך עיון, דאפשר דחיישינן שמא ימות. וכן כתב מ"א ריש סי' כ"ה ראיה מילקוט, דאפילו מליל שבת עד מוצאי שבת לא משהינן.
[16] [כן הוא להדיא ביומא ע' דאמרינן הרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא לא מפני שאינו רשאי כו'. ופריך פשיטא, ומשני דה"א משום דר"ל אין מעבירין כו' ומאי מצוה ברוב עם כו' קמ"ל פרש"י כיון שהוא אינו עסוק בה]
[17] זהו ל' החיי"א שם וזה לשיטתו בנשמ"א שם אבל מתרוה"ד (סי' ל"ה) גופא משמע דאפי' עד י' ימים משהין ולא חיישי' שמא ימות
[18] בחיי"א דייק זה משו"ע או"ח סי' תכ"ו סעי' ב' דאין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים משמע דמשום מובחר דבגדים נאים דוחים זריזין והמקור ממס' סופרים (לפי גירסתנו) כמש"כ בב"י שם
וברמ"א שם פסק ודוקא אם ליל מוצאי שבת הוא קודם י' בחדש. אבל אם הוא אח"כ, אין ממתינין עד מוצאי שבת שמא יהיו ב' לילות או ג' או ד' עננים ולא יראו הלבנה ויעבור הזמן ומקורו מתרוה"ד סי' ל"ה דהביא ראיה מפ' החולץ (ל"ט א') דאין משהין מצות יבום כדי שהאח הגדול שבמדה"י יחלוץ או ייבם למ"ד גדול עדיף או לאח הקטן למ"ד קטן עדיף אע"ג דהווה מצוה מן המובחר ומדנקטה הגמ' התם "עד שיבוא ממדינת הים" ובקטן "עד שיגדיל" משמע דבאותה מדינה משהין לצורך מצוה מן המובחר והטעם ע"כ דבאותה מדינה ליכא למיחש לביטול המצוה ולהכי כדי לקיים מן המובחר משהין המצוה אבל במדה"י שיש לחוש שלא יבוא לעולם ובקטן שעד שיגדיל שמא ימות ויש חשש שתיבטל המצוה בזה אין משהין לעשותה מן המובחר אבל בעבודת הגרשוני סי' י"ב דחה ראייתו דהפוסקים באהע"ז סי' קס"א גבי דין זה דיבום לא הזכירו ממדה"י וא"כ משמע דאף באותה מדינה אין משהין דאין משהין כדי לקיים מצוה מן המובחר וכן בקטן עד שיגדיל שייך אף ביש לו רק יום אחד להגדיל ואעפ"כ אין תולין אמנם עיי"ש בב"ח דביאר דהטור שלא הזכיר מדה"י אלא כתב מדינה אחרת דרצה לתת שיעור ומידה דמדה"י משמע דוקא מקום רחוק מאד ולא נמצא גבול לריחוק הזה לכן נתן גבול מדינה אחרת דהיינו שחלוקים הם בלשונם אבל באותה מדינה משהין לגדול ולפ"ז אין ראיה נגד התרוה"ד במה שלא הזכירו הפוסקים מדה"י אמנם מהנמק"י משמע (מובא בב"ח שם) דאפי' בחשש ביטול מצוה היינו משהין כדי לעשותה מן המובחר דכתב הטעם דאין ממתינין לגדול שיבוא ממדה"י "דשיהוי מצוה לא משהינן ולא נעגן אותה" משמע דבלא עיגונא היינו משהין וכן עיין שו"ת פנ"י הנ"ל הע' ב' דמשמע נמי הכי ועיין בשבו"י ח"א סי' ל"ד דדחה ראיית התרוה"ד מיבמות אבל הסכים לדינא מסברא ועיין בשע"ת סי' תרנ"א ס"ק ח' דכתב בשם השבו"י ח"א סי' ל"ד דאם משהה לעשות מצוה מן המובחר "זה ג"כ זריז ועומד הוא לעשות מצוה מן המובחר ומחשבתו הטובה מצטרף למעשה" ולפי מש"כ לעיל הע' ב' בשם המאירי ערכין מבואר ד"ז היטב דודאי אינו דרך פירוק עול מה שמשהה לעשותה מן במוחר כל שאין חשש שתיבטל המצוה ויבואר עוד לקמן
[19] כ"מ מספר חסידים סי' תתע"ח וז"ל "לא יעכב אדם את המצוה בעבור זה שאמרה תורה "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצות וכו' שלא יאמר אדם כיון שיש לי טלית לקנות אמתין עד שיבוא לידי טלית יפה מאד אלא יקנה מיד טלית אע"פ שאינו יפה כ"כ וכן עיר שאין בה ס"ת ויש שם סופר וכו' אבל אינו יודע לכתוב כ"כ יפה כמו סופר אחר שלא יבוא כל כך בקרוב זמן מוטב שיכתוב אותו המצוי מיד אע"פ שאינו כותב יפה כי ע"ז נאמר "חשתי ולא התמהתי לשמור מצותיך" וכן שם סוסי' רנ"ה וכן בסי' נ"ט (ושם משמע דהוא מדין מצוה הבאה לידך וכו' וכמ"נ דהוא משום דחייש למיתה ונ"מ ליכול לעשותה באותו היום מן המובחר דודאי לזה לא חייש למיתה ואין משום מצוה הבאה וכו' עיין אבנ"ז ת"כ ב' ואכמ"ל) וכ"מ מב"ש אהע"ז סי' קס"א ס"ק י' שהביא ממהר"י מינץ דכפה הקטן ליבם אע"ג דהגדול היה בעיר אחרת רחוקה רק ס' מיל דאין משהין המצוה ואע"ג דהכא ליכא למיחש דתיעקר המצוה דהא אינו במדינה אחרת (אמנם בחת"ס אהע"ז ח"ב סי' פ"א דחה זה דאפ' דברחוק ס' מילין חיש' שמא ימות היבם עד שישאלוהו אם רוצה ליבם או לאו ותיבטל המצוה ובמקום חשש שמא תיבטל המצוה ודאי לא משהינן וכתרוה"ד הנ"ל וקצת צ"ע דהא התרוה"ד לא חש שמא ימות בזמן קצר עכ"פ ז' ימים דהא משהינן עד י' בחודש משום מצוה מן המוחר ולא חיש' שמא ימות ותיבטל המצווה וצ"ע) וכ"מ במג"א סי' כ"ה ס"ק ב' דביש לו תפילין מזומנים בידו לא ישהה עד שיביאו טלית אלא יניחם מיד דשיהוי מצוה לא משהינן אע"ג דכשיביאו טלית יעשה מן המובחר דטלית קודם משום תדיר וראייתו מפ' החולץ הנ"ל והביא ראיה גם ממנחות ע"ב א' דחביבה מצוה בשעתה ועיי"ש במחה"ש דפי' דראייתו מהא דמקריבין אברים ופדרים של תמיד של בין הערביים בשבת אע"ג דמצותו כל הלילה דחביבה מצוה בשעתה ואע"ג דודאי עדיף שלא לחלל שבת עליהם אמנם בשד"ח כללים מע' ז' כלל א' דחה דאפ' דהמ"א איירי בכה"ג דאם ימתין לתפילין תיבטל המצוה וכגון שיעבור הזמן דק"ש דנחשב מצוה נפסדת שלא יקרא ק"ש בתפילין ועיי"ל הערה י"ב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה