מקרא
במדבר פרק ז
(כד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן:
(כה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף מנין אותיותיו בגימטריה תתק"ל כנגד שנותיו של אדם הראשון שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר (בראשית ה, ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו' מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף בגימטריה תק"כ, על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזירת המבול קודם תולדותיו, כמו שפירשתי אצל (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד, כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כנגד שבעים אומות שיצאו מבניושְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(כו) כַּף אַחַת כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה עֲשָׂרָה זָהָב כנגד עשרת הדברות מְלֵאָה קְטֹרֶת גימטריה של קטרת תרי"ג מצות, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק:
(כז) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר כנגד אברהם, שנאמר בו (בראשית יח, ז) ויקח בן בקר אַיִל אֶחָד כנגד יצחק (שם כב, יג) ויקח את האיל וגו' כֶּבֶשׂ אֶחָד כנגד יעקב (שם ל, מ) והכשבים הפריד יעקב בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(כח) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לכפר על מכירת יוסף, שנאמר בו (שם לז, לא) וישחטו שעיר עזים:
(כט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר כנגד משה ואהרן, שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה שלשה מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה נביאים וכתובים. שלש חמשיות כנגד חמשה חומשין, וחמשת הדברות הכתובין על לוח אחד, וחמשה הכתובין על השני[1] זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: פ
(ל) בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:
(לא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(לב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(לג) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(לד) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(לה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: פ
(לו) בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי:
(לז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(לח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(לט) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(מ) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(מא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי: פ
(מב) בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל:
(מג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(מד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(מה) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(מו) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(מז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל: פ
(מח) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שבת היה והוראת שעה היתה שהקריבו בו ביום[2] נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד:
(מט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(נ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(נא) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(נב) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(נג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד: פ
(נד) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָה צוּר:
(נה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(נו) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(נז) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(נח) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(נט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: פ
(ס) בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי:
(סא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(סב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(סג) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(סד) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(סה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: פ
(סו) בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:
(סז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(סח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(סט) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(ע) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(עא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: פ
(עב) בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן:
(עג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(עד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(עה) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(עו) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(עז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן: פ
(עח) בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן:
(עט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:
(פ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:
(פא) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:
(פב) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:
(פג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן עֵינָן: פ
(פד) זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ התחילו אז לחנכו[3] מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:
(פה) שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:
(פו) כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת משקלם עֶשְׂרִים וּמֵאָה שקלי הקודש:
(פז) כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת:
(פח) וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ לסוף שנים עשר יום שכבר נתחנך עלה החשבון כך וכך[4]:
(פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל הוא הקול שנדבר עמו בסיני וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל[5] וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי[6] מִדַּבֵּר אֵלָיו הוא לבדו היה שומע הקול ולא ישמענו מי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת גם זה נכון כי השם הוסיף בהרגשת אזניו כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע וכן ויגל ה' את עיני בלעם מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו כך היה הדיבור אל ממשה תמיד[7]: פ
נביא
שמואל ב פרק יז
(כד) וְדָוִד בָּא מַחֲנָיְמָה וְאַבְשָׁלֹם עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ:
(כה) וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ בן אדם חשוב ומעולה וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ הוא ישי אבי דוד אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב:
(כו) וַיִּחַן יִשְׂרָאֵל וְאַבְשָׁלֹם אֶרֶץ הַגִּלְעָד: ס
(כז) וַיְהִי כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי מֵרֹגְלִים:
(כח) מִשְׁכָּב מצעות לשכב עליהם וְסַפּוֹת כלי ששופכין ממנו לידים וּכְלִי יוֹצֵר כלי חרס וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי קמח משבלים קלויים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי קמח מקטניות קלוים:
(כט) וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת גבינות העשויות מחלב - בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא מכיון שהלכו הרבה - בַּמִּדְבָּר:
שמואל ב פרק יח
(א) וַיִּפְקֹד מנה דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לדעת מספרם וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת:
(ב) וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית כלומר שליש ממנו בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי ס וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם:
(ג) וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא כִּי אִם נֹס נָנוּס לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כי מטרת אבשלום לתפוס את דוד ואם לא יהיה עמהם לא ירדפו אחריהם וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כי כשלא יצא המלך עמם יחשבו כי עקר המחנה נשארה עם המלך כִּי יחשבו ש- עַתָּה כָמֹנוּ יבואו עוד עֲשָׂרָה אֲלָפִים וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לעזיר לַעְזוֹר אם בתפלה אם בעצה, או שיבא לעזרתם בעת צר: ס
(ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הַשַּׁעַר וְכָל הָעָם יָצְאוּ לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים:
(ה) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט התנהגו עמו בנחת ואל תהרגוהו לִי למעני כי הוא בני לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם עשה דוד זה לפי מה שאחשוב כי הוא חשב שעונו בבת שבע סבב את כל זה וכאילו היה אבשלום בזה הפועל כלי להביא גזירת השם יתברך על דוד במה שאמר לו הנני מקים עליך רעה מביתך ולזה ראה שאין לאבשלום פשע על זה והשתדל מפני זה בהצלתו וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם:
(ו) וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם:
(ז) וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וַתְּהִי שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים אָלֶף:
(ח) וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצית נָפֹצֶת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ שהתחילו לברוח ונפוצו איש איש לבדו, שזה תכלית המפלה מפני נפילת ישראל ביד עבדי דוד נפל מורך בלבבם והיו נפוצים אנשי המלחמה הנה והנה על פני כל הארץ וַיֶּרֶב ויותר הרבו חיות הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא:
(ט) וַיִּקָּרֵא מלשון מקרה אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ ענפים סבוכים שגדלים מ - הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק ונסתבך שיער - רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן ונשאר תלוי בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר:
(י) וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד וַיַּגֵּד לְיוֹאָב וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי אֶת אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה:
כתובים ומשנת ההלכה
אחר שהשלמנו לימוד ספר תהלים כחלק מהכתובים ראיתי להביא פה דינים שונים באמירת פרקי התהילים
א. לימוד תורה באמירת תהלים
כשאומר תהלים ראוי לכוון לקיים מצות תלמוד תורה ומרויח בזה לקיים גם כן מצות לימוד התורה שתהלים מכתובים[8]
ב. אמירת תהלים בלילה
הבאר היטב באו"ח סי' רל"ח סק"ב כותב בשם האר"י ז"ל כי אין לקרוא מקרא בלילה, והמנהג המקובל הוא שגם נ"ך אין קוראים והרי תהלים בכלל כתובים הוא וא"כ גם תהלים אין לקרוא לכאורה בלילה.
ונחלקו באחרונים בדבר זה יש מתירים לאמרם מכיון שאמירת מזמורי תהלים חשוב כנגעים ואהלות א"כ הוה כלימוד משניות שזמנו כל הלילה[9] יש מתירים לומר בדרך תפילה ובקשה ויש מתירים לאמרם אחר חצות משום שגם דוד המלך לא אמר שירותיו ותשבחותיו עד אחר חצות כמו שנאמר חצות לילה אקום[10] וכו' וכך נתפש המנהג[11]
ואם בא לומר לצורך החולה או לעת צרה יש להתיר לאומרו כל הלילה[12]
ואם לומד את התהילים עם פירושים מותר לכו"ע[13]
ג. אמירת תהלים כרפואה לחולה
על אף שאסור להתרפאות בדברי תורה (שבועות דף טו ע"ב) אין באמירת תהלים משום איסור זה שהרי את התהלים אין אומר האדם דרך לחש לרפואה, אלא דרך תפלה ותחנונים להשי"ת, שהרי זה רצון ה' שירבו בתפלה לפניו בעת צרה. וע"כ מבקש האדם שבזכות עשיית רצון השי"ת בתפלה לפניו ית"ש ישלח השי"ת רפו"ש לחולה פלוני[14]
מה שנהגו לומר תהלים פרק קי"ט ואין אומרים את כל הפרק, אלא רק את אותיות שמו יש להזהר לכוין במה שאומר ולהתעורר בדביקות לה' ולהתפלל שבזכות עשיית רצון ה' במה שמתפללים לפניו ישלח לחולה רפואה ועדיף שיאמר כל הפרק לתחנונים אך אם אומרו בלי כוונה או שחושב שהמילים עצמם פועלים רפואה הרי זה כמתרפא בדברי תורה וכלוחש פסוקים לרפואה ואסור לעשות כן מדין תורה[15].
לחולש שיש בו סכנה מותר לומר אותיות שמו מפרק קי"ט[16]
ד. דיוקים בנוסח היהי רצון שאומרים לפני אמירת תהילים
א. נכון להחמיר ולהשמיט מה שנהגו לומר לפני תהלים בזכות פסוקי תהלים תיבותיהם ואותיותיהם, שמשמעו זכות התהלים עצמם, שלשיטת הרמב"ם זהו כמתרפא בדברי תורה, רק יש לומר "ויעמוד לנו זכות תחנונינו באמירת פסוקי תהלים בזכות תיבותיהם אותיותיהם ונקודותיהם", שמפרש להיפך שאינו מבקש רחמים בזכות הקריאה, אלא לתחנונים שמותר
ב. "עד מלאת שנותינו בהם שבעים שנה באופן שנוכל לתקן וכו'". כבר העירו שאין ראוי להזכיר מנין שבעים שנה, אף שהכוונה כמו בפסוק שנאמר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", מ"מ בתפלה צריך ליזהר ביותר שיהיו הדברים ברורים, וראוי להשמיט ולסתום "עד מלאת שנותינו", ויאריך ימינו באופן שנוכל לתקן את אשר שחתנו, וכ"ה במ"ב סי' תקפ"א סק"ג.
ג. "ומאוצר מתנת חנם חננו כדכתיב וחנתי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" ראוי להוסיף "ויהא נחשב לפניך אמירת תהלים שאני אומר כעסק התורה בנגעים ואהלות וכמו שהתפלל דוד המלך ע"ה על זה"[17].
ד. נראה שיש להוסיף ולומר כמו ביה"ר שלפני עשיית כל מצוה "ותהא חשובה אמירת תהלים לפני הקדוש ברוך הוא כאילו קימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה", וה"ה כאילו מכוין כל הכוונות שיש בשירות ותשבחות אלו[18].
ה. וכדאי להוסיף לאחר התיבות כאילו אמרם דוד המלך ע"ה בעצמו "ויהא נחשב לפניך כאילו קיימתי מצות עבודה שבלב זו תפלה כראוי"
ה. אמירת תהלים לאונן
יש אוננים הנמנעים מלומר פרק "יושב בסתר עליון", וכן פרק "אשת חיל" בשעת ההלוייה, מפני שהאונן אסור בדברי תורה, ובאמירת פרקי תהלים יש שמחה לאומרם כמו דברי תורה. אך לא נהגו להחמיר בזה. ומכל מקום קודם ההלוייה בעת ששומרים על הנפטר, עדיף שהאונן לא ישמור על המת, כיון שאינו יכול לומר תהלים, אלא יביאו אחר שיכול לומר תהלים ליד הנפטר. ואם אין שם אחר, יעמידו את האונן בשמירה, ויאמר את הפרקים מ"ט, ע"ט, וקל"ז, ויחזור עליהם[19].
ו. סגולת אמירת תהלים לפני ואחרי התפילה
כתב הלבוש שענין גדול יש באמירת תהלים לפני התפילה והטעם. א. שהעולם מלא קליפות וכמו שארז"ל במסכת ברכות דף ו אין לך בית רובע כו'. והם המקטרגים, ומונעים את התפלה לעלות. ובפרט המשחיתים הנבראים על ידי עונות האדם המתפלל. וסגולת אמירת תהלים בכוונה להבריח אותן הקליפות, ולכן נקרא תהלים זמירות, לשון כריתה, כמו לזמר עריצים [ישעיה כה, ה]. וטעם שני שספר תהלים עיקרו סיפור שבחי המקום, ואמרינן בברכות דף ל"ב ע"א דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום, ואחר כך יתפלל. ובתשובת בית יעקב סימן קכ"ז חולק עליו וכתב ודאי אם אומרו בעשרה, דהיינו צבור, יש לאומרו קודם התפלה, אבל היחיד טוב שיאמרו אחר התפלה, והביא בשם האר"י ז"ל שההשפעה היורדת מלמעלה על ידי תפלת הצבור, כל העסק שאדם עוסק בבית הכנסת אחר התפלה, קודם שיצא מבית הכנסת, היא נכללת תוך אותה ההשפעה ועולה עמו.[20]:
אמירת תהלים בראש חודש
יום ר"ח מעולה ביותר לאמירת מזמורי תהלים, כאמור בתפלת מוסף ושירי דוד עבדך הנשמעים בעירך אהבת עולם תביא להם[21].
אדם הרוצה לומר כל ספר התהלים ומחמת איזה סיבה רואה שלא יהיה לו פנאי או יישוב הדעת לכך יאמר תחילת כל מזמור וסופו, כאשר אנחנו עושים בליל התקדש חג שבועות, וייחשב לו קצת כאילו אמר כולו[22]
ז. תפלה על חולים או למוד תורה מה עדיף
כאשר צריכים להתפלל על חולה, יאמרו תהלים ואם אפשר ברוב עם ועדיף מלימוד תורה הקבוע וכבר תקנו הקדמונים סדר אמירת מזמורי תהלים מיוחדים ותפלות לרפואת החולים. וזכורני בישיבת "פורת יוסף" בירושלים ת"ו, כאשר היה חולה, היו מתאספים כל הרבנים והתלמידים בביהכנ"ס הגדול של הישיבה וקוראים תהלים ברוב עם לרפואת החולה, וכך ראוי לנהוג[23]
ח. אמירת תהלים בשבת
אם כוונתו רק לשבח ולפאר ולרומם את הקדוש ברוך הוא על רוב רחמיו וחסדיו זהו מצות היום ונאה הדבר ויאה, אבל אם מתפלל לבקשת צרכיו לכאורה ראוי למנוע בשבת שאסור להתפלל על צרכיו בשבת, ולא הותר אלא כשעומדים ח"ו בסכנה, אמנם היום שנתלכלכנו בעו"ה מאד בחטאים ופשעים מרגישים אנו כשעת סכנה, ואולי לכן יש נוהגין לומר תהלים ולבקש רחמים על כל צרכיו רוחניים וגשמיים. ועוד דכשאומר תהלים הנה לא ניכר מנוסח התהלים שהוא לבקשה וזעקה, וה"ז כנוסח התפלה[24]
ט. כונה באמירת התהלים
כמו שמעלת תפלת שמונה עשרה היא שהדברים בעצמם חותכים כחרב משום שתיקנוה עזרא ובית דינו ברוח הקודש, ולכן הדברים בעצמם מבוררים וברורים ועל דעתם אנו מתפללין, הוא הדין תהלים שתיקן דוד המלך ע"ה ברוח קדשו ודבריו ברורים ומבוררים, דומה לחרב ולא צריך כוונה יתירה, משא"כ התחינות ובקשות שהוסיפו היום מועילות רק בכוונה יתירה ומ"מ צריך לכוין שמתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח [25].
וכדאי לכוון שרוצה לקיים בזה עבודה שבלב זו תפלה[26]
י. אמירת תהלים על חשבון לימוד תורה
בזמן שיכול ללמוד גמ' או הלכה אין לו לקרוא תהלים, וכמבואר. ולפיכך אברך שתורתו אומנותו, אם יפסיק מלימודו ויקרא תהלים בדרך תפלה, ואינו יגע בהבנת הדברים שקורא בכל מלה ומלה, אינו ברור שהוא כעוסק בתורה ומדרגתו כלומד ש"ס ופוסקים. ולכן בודאי שיש להעדיף לימוד התורה על פני קריאת התהלים. ורק בזמנים שאין האדם יכול להתרכז בלימודו, או שיש לו צורך להעתיר בתפלה לפני השי"ת על בני ביתו וכדו', בזה רשאי להפסיק מלימודו, ולקרוא תהלים[27]
ועל לימוד פעם אחת בשבוע לא נאמר זה. ועת לכל חפץ. ומה גם אם קוראים אותם ברבים שיתעלו, המה יעלו לרצון יותר מהעוסק בנגעים ואהלות ביחיד.
יא. שיהיה רגיל באמירת תהלים
וכתב בספר עמק המלך בשם הרב אביגדור קרא, שהרגיל בספר תהלים דוחה כל מיני פורעניות ופגעים רבים מעליו ומעל בני ביתו, ומעל משפחתו ומעל בני דורו, ומגלגל עליהם כל מיני שפע ברכות וטובות והצלחות. והרוצה לדבוק בו יתברך ובשבחיו, ידבק ללמוד בספר תהלים. ויש קבלה מאנשי שם, שמי שיש לו איזה דוחק השעה או צער, או שהוא מהלך בדרך או עובר בים או בנהרות, יקרא כל התהלים בכל יום בלי הפסק בכוונה ובהכנעה, ורואה נפלאות, וזה בדוק ומנוסה.
וכתב השל"ה הקדוש ( מסכת תמיד פרק נר מצוה צג צד) "ומי שנפשו חשקה לדבקה בו יתברך בשבחיו, אז ידבק עצמו בספר תהלים... אשרי האיש אשר אומר תהלים בשירה ובזמרה ובשמחה ובכוונת הלב, לא כמו בדור הזה שאומרים במרוצה ובמהירות ובבלתי כוונה והבנה, ושוגים גם כן בקריאה ומדלגים הפסוקים וחוטפים זה מזה, וכמעט אין זה בירך אלא מנאץ ח"ו. על כן אני אומר טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה.
יב. סדר פרקי תהלים שסידר השל"ה הקדוש
כתב השל"ה הקדוש ( מסכת תמיד פרק נר מצוה צד צה) "ומי לה' אלי יתפוס זה הסדר שאסדר דבר יום ביומו חק ולא יעבור, לומר בכל יום עשרה מזמורים,
שלושה של פורענות נגד קו הדין
פרקים עט, פ, קלז,
שלושה של תשובה נגד קו החסד
פרקים כה, נא, צ
שלושה של נחמה נגד קו הרחמים
פרקים פט, צח, קז
ואחר כך אחד כנגד ומנין הגאולה העתידה
פרק צו
אחר העשרה מזמורים יאמר
וְהָיְתָה לַידֹוָד הַמְּלוּכָה: וְהָיָה יְדֹוָד לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְדֹוָד אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: שְׁמַע יִשְֹרָאֵל יְדֹוָד אֱלֹהֵינוּ יְדֹוָד אֶחָד: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:
תלתא דפורענותא שהם נגד הגלות המר, ותלתא דתיובתא לקיים מה שנאמר (דברים ד,ל), בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושמעת בקולו, ותלתא דנחמתא דהיינו הגאולה מתוך השבועה. וסדר שלש אלה נזכרו בפרשת נצבים (דברים ל, ג), והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. ועל פי סדר זה סדר מזמורים ואחר כך מזמור עשירי מענין הגאולה העתידה עתה, כי אז יכירו כל עולם מלכות שדי והיה ה' למלך על כל הארץ":
א.
[8] בספר השל"ה הקדוש - מסכת יומא - עמוד התשובה (כט) וז"ל "והאומר תהלים הוא כמתפלל, והוא גם כן כעוסק בתורה, כי כבר בקש דוד המלך עליו השלום שיהיו מקבלים שכר הקורים בתהלים כעוסקים בעומק התורה נגעים ואהלות (שוח"ט תהלים א). ומצאתיגם כן בטור אורח חיים סוף הלכות תענית סימן תקע"ט בענין תענית ציבור החמורים של גשמים, כתב לומר פזמונים וסליחות ותחנונים", עיין שםבתשובות והנהגות כרך א סימן קכא וב תשובות והנהגות כרך ג סימן נט וכתב וכן מצאתי בספר הפרדס מהגה"ק בעלהפרדס שבאמירת תהילים יכוין תמיד לקיים מ"ע דת"ת, ויאמר יהי רצון שתהא כאילו עסקתי בנגעים ובאהלות. ובפירוש התפלות והברכות לרבינו יהודה בר יקר [רבו של הרמב"ן, יצא לאור בשנת תשל"ט]. כתב לבאר פירוש תפלת "ברוך שאמר", וז"ל: ואמר בסוףובשירי דוד עבדך נהללך, שאותם המזמורים הנהדרים רומזים המאמרות, ואף כל המזמורים חשובים כדברי תורה. כדאמרינן במדרש תהלים (פרק עח) אל יאמר אדם שאין המזמורים תורה, אלא תורה הם ואף הנביאים תורה. וכן אסף אמר, הואיל והמזמורות תורה,האזינה עמי תורתי. וכן במקום אחר, וקורין בהם והוגים ונוטלים שכר עליהם כנגעים ואהלות. ע"כ. ועוד אמר שם, הבוחר בשירי זמרה, על שם הכתוב טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, כדאמרינן במדרש תהלים, כל ההוגה בהם, כאילו עוסק בנגעים ואהלות. ע"כ.וכתב בקובץ בית הלל (טבת תשס"ב), דפירוש זה מסייע למה שכתב השל"ה הקדוש (יומא עמוד התשובה), שהאומר תהלים הרי הוא כמתפלל, והוא גם כעוסק בתורה, כי כבר ביקש דוד המלך שיהיו מקבלים שכר הקורין בתהלים כעוסקים בעסק התורה בנגעיםואהלות. ע"כ. וביאר שם, דאם קורא בתהלים עם פירוש הדברים, בהבנה, בודאי דשכרו כעוסק בנגעים ואהלות, דהוי לימוד תורה. אבל בקורא תהלים בלא פירוש ובלא הבנה מדוקדקת, הוי כתפלה, ואין זה ברור שיהיה לו שכר כעוסק בנגעים ואהלות. ע"כ. ובאמתשכבר נודעת החשיבות הגדולה והמועילה בקריאת מזמורי תהלים, ואמרו, כל האומר תהלים בכל יום הרי זה כאילו קיים את כל התורה כולה. [פירוש רבינו אפרים על התורה פרשת ויגש. ע"ש]. וכל האומר תהלים בכל יום זוכה להיות תחת כסא הכבוד. וציצית עלכנפי בגדיהם, סופי תיבות: תלים, כי היא מצוה מן המובחר בהשכמה להתעטף בציצית וללמוד תהלים. וכתב השל"ה הקדוש, מי שנפשו חשקה לידבק בו יתברך שמו ובשבחיו, ידבק ללמוד בספר תהלים. ועיין בגמרא (ברכות נז ב) הרואה ספר תהלים בחלום יצפהלחסידות. ולכן יש לומר את פרקי התהלים בנחת ובשירה ובזמרה ובכוונת הלב. וכמו שכתב מרן החיד"א ביוסף תהלות. ובגמ' (פסחים קיז א) אמרו, אמר רבי יהושע בן לוי, בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים, בניצוח, בניגון, במשכיל, במזמור, בשיר,באשרי, בתהלה, בתפלה, בהודאה, בהללויה. גדול שבכולן הללויה. ועוד אמרו שם, כל תשבחות האמורות בספר תהלים כולן אמרן דוד, שנאמר, כלו תפלות דוד בן ישי, אל תיקרי כלו אלא כל אלו. ובגמ' (ב"ב יד ב) אמרו, דשמואל כתב את ספרו, ושופטים ורות.דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים.
[11] בס' מאסף לכל המחנות (סי' א' סקל"ח) מס' אמ"ל דכבר נתפשט המנהג בכל המקומות לקרות תהלים אחר חצות לילה וכ"כ בהנהגת הרבי שמעלקי שאמר תהלים אחר חצות וכ"כ בהנהגות טובות להמ"מ דסטעפין לומר תהלים לאחר חצות ע"ש. ועיי' גם בס'יפה ללב (ח"ב בקונט"א שבדף קי"ט לסי' רל"ח) שכ"כ מהרב ידי אליהו מלובלין ז"ל. שו"ת בצל החכמה חלק ד סימן מו
[12] דשפיר יש להתיר בשופי אמירת תהלים בלילה בדרך תפלה ותחנונים למרי נפש בעת צרתם ולחלות ולחנן לפני יוצר כל להוציא ממסגר נפשם או נפש קרוביהם האסורים באסירי עני וברזל, כאשר ידוע ומפורסם בכל הספרים הקדושים כי מקרא התהלים בכוונהובהכנעה כחו אתו לדחות כל מיני פורעניות ופגעים רעים וכל מחלה וכל תקלה ממנו ומעל אנשי ביתו ומשפחתו, ולפתוח שערי ברזל נעולים ולקרוא לאסירים דרור. שו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן ב אות י שו"ת בצל החכמה שם
[15] הגרש"ז אוירבאך זצ"ל בהליכות שלמה (פ"ח הערה כב) שעיקר מעלת אמירת התהלים על פי הפשט היא משום תלמוד תורה, כלומר שקורא ולומד פרקי תהלים, שאמרם דוד המלך ע"ה, שהם מכתבי הקודש ומתעורר על ידי זה לחשוק לדבקות בה' כמו דודהמלך וזכות זו תעמוד לו או לחולה שמבקש עבורו, ומהאי טעמא בחרו לומר תהלים יותר משאר לימודים, שזהו לימוד, וגם מעורר את הלב האדם לדבקות בה', וכיון שכן פשיטא שצריך להבין פירוש המלות שמוציא מפיו, ואם אומרו בלי כוונה, יש לחשוש שהואכלוחש פסוקים על המכה. וכן בתשובות והנהגות כרך א סימן קכא ואולי אלו שאומרים כן לחולה, [שלבריא דהוא להגן שרי וכמ"ש] סמכו ע"ד החינוך מצוה תקי"ב שבזכות הד"ת שנתעורר לקבוע בלבו יראת ה' לחסות בו ולסמוך על טובו מותר ורק כשמתכוין שעצםהד"ת יהיו לרפואה אסור, וכ"כ בתורת חיים שבועות דרק כשמתכוין שהד"ת דרך סגולה יביאו לרפואה אסור אבל בזכות הד"ת מותר, אך לדעת הרמב"ם משמע שגם לזכות הד"ת אסור בחולה דחשיב להתרפאות ואסור וכמ"ש.
[16] ומה שאומרים בחולה פסוקים מפרק קי"ט לפי שם החולה דוקא בחולה מסוכן, וכמדומה שכן המנהג שרק בחולה מסוכן אומרים פסוקים מקפיטל קי"ט לפי שמות החולה, וזה מותר כמ"ש משו"ע יו"ד סי' קע"ט ס"ב ע"ש. ובתוך מזמורי תהלים גנז דוד המלך סודותהרבה ועל דעתו וכוונתו אנו מתחננים שיעלה תחנונינו לרצון לפני אדון כל, ולא בזכות הקריאה שאין מתרפאין בדברי תורה אף בספר תהלים, וכמו שביארנו בתשובות והנהגות כרך א סימן קכא
[17] וטעם הדבר, דהנה בתורה שבכתב מפורש בש"ע הגר"ז הלכות תלמוד תורה דאפילו אינו מבין כלל יוצא חובת ת"ת, ומ"מ היינו דוקא אם מתכוין לתלמוד תורה, אבל בעלמא כשאומר תהלים רק לתחינה ובקשה, אינו כדברי תורה וכמבואר בפוסקים בש"ע א"חסימן מ"ז לענין ברכת התורה, ואם מתכוין לשפוך לבבו בתחינה לה' אינו כדברי תורה, וע"כ צריך שיתכוין לדברי תורה דוקא וכנ"ל, שפיר יש לפרש להדיא שיועיל גם כדברי תורה, שעצם האמירה בכתבי קודש אם מתכוין לכך זוכה לשכר לימוד התורה, ודוד המלךהתפלל שתהא כנגעים והיינו בעיון נגעים ואהלות. ושפיר מתפלל לשמוע תחנותיו וזכות עסק התורה שבכתב שמקיים כשקורא תהלים, וכן הוא בספר הפרדס, ושפיר יש לבקש זכות לימוד התורה באמירת תהלים, ובכה"ג אף שאינו מכוין הלוא בתורה שבכתב יוצאיןאף שאינו מבין.
[21] שו"ת שיח יצחק סימן י ועיי' בפי' גאון היעב"ץ בתפלת מוסף דר"ח, ובוודאי מה"ט קרא תמה הח"ס ז"ל על שא"א בביהמ"ד בפרעשבורג תהלים ביום ר"ח
[22] עיי' בהקדמת סמיכת חכמים להכה"ג הר"ר נפתלי זי"ע דף ג' ע"ב מש"כ בזה. ועש"ך יו"ד סי' רמ"ו [סע' כ"ז] שהבע"ב באים לתחילת לימוד המס' וכן לסופה, ונחשב להם כאילו למדו כל המס', ויש להביא לזה מקור משבת דף ל' ע"ב בקשו לגנוז ס' קהלת, אבלמצאו תחילתו ד"ת וסופו ד"ת ונחשב עי"ז כולו ד"ת, עיי' בס' עיון יעקב מהג' שבות יעקב ז"ל.
[23] תפלה על חולים. אין ספק שגדול זכות לימוד התורה דאגוני מגנה ואצולי מצלה. אבל כבר אמרו שעת תורה לחוד ושעת תפלה לחוד, וכאשר צריכים להתפלל על חולה, יש להתפלל ממש, וכבר תקנו הקדמונים סדר אמירת מזמורי תהלים מיוחדים ותפלותלרפואת החולים. וזכורני בישיבת "פורת יוסף" בירושלים ת"ו, כאשר היה חולה, היו מתאספים כל הרבנים והתלמידים בביהכנ"ס הגדול של הישיבה וקוראים תהלים ברוב עם לרפואת החולה, וכך ראוי לנהוגשו"ת עשה לך רב חלק ה - שאלות ותשובות בקיצור סימןפא
[26] אמנם גם אי נימא שלא צריך בתהלים כוונה יתירה דהוי כתפלה וכמ"ש, אבל הנה גם בתפלה גופא מבאר ה"יד המלך" שכיון שמקור מצות תפלה הוא מדכתיב ועבדתם ודרשינן בספרי איזוהי עבודה שבלב זהו תפלה, יסוד המ"ע הוא עבודה שבלב דוקא, ואם איןלבבו עמו שאין כאן עבודה שבלב לא קיים המ"ע, ולפי"ז אין למתפלל או האומר תהלים וכדו' מ"ע קיומית דתפלה, אלא כשמכוון (ולהרבה מגדולי הפוסקים ס"ל שאם לא התפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח צריך לחזור ולהתפלל (עיין בה"ל ר"ס צ"ח),שטעמם שזהו דרך קיום המ"ע דעבודה ובלא"ה אי"ז עבודה ולא קיים המ"ע, ולפוסקים אלו אין לו אפי' מצוה קיומית אלא כשמתפלל לאט כעני ובדרך תחנונים), וראוי לומר תהלים בכוונה לזכות לקיים המ"ע דתפלה. ולע"ד נראה שהמתפלל תהלים בכוונה הראויהלתחינה ובקשה, וכדאי לכוון שרוצה לקיים בזה עבודה שבלב זו תפלה, ובפרט אם אומר יהי רצון המקובל לפני תהלים וכדאי להוסיף לאחר התיבות כאילו אמרם דוד המלך ע"ה בעצמו "ויהא נחשב לפניך כאילו קיימתי מצות עבודה שבלב זו תפלה כראוי", ואולילזה נתכוון דוד המלך שהתפלל שיהא אמירת תהלים כעוסק בנגעים ואהלות, שכפי שבהם צריך עיון ומחשבה, כך גם בתהלים כשאומר בכוונה וכראוי התפלל שיהא כעוסק בנגעים ואהלות. תשובות והנהגות כרך ה סימן לח