פרשת יתרו יום ו'

מקרא

שמות פרק כ

(יד) וְכָל הָעָם רֹאִים ראיה זו ענין השגה[1] אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן היה זה קודם מתן תורה[2], ומתחלה הזכיר כסדר כל דברי האלהים מה שצוה למשה בהגבלת ההר ואזהרת העם ועשרת הדברות, ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה ואמר כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים - וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ ממקומם לאחור וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה:

(טו) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה חזרו בהם ממה שבקשו תחלה שישמעו כל התורה מפי ה' בעצמו שלא ע"י אמצעי אחר שראו שאין מוכנים לזה, ויאמרו דבר אתה עמנו ונוכל לשמוע[3] וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:

(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם לנסותכם התשמרו מצותיו כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו בָּא הָאֱלֹהִים לבעבור הרגילכם באמונתו בא האלהים, שכיון שהראה לכם גלוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם בראותכם כי הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ ותיראון ממנו יראה גדולה[4] לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:

(יז) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק אע"פ שכבר הזכיר (פסוק טו) ויעמדו מרחוק, חזר להזכיר, כי מרוב פחדם כאשר שמעו קול ה', חזרו לאחור ועמדו מרחוק, ומשה היה עושה מעשיהם[5] וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל והנכון לפרש כי ערפל הוא אור צח בהיר, וביאור המלה ערפל ערוי אפל כלומר שהאופל מעורה ונעדר משם, והוא שם נאמר על עוצם האור הגדול, כי כשם שהחושך מסתיר הדבר בתוכו שאיננו נראה כן עוצם האור התקיף החזק של פני הכבוד מסתיר ומונע המסתכל להסתכל בו[6] אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: פ

(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם אחרי שראיתם בעיניכם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם ואני הוא האדון בשמים ובארץ[7]:

(יט) לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב אל תשתפו עמי אלהי כסף ואלהי זהב כי אין לכם צורך אתי אל עזר אחר ואחרי שהזהיר על האמונה בהם חזר והזהיר וכן אלוקי כסף וזהב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם הזהיר על העשיה[8]:

(כ) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי שאבחר לבית ועד לעבדי, כענין הזכירו כי נשגב שמו אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ לא תצטרך למשוך הנהגתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך[9] איני מבקש מכם לא כסף ולא זהב שיכבד עליכם, רק מזבח אדמה תעשה לי, לשמי, ובו ידור כבודי עמכם, על תנאי שתזבחו לי זבחיך ועולותיך[10]:

(כא) וְאִם כאשר מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי שאצוה אותך לבנות מזבח אבנים לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית אבנים מסותתות כִּי כאשר חַרְבְּךָ שם חרב נופל על כלי ברזל שנעשה לחתוך בו. אולי נקראת כן החרב כי היא מחרבת[11] הֵנַפְתָּ תניף עָלֶיהָ אז[12] וַתְּחַלְלֶהָ:

(כב) וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות (מדרגות) אלא חלק יהא ומשופע אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ שע"י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך[13] עָלָיו בעבור כי התחיל לצוות במזבח השלים מצותו ולא איחר זה עד צוותו בדברי הקרבנות בתורת כהנים[14]: פ

אעתיק פה את דברי הרמב"ן שכתב את סדר קבלת התורה וזה לשונו

והסדר בדברים, כי בבקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (לעיל יט טז) ועדין לא ירדה שכינה, כענין ורוח גדולה וחזק מפרק הרים משבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' (מ"א יט יא), וחרדו העם במחנה במקום תחנותם (לעיל יט טז), ומשה חזק לבם והוציאם לקראת האלהים ויתיצבו בתחתית ההר (שם יז), ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים ומתיצבים ירד ה' על ההר באש (שם יח), ויעל עשנו עד לב השמים חשך ענן וערפל (דברים ד יא), וחרד ההר עצמו ונזדעזע (לעיל יט יח) כאשר יעשו ברעש הנקרא "זלזלה" או יותר מכן וכן כתוב (תהלים קיד ד) ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן, ואיננו משל, כאשר איננו משל הים ראה וינס הירדן יסב לאחור (שם ג), ונתחזק קול השופר מאד (לעיל יט יט), אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק (כאן) יותר מן הגבול, ואז אמרו אליו כלם שלא ידבר עמהם האלהים כלל פן ימותו, כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (דניאל י טז), ואם ישמעו הדבור ימותו, ומשה חזקם ואמר להם אל תיראו (פסוק כ), ושמעו אליו ויעמוד העם מרחוק במעמדם (פסוק כא), כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול, ומשה נגש אל הערפל (שם), לא בא בתוכו, ואז דבר אלהים עשרת הדברות:

 ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה כ) הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלהים, כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצוות, ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו (שם כד), והקב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו, כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו:

סליק פרשת יתרו

נביא

ירמיה פרק לו

כא וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת יְהוּדִי לָקַחַת אֶת הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאָזְנֵי כָּל הַשָּׂרִים הָעֹמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ:

כב וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף  בית שישב בו המלך  בתקופת החורף. בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת  העצים באח, בוערים:

כג וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה  יהודי קרא בספר שלושה וארבעה דפים. יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר  קרע יהויקים המגילה בסכין הסופר. וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח  והשליך לאש שבאח. עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח  עד שכל המגילה נשרפה באש:

כד וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

כה וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם  אֶלְנָתָן, וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ, בקשו מהמלך, לא לשרוף המגילה  אך לא שמע להם:

כו  וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת יְרַחְמְאֵל בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת שְׂרָיָהוּ בֶן עַזְרִיאֵל וְאֶת שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא  וַיַּסְתִּרֵם יְקֹוָק   יְקֹוָק  הסתיר אותם בנס, מפני המלך:

כז  וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק  אֶל יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר:

כח שׁוּב קַח לְךָ מְגִלָּה אַחֶרֶת וּכְתֹב עָלֶיהָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַמְּגִלָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה:

כט וְעַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה תֹּאמַר כֹּה אָמַר יְקֹוָק  אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ לֵאמֹר בֹּא יָבוֹא מֶלֶךְ בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה:

ל   לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק  עַל יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד  שלא ימלוך מזרעו על ישראל. וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת  לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה  שלא יקבר, ונבלתו תשכב מול חום היום וקור הלילה  בבזיון:

לא     וּפָקַדְתִּי עָלָיו וְעַל זַרְעוֹ וְעַל עֲבָדָיו אֶת עֲוֹנָם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם וְעַל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַם וְאֶל אִישׁ יְהוּדָה אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ:

לב וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת וַיִּתְּנָהּ אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ  ברוך כתב מילה במילה  מפי ירמיהו. אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה בָּאֵשׁ וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה  ועוד הוסיף על המגילה הראשונה עוד נבואות (הוסיף את הפרק באיכה: "אני הגבר..."):

ירמיה פרק לז

א  וַיִּמְלָךְ מֶלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ תַּחַת כָּנְיָהוּ בֶּן יְהוֹיָקִים אֲשֶׁר הִמְלִיךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּאֶרֶץ יְהוּדָה:

ב   וְלֹא שָׁמַע הוּא וַעֲבָדָיו וְעַם הָאָרֶץ אֶל דִּבְרֵי יְקֹוָק  אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא:

ג   וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת יְהוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָה וְאֶת צְפַנְיָהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר הִתְפַּלֶּל נָא בַעֲדֵנוּ אֶל יְקֹוָק  אֱלֹהֵינוּ:

ד   וְיִרְמְיָהוּ בָּא וְיֹצֵא בְּתוֹךְ הָעָם  שלא היה עוד בבית הסוהר. וְלֹא נָתְנוּ אֹתוֹ בֵּית הַכְּלוּא  בית הסוהר:

 

כתובים

עזרא פרק ב

(ג) בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם: ס (ד) בְּנֵי שְׁפַטְיָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם: ס (ה) בְּנֵי אָרַח שְׁבַע מֵאוֹת חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים: ס (ו) בְּנֵי פַחַת מושל מוֹאָב לִבְנֵי יֵשׁוּעַ יוֹאָב אַלְפַּיִם שְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר: ס (ז) בְּנֵי עֵילָם אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה: ס (ח) בְּנֵי זַתּוּא תְּשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: ס (ט) בְּנֵי זַכָּי שְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים: ס (י) בְּנֵי בָנִי שֵׁשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם: ס (יא) בְּנֵי בֵבָי שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (יב) בְּנֵי עַזְגָּד אֶלֶף מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם: ס (יג) בְּנֵי אֲדֹנִיקָם שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה: ס (יד) בְּנֵי בִגְוָי אַלְפַּיִם חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה: ס (טו) בְּנֵי עָדִין אַרְבַּע מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה: ס (טז) בְּנֵי אָטֵר לִיחִזְקִיָּה תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנָה: ס (יז) בְּנֵי בֵצָי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (יח) בְּנֵי יוֹרָה מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר: ס (יט) בְּנֵי חָשֻׁם מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (כ) בְּנֵי גִבָּר תִּשְׁעִים וַחֲמִשָּׁה: ס (כא) בְּנֵי בֵית לָחֶם מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: (כב) אַנְשֵׁי נְטֹפָה חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה: (כג) אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה ואפילו שנתקללו ע"י ירמיה שנאמר "כה אמר ה' אל אנשי ענתות הבחורים ימותו בחרב ושארית לא תהיה להם כי אביא רעה אל אנשי ענתות" מקובל שהם חזרו בתשובה ובטלה הגזירה מעליהם: ס (כד) בְּנֵי עַזְמָוֶת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם: ס (כה) בְּנֵי קִרְיַת עָרִים כְּפִירָה וּבְאֵרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (כו) בְּנֵי הָרָמָה וָגָבַע שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאֶחָד: ס (כז) אַנְשֵׁי מִכְמָס מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם: ס (כח) אַנְשֵׁי בֵית אֵל וְהָעָי מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: ס (כט) בְּנֵי נְבוֹ חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם: ס (ל) בְּנֵי מַגְבִּישׁ מֵאָה חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה: ס (לא) בְּנֵי עֵילָם אַחֵר אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה: ס (לב) בְּנֵי חָרִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים: ס (לג) בְּנֵי לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה: ס (לד) בְּנֵי יְרֵחוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה: ס (לה) בְּנֵי סְנָאָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים: ס

משנת ההלכה

       א.       הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו צליה גמורה כשיעור גרוגרת אפי' אין הגרוגרת במקום אחד אלא יש כשיעור ע"י צירוף משנים ושלשה מקומות חייב (רמב"ם וראב"ד שם ה"ה)

        ב.        ואם לא היה צליה גמורה רק כמאכל בן דרוסאי ג"כ חייב אלא שבזה שאינו צליה גמורה צריך שיהיה הבשר צלוי משני הצדדים של הבשר דוקא ואם צלוי רק מצד אחד פטור[15] וכ"ז הוא לענין חטאת אבל איסורא יש בכל גווני כדקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה[16]. (רמב"ם שם ומ"ב סי' שיח ס"ק א)

         ג.         בגדים רטובים אסור ליתנם סמוך לאש או לתנור חם ואפילו לעמוד בהם סמוך לאש אות לתנור חם במקום שהיד סולדת בו אסור[17] (שו"ע סי' שא סעי' מו ובמ"ב ס"ק קסט קע)

        ד.        י"א שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש או בסמוך לתנור חם מאד אחר נטילה, אם לא ינגבם תחלה יפה[18]. (שו"ע סי' שכו סעי' יא ובה"ל שם ד"ה אצל האש)

       ה.       אסור ליתן חלה קפואה שיש עליה קרח במקום שיעולה להגיע לחום שהיד סולדת בו[19] (מנחת יצחק ח"ט סי' לא)

---

[1] או יאמר רואים לפי שהיה הקול בא באש, וכענין שכתוב (תהלים כט, ז) קול ה' חוצב להבות אש, והיו רואים את האש ועל כן אמר רואים את הקולות. רבינו בחיי.

[2] אמנם עיין בחזקוני  "וכל העם - מכאן עד לא תגלה ערותך עליו דינו להיות נכתב אחר ולשומרי מצותי, אלא שלא רצה להפסיק בין הדברות" שדעתו שזה אחרי ששמעו אנכי ולא יהיה מפי הגבורה

[3] מלבי"ם

[4] רמב"ן

[5] אבע"ז

[6] רבינו בחיי

[7] רמב"ן

[8] רמב"ן

[9] ספורנו

[10] פי' הטור

[11] אבע"ז

[12] רש"י

[13] רש"י

[14] רמב"ן

[15] ועל עיקר הדין שהוזכר בגמרא דעל כמאב"ד בעינן משני הצדדין דוקא יש לעיין במה דהוזכר בשו"ע שיח סעי' ט ובמ"א שם בסקל"ב דעירוי מבשל כדי קליפה ומבואר שם באיזה אחרונים דהוא כמאב"ד והלא הוא רק בצד אחד דלא עדיף מעל גבי גחלים ואפשר משום דמ"מ איסורא דרבנן יש אבל הוא דבר חדש וצ"ע בכ"ז: (שעה"צ שם ס"ק ה)

[16] דין זה מבואר במנחות [נ"ז ע"א]

[17] משמע מכאן שיש בישול דאורייתא אף אם הדבר המתבשל הולך לאיבוד שהרי המים הכא הולכים לאיבוד ועיין שו"ת חת"ס יו"ד סי' צב

[18] עיין במ"א דדעתו דאפילו להחזיק ידיו במקום שלא יוכלו המים להתחמם כ"כ עד שיהיה היד סולדת בהן ג"כ אסור לדעה זו דאלו במקום שהיד סולדת בהן אף לדעה ראשונה אסור. והנה בגמרא איתא דסכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה והטעם דבשמן אין שייך גזירת רחיצה ומ"מ ע"כ איירי שאין מקרבת ידה כ"כ עד שיוכל להתחמם היטב השמן כדי שיעור שהיס"ב (בה"ל שם ד"ה י"א שצריך)

[19] כיון שהחום ממיס את הקרח ומתחמים המים עד שמתאדים וניחא ליה בהכי כיון שעי"ז מופשרת החלה אמנם אם אין עליה קרח אין איסור

פרשת יתרו יום ה'

מקרא

שמות פרק כ

(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: הוסיף לאמר להורות שכל הדברות האלה באמירה אחת נאמרו מה שאין הפה יכול לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע: ס

כל עשרת הדברות שמעו ישראל מפי ה', ומה שאמרו חז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום שהמובן ממנו ששאר דברות לא שמעום מפי הגבורה, הוא כי מלת שמעום כוללת שמיעת אוזן ממה שכתוב (משלי טו, לא) אוזן שומעת תוכחת חיים, וכוללת הבנת הלב ממה שכתוב (מלכים א ג, ט) לב שומע, ולא היתה לישראל שמיעה והבנה מפי הגבורה כי אם בשתים ראשונות שהיו שומעים הדבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה והשאר שמעום מפי ה' אבל לא הבינו אותם ולכך הוצרך משה להבינם להם, הוא שאמר (דברים ה, ה) אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'

ולשון הכתוב הזה את שם ה' אלהיך, כאלו משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן, ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר אנכי, אשר הוצאתיך, על פני, כי אנכי, לאוהבי ולשומרי מצותי ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל (מכות כד) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, שהם עיקר הכל

נאמרו כל הדברות כלן בלשון יחיד, ה' אלהיך אשר הוצאתיך, ולא כאשר התחיל להם אתם ראיתם וגו', אם שמע תשמעו (לעיל יט ד ה), להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות, כי עם כל אחד ידבר, ולכל אחד יצוה שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך והיחיד ינצל עמהם.

(ב) אָנֹכִי יצוה שידעו ויאמינו כי יש ה' יְקֹוָק היה, קדמון לכל דבר ואין ראשית לראשיתו. הווה, שמהוה כל והוא המציא כל הנמצאים שכולם נמצאים מאמתת המצאו בחפץ ויכולת. ויהיה אֱלֹהֶיךָ שכל הכוחות הנמצאים במציאות באים מה' ומופעלים להשגיח עלינו בהשגחה פרטית, וא"כ הוא בעל כוחותינו ומחויבים  אנו לעבוד אותו לבטל כוחותינו אליו אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה, וזהו מה שכתוב בדברות מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כי הוצאתם משם תורה על מציאות ה' וחפצו בנו, כי כאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול כי אין מעכב בידו. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה ואם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה מִבֵּית עֲבָדִים שהיו עומדים במצרים בבית עבדים, שבויים לפרעה, ואמר להם זה שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים, שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו (ברכות יג:) קבלת מלכות שמים:

עובדי ע"ז התחלקו לשלושה האחד שעבדו לכוחות העליונים למלאכים וכנגד זה ציוה לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים הנקראים אלהים והיא אזהרה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה וזהו שנקרא הוא ית"ש האלקים בעל הכחות כולם. שכל כח פרטי הנמצא בכל העולמות. הכל הוא ית"ש הבעל כח שלהם שמשפיע בהם הכח וגבורה כל רגע. ותלוים בידו תמיד לשנותם ולסדרם כרצונו יתעלה עַל פָּנָי לפני, וזהו בכל מקום, שכל המקומות הנגלה והנסתר הם גלוים לפני. והנה מזהיר שלא יהיה לך אלהים אחרים, כי אני תמיד עמך ורואך:

(ג) סוג שני של ע"ז לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם וכנגד זה ציוה לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל מכיון שעובדי ע"ז זו עשו דמויות ופסלים כנגד גרמי השמים והמזלות. סוג שלישי בע"ז, שעבדו ד את השדים שהם רוחות, כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם ועל זה ציוה וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחוות להם ולא לעבדם בשום עבודה בעולם ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה עבודה זרה שלא עבדם, אבל למטה יזהיר מזה אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם (להלן פסוק כג), וכן אלהי מסכה לא תעשה לך (להלן לד יז), לא תעשו לכם אלילים (ויקרא כו א):

(ד) לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לבדי, ואני נמצא תמיד בכל מקום, ואני רואה מה תעשה ואין ראוי שתשתף עמי אחרים ואנכי אֵל תקיף, שיש לאל ידי קַנָּא שאקנא בנותן כבודי לאחר ותהלתי לפסילים ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון קנאה בשם הנכבד כי אם בענין עבודה זרה בלבד, והנה אם העם שלו משרתיו פונים אל אלהים אחרים יקנא בהם השם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים, ובעבדו בעשות לו אדון אחר, ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים אשר חלק להם צבאות שמים פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי כי הוא פוקד העון אשר עשה האב על בניו ומכריתם בעון אביהם, וכן יפקוד אותו על שלשים אם יוסיפו להרע מאבותם ופעמים יפקוד עון כלם על הרבעים שהשם ממתין עד שיתמלא סאתם, שזה יהיה אם ארבעה דורות מתמידים בחטא, כמו שהוא באדם אחד ששלשה פעמים מוחלים לו, כמ"ש ועל ארבעה לא אשיבנו ויכריתם, אבל בדור חמישי לא יענש הבן בעון אביו הראשון:

(ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי זו הבטחה בענין המצות האלו של ע"ז אשר הזכיר, יאמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאהביו, הם המוסרים נפשם עליו, כי המודים בשם הנכבד ובאלהותו לבדו ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם אפילו במקום סכנת נפשם, יקראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו, כמו שאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך (דברים ו ה), שתמסור נפשך וחייך באהבתו, שלא תחליפנו באל אחר, ולא תשתף עמו אל נכר: ס

(ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (שבועות כא) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו ויאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון לא תשא שמע שוא (להלן כג א), ובל אשא את שמותם על שפתי (תהלים טז ד), ונקרא בלשון חכמים מוציא שם שמים לבטלה (תמורה ג:) כִּי לֹא יְנַקֶּה יְקֹוָק אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא וסדר זו המצוה אחר אזהרת ע"ז, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך (ויקרא יט יב) וכמו שהחמיר בע"ז וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי לא ינקה אותו: פ

(ז) אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין, והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, וצוה שנכבד זכר שמו, צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע על ידי מעשה השביתה שהוא ברא הכל, והיא מצות השבת שהיא זכר למעשה בראשית זָכוֹר ובמשנה תורה (דברים ה יב) כתוב שמור "זכור" מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, ו"שמור" מצות לא תעשה, יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואמרו חז"ל שדיבור אחד נאמרו ויתכן שהיה בלוחות כתוב זכור, ומשה פירש לישראל כי שמור נאמר עמו אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת על דרך הפשט היא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים, כי בזכרנו אותו תמיד יזכור מעשה בראשית בכל עת, ונודה בכל עת שיש לעולם בורא, והוא צוה אותנו באות הזה כמו שאמר (להלן לא יג) כי אות היא ביני וביניכם וזה עיקר גדול באמונת האל לְקַדְּשׁוֹ שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה':

ובמכילתא (כאן) רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונים, אלא תהא מונה לשם שבת ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו, או על שמות המשרתים, כנוצרים, או שמות אחרים שיקראו להם, וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום וזה פשוטו של מקרא אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת לקדשו, שנקדשהו באמירת קידוש

ומפני שהשבת נכלל בשתי מצות הראשונות, כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות אנכי, והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות אנכי, והנה הוא בכלל אל קנא פוקד, ובכלל ועושה חסד לאלפים ובדבור החמשי בכבוד האבות הזכיר שכר כי היא מצות עשה

 (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד עבודה שהיא מלאכה שאינה להנאת הגוף כאוכל נפש וכיוצא בה אלא כמו עבודת האדמה וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ אשר היא לצורך גופך ולהנאתך, כענין את אשר תאפו אפו:

(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ העבדים שמלו וטבלו שחייבין בכל דיני השבת כישראל, כמו שאמר במשנה תורה (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, ואלו חייבין בכל המצות כנשים, ומפני שהעבדים ברשותינו, הזהירנו לומר ששביתתם עלינו, ואם לא נמנעם אנחנו נענשים עליהםוּבְהֶמְתֶּךָ הזהיר על שביתת בהמה כדי שתהיה נפשנו פנויה לעסק השבת ולא תהיה דעתנו על הבהמה וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ גר תושב שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח, יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה, והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת:

(י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְקֹוָק אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְקֹוָק אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ שיהיה יום השבת מבורך וקדוש, כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו, וצוה בשביתה שיהיה לנו קדוש ולא נעשה בו מלאכה: ס

(יא) השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והאב ההמוליד אבינו האחרון כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך, שיודה בו שהוא אביו, ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו, ולא יעבדנו כבן לירושתו, או לענין אחר שיצפה ממנו, ולא ישא שם אביו וישבע בחיי אביו לשוא ולשקר ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו נצטווינו, ומפורשים הם בדברי רבותינו (קדושין לא:), וכבר אמרו (שם ל:) שהוקש כבודו לכבוד המקום וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וכאשר המצוה הזאת היא בתחתונים, כן נתן שכרה באריכות ימים בארץ אשר יתן לנו: ס

חמש דברות ראשונות הם ענינים שבין אדם למקום, וכולל עניני המחשבה כמו אנכי ולא יהיה לך, ענינים שבדבור כמו לא תשא וזכירת השבת שהוא בדבור, ובין ענינים שבמעשה כמו לא תעשה לך פסל לא תעשה כל מלאכה. וכבוד אב ואם שהוא במעשה ג"כ מאכילו ומשקהו, והוא ג"כ נחשב בין מצות שבין אדם למקום שהוקש כבודם לכבוד המקום, וחמשה דברות האחרונות שהיו כתובים בלוח השני הם מצות שבין אדם לחברו".

(יב) לֹא תִּרְצָח הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכל בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלהס

לֹא תִּנְאָף אשת רעך, כי תחבל ענין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי ע"ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה ב כז), ולא ידעו אביהם שבראם מאיןס

לֹא תִּגְנֹב נפש אדם כי הוא גם גורם שלא יכיר את אביו ס

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר עדות שקר וגזל: ס

(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ כי המשכיל יקדים להיות לו בית ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה עבד ואמה ס לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע"ז שפיכות דמים, ואחרי כן גלוי עריות ואחר כך הזהיר גנבת נפש ועדות שקר וגזל ומי שלא יחמוד לא יזיק לעולם לחברו והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו: פ

 

נביא

ירמיה פרק לו

ו    וּבָאתָ אַתָּה וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה אֲשֶׁר כָּתַבְתָּ מִפִּי אֶת דִּבְרֵי יְקֹוָק  בְּאָזְנֵי הָעָם בֵּית יְקֹוָק  בְּיוֹם צוֹם  תקרא אתה את הספר ביום תענית. וְגַם בְּאָזְנֵי כָל יְהוּדָה הַבָּאִים מֵעָרֵיהֶם תִּקְרָאֵם  ובאזני כל העם שבאים ביום תענית למקדש:

ז    אוּלַי תִּפֹּל תְּחִנָּתָם לִפְנֵי יְקֹוָק  וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה כִּי גָדוֹל הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק  אֶל הָעָם הַזֶּה:

ח   וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי יְקֹוָק  בֵּית יְקֹוָק :

ט   וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי יְקֹוָק  כָּל הָעָם בִּירוּשָׁלָם וְכָל הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלָם  שנה אחר שכתב ברוך בן נריה הספר מפי ירמיהו, התכנסו העם בתענית במקדש:

י    וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית יְקֹוָק  בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן הַסֹּפֵר בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן פֶּתַח שַׁעַר בֵּית יְקֹוָק  הֶחָדָשׁ  בחצר העליונה (עזרת כהנים) מול השער המזרחי. בְּאָזְנֵי כָּל הָעָם:

יא וַיִּשְׁמַע מִכָיְהוּ בֶן גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן אֶת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק  מֵעַל הַסֵּפֶר:

יב  וַיֵּרֶד בֵּית הַמֶּלֶךְ  מִכָיְהוּ בֶן גְּמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן. עַל לִשְׁכַּת הַסֹּפֵר  אל לשכת הסופר במקדש. וְהִנֵּה שָׁם כָּל הַשָּׂרִים יוֹשְׁבִים אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וּדְלָיָהוּ בֶן שְׁמַעְיָהוּ וְאֶלְנָתָן בֶּן עַכְבּוֹר וּגְמַרְיָהוּ בֶן שָׁפָן וְצִדְקִיָּהוּ בֶן חֲנַנְיָהוּ וְכָל הַשָּׂרִים  כולם היו בבית המלך:

יג  וַיַּגֵּד לָהֶם מִכָיְהוּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמֵעַ בִּקְרֹא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר בְּאָזְנֵי הָעָם:

יד  וַיִּשְׁלְחוּ כָל הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ אֶת יְהוּדִי בֶּן נְתַנְיָהוּ בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ בֶן כּוּשִׁי לֵאמֹר  שלחו את יהודי, לֹאמַר לברוך בן נריה, לבוא אל בית המלך. הַמְּגִלָּה אֲשֶׁר קָרָאתָ בָּהּ בְּאָזְנֵי הָעָם קָחֶנָּה בְיָדְךָ וָלֵךְ וַיִּקַּח בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּהוּ אֶת הַמְּגִלָּה בְּיָדוֹ וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם:

טו  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו שֵׁב נָא וּקְרָאֶנָּה בְּאָזְנֵינוּ וַיִּקְרָא בָרוּךְ בְּאָזְנֵיהֶם:

טז וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת כָּל הַדְּבָרִים פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ  פחדו מלהעלים הדבר מיהויקים. וַיֹּאמְרוּ אֶל בָּרוּךְ הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה  שלא יכעס שלא ספרנו לו:

יז   וְאֶת בָּרוּךְ שָׁאֲלוּ לֵאמֹר הַגֶּד נָא לָנוּ אֵיךְ כָּתַבְתָּ אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו:

יח  וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ  וכתבתי במדויק כל מה שאמר:

יט  וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל בָּרוּךְ לֵךְ הִסָּתֵר אַתָּה וְיִרְמְיָהוּ  לכו להסתתר מפני המלך (וכבר אמרו חז"ל, שיהויקים היה רשע ודורו היו צדיקים, וההפך בצדקיהו, שכן תראה שהם רצו להציל את ירמיהו, והמלך רצה להרגו, ובימי צדקיהו היה בהפך, שהשרים רצו להרגו והמלך הצילו ; מלבי"ם) וְאִישׁ אַל יֵדַע אֵיפֹה אַתֶּם:

כ   וַיָּבֹאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ חָצֵרָה וְאֶת הַמְּגִלָּה הִפְקִדוּ בְּלִשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיַּגִּידוּ בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל הַדְּבָרִים  הכתובים בספר:

כתובים

עזרא פרק א

(א) וּבִשְׁנַת אַחַת הראשונה לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר יְקֹוָק מִפִּי יִרְמְיָה על דבר החורבן היינו בסוף השבעים שנה מזמן שנבוכדנצר כבש את יהויקים בפעם הראשונה הֵעִיר יְקֹוָק אֶת רוּחַ רצון כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: (ב) כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס בכרוז ובמכתב כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם ומכיוון שהוא נתן לי את ממלכות הארץ, ראוי שאני אעשה את מצוותו וְהוּא פָקַד צווה עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: (ג) מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ של הקב"ה יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם והרשות ממני נתונה לעלות לירושלים: (ד) וְכָל יהודי הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם והוא לא יעלה כי אין לו את האמצעים הכספיים ומצווה אני ש- יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ כדי שהוא יוכל לעלות לירושלים ויתנו לו וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה שהם יתנו לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם שאף האומות היו בהם מתנדבים נדבה לבנין הבית: (ה) וַיָּקוּמוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת אשרלִיהוּדָה וּבִנְיָמִן וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכֹל אותם ש- הֵעִיר הָאֱלֹהִים אֶת רוּחוֹ לַעֲלוֹת לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְקֹוָק אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם: (ו) וְכָל סְבִיבֹתֵיהֶם העמים שהיו שכיניהם של ישראל סייעו ו- חִזְּקוּ בִידֵיהֶם בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָּהָב בָּרְכוּשׁ וּבַבְּהֵמָה וּבַמִּגְדָּנוֹת המעולה שבנכסיהם לְבַד עַל כָּל הִתְנַדֵּב חוץ ממה שכל אחד תרם בעצמו לבניין הבית, הם עזרו גם לשכנים היהודים שעלו ליהודה: ס (ז) וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ הוֹצִיא אֶת כְּלֵי בֵית יְקֹוָק אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו שנבוכדנצר שם בבית ע"ז שלו ומשם הוציאם כורש: (ח) וַיּוֹצִיאֵם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עַל יַד מִתְרְדָת כך שמו של הַגִּזְבָּר וַיִּסְפְּרֵם מסרם במספרלְשֵׁשְׁבַּצַּר הַנָּשִׂיא לִיהוּדָה כדי שיוליכם לירושלים: (ט) וְאֵלֶּה מִסְפָּרָם אֲגַרְטְלֵי זָהָב שְׁלֹשִׁים אֲגַרְטְלֵי כֶסֶף אָלֶף מַחֲלָפִים סכינים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים: ס (י) כְּפוֹרֵי זָהָב מזרקים שְׁלֹשִׁים כְּפוֹרֵי כֶסֶף מִשְׁנִיםמזרקים שניים אַרְבַּע מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה ו- כֵּלִים אֲחֵרִים אָלֶף: ס (יא) כָּל ה-כֵּלִים בין לַזָּהָב ובין וְלַכֶּסֶף חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת זה היה כל הכלים הקטנים עם הגדולים הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה מִבָּבֶל לִירוּשָׁלִָם: פ

עזרא פרק ב

(א) וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה שהיו גרים בארץ ישראל לפני הגלות ועתה הם הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה מבבל אֲשֶׁר הֶגְלָה נבוכדנצור נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ שהיה גר שם לפני הגלות: (ב) אֲשֶׁר בָּאוּ עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ זהו יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול נְחֶמְיָה בן חכליה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדֳּכַי בִּלְשָׁן זה מרדכי היהודי דודה של אסתר המלכה ונקרא כך על שם שידע שבעים לשונותמִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר מספרם של אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל: ס

 

משנת ההלכה

מלאכת האופה והמבשל

       א.       אפילו אם לא בישל את המאכל כל צרכו חייב משום בישול אם נתבשל כשיעור מאכל בן דרוסאי דהיינו שיעור שבו נאכל המאכל ע"י הדחק ובפחות מזה אע"ג שאין חיוב מ"מ אסור[1]

        ב.        י"א ששיעור זה הוא מחצית בישולו (רמב"ם שם ה"ה) וי"א ששיעור זה הוא שליש בישולו (רש"י שבת כ ע"א ד"ה בן) ומשערים שיעור זה לפי הזמן הדרוש לבישול המאכל[2] דהיינו מאכל שזמן בישולו שעה א"כ חצי בישולו הוא חצי שעה ושליש בישולו הוא עשרים דקות (חזו"א סי' לז ס"ק ו)

         ג.         ובמשקים שיעורו להתחייב הוא אם הגיעו לשיעור יד סולדת בו[3] (מ"ב ס"ק לט פ) ואז דינם כמאכל בן דרוסאי עד שיגיעו לשיעור רתיחה שיעלו ממנו עדים ויחסר קצת מגוף המשקה (שביתת השבת מבשל בבאר רחובות סוס"ק יד תהלה לדוד שיח ס"ק יז)

        ד.        המבשל את הביצה וכיו"ב בבגד חם או בחול ובאבק דרכים שהן חמים מפני השמש אע"פ שנצלית פטור, שתולדות חמה אינם כתולדות האש, אבל גזרו עליהן מפני תולדות האור שהרואה סבור שהוחם הסודר באור וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור אבל אסור אפילו אם התבשיל עומד על גביו ומתבשל מלמעלה אבל בחמה עצמה כגון ליתן ביצה בחמה כדי שתצלה או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו מותר מפני שאין דרך בישול בכך ואין לגזור על חמה משום אור מפני שחמה אינה מתחלפת באור[4]: (רמב"ם שם ה"ג ושו"ע הרב שם סעי' ז ח).

       ה.       אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים משום מבשל[5], שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל, אבל אם שפת אחד את הקדרה תחילה ובא אחר ונתן את המים ובא אחר ונתן את הבשר ובא אחר ונתן את התבלין ובא אחר ונתן את האור ובא אחר ונתן עצים על האור ובא אחר והגיס, שנים האחרונים בלבד חייבין משום מבשל (רמב"ם שם ה"ד)

---

[1] עיין ראש יוסף שבת לח ע"ב ועיין חזו"א סי' נ ס"ק ט שהסתפק שאפשר שאיסורו מן התורה מדין חצי שיעור אמנם כל זה אם מגיע לחום שהיד סולדת בו אבל אם אין מגיע לחום זה אין בו איסור כלל אמנם אם יכול להגיע לחום זה אפילו אם דעתו להסירו קודם שיהיה היד סולדת בו אסור שמא ישכח ויניחנו כדאיתא בשבת מ ע"ב כמבואר לקמן

[2] ומשערים זמן זה מזמן שהמאכל נעשה יד סולדת בו אך קודם לכן אין זה עדיין תחילת הבישול (חזו"א שם)

[3] במנחת שלמה ח"א סי' צא אות ח כתב ששיעורו 45 מעלות צלזיוס לחומרא דהיינו שלא יביא מים לשיעור חום זה וכן עיין בשש"כ פ"א הערה ג ובאגרות משב ח"ג סי' עד בישול ס"ק ג כתב 43 מעלות צלזיוס (אמנם לקולא דהיינו להחשיבו כמבושל צריך שיגיע לפחות לשיעור 71 מעלות או 79.4 עיין שו"ת אגר"מ ח"ד סי' עד בישול אות ג ובח"ב סי' נב)

[4] ולהניח בחמה כלי צבוע בצבע כהה אשר טבעו למשוך אליו את קרני השמש  ולבשל בתוכו דבר מאכל עיין בארחות שבת פ"א הע' ה שדינו כמבשל בחמה עצמה ומותר כיון שהחמה מחממת בבת אחת את הכלי ומה שבתוכו

[5] ביאור דבריו דכשעשו כולם בבת אחת והראשון הניח את האור וכולם בעת מעשה עשו המלאכה כולם חייבים דבזו הרגע שהיו העצים על האש מתחיל הבישול וכולם חייבים ואף הנותן את האש כיון דברגע זו הניח אחר את העצים הוה כולם מעשה אחת וכולם חייבים אבל בסיפא שלא עשו ביחד אלא זה אחר זה ממילא דעד נתינת האור לאו כלום הוא וגם נתינת האור לאו כלום הוא דאור בלא עצים כבה והולך והחיוב הוא על שנים האחרונים שאחר נתינת האור והיינו מי שנתן את העצים ומי שהגיס וזהו דרך התוספתא [פי"ב הל' ד'] ובגמ' ביצה [ל"ד:] איתא דהאחרון חייב ע"ש ויש ליישב שלא תסתור התוספתא משום דבגמ' אמר שהביא אור לבסוף כלומר על העצים ולכן רק בעל האור חייב ע"ש [כ"ז למדתי מדברי הר"י בי רב שהביא הכ"מ] ובגמ' שם אומר דהמעמיד את הקדירה אין חיובו רק בקדירה חדשה שצריך ליבון לחזקו ע"ש ובחיוב המגיס י"א שרק המגיס הראשון חייב אבל המגיסים אח"כ אין בהם תועלת להבישול כל כך וחיובם מדרבנן וזהו דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל (ערוה"ש סי' שיח סעי' ד)