פרשת ויקהל - שקלים יום א'

מקרא

שמות פרק לה

 (א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה למחרת יום רדתו כלומר י"א תשרי[1] אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אנשים והנשים, כי כלם התנדבו במלאכת המשכן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָם כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה[2]:

(ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה אפילו מלאכת שמים, כגון בנין המשכן[3] יוּמָת:

(ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ אפילו לאפות לחם ולבשל בשר כי האש צורך כל מאכל וענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש[4] בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: פ

(ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לֵאמֹר:

(ה) קְחוּ אתם בחרו אנשים שיקבלו מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיקֹוָק כֹּל נְדִיב לִבּוֹ ולא ילכו גבאים לגבותה בזרוע יְבִיאֶהָ אֵת עם תְּרוּמַת יְקֹוָק שאינה נדבה והיא תרומת בקע לגלגלת של מחצית השקל[5] זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:

(ו) וּתְכֵלֶת צמר צבוע בתכלת וְאַרְגָּמָן צמר צבוע באדום ארגמן וְתוֹלַעַת שָׁנִי צמר צבוע באדום שני וְשֵׁשׁ פשתן וְעִזִּים מטוה של שער עזים:

(ז) וְעֹרֹת אֵילִם שאחרי עיבודם היו מְאָדָּמִים צבועים באדום וְעֹרֹת תְּחָשִׁים חיה שחיתה רק בתקופה זו לצורך המשכן ועורותיהם היו מצוירים בציור נפלא וַעֲצֵי שִׁטִּים:

(ח) וְשֶׁמֶן זית זך כתית לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים:

(ט) וְאַבְנֵי שֹׁהַם שתים לאפוד ואחת לחושן וְאַבְנֵי מִלֻּאִים שלמות כבריאתם, ולא אבנים שנחצבו לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן:

(י) וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם המוזכרים לעיל פרשת כי תשא פ' ל"א  פס' ו' יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:

(יא) אֶת הַמִּשְׁכָּן יריעות המשכן התחתונות אֶת אָהֳלוֹ יריעות העזים וְאֶת מִכְסֵהוּ מכסה עורות האילים והתחשים[6] אֶת קְרָסָיו שחיברו את היריעות וְאֶת קְרָשָׁיו אֶת בְּרִיחָו אֶת עַמֻּדָיו שהיו בפתח הקודש ובפתח קודש הקדשים וְאֶת אֲדָנָיו משה הוצרך לספר לכל העדה כל המלאכה שצוה אותו השם, כדי להודיע להם שצריכין להביא נדבה רבה, כי המלאכה גדולה, ולכך ספר להם המשכן את אהלו ואת מכסהו וגו' כולן הזכירן על דרך הכלל[7]:

(יב) אֶת הָאָרֹן וְאֶת בַּדָּיו אֶת הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ החוצצת בין הקודש ובין קודש הקדשים[8]:

(יג) אֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים:

(יד) וְאֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת כֵּלֶיהָ מלקחים ומחתות שנועדו לדישון המנורה וְאֶת נֵרֹתֶיהָ בזיכים שהשמן והפתילות נתונים בהם[9] וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר:

(טו) וְאֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת מָסַךְ פרוכת הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן:

(טז) אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת מִכְבַּר הרשת שהיתה סביב במזבח באמצעו הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לוֹ אֶת בַּדָּיו וְאֶת כָּל כֵּלָיו הסירים היעים כלי השרת לקבל ולזרוק מהם הדם מזלגות להפוך את הבשר ומחתות ליטל גחלים מעל המזבח אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ:

(יז) אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדָיו וְאֶת אֲדָנֶיהָ וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר:

(יח) אֶת יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן לקשור בהם את היריעות שלא ינועו ממקומם וְאֶת יִתְדֹת הֶחָצֵר וְאֶת מֵיתְרֵיהֶם החבלים שנקשרו ליתידות[10]:

(יט) אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לכסות בהם את כלי המשכן לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן:

(כ) וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו[11]:

נביא

ירמיה פרק נא

מ  אֹורִידֵם כְּכָרִים לִטְבֹוחַ  אוריד את בבל למיתה  כמו שטובחים כבשים שמנים. כְּאֵילִים עִם עַתּוּדִים  וכאילים, ועיזים זכרים:

מא    אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ  בבל  בא"ת ב"ש. וַתִּתָּפֵשׂ תְּהִלַּת כָּל הָאָרֶץ  ונתפסה ביד האוייב, בבל, שהיו מהללים אותה בכל הארץ. אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה  בָּבֶל בַּגּוֹיִם  איך נהיתה בבל  לשממה:

מב    עָלָה עַל בָּבֶל הַיָּם, בַּהֲמֹון גַּלָּיו  נִכְסָתָה  הים וגליו (אוייב רב מאוד  כְּמֵי הים)  כיסו את בבל:

מג הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה  לשממה. אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה  שממה. אֶרֶץ לֹא יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל אִישׁ וְלֹא יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן אָדָם:

מד וּפָקַדְתִּי עַל בֵּל  בְּבָבֶל  אזכור להעניש את בבל שעבדו בה  את "בל". (שם ע"ז שבבבל) וְהֹצֵאתִי אֶת בִּלְעוֹ מִפִּיו  כבייכול, אוציא מתוך פיו, את האוכל שהיו נותנים לו. וְלֹא יִנְהֲרוּ אֵלָיו עֹוד גּוֹיִם  לעבוד אותו(ינהרו  יבואו המונים לעבדו  כְּמֵי הנהר הרבים) גַּם חוֹמַת בָּבֶל נָפָלָה:

