לימוד יומי

מקרא

בראשית פרק לז

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן כי אמר שאלופי עשו ישבו בארץ אחוזתם, כלומר הארץ שלקחו להם לאחוזת עולם, אבל יעקב ישב גר כאביו בארץ לא להם אלא לכנען והכונה להגיד כי הם בוחרים לגור בארץ הנבחרת, ושנתקיים בהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם (לעיל טו יג), ולא בעשו, כי ביעקב לבדו יקרא להם זרע[1]:

(ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוסף ואחיו, אשר אירע להם ככה ואחז הכתוב דרך קצרה בשמותם, שכבר הזכירם למעלה[2] יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת עם אֶחָיו בני לאה בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר ובשמחת נערותו היה נבדל מהם ורגיל עם בני השפחות ולא עמהם, כמו נער אֶת עם בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם של אחיו בני לאה רָעָה אֶל אֲבִיהֶם אמר לאביו כך מבזים הם בני השפחות אבל אני מכבדם ואני רגיל אצלם[3]:

(ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ כי מנהג הזקנים שיקח אחד מבניו הקטנים להיות עמו לשרתו, והוא נשען על ידו תמיד, והוא נקרא לו "בן זקונים" בעבור להיותו משרת לזקוניו, והנה לקח יעקב ליוסף לדבר הזה, ועל כן לא הלך עם הצאן ברעותם במקום רחוק[4] וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים כתונת מרוקמת בבדים יקרים[5]:

(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לדבר עמו לְשָׁלֹם:

(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:

(ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי:

(ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים אוספים עומרי תבואה[6] בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה ענין החלום באלומות, כי הראוהו שעל ידי אלומות ותבואה ישתחוו לו וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה כי יקיפו אותו כמל[7]ך אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי אות הוא כי העולם יצפו לתבואתו כי הוא משביר לכל עם הארץ[8]:

(ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ האם ניתן לך למלוך עלינו שמלוכה היא ברצון אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ בחזקה שלא ברצוננו[9] וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ האחד עַל חֲלֹמֹתָיו והשני וְעַל דְּבָרָיו על סיפור שהיה מספר אותו להם והיה מתהלל בו[10]:

(ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו זהו מעשה נערות, שראה שקנאו וכעסו על הראשון, וסיפר להם השני[11] וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִישהייתי עומד לצד מזרח העולם, אל קצה המזרח, וכל הכוכבים הולכים לצד המערב כדרכם, והשמש והירח וי"א כוכבים חזרו לאחוריהם לצד המזרח, וירדו כנגדי בקו אופק הרקיע, והיה נראה שלהשתחות לי שינו המהלך כנגדי, כלומר - מזלכם כפוף למזלי, וכן היה שכולם נפלו לפניו, ונצטרכו לו[12]:

(י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל בפני אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו רצה לבטל החלום בפני אחיו, ועל כן גער בו לשכך חמתם מעליו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ והלא אמך כבר מתה, ואין אלו אלא דברים בטלים, והוא לא היה יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאמו[13] וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה:

(יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר בליבו[14] אֶת הַדָּבָר:

(יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם:

(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם במקום סכנה שהרי הרגו אנשי המקום[15] לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם לראות ששלומם טוב[16] וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:

(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן העיר יושבת בהר ויעקב ליווהו עד העמק[17] וַיָּבֹא שְׁכֶמָה ולא מצאם[18]:

(טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה מן הדרך ולא ידע לאן ללכת בַּשָּׂדֶה כי במקום המרעה ובסוכות הרועים היה מבקש אותם[19] וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ:

(טז) וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים:

(יז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ כאן רעו אלא ש- נָסְעוּ מִזֶּה מכאן כִּי שָׁמַעְתִּי שהם אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה לעיר דותן וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן:

(יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ חשבו מחשבות היאך יהרגו אותו טרם יקרב אליהם, בחצים וכיוצא בזה, שלא יצטרכו לשלוח בו יד, ובבראשית רבה (פד, יד) יש ששסו בו הכלבים, וכאשר קרב אליהם, ולא יכלו להרגו בנכליהם, אמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה נהרגהו[20] לַהֲמִיתוֹ להרגו[21]:

נביא

ירמיה פרק ד

יא בָּעֵת הַהִיא יֵאָמֵר לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַם רוּחַ צַח שְׁפָיִם האוייב יגיע במהירות, כמו הרוח היבשה, שעל ההרים ו - בַּמִּדְבָּר שנושבת במהירות. דֶּרֶךְ בַּת עַמִּי האוייב ילך בדרך להרוג את עמי. לוֹא לִזְרוֹת "הרוח" (האוייב)לא תבוא לזרות המוץ מהתבואה, אלא להשחית את ישראל. וְלוֹא לְהָבַר "הרוח"(האוייב) לא תבוא להָבַר לנקות העפר מהתבואה, אלא להשחית את ישראל:

יב רוּחַ מָלֵא מֵאֵלֶּה יָבוֹא לִי רוח חזקה, מהסוג הזה שאמר ("רוּחַ צַח שְׁפָיִם בַּמִּדְבָּר"), יבוא על בנ"י. עַתָּה גַּם אֲנִי אֲדַבֵּר מִשְׁפָּטִים אוֹתָם כעת, גם אני אוכיח את ישראל:

יג הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבוֹתָיו האוייב עם מרכבותיו, יבוא על ישראל, במהירות, כמו שעולים העננים והסופה. קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו סוסי האוייב, ימהרו לרוץ, יותר ממהירות הנשר.אוֹי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ אוי! האוייב בא לשדוד אותנו:

יד כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלַם נקוּ את הרעות שבלבכם, אנשי ירושלים. לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי כדי שתִּנָצְלוּ. עַד מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ מַחְשְׁבוֹת אוֹנֵךְ עד מתי "ילינו" (משל לקביעות הדבר), מחשבות אָוֶן רעוֹת:

טו כִּי קוֹל מַגִּיד מִדָּן וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן מֵהַר אֶפְרָיִם השמועה על האָוֶן הרעה תבוא מדן ואפרים, שיושבים בגבול הארץ (מצפון וממזרח):

טז הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל יְרוּשָׁלַם נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק הגויים יזכירו וישמיעו אחד לשני, שאוייבים מארץ רחוקה באים לשים מצור על ירושלים. וַיִּתְּנוּ עַל עָרֵי יְהוּדָה קוֹלָם דרך הלוחמים לשאת את קולם במרוצתם:

יז כְּשֹׁמְרֵי שָׂדַי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב כשומרי השדות ששומרים מסביב השדה כך יסובבו האוייבים סביב ירושלים. כִּי אֹתִי מָרָתָה כי בי מרדו. נְאֻם יְקֹוָק :

יח דַּרְכֵּךְ וּמַעֲלָלַיִךְ עָשֹוֹ אֵלֶּה לָךְ דרכך הרעה, ומעשייך הרעים, גרמו לרעה הזו לבוא. זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ רָעָתֵךְ גָרְמָה, לדבר המר הזה להגיע עד ליבך:

יט מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה הפחד (חִיל) יגיע עד תוך מֵעַי. קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי בעומק ליבי (בקירות הלב) תהיה הַמִיָה מפחד. (הוֹמֶה מרעיש) לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ ליבי לא ישתוק מהָהַמִיָה שבתוכו אלא ידבר תוכחות לעם. כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי קול שופר המתריע ממלחמה שבאה. תְּרוּעַת מִלְחָמָה:

כ שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר גלות אחר גלות גולים ישראל. נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ ע"י האוייב.

פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי בפתאומיות, באו ושדדו את הבתים, וברגע אחד את יריעות האהלים.:

כא עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס הקורא להכין המלחמה. אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר המזהיר מהמלחמה:

כב כִּי אֱוִיל עַמִּי שוטה וטיפש עמי. אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים טפשים. הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ בחכמתם, משתמשים רק לדברים רעים:

כג רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ שוממה וריקה. וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם גודל הפורענות, כאילו יחשיך את השמים:

כד רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים ענין רעדה. וְכָל הַגְּבָעוֹת הִתְקַלְקָלוּ הוּשְחתּוּ:

כה רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם שכולם גלו. וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ מגודל השממה:

כתובים

משלי פרק כב

(כז) אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם אם לא יהיה לך לשלם למלוה לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ למה תגרום שהמלוה יקח לך את המטה שאתה שוכב עליה: (כח) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אל תחזיר לאחור (תְשַנֵה) גבול (גדר במצוה או מנהג טוב) ששמו פעם אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֶיךָ שאבותיך עשו אותו (גדר או מנהג טוב): (כט) חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ כשתראה איש זריז במעשיו לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב סופו לעמוד לפני המלכים לשמשם בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים ולא יעמוד לשמש את השפלים והפחותים מל' חשך:

משלי פרק כג

(א) כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל כשתשב לאכול עם המושל והשר בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ תבין טוב למה נתן לך לאכול (מה הוא רוצה ממך): (ב) וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ ותשים סכין בבית הבליעה שלך (אל תאכל ממנו) אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה אם אתה בעל נפש רחבה (מתאוה למאכלים): (ג) אַל תִּתְאָו לְמַטְעַמּוֹתָיו אל תתאוה למטעמים שלו וְהוּא לֶחֶם כְּזָבִים והוא נותן לך לחם שקר (שרוצה ממך דבר שאתה לא רוצה לתת לו): (ד) אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר אל תתיגע להתעשר מִבִּינָתְךָ חֲדָל מחכמתך תפסיק לחשוב איך להתעשר. כי...: (ה) הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ כשתביט עינך בו ולא יהיה לך עושר כִּי עָשׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם והעושר עשה לעצמו כנפים ועף ממך כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם כמו נשר שעף בשמים ונעלם מהעין כך העושר נעלם: (ו) אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן אל תאכל אצל איש שלא רוצה להאכיל אותך וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו ואל תתאוה למטעמים שלו: (ז) כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא כי כמו דבר מר מאד כך זה מר לו שאתה אוכל אצלואֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ הוא אומר לך לאכול ולשתות אתו וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ ולבו לא רוצה שתאכל אתו: (ח) פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה הפת שאכלת אצלו בסוף תקיא אותה כשתראה שזה מר לו שאתה אוכל אצלו וְשִׁחַתָּ דְּבָרֶיךָ הַנְּעִימִים ותאבד את הדברים הנעימים שדיברת איתו (שלא תרויח מזה כלום): (ט) בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר אל תדבר דברי חכמה באזני הכסיל כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ שיבזה את דברי החכמה שלך: (י) אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם אל תחזיר אחורה את הגדר שהיה תמיד בינך לבין העני להרחיב גבולך וּבִשְׂדֵי יְתוֹמִים אַל תָּבֹא ואל תגזול את שדה היתומים (שתחשוב שאין מי שיעזור להם): (יא) כִּי גֹאֲלָם חָזָק כי יש להם גואל (פודה) חזק שיעזור להם הוּא יָרִיב אֶת רִיבָם אִתָּךְ כי (ה') יריב את הריב שלהם אתך: (יב) הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ תביא את לבך לשמוע מוסר וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת ותביא את אזנך לשמוע דברי חכמה:

משנת ההלכה

מלאכת הקוצר

א. הקוצר תבואה הוא אב מלאכה[22] וכן הקוצר קטנית או הבוצר ענבים או הגודר תמרים או המוסק זיתים או האורה תאנים, כל אלו אב מלאכה אחת הן[23], שכל אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון (רמב"ם שבת פ"ז ה"ד)

ב. הקוצר דבר ממקום גידולו בכלי, חייב. והתולש דבר ממקום גידולו ביד תולדת קוצר הוא וחייב[24] ובפיו, אסור. ואפילו אינן מחוברין לקרקע אלא שגדלין על עצים התלושין כמו כמהין ופטריות, וכן אזוב הגדלים על הדלי ששואבין בו מים, וכן צרור שעלו בו עשבים, התולש מהן חייב[25] (שו"ע שלו סעי' ה חיי אדם כלל יב סעי' א)

ג. התולש מעציץ נקוב חייב משום קוצר לפי שיונק מן הקרקע ע"י הנקב שמריח לחלוחית הקרקע דרך שם ואפילו אם היה הנקב קטן כ"כ שהוא בכדי שיצא ממנו שרש קטן שהוא פחות מכזית ואפילו אם היה הנקב בדופן העציץ כיון שהוא כנגד מה שטמון מן הגזע בעפר וכ"ש אם הוא בתחתית העציץ נגד השרש הרי הוא כארץ ונחשב כמקום גידולו וחייב (רמב"ם שם פ"ח ה"ג מ"ב סי' שלו ס"ק מב)

ד. התולש מעציץ שאינו נקוב פטור מפני שאין זה מקום גידולו[26], (רמב"ם שם פ"ח ה"ג) ומ"מ כיון שמפסיק יניקתו מהארץ קצת אסור לתלוש ממנו או להגביהו מדרבנן (שו"ע שם סעי' ח ומ"ב ס"ק מג)

ה. י"א[27] שכל כלי עץ דינו כנקוב, וי"א שכל כלי חרס. הרי הוא כנקוב וא"כ כל הכלים[28] אפי' שאינם מנוקבים אפי' עומדים עכשיו בבית ועליה[29], הוי ספק דאורייתא. והתולש מהן הוי שגגת חטאת. ואילן שגדל בכלי שאינו מנוקב, אפשר שחייב לכ"ע[30]. ואם הכלי מלא עפר או שמקצת עלין יוצאין חוץ לעציץ, י"א שלכו"ע הוי מחובר (חיי אדם שם סעי' ב שביתת השבת קוצר סעי' ח)

ו. כלי מנוקב אפילו מן הצד שיש בו זרעים ומונח על הקרקע והגביהו והניחו על דבר המפסיק בינו לקרקע ונמצא שהפסיק יניקתו מן הארץ, שמריח הארץ הוא גדל יותר, גם זה מקרי עוקר דבר מגידולו וחייב משום קוצר.

ז. י"א[31] שאף אם מגביהו מן הארץ ומניחו על גבי יתידות חייב וי"א[32] שאינו חייב אלא אסור מדרבנן וחייב מכת מרדות. (שו"ע שם סעי' ח וחיי אדם שם סעי' ב)

[1] רמב"ן

[2] רמב"ן

[3] רשב"ם

[4] רמב"ן

[5] אבע"ז

[6] ת"א

[7] רמב"ן

[8] חזקוני

[9] אבע"ז העמק דבר

[10] רבינו בחיי

[11] פי' ר' יוסף בכור שור

[12] פי' ר' יוסף בכור שור

[13] רמב"ן רבינו בחיי

[14] ת"י

[15] זה שמעתי מר' יוסף קרא חברינו והנאה לי. רשב"ם.

[16] העמק דבר

[17] חזקוני

[18] רשב"ם

[19] רמב"ן

[20] רמב"ן

[21] פי' ר' יוסף בכור שור

[22] ודוקא אם צריך את הדבר הנקצר אבל אם קוצר לצורך מטרה אחרת כגון שזומר את העץ ע"מ להשביח את ענפיו ואינו צריך את העצים אינו חייב משום קוצר (אמנם חייב משום זורע כיון שמשביח את גידול העץ) כמבואר ברש"י שבת עג ע"ב ד"ה וצריך לעצים וכ"כ תוס' שם בד"ה ןצריך וז"ל "דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה" אמנם בתוס' רי"ד שם כתב שרק לר"ש יהיה פטור כיון שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה אבל לר"י יהיה חייב והרמב"ם בפ"ח ה"ד נמי כתב שלחייב רק בצריך לעצים ועיי"ש בלח"מ שכתב "אבל א"צ לעצים פטור אע"ג דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב (היינו לדעת הרמב"ם) כבר כתבו שם התוס' דאפי' ר"י מודה בהא"

[23] ודע שכוונת רבינו הרמב"ם היא שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל הרי זו אב כמותה אבל מלאכה הדומה לה במקצת זו היא הנקראת תולדה. והמשל בזה הקוצר והבוצר שהם בדמיון גמור אלא שחלוקין הנפעלים (שזה בחיטה וזה בענבים) וכן הזורע והנוטע (בזרעים ואילנות) וכן החורש והחופר שהם חלוקי איכות הפעולה אבל הם בדמיון גמור. עליהם אמרו כולם מלאכת אחת הם. שאם באנו לחלק בהן נחלק במיני הזרעים גם כן ובמיני הכלים אשר יעשה בהם וכיוצא בזה. אבל בשאין שם אלא קצת דמיון כגון המחתך את הירק שאינו דומה לטחינה רק בהעשות מגוף אחד גופים רבים אע"פ שהטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי ואין החתוך כן זו הוא תולדה והיקש זה ניתן לכלן. זהו דעת רבינו. (מגיד משנה שם)

[24] ברמב"ם שם פ"ח ה"ג כתב דקוצר הוא אב ותולש תולדה וכתב בלח"מ שם דקוצר בכלי ותולש ביד

[25] שנחשב מקום גידולם אע"ג שאינם מחוברים לקרקע שעיקר גידולם הוא באופן זה ובזה שונים הם מעציץ שאינו נקוב שאין דרך גידולו שם (מ"ב שם ס"ק לה)

[26] דגרע מכמהין ופטריות דהוי עכ"פ גדולי קרקע, משא"כ זה, לא נקרא גדולי קרקע כלל, דאין דרך זריעה שם (חיי אדם שם סעי' ב)

[27] בח"מ סימן ר"ב ס"ב מובא מחלוקת די"א דבעציץ עץ אפי' אינה נקובה כנקובה דמיא משום דעץ מתלחלח ויונק מהקרקע ולא בעינן נקובה רק גבי כלי חרס וי"א דאדרבה בחרס לא בעינן נקובה משום דדמיא לעפר משא"כ בעץ עי"ש ובאמת יש עוד שיטה שלישית מובאה בתוספות מנחות פ"ה עי"ש דבחרס בעי נקובה ובעץ אפילו נקוב כאינו נקוב דמיא ואכ"מ להאריך: (ביאור הלכה שם סעי' ז ד"ה מעציץ)

[28] ובעציץ מתכת שאינו נקוב מותר להגביהו (קצוה"ש קמ"ב ס"ק ה)

[29] ועיין קצוה"ש קמ"ב ס"ק ה' דבמונח בבית ע"ג מרצפות יש אוסרים ויש מתירים, ועיין שמירת שבת כהלכתה פכ"ו הע' ב שעציץ המונח על גבי מרפסת הבית אין דינו כעציץ נקוב וזה דוקא בעציץ שהוא כלי המטלטל אבל הממלא גגו בעפר הוי עציץ נקוב לכו"ע וכמש"כ בערוה"ש סי' שלו סעי' לא בשם שו"ת הרא"ש

[30] עי' מל"מ פ"א מהל' ביכורים הל' ט' ובי"ד סי' רצ"ד דחייב בערלה

[31] דעת הרמב"ם שם ה"ד

[32] רש"י ד"ה חייב ולי נראה ותוס' וריטב"א ד"ה והניחו בשבת שבת פא ע"ב