מקרא
דברים פרק לג
(א) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים להודיע שבנבואה בירך אותם וברכתו מתקיימת[1] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ ביום מותו, כי כן דרך הצדיקים לסדר ברכתם ביום מיתתם[2]:
(ב) וַיֹּאמַר יְקֹוָק מִסִּינַי בָּא משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד, וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד, וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן, ומשם שלח מרגלים, ונתנדה העם ולא היה הדבור עם משה עד שבאו לשעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים והנה אז בבואם בשעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן והשם הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא[3] וְאָתָה וכשבא לתת תורה לישראל מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ הביא עמו מקצת רבבות מלאכי קדש ולא כולם ולא רובם ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו[4] מִימִינוֹ לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו אשדת אֵשׁ מתוך האש נתן לנו התורה[5] דָּת לָמוֹ אמרו בשם הגר"א ז"ל דבתיבות דת למו מבואר תלמוד. משום שדרך התלמוד הוא כמו כח האש אשר ניצוץ מהאבוקה עושה אבוקה גדולה אחרת. וכן ניצוץ מזה האבוקה עושה עוד אבוקה ע"י צירוף דברים המרחיבים כח הניצוץ. כך הוא דרך התלמוד. שמתחלה בבוא הלכה נחקר ע"י עיונה ש"ת נעשה דת. ואח"כ מזו ההלכה שכבר נגמר. חוקים דין שני ע"י חקירות התלמוד. ומהדין השני מוסיפים לקח לבוא עוד לברר הלכה אחרת. נמצא תחלה אש ואח"כ דת. ואמר בלשון למו שהקב"ה מסייע לעמל האדם להוציא דבר לאורה[6]:
(ג) אַף חֹבֵב עַמִּים חיבב אותם מכל העמים שקראם סגולה שנאמר (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה[7] כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ כל המקודשים שבישראל והם בני לוי שמסרו את עצמם למיתה בידך וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ הם הולכים ונמשכים אל מקום הארון ששם הדום רגליך יִשָּׂא כל אחד ואחד מִדַּבְּרֹתֶיךָ לישראל ועל שם שהיו מורי התורה וכענין שכתוב בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב[8]:
מגילת קהלת
פרק ו
(ז) כל עמל האדם לפיהו כל עמל האדם הוא בשביל להביא אוכל לפיו וגם הנפש לא תמלא וכי אינו ראוי שימלא נפשו מעמלו, ויהנה בזה בעצמו?! : (ח) כי מה יותר לחכם מן הכסילאיזה יתרון יש לחכם על הכסיל, אם גם החכם משאיר עמלו לאחרים מה לעני יודע להלך נגד החיים ומה חסרון יש לסכל כיון שגם הוא יודע לשמור עצמו בחיים ומתהלך יחד עם האנשים החיים: (ט) טוב מראה עינים מהלך נפש יש אנשים שטוב להם לראות בעיניהם את ממונם מאשר להנות בזה את נפשם גם זה הבל ורעות רוח ודבר זה הוא שטות והבל, שודאי עדיף ההנאה מהממון: (י) מה שהיה כבר נקרא שמו מה שהיה כבר מפורסם כפי שהוא ונודע אשר הוא אדם וידוע שהאדם אינו אלא אדם ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו ואינו יכול לדון עם האלהים שתקיף ממנו, ואלהים קבע שיש שנהנים מממונם ויש שאינם נהנים: (יא) כי יש דברים הרבה מרבים הבל יש הרבה דברים בעולם שאדם יגע בהן ואינם אלא מרבים לו הבל מה יתר לאדםואין יתרון לאדם העוסק בהם: (יב) כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל כי מעטים היודעים מה טוב לאדם לעשות עם ממונו בחייו, והיודע יעשם בחייו המועטים שעוברים כצל וזה ליהנות בעצמו מעמלו אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש שהרי מי יגיד לאדם מי יקח את ממונו אחר שימות:
קהלת פרק ז'
המעשים הטובים עדיפים מהנאות העולם
(א) טוב שם משמן טוב טוב הזכרון הטוב שיש לאדם מהמעשים הטובים שעשה, יותר משמן טוב שמבשם את האדם ויום המות מיום הולדו וטוב יום המות של האדם יותר מיום שהוא נולד, אף שביום המות כבר אינו יכול ליהנות, כיון שביום מות כבר ידוע מה עשה האדם אם טוב ואם רע, וביום הלידה עדיין לא ידוע: (ב) טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה עדיף ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה, אפילו שבבית המשתה נהנים יותר באשר הוא סוף כל האדם בגלל שמוות זה סוף כל אדם והחי יתן אל לבו ולכן ראוי לחיים ללכת לשם, כדי שיתנו אל לבם שעתידים הם למות: (ג) טוב כעס משחק טוב כעס שאדם כועס עליך ומוכיח אותך, משחוק שהוא שוחק איתך כי ברע פנים ייטב לב כי ע"י הכעס והפנים הרעות שהוא מראה לך, בסופו של דבר זה יביא אותך לעשות דברים ראויים ואז יהיה לבך טוב ושמח: (ד) לב חכמים בבית אבל מחשבת החכמים בבית אבל, כיון שהם נותנים על דעתם את סוף האדם וכדלעיל ולב כסילים בבית שמחה:
משנת ההלכה
צום גדליה
ג' בתשרי מוצאי ראש השנה הוא יום תענית הנקרא צום גדליה, והוא הנקרא בנביאים (זכריה ח) צום הַשְּׁבִיעִי על שם החֹדש, תשרי, שהוא שביעי לחדשים. והשנה שחל ג' תשרי בשבת הצום נדחה ליום א ד' תשרי.
כשהחריב נבוכדנאצר מלך בבל את בית המקדש והגלה את העם לבבל, השאיר בארץ דלת העם והפקיד עליהם את גדליהו בן אחיקם. והיהודים אשר ישבו במואב, בעמון ובאדום ובשאר הארצות, כשמעם כי נתן מלך בבל שארית ליהודה וכי הפקיד עליהם את גדליהו - וישובו אל ארץ יהודה ויעבדו את הכרמים אשר נתן להם מלך בבל, ותהי להם הרוָחה אולם מלך בני עמון, שעינוֹ היתה צרה בשארית יהודה, שלח את ישמעאל בן נתניה להכות נפש את גדליהו, ובחֹדש השביעי בא ישמעאל אל גדליהו למצפה. ואף כי הוגד לגדליהו שישמעאל זומם לרצחו, לא האמין לדבר, שלא רצה לקבל לשון הרע, וקבל את ישמעאל בכבוד. וישמעאל הרג את גדליהו ואת רוב היהודים אשר היו אתו שם, ואת הכשדים אשר השאיר אתו מלך בבל. היהודים הנשארים בארץ חששו מנקמת מלך בבל וברחו למצרים. וכך נתפזרה שארית הפליטה והארץ נשארה שממה.
לזכר צרות אלו קבעו את 'צום השביעי', ביום הריגת גדליהו בחֹדש השביעי, שכשנהרג גדליה כבתה גחלת ישראל האחרונה ששרדה אחר החרבן הראשון, ושארית יהודה גלתה מארץ ישראל, ונהרגו אלפים רבים מישראל ועל אותו הצום אמרו רבותינו: 'ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשרפת בית אלקינו'. שכשם שקבעו צום על חרבן בית המקדש, כך קבעו צום על מות גדליה.
דיני הצום