מה    צְאוּ מִתּוֹכָהּ עַמִּי  בנ"י. וּמַלְּטוּ אִישׁ אֶת נַפְשֹׁו מֵחֲרֹון אַף יְקֹוָק שבא על בבל:

מו וּפֶן יֵרַךְ לְבַבְכֶם, וְתִירְאוּ  בַּשְּׁמוּעָה הַנִּשְׁמַעַת בָּאָרֶץ  אל תראו מהשמועה, על מפלת בבל. וּבָא בַשָּׁנָה  הַשְּׁמוּעָה, וְאַחֲרָיו בַּשָּׁנָה  הַשְּׁמוּעָה  וכן אל תפחדו, מהשמועה על מפלתם, בשנה השניה והשלישית,(ששמועה זו  סופה להיטיב עמכם) וְחָמָס בָּאָרֶץ  ומהחמס שיבוא על בבל. וּמֹשֵׁל עַל מֹשֵׁל  מִמלכות דריוש, ומִמלכות כורש  שבא אחריו. (שהרי סוף הענין  לטובתכם, שישלח אתכם מהגלות):

מז לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים וּפָקַדְתִּי עַל פְּסִילֵי בָבֶל להשמיד אותם. וְכָל אַרְצָהּ תֵּבֹושׁ  יתביישו תושבי בבל, שפסיליהם לא מועילים להם. וְכָל חֲלָלֶיהָ יִפְּלוּ בְתוֹכָהּ  בתוך בבל:

מח     וְרִנְּנוּ עַל בָּבֶל  שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם  כבייכול, שמים וארץ, וכל אשר בהם, ישמחו על מפלת בבל. כִּי מִצָּפֹון יָבוֹא לָהּ הַשּׁוֹדְדִים  הם מדי ופרס. נְאֻם יְקֹוָק :

מט     גַּם בָּבֶל לִנְפֹּל חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל  שהרי בבבל נפלו חללים מבנ"י, גַּם לְבָבֶל נָפְלוּ חַלְלֵי כָל הָאָרֶץ  ולכן, גם אנשי בבל יפלו בתוך ארצם:

נ   פְּלֵטִים מֵחֶרֶב, הִלְכוּ  אַל תַּעֲמֹדוּ  בנ"י, הניצולים מהחרב שבבבל, לכו, צאו מבבל, אל תעמדו. זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת יְקֹוָק , וִירוּשָׁלִַם  תַּעֲלֶה עַל לְבַבְכֶם  זכרו בגלותכם הרחוקה, את יְקֹוָק  וירושלים, ומהרו לעלות לארץ:

נא בֹּשְׁנוּ כִּי שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה, כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ, כִּי בָּאוּ זָרִים עַל מִקְדְּשֵׁי בֵּית יְקֹוָק   התביישנו ונכלמנו על השמועה, שזרים החריבו את מקדש יְקֹוָק . (מִקְדְּשֵׁי בֵּית יְקֹוָק   שהדביר, ההיכל והאולם  כל אחד, מקדש בפני עצמו):

נב לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק  וּפָקַדְתִּי עַל פְּסִילֶיהָ  להשמידם. וּבְכָל אַרְצָהּ יֶאֱנֹק חָלָל  יאנחו החללים, לפני מיתתם:

נג  כִּי תַעֲלֶה בָבֶל הַשָּׁמַיִם  אפילו אם יעלו הכשדים  לשמים, וְכִי תְבַצֵּר מְרֹום עֻזָּהּ  ואפילו אם תעשה מבצר חזק במרום. מֵאִתִּי יָבֹאוּ שֹׁדְדִים לָהּ  ולא יועיל להּ. נְאֻם יְקֹוָק:

נד קֹול זְעָקָה מִבָּבֶל וְשֶׁבֶר גָּדֹול מֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים:

נה כִּי שֹׁדֵד יְקֹוָק  אֶת בָּבֶל וְאִבַּד מִמֶּנָּה  קֹול גָּדֹול  יאבד האוייב מבבל, את הקול הגדול, שהיה נשמע בה תמיד. וְהָמוּ גַלֵּיהֶם  של האוייב הבא על בבל, כְּמַיִם רַבִּים  מריבוי חיילי האוייב, היה נשמע שם קול רעש גדול  כקול המִיַית גלי הים. נִתַּן שְׁאֹון קוֹלָם  נתנו קולם (של האוייב)  בשאון, ברעש:

כתובים

(מו) הַנְּתִינִים בְּנֵי צִחָא בְנֵי חֲשֻׂפָא בְּנֵי טַבָּעוֹת: (מז) בְּנֵי קֵירֹס בְּנֵי סִיעָא בְּנֵי פָדוֹן: (מח) בְּנֵי לְבָנָה בְנֵי חֲגָבָה בְּנֵי שַׁלְמָי: (מט) בְּנֵי חָנָן בְּנֵי גִדֵּל בְּנֵי גָחַר: (נ) בְּנֵי רְאָיָה בְנֵי רְצִין בְּנֵי נְקוֹדָא: (נא) בְּנֵי גַזָּם בְּנֵי עֻזָּא בְּנֵי פָסֵחַ: (נב) בְּנֵי בֵסַי בְּנֵי מְעוּנִים בְּנֵי נפושסים נְפִישְׁסִים: (נג) בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר: (נד) בְּנֵי בַצְלִית בְּנֵי מְחִידָא בְּנֵי חַרְשָׁא: (נה) בְּנֵי בַרְקוֹס בְּנֵי סִיסְרָא בְּנֵי תָמַח: (נו) בְּנֵי נְצִיחַ בְּנֵי חֲטִיפָא: (נז) בְּנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה בְּנֵי סוֹטַי בְּנֵי סוֹפֶרֶת בְּנֵי פְרִידָא: (נח) בְּנֵי יַעְלָא בְנֵי דַרְקוֹן בְּנֵי גִדֵּל: (נט) בְּנֵי שְׁפַטְיָה בְנֵי חַטִּיל בְּנֵי פֹּכֶרֶת הַצְּבָיִים בְּנֵי אָמוֹן: (ס) כָּל הַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁנָיִם: פ (סא) וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם: (סב) בְּנֵי דְלָיָה בְנֵי טוֹבִיָּה בְּנֵי נְקוֹדָא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם: ס (סג) וּמִן הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם: (סד) אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָא וַיְגֹאֲלוּ ונלקח מהםזכויות מִן הַכְּהֻנָּה: (סה) וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד הַכֹּהֵן לְאוּרִים וְתוּמִּים ואז יידעו מהו ייחוסם הנכון והמדוייק: (סו) כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים: (סז) מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרֲרִים וּמְשֹׁרֲרוֹת מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: ס

 

משנת ההלכה

מלאכת האורג

       א.       אריגה אב מלאכה ואריגה היא[12] משמכניס השתי בהערב ומשהכניס שני פעמים חוטי הערב בין חוטי השתי שלמעלה לחוטי השתי שלמטה חייב (כלכלת שבת מלאכת האורג מ"ב סי' שמד ס"ק יא אות ד)

        ב.        ושיעור אורך האריגה אין שיעורו צריך למלא רוחב הבגד או האריגה אלא האורג שני חוטין[13] ברוחב שני אצבעות חייב[14] בין שארגן בתחלה בין שהיה מקצת הבגד ארוג וארג על הארוג שיעורו שני חוטין ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד חייב[15] ארג בשפת היריעה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין חייב אע"ג שאין בו שני אצבעות דמכיון שזהו כבגד קטן בפני עצמו חייב בכשיעור שתי בתי נירין (ערוך השולחן סי' שמ סעי' טו)

         ג.         אחד האורג בבגד או בקנים או שעושין חלונות מחתיכת עץ כמו שעושין לסכך עליו או בשערות או העושה רשת לחלון או בכל דבר שדומה בעשייתו לאורג שהיינו שעושהו בדרך שתי וערב[16] חייב (מ"ב סי' שד"מ ס"ק יא אות ו)

        ד.        וכן כל פעולה הנעשית בכדי לעשות מן החוטין בד כגון סריגה רקימה וכיו"ב הרי הוא בכלל אריגה[17]

       ה.       המדקדק את החוטין ומפרידן בידו זה מזה בעת האריגה, הרי זה תולדת אורג[18]. (רמב"ם פ"ט הי"ט) מאירי שבת עה ע"ב) וי"א שהמדקדק היינו כשמותח חוט הערב מכה עליו במקומות מקומות ליישבו שלא יהא מתוח יותר מדאי, שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה עם הארג (רש"י עה ע"ב ד"ה מדקדק)

 

---

[1] רש"י רמב"ן

[2] רמב"ן

[3] ספורנו פי' הטור

[4] אבע"ז רמב"ן

[5] ספורנו

[6] רש"י

[7] רמב"ן

[8] רש"י

[9] רש"י

[10] רש"י

[11] רבינו בחיי. אור החיים

[12] ועיין במאירי במשנה פ' כלל גדול שכתב "עושה שתי שני בתי נירין ר"ל באלו שאורגים בגדים דקים וקצרים דרך אריגה ביד כדרך שעושין נפה וכברה והדומים לאלו מן העשויים בתים בתים ומשיעשה בהם שני בתים נקרא מלאכה ועשיית נפה וכברה וסל וסבכה וסירוג מטה בחבלים כלם תולדת עשיית בתי נירין הם ומשעשה בהם שנים חייב י"ט האורג שני חוטין במעשה אריגה ואף במעשה הנירין בחוט ראשון נתחייב בעשיית נירין בשני בתים וכשהשלים אותו החוט וחבר עליה חוט שני הוא נעשה אורג"

[13] וחוט אחד אסור מן התורה (בה"ל סי' שכא סעי' יד ד"ה שמא)

[14] ודע דהשיעור שכתב הרמב"ם באורג ברוחב שתי אצבעות הוא תמוה לכאורה דבמשנה [ק"ה:] שנינו דהאורג שני חוטין שיעורו כמלא הסיט וכיון שהרמב"ם בעצמו כתב בטוי שהוא כמלא רוחב הסיט כפול שהוא ד' טפחים כמ"ש בסעיף י' א"כ כמלא הסיט הוא שני טפחים ואיך מחייב בשתי אצבעות אמנם דעת הרמב"ם מדלא קאמר כמלא רוחב הסיט אלא כמלא הסיט הוא שיעור אחר דשני אצבעות [מ"מ] אבל רש"י ז"ל לא פי' כן אלא שהוא חצי שיעור מטווייה ע"ש: (ערוה"ש שם)

[15] ואינו חייב משום מכה בפטיש כיון שעדיין צריך לחתוך את הבגד מן מכשיר האריגה

[16] עיין זכרו תורת משה סי' ל

[17] יסודי ישרון ל"ט מלאכות ח"ב האורג עמ' 189 ןלכאורה כן מוכח מהמאירי הנ"ל הערה א

[18] ואפשר שזהו נמי פי' השני ברש"י צז ע"ב ד"ה והמדקדק

פרשת כי תשא יום ו'

מקרא

שמות פרק לד

(יא) שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי ולא תעשה בהם כאשר עשית במה שצויתיך תחלה, שעברת על הכל לעבוד עבודה זרה, והבטיח לגרש העמים, והזהיר על עבודה זרה שלהם ועל בריתם, כאשר עשה בפרשה הנה אנכי שולח מלאך (לעיל כג, כ) לומר שיחזרו אל התנאים הראשונים[1]:

(יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ:

(יג) כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן:

(יד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי יְקֹוָק קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא:

(טו) פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ זו אזהרה באוכל תקרובת ע"ז, (כלומר ממה שהוקרב לע"ז) וכן משמעו, פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם כי יזבחו להם תמיד, ופן יקרא לך ואכלת מזבחו אשר יזבח לאלהיו בזנותו אחריו, ופן תקח מבנותיו לבניך והנה כלן אזהרות נמשכות בלאו הראשון שאמר פן תכרות ברית:

(טז) וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן:

(יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה שנעשים ע"י היתוך המתכת[2] לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ:     

 (יח) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר אפילו אם תגלה מארצך ולא תאמר שאין עליך חיוב מצה כיון שהנך משועבד שנית אלא -[3] שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם:

(יט) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי באדם ובבהמה הטהורה ובקצת הטמאה אבל יהיה זה על אופנים שונים -[4] וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר תקדיש את הזכר[5] כלומר תהיה נזכר בחלק הקרבן הנקרא אזכרה פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה כאמרו אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם, את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר[6]:

(כ) וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה נותן שה לכהן והוא חולין ביד כהן ופטר חמור מותר בעבודה לבעלים וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם כשתעלו לרגל לראות לא יראו פני ריקם מצוה עליכם להביא עולת ראיית פנים[7]:

(כא) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת שבהם עיקר חיי האדם והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות, בעבור שכולם זכר למעשה בראשית[8]:

(כב) וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת בסיום וביציאת[9]  הַשָּׁנָה:

(כג) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

(כד) כִּי כאשר[10] אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ בארץ ישראל וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ בעבר הירדן ארץ סיחון ועוג[11] וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ כי יאמרו בלבם ארצות שהיינו מחזיקים בהם לא נשאר בידינו כי הורישם אלהיהם כל שכן שלא נוכל לקחת ארצם מידם כיון שהן עוסקים במצותיו[12] בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:

(כה) לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים אזהרה לשוחט או לזורק או לאחד קיב מבני חבורה[13] וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר בשר  וחלבים של זֶבַח כלומר קרבן חַג הַפָּסַח:

(כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ: פ

(כז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם, ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה, כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו עמהם בלוחות השניות ואין ספק שעשה כן, אבל לא חשש הכתוב להאריך לאמר ויעש כן משה[14]:

(כח) וַיְהִי שָׁם עִם יְקֹוָק במ' יום שלישיים מעלות השחר של כ"ט באב עד עלות השחר של עשרה בתשרי[15] אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב ה', לא משה[16] עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים:

(כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי ביום השלשי בשבת עשרה בתשרי לאחר מ' יום שלישיים וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו שהבהיק אורו מזיו השכינה[17] בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:

(ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו וחזרו אחורנית, אולי חשבו שהיה שם כבוד השם, או מלאכי עליון עמו, ופחדו פן יפרוץ בהם ה'[18]:

(לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם דברי שלום ובשרם בסליחת עונם ובלוחות שהוריד[19]:

(לב) וְאַחֲרֵי כֵן ראו כל בני ישראל כי הוא מדבר עם הנשיאים ו - נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אִתּוֹ בְּהַר סִינָי והוא עשרת הדברות השניות שנתן לו, וכל הנאמר לו מתחלה שמר לך את אשר אנכי מצוך היום (פסוק יא) עד סוף הפרשה (פסוק כו), כי הגיד להם שצוהו לכרות עמהם ברית חדשה על פי הדברים האלה והכתוב קצר בזה וספר הענין בכלל[20]:

(לג) וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם המצוות וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה בגד לכסות פניו[21] כי התבונן בשובם אחור כי קרן עור פניו, או הגידו לו[22]:

(לד) וּבְבֹא תמיד כל ימיו עם ישראל[23] מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה לימדך הכתוב שכשהיה משה מדבר עם ישראל פירוש המצוות היה מדבר עמהם בלא מסוה ובלא מחיצה כלל וכן כשהיה מדבר עם הקב"ה[24]:

(לה) וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ: ס

סליק פרשת כי תשא

נביא

ירמיה פרק נא

כד וְשִׁלַּמְתִּי לְבָבֶל וּלְכֹל יוֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים אֵת כָּל רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְצִיֹּון לְעֵינֵיכֶם  שאתם, (השומעים את הנבואה) ראיתם את כל הרעה שעש הכשדים בציון.  נְאֻם יְקֹוָק :

כה הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם יְקֹוָק  הַמַּשְׁחִית אֶת כָּל הָאָרֶץ  אני פונה אליך (להכותך), בבל, שהיית כהר גדול וחזק  שהשחית את כל הארץ וְנָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ  להכותך. וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן הַסְּלָעִים אגלגל אותך מסלעי ההר. וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה  ותהיה כהר שרוף שהושחת:

כו  וְלֹא יִקְחוּ מִמְּךָ אֶבֶן לְפִנָּה וְאֶבֶן לְמֹוסָדֹות  מפלתך תהיה כה גדולה, עד שלא ימצאו בבבל, אבן גדולה לקחת אותה כאבן פינה, וכאבן, ששמים ליסוד בנין. כִּי שִׁמְמֹות עוֹלָם תִּהְיֶה  שבבל תהיה שממה לעולם. נְאֻם יְקֹוָק :

כז שְׂאוּ נֵס בָּאָרֶץ תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגּוֹיִם  הרימו סימן על מקל גבוה, ותקעו בשופר  לאסוף את כולם למלחמה על בבל. קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גּוֹיִם  זמנו עצמכם עליהָ  למלחמה. הַשְׁמִיעוּ עָלֶיהָ מַמְלְכֹות  השמיעו קול על התאספות  להלחם על בבל. אֲרָרַט מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז  שמות ממלכות. פִּקְדוּ עָלֶיהָ  טִפְסָר  זַמְנוּ עליהָ, שרים. (כמו: " וְטַפְסְרַיִךְ כְּגוֹב גּוֹבי" ; נחום ג', יז'.) הַעֲלוּ סוּס  כְּיֶלֶק סָמָר  העלו על בבל סוסים רבים כארבה, וכל סוס  שערותיו סומרות, עומדות. (שהסוס בגבורתו, בשעת דהירתו  שערותיו סומרות):

כח קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גוֹיִם  זמנו על בבל גויים, אֶת מַלְכֵי מָדַי אֶת פַּחוֹתֶיהָ וְאֶת כָּל סְגָנֶיהָ וְאֵת כָּל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתֹּו  את מלכי מדי (והם דריוש וחתנו כורש, שירש המלוכה אחרי מותו) שריו וכל אלו שתחת ממשלתו:

כט וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ  וַתָּחֹל  ענין פחד ורעדה כִּי קָמָה עַל בָּבֶל מַחְשְׁבֹות יְקֹוָק  לָשׂוּם אֶת אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה מֵאֵין יוֹשֵׁב  התקיימו מחשבות יְקֹוָק , לעשות את בבל  לשממה:

ל  חָדְלוּ גִבּוֹרֵי בָבֶל לְהִלָּחֵם  מרוב פחד. יָשְׁבוּ בַּמְּצָדֹות  בערים הבצורות. נָשְׁתָה גְבוּרָתָם  הָיוּ לְנָשִׁים  סרה מהם גבורתם, והיו חלשים כנשים. הִצִּיתוּ מִשְׁכְּנֹתֶיהָ  שרפו את בתיהם. נִשְׁבְּרוּ בְרִיחֶיהָ  ושברו, את בריחי שערי הערים:

לא רָץ  לִקְרַאת רָץ יָרוּץ, וּמַגִּיד  לִקְרַאת מַגִּיד  שלחו שליח, לרוץ ולהגיד למלך, שנופלים לפני האוייב, ולפני שהספיק השליח לחזור, שלחו רץ אחר להודיע על תבוסה נוספת. לְהַגִּיד לְמֶלֶךְ בָּבֶל כִּי נִלְכְּדָה עִירֹו מִקָּצֶה  להודיע לנ"נ, כי נכבשה העיר  שבקצה בבל:

לב וְהַמַּעְבָּרֹות נִתְפָּשׂוּ  גשרי המעבר שעל הנהרות  נתפסו ע"י האוייב. וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ  הגומא, (כמו קני סוף, הגדלים בשפת הנהר), שרף האוייב באש (שמגיני העיר, היו מסתתרים שם מפני האוייב). וְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה נִבְהָלוּ  וכל החיילים  מבוהלים ומפוחדים:

לג כִּי כֹה אָמַר יְקֹוָק  צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בַּת בָּבֶל, כְּגֹרֶן  עֵת הִדְרִיכָהּ  בבל, בזמן מפלתה, נמשלה לגורן בזמן הדישה, (שאז הגורן מלאה  שבבל היתה מלאה ברוב טובה) עֹוד מְעַט וּבָאָה עֵת הַקָּצִיר לָהּ  ועוד מעט, תהיה דומה לגורן  בזמן הקציר  שאז הגורן ריקה מתבואה. (נמשל: שבבל תהיה ריקה מכל הטובה שהיתה בה):

לד אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל  בנ"י אמרו: נ"נ ועמו, אכלו ושברו אותי, הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק  העמיד אותי, ככלי ריק  מכל טובה שהיתה בי. בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין  בלע אותי  כתנין הבולע את טָרְפּוֹ. מִלָּא כְרֵשׂו מֵעֲדָנָי  מלא את בטנו (את ארצו) מהטובה שהיתה בארצי. הֱדִיחָנִי  לא השאיר מאומה בארצי, ככלי, שהדיחו אותו במים, ונשאר ריק מכל:

