מקרא
ויקרא פרק כג
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר[1]:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם שתהיה היא הראשונה להקצר ואסור לקצור מהחדש קודם הבאת העומר[2] אֶל הַכֹּהֵן:
(יא) וְהֵנִיף כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם ואין כופים את הציבור בעל כרחם[3] מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יום טוב הראשון של פסח יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק:
(יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יצא כבש זה מכלל כל הכבשים שאין לך כבש בתורה שמנחתו אלא עשרון וזה שני עשרונים[4] סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:
(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי קמח העשוי מתבואה לחה שמייבשים בתנור וְכַרְמֶל קמח שעשוי מתבואה בעודה לחה[5] לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם קרבן העומר[6] חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם גם בחו"ל גם בזמן הזה[7]: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם כמו ולקחתם לכם, שתהא ספירה ולקיחה לכל אחד ואחד, שימנה בפיו ויזכיר כקבלת חז"ל (מנחות סה ע"ב)[8] מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יום טוב ראשון של פסח מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת כלומר תמנו את השבועות[9] תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת השבוע הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק כלומר מנחה מתבואה חדשה שגדלה קודם שבועות ונקרא חדשה מכיון שלא יובא בית ה' מנחה עד שיביאו זאת, כמו שפירשו רבותינו (מנחות פג:)[10]:
(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם ולא מחוצה לארץ תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים ראשונה לכל המנחות אף למנחת קנאות הבאה מן השעורים לא תקרב מן החדש קודם לשתי הלחם[11] לַיקֹוָק:
(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל כלומר בשביל הקרבת[12] ועם[13] הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם את הכבשים עַל עם[14] לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל סמוך ל - שְׁנֵי כְּבָשִׂים של שלמים כיצד הוא עושה מניח שתי הלחם בצד שני הכבשים ומניף קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן ולא לזרים לפי שהם קרבנות ציבור[15]:
(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לצורך העומר, ולא תלקט הלקט לצורכו, ובא לומר שלא תדחה מצות העומר הלאוין האלה וי"א לפי שמשבועות ואילך עיקר הקציר, והתחיל לדבר מהעומר שהוא תחילת הקציר, הזכיר כאן לקט ופאה[16] לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: ס
(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מניסן והוא חודש תשרי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן נצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח זִכְרוֹן תְּרוּעָה שנריע ביום הזה ויהיה לנו לזכרון לפני השם[17]מִקְרָא קֹדֶשׁ:
(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה המוספים האמורים בחומש במדבר בפרשת פנחס[18] לַיקֹוָק: ס
(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כז) אַךְ אף על פי שבשאר מקראי קדש ראוי לשמוח ולהתענג גם באכילה ושתיה כאמרו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו מכל מקום - בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא להתודות ולהתאונן גבר על חטאיו ואינו יום שמחה ותענוג אבל הוא יום ענוי[19] מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם באחד לחודש יום הדין אמנם בעשור לחודש יום כפורים שאחתום גזר דין שלכם לכפרה על כן -[20] וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה קרבנות כהן גדול וקרבנות צבור הבאים לכפרה וקרבנות מוסף שבפרשת פנחס[21] לַיקֹוָק:
(כח) וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ כמו בשבת לפי שהוא יום טוב ויום צום אבל בשאר יו"ט כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו אבל מלאכת אוכל נפש הותרה[22] בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם:
(כט) כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ:
(ל) וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(לא) כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם אף על פי שאין שם כפרת מזבח שהיא חובת היום כמו שקרה בגלות[23]:
(לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם: פ
נביא
שמואל ב פרק ג
(ו) וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל ר"ל שבשתי שנים הראשונים היתה המלכות מתיחסת לאיש בושת, אבל מעת החלה המלחמה ואיש בושת לא היה איש מלחמה מנעוריו ע"כ אבנר שר הצבא היה הלוחם והמולך והיה מתחזק בבית שאול הוא המנהיג את הבית והמלוכה:
