מקרא
שמות פרק כט
(מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה באוהל מועד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי בהשראת השכינה ובדיבור עם משה מעל הכפורת מבין שני הכרובים[1]:
(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ שע"י העבודות יוקדש האהל וכליו שהוא מקום העבודה[2] וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי קיים לדורות לא שיהיה תלוי קדושתם במזבח, שקדושה שלהם אינו תלוי במזבח והמה קדושים לעצמם מהבורא יתברך[3]:
(מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לקבל עבודתם ברצון ולשמוע את תפלתם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים מנהיג ענינם בלי אמצעי, ומאותות השמים לא יחתו, להיותם נכבדים לפני יותר מן השמים שהנהגתם על ידי מניעיהם, ומזה יתחייב נצחיותם[4]:
(מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כדי[5] לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם כי ההוצאה היתה על מנת לשכני בתוכם כי לולא כן לא הוציאם כי ההוצאה היתה על מנת לשכני בתוכם כי לולא כן לא הוציאם[6]: פ
שמות פרק ל
(א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת ולא עולה ושלמים ומנחות ונסכים[7] עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ:
(ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו:
(ג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ להבדיל ממזבח הנחושת מזבח העולה שלא היה לו גג אלא ממלאים חללו אדמה בכל חנייתם וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב:
(ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו בחוד שבין מזרח לצפון. וכן בזוית השנית בחוד שבין מערב לדרום והבד היה על החוד ונתון בטבעת אחת[8] וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה:
(ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:
(ו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת כלומר אל מול הכפורת ולא משוך לצפון או לדרום[9] אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה:
(ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן אין המצוה הזו בכהן גדול בלבד, אלא היא אף בכהנים הדיוטים כדין הדלקת הנרות שבצדה (בפסוק הבא) שאמר ג"כ ובהעלות אהרן את הנרות, ואינה בכ"ג בלבד כמו שאמר למעלה (כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו[10] קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת נקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה והיה מטיבן בכל בקר ובקר[11] יַקְטִירֶנָּה:
(ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת השלהבת ב-[12] הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה ידוע כי ריח הקטורת נודף באחרית היום יותר מקטורת של בוקר, ועל זה אמר הכתוב (תהלים קמא, ב) תכון תפילתי קטורת לפניך וגו'[13]קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְקֹוָק לְדֹרֹתֵיכֶם:
(ט) לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטרת אשר יצוה אותם, וכן אם הוסיף בה סמים אחרים יעבור בלאו הזה[14] וכן הזהיר הכתוב שלא יקדימו להעלות על המזבח שום דבר לקטורת הסמים, לא קטורת יחיד ולא קטורת צבור שיביאוה נדבה וכל שכן אחרת[15] וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו:
(י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו במתן דמים על ארבע קרנותיו אַחַת בַּשָּׁנָה ביום הכפורים אין לומר שלא היו הדמים נתונים על קרנותיו רק פעם אחת בשנה שהרי כתיב בפר כהן משיח ונתן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים וכן בפר העלם דבר של צבור, אלא הכי קאמר מה שהכהן עושה על קרנתיו אחת בשנה דהיינו ביום הכפורים, אותו מעשה קרוי כפרה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו על גג המזבח בעצמו שבע הזיות לְדֹרֹתֵיכֶם אבל בכל שאר ימות השנה לא היו דמים נתונים עליו רק על קרנותיו[16] קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק שמקדש הנוגע בו עוד יותר ממזבח החיצון שאינו מקדש אלא הראוי לו משא"כ שלחן והמזבח הפנימי מקדש בין ראוי לו בין שאינו ראוי לו ככל כלי שרת[17]: פ
סליק פרשת תצוה
נביא
שמואל א פרק ג
(יא) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה ירעדו שְׁתֵּי אָזְנָיו מגודל החרדה והכונה היא על לקיחת הארון:
(יב) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אתחיל להקים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל
שימותו חפני ופנחס, ומכאן ואילך וְכַלֵּה אכלה גזירתי ואשלימה עליהם מדור אל דור, להמיתם אנשים בני שמנה עשרה שנה:
(יג) וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם
מקללים 'לי' היה לו לומר, אלא שדיבר הכתוב דרך כבוד כלפי מעלה בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם לא עצרם ולא מנעם:
(יד) וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה כי אין קטיגור נעשה סניגור, על כי חטאם היה בדבר הקרבנות, אולם בתשובה יכופר עון עַד עוֹלָם:
(טו) וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית יְקֹוָק כמנהגו וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה אֶל עֵלִי פחד לבשרו בשורה קשה:
(טז) וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:
(יז) וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף כאותה קללה עצמה, שלא יהיה לך בנים הגונים אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ:
(יח) וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ וַיֹּאמַר עלי יְקֹוָק הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה: פ
(יט) וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל בחכמה וביראת ה' וַיקֹוָק הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה אפילו דבריו שאמר בעצמו לא בנבואה, לא בטל אותם המקום להיות נופלים בארץ לבל יתקיימו:
(כ) וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיקֹוָק שלא היה נביא לצורך עצמו לבד כרוב בני הנביאים שחל עליהם הרוח להשכילם ולהודיעם אמיתות באלהות ובהנהגה, כי היה נביא שליח לכל ישראל עד שידעו כל ישראל מדן ועד באר שבע שהוא נאמן ביתו ושליח מאתו אמצעי בין ה' ובינם:
(כא) וַיֹּסֶף יְקֹוָק לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה גם לנביאים אחרים כִּי נִגְלָה יְקֹוָק אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר יְקֹוָק: פ
שמואל א פרק ד
(א) וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל צוה אותם לצאת בדבר ה' וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וצוה אותם לצאת להנגף לפני פלשתים לפי שהיו ענושים וחייבים את המשפט הזה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק:
(ב) וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים סדרו את אנשי החיל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתִּטֹּשׁ התפשטה הַמִּלְחָמָה וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ:
(ג) וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ יְקֹוָק הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ:
(ד) וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים הם נשאו את הארון חָפְנִי וּפִינְחָס וחטאו במה שהוציאו את הארון מקדש הקדשים בלא רשות גבוה ולא שאלו לא לשמואל ולא לאורים ותומים אם יעשו זאת:
כתובים
אסתר פרק ג
(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה זמן של חמש שנים שברא והקדים הקב"ה רפואה למכה על ידי מעשה בגתן ותרש גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ כמו שנאמר (משלי טז יח) לפני שבר גאון שאין גדולת הרשעים אלא כדי שיפלו וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ שהיה לכל שר כסא בארמון המלוכה והמן שי"א שזהו ממוכן נישא על פני כולם:
(ב) וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן שעשה את עצמו אלוה והיה הולך עם צורת צלם בבגדיו או על מצנפתו כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ שישתחוו לו ורצה בגדולתו מכיון שהיה עשיר ועשרת בניו שרים בממלכת אחשורוש וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה:
(ג) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ וכי גדול אתה מאיתנו ויען מרדכי ויאמר אליהם מזרע בנימין אני שלא השתחוה לאיש מעולם שהרי בזמן שפגש יעקב את עשיו והשתחוה לו עדיין לא נולד בנימין:
(ד) וַיְהִי באמרם כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם וַיַּגִּידוּ לְהָמָן לִרְאוֹת הֲיַעַמְדוּ דִּבְרֵי מָרְדֳּכַי שאמר שלעולם לא ישתחווה לו כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי והוא הוזהר על עבודת אלילים:
(ה) וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ בא ועמד על יד מרדכי ועשה כאילו שואל בשלום מרדכי, אמר לו מרדכי "אין שלום אמר ה' לרשעים וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה כעס גדול:
(ו) וַיִּבֶז מלשון בוז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹחַ יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ כִּי הִגִּידוּ לוֹ אֶת עַם מָרְדֳּכָי שהוא יהודי וא"כ כל אשר בשם יהודי יש להשמידו וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים לגזור עליהם גזירות שמד, שלא יעסקו בתורה, שלא ישמרו ימים טובים, שלא ימולו את בניהם, ולא יניחו תפילין אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַם מָרְדֳּכָי:
(ז) בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר בלשון פרסי ובלשון הקודש פירוש המילה הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מתי יהיה כוחו על פי המזל חזק כדי לנצח את היהודיםמִיּוֹם לְיוֹם לראות באיזה יום יצא התחיל מיום א' ועמד שר של יום א' ולא נתן וכן בכל ימי השבוע, וכאשר ראה שאין הגורל נופל בימים חזר לחדשים וּמֵחֹדֶשׁ בדק כל חודש ולא עלה בהם מכיון שכל חודש יש בו זכות לישראל[18] מלבד לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר שמזלו דגים הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר שבו מת משה רבינו ושמח אותו רשע אבל לא ידע שבאדר גם נולד משה רבינו: ס
(ח) וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בוא נכלה אותם ענה לו אחשורוש מםחד אני מאלוקיו שלא יעשה לי כמו שעשה לקודמי ענה לו הרשע - יֶשְׁנוֹ כמו יָשְנוּ כלומר ישנו מהמצוות אמר לו אחשורוש הרי יש בהם תלמידי חכמים אמר לו הרשע עַם אֶחָד הם עם עמי הארצות ואם תחשוש שבהריגתם יורגש חסרונם בממלכתך - מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים ולא יורגש הדבר בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם אינם אוכלים משלנו, אינם נושאים נשים משלנו, ואינם נותנים מבנותיהם לנו, ובכל הזמנות משתמטים ואומרים שבת היום פסח היום עונג יו"ט היום וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ לתת מס למלך ו- אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה סיבה לתועלת לְהַנִּיחָם:
(ט) היה המן הרשע מטרד על אחשורוש על דבר זה בכל שעה ושעה ומיעצו עצות רעות על ישראל, ואמר להםהמן, אלוה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו, והיכן כחו וגבורתו שכבר הזקין, כיון שאמר להם כן כענין הזה, מיד קבלו דבריו והסכימה דעתם לכלות את ישראל[19] אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וישלח אגרות לכל שרי המלך לאבד את היהודים וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי אוצרות הַמֶּלֶךְ:
(י) וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתְּנָהּ לְהָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר הַיְּהוּדִים שאחשורוש שנא את היהודים יותר מהמן רק היה ירא שמא יתנקם בו הקב"ה כמו קודמיו ולכן נתן להמן את טבעתו:
(יא) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ:
(יב) וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן וכך כתוב באגרות "עם בזוי יש בינינו דומים כמשוגעים חפצים ברעתינו ואומרים אבדו גויים מארצו לעשות נקמה בגוים וכפויי טובה הם... ואנו תעובים ביניהם ואינם מתחתנים בנו, ועוד דברים רבים שאין אנו יכולים לספר, והפלנו גורל להשמידם בי"ג לחדש אדר וכשיבא לידכם האגרות השמידו! השחיתו! ולא תשאירו מהם פליטה אֶל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שרי הצבא שעל כל מדינה ומדינה וְאֶל הַפַּחוֹת הפחה כלומר שר המדינה אֲשֶׁר עַל מְדִינָה וּמְדִינָה וְאֶל שָׂרֵי עַם וָעָם הוא השר הממונה על כל עם שבתוך המדינה מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְעַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ נִכְתָּב וְנֶחְתָּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ ובשעה שנחתמו אותן האגרות ונתנו ביד המן, ויבא שמח הוא וכל בני חבורתו, ופגעו במרדכי שהוא הולך לפניהם, וראה מרדכי שלשה תינוקות שהיו באים מבית הספר ורץ מרדכי אחריהם, וכשראה המן וכל חבורתו שהיה רץ מרדכי אחרי התינוקות הלכו אחרי מרדכי לדעת מה ישאל מרדכי מהם, כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך א"ל (משלי ג') אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא, פתח השני ואמר אני קריתי היום ובזה הפסוק עמדתי מבית הספר (ישעיה ח') עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל, פתח השלישי ואמר (שם מ"ו) ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, כיון ששמע מרדכי כך שחק והיה שמח שמחה גדולה, אמר לו המן מה היא זאת השמחה ששמחת לדברי התינוקות הללו, אמר על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו, מיד כעס המן הרשע ואמר אין אני שולח ידי תחלה אלא באלו התינוקות:
(יג) וְנִשְׁלוֹחַ ויהיו נשלחים סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לגזור גזירות שמד שלא יעסקו בתורה, שלא ישמרו שבתות וימים טובים, שלא יקיימו מצות מילה, ושלא יניחו תפילין, ובמיוחד על מצוות אלו גזר המן מכיון שהמצוות האלו הם עדות לישראל לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אפילו את גופותיהם לשרוף שלא ישאר שם ישראל בעולם אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז איגרת זו שלח רק לשרים ומושלים אבל להמון העם לא שלח אותה כי חשש שאם תודע ליהודים ישתדלו לבטלה ולכן להמון העם שלח פתשגן הכתב המוזכר בפסוק הבא:
(יד) פַּתְשֶׁגֶן העתק הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת היינו ציווי בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה גָּלוּי ולא בסתר לְכָל הָעַמִּים שיידעו רק שעליהם לִהְיוֹת עֲתִדִים מוכנים לַיּוֹם הַזֶּה ואז בבוא היום יראו להם השרים האיגרות ויידעו גם המון העם מה עליהם לעשות ליהודים:
(טו) הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים במהירות בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה הציווי להשמיד וכו' בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת מראה על אכזריותם שאפילו שגזרו על איבוד אומה שלימה ישבו לשתות לחגוגוְהָעִיר שׁוּשָׁן היהודים שבה נָבוֹכָה היה אחד מישראל יוצא לשוק ומבקש ליקח ליטרא בשר או אגודה של ירק היה הפרסי חונקו ואומר לו למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך: פ
משנת ההלכה
פרשת זכור
א. נאמר בפרשת כי תצא[20] "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים".. נצטווינו בזה לזכור בפה את מעשיו הרעים של עמלק ומריבתו עמנו שהקדים להרע לנו ולהתגרות בנו מיד בצאתנו ממצרים לפני שאר האומות, שהיו יראים מישראל, ובכך הוא העביר את היראה הגדולה מעם ישראל מלב שאר האומות, וצריך לעשות כך כדי לעורר את האיבה אליו תמיד[21], ולשמור את הזעם והעברה אליו לנצח[22].
ב. תיקנו לנו חז"ל לקיים מצוה זו בקריאת פרשת זכור בשבת שקודם פורים[23], (השנה שבת זו, פרשת צו). וי"א שהיא חובה מן התורה[24].
ג. י"א שלדעת הסוברים שחייבים מן התורה בקריאת פרשת זכור בשבת שקודם פורים, חייבים מן התורה לקוראה דוקא בספר תורה ועם עשרה שומעים[25]. ויש חולקים וסוברים שרק עיקר מצות קריאת פרשת זכור הוא מן התורה, אבל קריאתה בעשרה ובספר תורה אינה אלא מדרבנן[26]. וכתבו הפוסקים לנהוג כדעה הראשונה.
ד. ולכן גם מי שאינו יכול לשמוע קריאת התורה בשאר שבתות השנה, חייב בשבת זו לבוא לבית הכנסת כדי לקיים המצוה מן התורה.
ה. מן הראוי שישמע כל אחד קריאה זו מבעל קורא הקורא כפי ההברה שנהגו בה אבותיו, ובמיוחד צריכים להקפיד בכך המתפללים בהברה אשכנזית או תימנית. והאשכנזים יהדרו לכתחילה לשמוע קריאה זו מספר תורה הכתוב בכתב בית יוסף.
ו. לדעת החינוך[27] נשים אינן חייבות במצות זכירת עמלק[28]. וכתבו האחרונים[29] שהרמב"ם והרמב"ן סוברים שנשים חייבות במצוה זו.
ז. כתבו האחרונים להלכה למעשה שהנשים אינן חייבות לשמוע את הקריאה בתורה בציבור, ויוצאות ידי חובתן בסיפור מעשה עמלק בלבד[30]. אמנם מנהג הרבה קהילות היום שנשים באות לשמוע קריאת זכור וצריך שקריאה זו תהיה בנוכחות עשרה גברים.
ח. מי שנאנס ולא שמע פרשת זכור בשבת זו לדעת המג"א[31] כששומע בפורים פרשת ויבוא עמלק בקריאת התורה יוצא ידי חובת זכירה זו מן התורה[32]. והמשנה ברורה[33] חולק וסובר שאינו יוצא ידי חובתו בקריאה זו[34].
ט. י"א[35] שאם קראו בשבת שקודם פורים את פרשת זכור בספר תורה, ואח"כ נמצאת טעות בספר תורה באופן שספר התורה פסול מוציאים אחר לקרות בו.
י. י"א[36] שחכמים תיקנו לקרות את המגילה בפורים משום זכירת מחיית עמלק[37].
יא. י"א[38] שקריאת פרשת זכור היא המצוה על כל יחיד ויחיד ולכן אם אין לו ספר תורה מחוייב הוא לקרות את פרשת זכור בשבת שלפני פורים מתוך החומש[39].
יב. הגר"א היה מהדר לעלות לספר תורה לפרשת זכור ולקרותה בעצמו[40].
יג. כתב הרמב"ן[41] שטעם חיוב זכירה זו, הוא כדי שנדע שהקב"ה לא ימחה לעתיד לבא את שמו של עמלק בחנם, אלא רק מחמלתו עלינו לנקום את החמס שעשה לנו שלא היה ירא ממנו יתעלה. והסמ"ק[42] כתב שטעם החיוב הוא שתהיה לנו יראת שמים[43].
יד. אין מברכים על מצות זכירת עמלק, מפני שאין מברכים על השחתה, אפילו על השחתת רשעי אומות העולם[44].
טו. זכירת עמלק נאמרת בכל לשון[45].