לה חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי  עַל בָּבֶל, תֹּאמַר  יֹשֶׁבֶת צִיֹּון  יושבי ציון, צעקו על החמס  שחמסו ממנה, ועל ההרוגים  שהרגו בה (שְׁאֵרִי  בשרי.) וְדָמִי  אֶל יֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים  תֹּאמַר יְרוּשָׁלִָם  אנשי ירושלים, צעקו על הדם ששפכו הכשדים:

לו לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק  הִנְנִי רָב אֶת רִיבֵךְ וְנִקַּמְתִּי אֶת נִקְמָתֵךְ  יְקֹוָק  יריב את המריבה של בנ"י  בבבל, וינקום את נקמתם  מהם. וְהַחֲרַבְתִּי אֶת יַמָּהּ, וְהֹבַשְׁתִּי  אֶת מְקוֹרָהּ  אייבֵּש, כל מקור מים שבבבל, (שתאבד מהם  כל טובה):

לז וְהָיְתָה בָבֶל לְגַלִּים  לגלי אבנים. מְעוֹן תַּנִּים  מעון, בית  לתנים. (שרגילים לדור בגלים) שַׁמָּה  שממה. וּשְׁרֵקָה  מֵאֵין יוֹשֵׁב  שישרקו מרוב תמהון, על השממה  מכל יושביהָ:

לח יַחְדָּו  כַּכְּפִרִים יִשְׁאָגוּ  כל יושבי בל יחד, יצעקו על רעתם, כשאגת אריות. נָעֲרוּ  כְּגוֹרֵי אֲרָיֹות  שאגו כגורי אריות:

לט    בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת מִשְׁתֵּיהֶם  אשים על בבל חום גדול, כדי שישתו יין מתוך רוב צמא, (שבלשאצר  מלך בבל, נרדם מתוך שכרותו  ונרצח בשנתו.) וְהִשְׁכַּרְתִּים  וישתכרו מתוך שמחת המשתה. לְמַעַן יַעֲלֹזוּ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ  שימות בשנתו. נְאֻם יְקֹוָק :

כתובים

נחמיה פרק ז

 (כז) אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה: ס (כח) אַנְשֵׁי בֵית עַזְמָוֶת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם: ס (כט) אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים כְּפִירָה וּבְאֵרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (ל) אַנְשֵׁי הָרָמָה וָגָבַע שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאֶחָד: ס (לא) אַנְשֵׁי מִכְמָס מֵאָה וְעֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם: ס (לב) אַנְשֵׁי בֵית אֵל וְהָעָי מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (לג) אַנְשֵׁי נְבוֹ אַחֵר חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: ס (לד) בְּנֵי עֵילָם אַחֵר אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה: ס (לה) בְּנֵי חָרִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים: ס (לו) בְּנֵי יְרֵחוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: ס (לז) בְּנֵי לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים וְאֶחָד: ס (לח) בְּנֵי סְנָאָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים: פ (לט) הַכֹּהֲנִים בְּנֵי יְדַעְיָה לְבֵית יֵשׁוּעַ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (מ) בְּנֵי אִמֵּר אֶלֶף חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: ס (מא) בְּנֵי פַשְׁחוּר אֶלֶף מָאתַיִם אַרְבָּעִים וְשִׁבְעָה: ס (מב) בְּנֵי חָרִם אֶלֶף שִׁבְעָה עָשָׂר: פ (מג) הַלְוִיִּם בְּנֵי יֵשׁוּעַ לְקַדְמִיאֵל לִבְנֵי לְהוֹדְוָה שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה: ס (מד) הַמְשֹׁרְרִים בְּנֵי אָסָף מֵאָה אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה: ס (מה) הַשֹּׁעֲרִים בְּנֵי שַׁלּוּם בְּנֵי אָטֵר בְּנֵי טַלְמֹן בְּנֵי עַקּוּב בְּנֵי חֲטִיטָא בְּנֵי שֹׁבָי מֵאָה שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנָה: ס

משנת ההלכה

מלאכת העושה שני בתי נירין

       א.       העושה שני בתי נירין הוא אב מלאכה י"א^[25] שפירושו שהכניס את החוטים במכונת האריגה בתוך הבתים המוכנים להם והם הנקראים בתים כיון שהם בתים לחוטי האריגה העוברים דרכם וי"א[26], שפירושו שעשה או קשר את המקום שבו מכניסים את החוטים במכונת האריגה דהיינו הבתים לחוטי האריגה או שעשה או תיקן ב' טבעות או ב' עניבות שבהן מכניס בכל טבעת או עניבה חוט אחד[27]

        ב.        ובין שעשה הבתים עצמם ובין שהכניס בהם החוטים חייב[28] (ערוך השולחן או"ח סי' שמ סעי' יד)

         ג.         העושה נפה או כברה או סל או סבכה או שסרג מטה בחבלים או בקש ובכל דבר הרי זה תולדת עושה נירין ומשיעשה שני בתים כאחד מכל אלו חייב[29], וכן כל העושה שני בתים בדבר שעושין אותו בתים בתים כגון אלו[30] חייב. (רמב"ם שבת פ"ט הט"ז וחיי אדם כלל כה סעי' ג)

---

[1] רמב"ן

[2] הם הטלסמאות הנעשות בשעות ידועות בחבור מהכוכבים ולזה עושין אותן על ידי התוך, למען יעשו כל חלקי אותן הצורות יחדיו באותו רגע, ובם יחשבו עושיהם להשיג קנינים וצרכי הגופות, ואולי יחשוב החושב שאין זה מרד באל יתברך כשלא יקבלהו העובד עליו כאלוה. והוא אמנם הפך רצונו, כי חפץ שלא יפנו עובדיו לעזר אלוה זולתו, כאמרו ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו. ספורנו.

[3] מלבי"ם

[4] ספורנו

[5] ת"י

[6] ספורנו

[7] רש"י

[8] רמב"ן

[9] ת"א ת"י

[10] ת"א ת"י

[11] חזקוני

[12] דעת זקנים

[13] רש"י

[14] רמב"ן

[15] חזקוני

[16] רמב"ן

[17] פי' ר' יוסף בכור שור

[18] רמב"ן

[19] רמב"ן

[20] רמב"ן

[21] ת"י

[22] רמב"ן

[23] רמב"ן

[24] רבינו בחיי

[25] רש"י שבת עג ע"ב ד"ה בתי נירין – פי' שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר וכן בדף ק"ה ע"ב בתי נירין - שנתן שני חוטין של שתי בנירה וכן פי' הר"ב פ"ז מ"ב דשבת ועיין תוי"ט שם בהביא לשון הערוך ערך נר "מכניס את חוטי השתי בנירין שיעלה זה וירד זה ויבא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבא הערב" ע"כ. וכ"כ רבינו ירוחם - תולדות אדם וחוה נתיב יב חלק יד דף פו טור א שמכניסין בו האורגין החוטין בכל מקום חוט אחר ומכניס שני חוטין בשני בתי נירין חייב (אמנם משמע שלרש"י חייב בהכנסת שני חוטים בנירה אחת ולרבינו ירוחם דוקא כשמכניס שני בתי נירים ועיין בכלכת שבת המובא לקמן שכתב שאע"ג שבזמן הזה אין מכניסים שני חוטים בנירה אחת אפשר שעשו זה בזמן הקדום ואפשר שבזה נחלקו רש"י ורבינו ירוחם) וכתב בתיו"ט שם והנירים עצמם פירשם הר"ב בריש פרק כ"א ממסכת כלים וז"ל הן חוטין הארוגים על הקנה ובעבורם מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארג בחוט עד כאן וגם הרמב"ם כתב שם בזה הלשון נירים הם חוטין הארוגים על הקנה אשר בעבורם יגבהו קצת החוטין ויעשו דרך ילך בו הארג בחוטים. עד כאן. ונראה לי שסוף הלשון צריך להיות ילך בו מחוט הערב ועל פי זה יש לתקן גם לשון הר"ב. אך לא רציתי לשלוח בו יד מכיון שהוא העתיק כן מלשון הרמב"ם אולי ידע ביאורו ואמנם זה שכתב הרמב"ם ואחריו הר"ב דנירים הם חוטים הארוגים על הקנה לשון קצר הוא וכאילו אמרו על הקנה בקצוות החוטין האחד ועל קנה בקצוות החוטין השני שלהם" ועיין בכלכת שבת אות יח שפי' דרך עשיית אותם בתים וכתב "וכל הדברים והצורות יגעים מלפרש ענין זה במכתב היטב והרוצה להבין דבר זה על בוריו ילך ויראה כסא האריגה וישאל היטב על שמותם ואז ע"י פירושינו יבין נבון לאשורו" ועיין תוי"ט שם פי"ג מ"ב שכתב "ולא יכולתי לעמוד על הפי' הזה מפני שכשרציתי להבינם בקשתי לראות מלאכת האורג כיצד הוא וכשראיתיו לא מצאתיו באופן שיכולתי ליישב בו את הפי' הזה" ועכ"פ העלה מכל הנ"ל הוא שאם סידר במכונת האריגה שני חוטים והם הנקראים נירים והכניסם בתוך הבתים הרי זה חייב

[26] ברמב"ם פי' המשניות פ"ז מ"ב ובתי נירין הם חוטים תלוים קצתם בקצתם והוא מין מן האריגה בהם יארוג האורג ושם הנירין עצמם מפורסם אצל האורגים ועיין במאירי עג ע"א בפי' המשנה שם "העושה שתי בתי נירין ר"ל באלו שאורגים בגדים דקים וקצרים דרך אריגה ביד כדרך שעושין נפה וכברה והדומים לאלו מן העשויים בתים בתים ומשיעשה בהם שני בתים נקרא מלאכה ועשיית נפה וכברה וסל וסבכה וסירוג מטה בחבלים כלם תולדת עשיית בתי נירין הם ומשעשה בהם שנים חייב וכן בדף קה ע"א פי' שעקרה במלאכת בגדים דקים וקצרים הנארגים ביד העשויים בתים בתים כאריגת נפה וכברה ופרשו בגמ' שהנירין הוא עשוי בשני חוטין אחד בניר קטן ואחד בניר גדול ונעשה חורים חורים אחד גדול בתוך ארבעה דקים שתים מצד זה לגדול ושתים מצד האחר וכן כל האריגה ועיין בתוס' רי"ד דף עג ע"ב שם בד"ה העושה "פי' המורה שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר ואינו נ"ל שהכנסת החוטין בתוך הבית ניר הוא בכלל מסיך גם לשון עשה שני בתי נירין אינו משמע כן שהי' לו לומר והמכניס שני חוטים בתוך בית ניר אלא העושה היא פירושו שמתקן הבית ניר במקום שהוא עתיד להכניס חוטי השתי ובין כל חוט וחוט של קושרי בתי נירין יקרא בית ואם תיקן שני בתי נירים הוא חייב אע"פ שאינו נוגע בשתי כלל והיא מלאכה בפני עצמה":