(ז) וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה וַיֹּאמֶר איש בשת אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי:
(ח) וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי אִישׁ בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אפילו לא הייתי ממונה אלא על הכלבים שהייתי נקרא ראש כלב ואֲשֶׁר לִיהוּדָה לשבט יהודה שאתה שונא אם היה לי שום מנוי עליהם לא היה לך לבזותי כל כך הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ והלא חסד גדול עשיתי עד היותי עם בית אביך שהחזקתי בביתו להעמידו במלכותו וְלֹא הִמְצִיתִךָ מסרתיך בְּיַד דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם:
(ט) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לְדָוִד להמליכו על כל ישראל כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה לּוֹ לדוד, לסייעו על דבר המלוכה:
(י) לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל וּלְהָקִים אֶת כִּסֵּא דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע:
(יא) וְלֹא יָכֹל איש בשת עוֹד לְהָשִׁיב אֶת אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ: ס
(יב) וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תחתו תַּחְתָּיו ממקומו לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ לֵאמֹר נשבעים אנו במי שהארץ שלו, כי לה' הארץ, ודבר השבועה היתה אשר בלב ידבר לאמר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל:
(יג) וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי: ס
(יד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים:
(טו) וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ בעלה מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן לוש לָיִשׁ:
(טז) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ על מצוה ההולכת ממנו, שכל אותן השנים נעץ חרב בינו לבינה במטה, ולא נכשל בה עַד בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב:
(יז) וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם:
(יח) וְעַתָּה עֲשׂוּ כִּי יְקֹוָק אָמַר אֶל על דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם:
(יט) וַיְדַבֵּר גַּם אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל בֵּית בִּנְיָמִן שימלוך דוד:
(כ) וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מִשְׁתֶּה:
כתובים
תהלים פרק קכו
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְקֹוָק אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן מגלות בבל אז כולם יאמרו הָיִינוּ כְּחֹלְמִים שכל הצרות שעמ"י עבר הרי כל הצרות היו חלום: (ב) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: (ג) בנ"י באילו ישיבו ויאמרו ש- הִגְדִּיל יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ ובעבור בטחון הישועה ההיא אז הָיִינוּ שְׂמֵחִים מאז שהיינו עדיין בגולה: (ד) כשעדיין היו בגולה יאמרו שׁוּבָה יְקֹוָק אֶתשבותנו שְׁבִיתֵנוּ לציון ונהיה כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב כמו מים שניגרים במקום יבש ונגוב: (ה) הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה אלו שזרעו במקום היבש זרעו בדמעה כי לא חשבו שיגדל שם כלום אבל כשבאו אפיקי המים והכל צמח אזבְּרִנָּה יִקְצֹרוּ: (ו) הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע הוא בכה בזמן שמשך והוליך את הזרע לאדמה כי פחד שלא יגדל אבל הוא בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה לביתו נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו מחזיק את החבילות של התבואה שגדלו וההסבר לנו הוא שגם כשאנחנו בגלות אנו זורעים את מעשה המצוות בדמעות כי אנו חושבים שאולי ח"ו אבדה תקוותנו וסתם אנו עושים את כל המצוות אבל כאשר יבוא זמן הגאולה נקבל את הגמול בשמחה רבה:
תהלים פרק קכז
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה דוד המלך ראה ברוה"ק שכאשר שלמה בנו יבנה את ביהמ"ק הוא ישא את בת פרעה לאשה ועליו הוא אומר אִם יְקֹוָק לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ מה התועלת בבנין אם הקב"ה לא יהיה חפץ בבנינו אם מעשיו לא טובים ואם כן אִם יְקֹוָק לֹא יִשְׁמָר עִיר בעבור המעשים הללו שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר הרי לחנם ימהר וישמור את העיר כי האויב יבוא ויחריב את העיר: (ב) שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים סתם טרחתם לחנם אותם שקמו מוקדם לעשות את מלאכתם ומאחרים לשבת בעסק המלאכה ומתפרנסים בעצבון ובעמל קשה כדי לאכול לחם עצבים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא הרי ה' יתן את כל מחסורו של מי שמנדד שינו מעיניו ועוסק בעבודת הקב"ה וכמו שאין טעם לשמור על העיר אם הקב"ה לא שומר כך אין טעם לעמול קשה לפרנסה אם לא יעמול בתורת הקב"ה: (ג) הִנֵּה נַחֲלַת יְקֹוָק בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן והרי אם ינחיל לבניו חכמה אז הם נחלת הקב"ה והם השכר עבור המעשים הטובים ודוד אומר שיש לו נחלה טובה ע"י שלמה בנו: (ד) כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים כמו שכשהגיבור יורה חץ והורג באמצעותו כולם מבינים שלא החץ הורג אלא הגיבור כך גם הבנים של אדם כשהוא מלמד אותם ללכת בדרך הישרה בעודו צעיר כולם יודעים שזה מעשה האב להתפאר: (ה) אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם אשרי מי שיש לו הרבה בנים והם לֹא יֵבֹשׁוּ מתי שהם ידברו במקום מושב החכמים כי הם יהיו חכמים ויודעי דעת כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים עם אותם החולקים איתם את חכמת התורה שנראה כאילו הם אויבים בגלל המחלוקת בדברי תורה בַּשָּׁעַר:
תהלים פרק קכח
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא מלעבור על לא תעשה יְקֹוָק הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו לקיים את מצוות העשה: (ב) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל שהרי מי שנהנה מיגיע כפו נהנה משני עולמות כמובא במסכת ברכות אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ שתקבל את כל השכר שלך: (ג) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ היא אתה תהיה כאדם שמגדל גפן בירכתי הבית שכך זה קרוב אליו ויוכל להשקות ולטפל כל הזמן כך אשתך תלד בנים מרובים וטובים ואז בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים שעומדים ביופיים כל השנה סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ ולא סביב לשולחן אחרים: (ד) הִנֵּה כִי כֵן בברכות אלו יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְקֹוָק: (ה) יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק מִצִּיּוֹן כי משם זהו מקור ושפע הברכות וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ ותראה את טובת ירושלים לכשתבנה: (ו) וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל ותאריך ימים כ"כ עד שתראה נכדים ועד שתראה שלום על ישראל וזהו בקיבוץ גלויות:
משנת ההלכה
דיני ימי העומר
א. כאמור לעיל נהגו כל ישראל שלא להסתפר בימי הספירה ל"ג יום בין גדולים ובין קטנים ובענין תספורת הזקן נחלקו הפוסקים יש האוסרים מעיקר הדין כתספורת הראש ויש האוסרים מכח המנהג ומ"מ לכולם ודאי הדבר אסור.
ב. וכן בקהילות האשכנזים נהגו שאין נשים מסתפרות מלבד לצורך מיוחד כגון בשיער שיש בו כינים וכדומה ולצורך מצוה כגון לצניעות או ליל טבילה וכן בכדי שלא תתגנה על בעלה ודאי מותר
ג. מריטת שער הגבות או הריסים מותרת ושאר שרות הגוף דינם כנ"ל.
ד. אדם שאורך שפמו מפריע לו לאכול רשאי לקצרו ולגלחו. וכן אדם שנגרם לו צער רב על ידי שגדלים שערות זקנו מותר לו לגלח אך אם יכול ישתדל לעשות כן בערב שבת לכבוד שבת.
ה. אדם החייב להתגלח לצרכי פרנסתו רשאי לגלח אמנם יש לשאול שאלת חכם וישתדל לעשות כן בערב שבת כנ"ל.
ו. אין איסור בימי העומר לרחוץ בים או בבריכה.
זמן ספירת העומר
ז. המתפלל במנין קבוע בשעה מאוחרת לדוגמא מי שיש לו מנין קבוע באחת עשרה י"א שעליו לספור ספירת העומר מיד בצאת הכוכבים ללא תפילת ערבית וי"א שעליו לספור עם הציבור אחרי תפילת ערבית מאוחר יותר וכן נהגו.
ח. ומ"מ לכו"ע מכיון שנאמר בפ' אמור "וספרתם...תמימות תהיינה" וכתבו הראשונים שכדי שיהיה כל יום "תמים" יש לספור ספירת העומר מיד בתחילת הלילה ומכיון שהלכה בידינו "תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם" יש להקדים להתפלל תפילת ערבית בימי הספירה מוקדם ככל האפשר מיד אחרי צאת הכוכבים כדי לספור אח"כ ספירת העומר.
[1] עיין רמב"ן שכתב "בעבור שיחדש בכאן בכל אחד מן המועדים מצוה חדשה, מלבד השבתון והמקרא קודש, תתיחד בכל מועד פרשה בפני עצמה שיזהיר בה "דבר אל בני ישראל" ומפני שחג השבועות זמנו תלוי בעומר, אמר הכל בפרשה אחת ובעבור שיום הזכרון ויום הכפורים בחדש אחד ושניהם מענין אחד בדין העונות וכפרתם לשבים, לא אמר ביום הכפורים "דבר אל בני ישראל", כי יספיק לו בדבור הראשון, ועשה מהן שתי פרשיות, שהם ענינים שונים".
[2] רש"י רמב"ן
[3] אדרת אליהו
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[5] רש"י ויקרא ב יד
[6] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רש"י ספורנו
[8] רבינו בחיי
[9] חזקוני
[10] רמב"ן
[11] רש"י
[12] רש"י פי' ר' יוסף בכור שור
[13] חזקוני
[14] חזקוני
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] אבע"ז רמב"ן פי' ר' יוסף בכור שור
[17] רמב"ן
[18] רש"י
[19] ספורנו
[20] רמב"ן רבינו בחיי
[21] רשב"ם ספורנו
[22] חזקוני
[23] ספורנו