טז. לדעת החרדים[46] הרמב"ם והסמ"ג סוברים שצריך להזכיר בכל יום את מה שעשה לנו עמלק[47] כתב שמצוה גדולה לומר בכל יום את פרשת זכור[48], ואחר כך יאמר על עמלק "ימח שמו וזכרו ונמח זכורו מלהזכירו"[49].
יז. כתב המג"א[50] בשם ספר הכוונות וכתבי האר"י שכשיאמר בברכת אהבת עולם תיבות "לשמך הגדול" יזכור את מעשה עמלק[51] שהרי אין השם שלם עד שימחה עמלק[52].
יח. יש שנהגו שכשהשליח צבור אומר קדיש יאמר הצבור "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר"[53], ואחר כך יענו אמן יהא שמיה רבא וכו'[54].
יט. הרמב"ן[55] והחינוך[56] חולקים וסוברים שאין חובה מן התורה לקרוא את פרשת עמלק בצבור בזמן קבוע -בשנה בשבת שקודם פורים[57], וכתב החינוך שיוצאים ידי חובת המצוה זו בקריאת התורה בפרשת כי תצא פעם אחת בשנה או בשתי שנים או שלש[58], ולדעתו קבעו חכמים לקרות פרשת זכור בשבת שלפני פורים כדי לקיים את המצוה סמוך וקודם לנס המן הרשע שהיה מזרעו של עמלק.
כ. מי שעבר על חיוב זה ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל ביטל לכולי עלמא את העשה הזה[59] וגם עבר על הלאו של לא תשכח[60].
כא. בכל עת ועת צריך שיאמר בפיו שהוא שונא את עמלק[61] כדי לעורר את נפשו ע"י אמירתו ושלא תחלש השנאה אל עמלק מחמת אורך הזמן ושלא תשכח המצוה שצריך להלחם בעמלק[62].
[1] רש"י
[2] מלבי"ם ועיין בהעמק דבר "וקדשתי את אהל מועד. בעשרה נסים שהיו קבועים כדאיתא ביומא ספ"א. ובמה שיצא עונש לכל הבא לגשת יותר מהראוי לו כמבואר בס' במדבר. וזהו בחינה על עוצם הקדושה שבו. ואת המזבח. במה שהיה שורף את האימורין במהירות נפלאה כדאיתא ביומא רפ"ד והיה אש של מערכה מתגבר. ובזבחים דף נ"ט לענין אלף עולות יעלה שלמה יע"ש בפירש"י. ואת אהרן ואת בניו אקדש. הבטיח שיסייע אותם מן שמים לקדשם וכענין דאיתא שלהי פ"ג דיומא המקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה והיתה קדושת אהרן ובניו הרבה למעלה מכה"ג וכהנים הדיוטים שבכל דור.
[3] משך חכמה
[4] ספורנו
[5] רשב"ם
[6] אבע"ז. רבינו בחיי. חזקוני
[7] רשב"ם
[8] העמק דבר
[9] רש"י
[10] רמב"ן
[11] רש"י
[12] רש"י
[13] רבינו בחיי
[14] רמב"ן
[15] רש"י. רבינו בחיי
[16] חזקוני
[17] העמק דבר
[18] וכך נכתב במדרש אסתר רבה (וילנא) פרשה ז התחיל בחדש ניסן ועלה בו זכות פסח, באייר זכות פסח קטן וזכות המן שניתן להם לישראל בחמשה עשר בו, בסיון זכות התורה, בתמוז זכות הארץ ועוד למה לא עלה הגורל בתמוז ואב שאמרו לפני הקב"ה רבש"ע דיינו פורענות שאירעו בנו לבניך בתמוז חמשה ובאב חמשה, עלה אלול זכות השלמת החומה של ירושלים שבו נשלמה הה"ד (נחמיה ו') ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול וגם זכות מעשר בהמה, כההיא דתנינן תמן באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, עלה בתשרי זכות שופר וכפור ורגלים, עלה במרחשון זכות שרה אמנו שבו מתה, כסלו זכות חנוכה, עלה טבת זכות עזרא הה"ד (עזרא י') ויעשו כן בני הגולה ויבדלו עזרא הכהן וגו' ויכלו בכל אנשים ההושיבו נשים נכריות וגו', עלה שבט זכות אנשי כנסת הגדולה, בעשרים ושלשה בו נתקבצו בו כל ישראל על פילגש בגבעה ועל צלם מיכה, עלה ראש חדש אדר ולא מצא בו שום זכות התחיל הרשע לשמוח, חזר ובדק במזלות טלה זכות פסח הה"ד (שמות י"ב) איש שה לבית אבות שה לבית, שור נמצא זכות יוסף שנקרא שור הה"ד (דברים לג) בכור שורו הדר לו, וזכות קרבן שנאמר (ויקרא כב) שור או כשב או עז כי יולד, תאומים נמצא בו זכות פרץ וזרח שנקראו תאומים הה"ד (בראשית לח) והנה תאומים בבטנה, אריה זכות דניאל שהיה משבט יהודה הנקרא אריה, שנאמר (שם /בראשית/ מט) גור אריה יהודה, בתולה זכות חנניה מישאל ועזריה שהן דומין כבתולה שלא ידעה איש זולתי בעלה כך הם לא שינו אלהיהם ודתותיהם והחזיקו ביהודתן, מאזנים זה איוב, שנאמר (איוב ו') לו שקול ישקל כעסי, עקרב זה יחזקאל, שנאמר (יחזקאל ב') ואל עקרבים אתה יושב, קשת זה יוסף שנאמר בו (בראשית מט) ותשב באיתן קשתו, גדי זה יעקב שנא' (שם /בראשית/ כ"ז) ואת עורות גדיי העזים, דלי זה משה, שנאמר בו (שמות ב') וגם דלה דלה לנו, בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא נמצא לו זכות ושמח מיד ואמר אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן, והוא לא ידע שבאחד באדר מת משה ובאחד באדר נולד משה, ואמר כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן, אמר לו הקב"ה רשע דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין
[19] וז"ל המדרש היה המן הרשע מטרד על אחשורוש על דבר זה בכל שעה ושעה ומיעצו עצות רעות על ישראל, אמר לו אחשורוש הואיל וכך נמלך בחכמים ובחרטומים מיד שלח וקבץ את כל חכמי אומות העולם באו כולן לפניו אמר להם אחשורוש רצונכם שנאבד אומה זו מן העולם, אמרו לו כולן בבת אחת מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן, ורוצה להשליך בדבר זה שאם אתה מאבד ישראל מן העולם, אין העולם מתקיים אלא בשביל התורה שניתנה להם לישראל, ולא עוד אלא שנקראו בנים, ואדם שרוצה לשלוח יד בקרוביו ובבניו של הקב"ה איך ימלט, לפי שהוא שליט בעליונים ותחתונים ונפש כל חי בידו להגביה ולהשפיל, להמית ולהחיות, לך התבונן במלכים הראשונים שעברו על שפשטו ידיהם בישראל מה עלתה בהם כמו פרעה וסנחריב, מיד אמר להם המן, אלוה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום, שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו, ושרף את היכלו, והגלה את ישראל ופזרן בין האומות, והיכן כחו וגבורתו שכבר הזקין, שנא' (תהלים צד) ויאמרו לא יראה יה ולא יבין אלהי יעקב, כיון שאמר להם כן כענין הזה, מיד קבלו דבריו והסכימה דעתם לכלות את ישראל
[21] וכ"כ נצטוינו לא לשכוח את איבתו ושנאתו של עמלק לבני ישראל. לדעת הרמב"ן המצוה היא שנספר לבנינו ולדורותינו כך וכך עשה לנו עמלק הרשע, ונאמר להם שמשום כך נצטוינו למחות את שמו. והסמ"ק כתב שהחיוב הוא שלא לשכוח שהקב"ה הציל אותנו מיד עמלק. והחרדים כתב שהחיוב הוא שנזכור שבשביל שרפו ידיהם של ישראל מן המצוות בא עמלק
[22] שם, וכמשמעות לשון סהמ"צ לרמב"ם עשה קפט ונעורר הנפשות כו', וצ"ע שבסמ"ג משמע ש"איבתו" ר"ל איבת עמלק לנו [וכמשמעות לשון הסמ"ג "ועברתו כו'"], ולדעתו לעורר ר"ל לעורר הזכרון.
[23] סדר רב עמרם השלם ח"ב, מחזור ויטרי, ראב"ן מגילה יח ע"א, ריטב"א שם יז ע"ב, סמ"ק סי' קמז. ועי' רמב"ן עה"ת סוף פרשת תצא.
[24] תוס' ותוס' ר"י החסיד ותוס' הרא"ש ורשב"א ברכות יג ע"א ותוס' מגילה יז ע"ב, תה"ד סי' נח בשם תוס' שנץ, רא"ש ברכות פ"ז סי' כ. ועי' מגן האלף לסידור רב עמרם השלם דף רעג ור"י פרלא לרס"ג מ"ע נט. וכתב המהר"ם שיק לתרי"ג מצות (תרה) שהטעם לכך שעיקר המצוה היא הקריאה בצבור, הוא מפני שנתחייבנו במצוה זו לזכור את עמלק כדי שנמחה את שמו ונלחם בו, ומצוה זו של מחיה ומלחמה הם מן המצוות המוטלות על הציבור ולא על היחידים, ולכן נצטווינו לקרוא את הפרשה הזו בציבור, [וכ"כ הקרן אורה ברכות ה ע"א]. והמלאכת שלמה (מגילה פ"ג מ"ד בשם ספר חן טוב) כתבו שמצוה הזכירה נאמרה אפילו בזמן הזה שאיננו יכולים לעשות עם עמלק כל רעה, וכמו כן לא תיבטל המצוה אף לאחר ביאת משיח צדקנו ולאחר שיימחה עמלק מן העולם, כי כוונת המצוה היא לזכור את הגורם לביאת עמלק, הוא העון, כמו שהיה ברפידים, ושנשוב לה' על ידי זכירה זו. [ועי' בפרקי דרבי אליעזר פמ"ד והובא בילקוט סו"פ תצא משל למלך שהיה לו פרדס כו'].
[25] האשכול ע"פ מגילה יח ע"א אתיא זכירה זכירה כו' מה להלן בספר כו', תה"ד שם בדעת הרא"ש ברכות פ"ז, שו"ע או"ח קמו ב ותרפה ז, ועי"ש במג"א, ועי' מ"ב תרפה ס"ק יד ושער הציון שם ס"ק ה ופעולת שכיר למעשה רב סי' קלג. ועי' צפנת פענח מגילה פ"א ה"א שר"ל מה שאמרו במגילה טז ע"ב יאמר בפה מה שכתוב בספר היינו פרשת זכור.
[26] שו"ת תורת חסד או"ח סי' לז ושו"ת בנין שלמה או"ח סי' ז בד' הרא"ש שלא כתה"ד, וכ"כ בס' ציץ הקודש סי' נא, ועי"ש מש"כ לדחות הראיה ממגילה יח ע"א. וכ"כ בפנ"י מגילה שם שאין ראיה משם. ובקרן אורה (ברכות פ"א) הוכיח שהמצוה מן התורה היא על כל יחיד ולא על הצבור, שהרי לולי הלימוד המיוחד שזכור בפה היינו אומרים שהמצוה היא בהרהור בלב [עי' לעיל מה שהבאנו בשם התו"כ בחקותי ועוד], והרי בצבור לא שייך הרהור בלב.
[28] כי רק הגברים שעליהם לעשות המלחמה ונקמת האויב חייבים במצוה זו ולא על הנשים שלא עושות מלחמה ונקמת האויב, וכתבו המנחת חינוך שם ושו"ת תורת חסד סי' לז שלדעת החינוך נשים פטורות גם מהלאו של לא תשכח , ועי"ש שהם קצת מסתפקים בדבר.
[29] תורת חסד סי' לז, והמנחת חינוך שם, שו"ת בנין ציון החדשות סי' ח ועי"ש שכן הנהיג ר"נ אדלר בבני ביתו, נר מצוה לאוין שאין בהם מלקות סי' יא בדעת הרמב"ם.
[30] תו"ח שם, וכ"כ בספר כף החיים תרפד ס"ק ל בשם לימודי ה', ועי"ש בתורת חסד שהמנהג לא להצריך נשים לשמוע קריאה זו.
[32] שהרי הוא זוכר מעשה עמלק, שהרי לא כתוב בתורה שיקראו בשבת הסמוכה לפורים דוקא, אלא שחכמים תיקנו בשבת זו הואיל ורבים מצויים בבית הכנסת וסמוך לפורים, כדי לסמוך מעשה עמלק למעשה המן, ואם כן כששומע בפורים יוצא בזה עי"ש במג"א שהביא שכ"כ בשו"ת הרא"ם סי' ב, ע"פ מגילה יח ע"א, ועי"ש במחצית השקל בביאור הראיה מהגמרא.
[34] כיון שהמצוה היא לזכור דוקא את האמור בפרשת זכור: "אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו'", שצריך לזכור שכך עשה לנו עמלק ולכך נצטוינו למחות את שמו, ודבר זה לא נזכר בפרשת ויבוא עמלק. וכ"כ בפעולת שכיר למעשה רב שם.
[37] עי"ש ברמב"ן שם שכתב שלשיטת הראשונים הסוברים שמצות זכירה בפה היא קריאת פרשת עמלק בצבור, יש סמך למקרא מגילה בפורים מן התורה, ופירשו המרחשת כנ"ל. ועי"ש במרחשת שהביא את הגמרא מגילה ז ע"א "כתב זאת בספר מש"כ במגילה", ועי"ש שחידש שיש שני דינים במקרא מגילה מצות זכירה ופרסום הנס. ועי' שו"ת אבני נזר או"ח סו"ס תקיז.
[39] ודלא כשאר קריאת התורה בצבור, החיוב מעיקרו הוא על הצבור, ואם אין לו ספר תורה או צבור אין היחיד חייב כלל –שם.
[40] שקריאת פרשת זכור היא המצוה על כל יחיד ויחיד ומצוה בו יותר מבשלוחו, –כך פירש שו"ת בנין שלמה סי' נד.
[43] כתב כן לשטתו שהלאו של לא תשכח הוא חיוב שלא נשכח שהקב"ה הצילנו מידו ובעבור זה תהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא. והמהר"ם שיק לתרי"ג מצות תרה כתב שנתחייבנו במצוה זו כדי לזכור את עמלק ושנמחה את שמו ונלחם בו. וכעי"ז כתב המלאכת שלמה (מגילה פ"ג מ"ד בשם ספר חן טוב) שכוונת המצוה היא לזכור את הגורם לביאת עמלק, שהוא העון, כמו שהיה ברפידים, ושנשוב לה' על ידי זכירה זו.
[44] כף החיים סי' תרפה ס"ק כט בשם יפה ללב, ע"פ מגילה י ע"ב מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. ומטעם זה אין מברכים על מיתות בי"ד ועל מלקות והשקאות סוטה.
[47] וכתב שמשמע שמן התורה צריך להזכירו בכל יום, וכ"כ כתב החרדים (שם מצות לא תעשה פ"א סי' יד בד' הרמב"ם והסמ"ג) הלאו של לא תשכח הוא ממצוות לא תעשה התלויות בלב שאפשר לשמרן בכל יום. והשל"ה תושב"כ סו"פ תצא.
[48] כדי לקיים מצוה זו. ועי' ארצות החיים סי' א ס"ד שכתב שיש לזה קצת סמך מה שנאמר בירושלמי ברכות פ"א ה"ה שבדין היה שיהו קורין את פרשת בלק ובלעם בכל יום מפני שכתובה בתנו"כ, וא"כ הוא הדין פ' עמלק שכתובה בתנו"כ כמ"ש במגילה ז ע"א.
[49] ובזה יקיים את האיסור "לא תשכח". הלשון ימח שמו כו' הוא מפיוט אץ קוצץ לר"א הקליר, וצ"ע האם סובר שכדי לקיים את מצות לא תשכח צריך להוסיף זה ולא די בפרשת זכור בלבד.
[52] ועיין סידור הריעב"ץ שבזה יקיים את הזכירה בלב. ועיין בשד"ח כללים מ"ע ז כלל יג שדן אם זו הזכרה בפה או בהרהור, שהרי בפה אינו אלא רמז.
[58] שיש מקומות שקוראים את ספר התורה בשנה אחת, ויש מקומות בשנתים או בשלש. וביאר החינוך שם שאין למצות זכירה זו זמן קבוע בשנה או ביום, כמו שנצטוינו בזכירת יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, וטעם הדבר כי יציאת מצרים היא עיקר בדת, מה שאין כן זכירת מעשה עמלק שאינה אלא שלא תשכח שנאתו מלבבנו.
[59] החינוך תרג ותרה וראה לעיל שיש סוברים שצריך מן התורה להזכיר מה שעשה עמלק לפחות פעם בשנה, ולדעתם נראה שמי שלא הזכירו פעם בשנה עבר על מצוה זו וביטל עשה.
[60] החינוך תרג ותרה, ודייק המנחת חינוך שלדעת החינוך מן התורה די בקיום מצוה הזו פעם אחת בחיים, ומן התורה די בזכירה בפיו שלא בעשרה ובספר תורה, שצריך אותם רק מדרבנן.
[61] כך הגירסא בסהמ"צ הוצ' ר"ח הלר, ע"פ דפוס ראשון וסהמ"צ בלשון ערבית. בדפוסים מאוחרים: לשנוא אותו בכל עת.
[62] סהמ"צ לרמב"ם שם ע"פ תו"כ בחקותי לעיל. וכמו שמצינו לגבי שמואל שעשה כך בהתחילו לעשות את המצוה הזאת, שבתחילה הוא זכר את מעשהו הרע של עמלק, ואחר כך ציוה להרגו, כמו שנאמר "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, עתה לך והכיתה את עמלק" (שמואל א טו ב – ג). סהמ"צ שם. ועי' פי' ר' ישעיה לשמואל שם שפי' אשר שם לו מארב, ועי' יונתן שם, ונראה שמכאן מקור הרמב"ם בהל' מלכים שם שכ' "ואריבתו".