[27] ועיין בשו"ת שבט הלוי ח"א סי' קב שכתב "ודע דבמאירי במלאכת אורג כתב בפשיטות דכל אריגה דרך בתים בתים מעשה סרוג יש בה תרי חיובי דבתחילה משעשה בתים אף בחוט אחד חייב משום עושה ב' בתים, ואח"כ בחוט שני נתוסף חיוב אריגה, וכן משכחת עוד דבתחילה יתחייב משום אורג ואח"כ משום עשיית ב' בתי נירין, דהיינו אם אחר האריגה שארג החוטים תכופים זה לזה ונתחייב משום אורג הרחיק אח"כ החוטים זה מזה כדי שיהיה בתים בתים וע"ז חייב משום עשיית ב' נירין" לדעת הרמב"ם ונ"ל דזה כוונת הירושלמי, לאורך משום מיסך, לרוחב משום אורג, קנקלטין משום עושה בתים עיי"ש בפ"מ.

[28] בערוה"ש שם כתב וז"ל " העושה שתי בתי נירין הוי אב מלאכה וזהו ג"כ בעת אריגה שעשה או תיקן ב' טבעות או ב' עניבות שבהן מכניס בכל טבעת או עניבה חוט אחד ונראה דהחיוב הוא בין על עשיית הבתים עצמם [עלח"מ] בין שמכניס בהם ב' חוטים וכו' והיתה במשכן באריגת היריעות והקלעים ובירושלמי שם הדא איתתא כד יהבא קדמה משום עושה בתין כלומר כשנותנת החוטים בנקבים שלפניה ההן דעבד מילין קנקלטין משום עושה בתים והיינו מעץ ששמו מילין שעושה בעת אריגתו כחדרים קטנים חייב משום עושה בתי נירין עוד אומר שם שני נירין בחף אחד ושני חפין בניר אחד ונראה דה"פ דחיוב זה הוא בין שמכניס שני נירין והיינו שני חוטין בחף אחד כלומר בבית אחד מבתי הנירין או שני חפין בניר אחד והיינו חוט אחת מכניסה בבית זה וקצה השני בבית אחר חייב": ומשמע שהבין שהרמב"ם ורש"י לא פליגי אבל בלח"מ שם הבין דפליגי וכן מוכח מדברי בתוס' רי"ד המובאים לעיל אפירש"י לדעת הרמב"ם הוא מלאכה אחרת אמנם אין נ"מ דבלא"ה חייב רק נ"מ לענין התראה ועיין שו"ת שבט הלוי חלק א סימן קב , שהביא דברי רש"י והרמב"ם וכתב דפליגי אהדדי והביא דברי המאירי וכתב "מבואר דהוא מין אריגת בתים וסרוגים, והבתים היינו הנקבים הנעשים ע"י הסרוג ולזה כוון במרכבת משנה, וע"כ משנה הרמב"ם והקדים עשיית ב' בתי נירין קודם למיסך נגד סדר המשנה להורות כי היא מין אריגה אחרת שלא בסדר טווה ומיסך דמשנתינו, ולרש"י בכל הנך על גוף עשייתן חייב משום אורג, ונפ"מ לענין התראה, עתוס' ע"ג ע"ב, ולענין השיעור, עיין ק"ה ע"ב" ועיי"ש בנספח (סימן צא) ד"ה סימן ק"ב שכתב ועיין היטב פי' הר"ח שבת ע"ד ע"א וכשמטיל הערב עושה שתי בתי נירין וכו' ובמגיה' שם, דמשמע נמי כנ"ל דיתכן שחייב באריגה הן מצד בתי נירין והן מצד מלאכת אורג ודו"ק. (ועיי"ש שכתב "ולרמב"ם ב' בתי נירין דרש"י צ"ע אם הוא בגדר מלאכה דאורייתא". ומדברי התוס' רי"ד דלעיל משמע שלכו"ע חייב בבתי נירין דרש"י רק דלרמב"ם הוי מלאכת המיסך"

[29] ומרש"י שבת עד ע"ב ד"ה חייב משמע שכל מה שנעשה כדי להעמיד השתי כדי שיארגוהו הרי הוא עושה נירין וז"ל גבי העושה חבית של קנים "הסיך השתי הרי זה מיסך, ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו הרי עושה שתי בתי נירין"

[30] עיין רש"י קג ע"א ד"ה בית אחד בנפה – "לאחר שהסיך נצרים של שתי, עושה באריגת ערב נצר אחד מלמטה ואחד ממעלה, והן קרוין בתים, והם עונבין את השתי כדרך רכיבתו, ועומד האריג, ובית אחד אין מתקיים, ומשום דלאו חוטין נינהו - קרי להו בית, כמו בתי נירין - שאין לה בתי נירין אחרים" ועיין בחיי אדם שם שכתב "הנך לאו נירין ממש אלא משרשר ומרכיב חוט אחד בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתיקונו"