פרשת נשא יום ו'

מקרא

במדבר פרק ז

 (נד) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָה צוּר:

(נה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

(נו) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:

(נז) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:

(נח) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:

(נט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: פ

(ס) בַּיּוֹם הַתְּשִׁיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי בִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי:

(סא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

(סב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:

(סג) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:

(סד) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:

(סה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: פ

(סו) בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:

(סז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

(סח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:

(סט) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:

(ע) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:

(עא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: פ

(עב) בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן:

(עג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

(עד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:

(עה) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:

(עו) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:

(עז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן: פ

(עח) בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן:

(עט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

(פ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:

(פא) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:

(פב) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:

(פג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֲחִירַע בֶּן עֵינָן: פ

(פד) זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ התחילו אז לחנכו[1] מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה:

(פה) שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה הַקְּעָרָה הָאַחַת כֶּסֶף וְשִׁבְעִים הַמִּזְרָק הָאֶחָד כֹּל כֶּסֶף הַכֵּלִים אַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:

(פו) כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מְלֵאֹת קְטֹרֶת עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה הַכַּף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כָּל זְהַב הַכַּפּוֹת משקלם עֶשְׂרִים וּמֵאָה שקלי הקודש:

(פז) כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת:

(פח) וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ לסוף שנים עשר יום שכבר נתחנך עלה החשבון כך וכך[2]:

(פט) וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל  הוא הקול שנדבר עמו בסיני וכשמגיע לפתח היה נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל[3] וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי[4] מִדַּבֵּר אֵלָיו הוא לבדו היה שומע הקול ולא ישמענו מי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת גם זה נכון כי השם הוסיף בהרגשת אזניו כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע וכן ויגל ה' את עיני בלעם מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו כך היה הדיבור אל ממשה תמיד[5]: פ 

נביא

עובדיה פרק א

ו. אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו - איך חיפש האוייב בבתי אדום לקחת הכל, נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו - וכיצד דרשו וחיפשו בכל מקומות שצפן והחביא את אוצרותיו.

ז. עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ, כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ - כשיצא למלחמה עם האוייב, ליוו אותו העמים שהיו בברית עימו, ובגבול, עזבו אותו להלחם לבדו, הִשִּׁיאוּךָ - האנשים שהיו עימו בברית, פיתו אותו ללכת להלחם, יָכְלוּ לְךָ, אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ - והצליחו אנשי שלומו, ( האנשים שהיו עימו בשלום ) לפתות אותו לצאת להלחם, לַחְמְךָ - העמים שהיו אוכלי לחם מאדום, יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ - ישימו מכה תחתיך, אֵין תְּבוּנָה בּוֹ - ואין באדום תבונה להשמר מהם.

ח. הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' - ביום בא הפורענות על אדום, וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם, וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו - תאבד החכמה והתבונה מאדום, כיצד להשמר במלחמתם באוייב.

ט. וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן - יִשָבְרוּ גיבוריךָ, אדום, ( תימן , שאדום יושב בדרום א"י ) לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל - כך, שיכרתו כל אנשי הר שעיר, מההריגה, שיהרוג בהם האוייב.

י. מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב, תְּכַסְּךָ בוּשָׁה - מהחמס  ( גזל ) שחמסת את אחיך יעקב ( בנ"י ) תכסה אותך הבושה,  וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם - ותכרת לעולם, ולא תקום עוד.

יא. בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד, בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ - הנה, ביום ששבו זרים את עושרם של ישראל, עמדת מנגד ולא עזרת להם, וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָיו - וכשבאו זרים, על שערי ערי ישראל, וְעַל יְרוּשָׁלַם יַדּוּ גוֹרָל - ועל ירושלים השליכו גורל, לחלק אותה ביניהם, גַּם אַתָּה כְּאַחַד מֵהֶם - היות ואתה עמדת מנגד ולא עזרת לישראל, נחשב אתה כאחד מהחומסים את ישראל.

יב. וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ - לא היה לך לעמוד מנגד, בְּיוֹם נָכְרוֹ - ביום שהגלו את ישראל, לארץ נכריה, זרה, וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה, בְּיוֹם אָבְדָם - ולא היה לך לשמוח ביום שנאבדו ונשמדו, וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ - ולא היה לך להגדיל את פיך בדברי בזיון וחרפה עליהם,  בְּיוֹם צָרָה - ביום שבאה עליהם הצרה.

יג. אַל תָּבוֹא בְשַׁעַר עַמִּי, בְּיוֹם אֵידָם - לא היה לך לבוא בשערי ערי ישראל ביום צרתו ושִבְרוֹ, אַל תֵּרֶא גַם אַתָּה בְּרָעָתוֹ, בְּיוֹם אֵידוֹ - ולא היה לך לבוא לראות ברעתו הגדולה, וְאַל תִּשְׁלַחְנָה בְחֵילוֹ, בְּיוֹם אֵידוֹ - ולא היה לך לשלוח ידך, ולבזוז את עושרו, ביום צרתו של עמ"י.

יד. וְאַל תַּעֲמֹד עַל הַפֶּרֶק - ולא היה לך לעמוד בפרשת דרכים, לְהַכְרִית אֶת פְּלִיטָיו - להכרית ולהרוג את הפליטים, הבורחים מהמלחמה, וְאַל תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו, בְּיוֹם צָרָה - ולהסגיר ביד האוייב את הנמלטים ביום הצרה.

טו. כִּי קָרוֹב יוֹם ה' עַל כָּל הַגּוֹיִם - כי הנה, קרוב יום הפורענות שיביא ה' על כל הגויים, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ - וכאשר עשית רעות לישראל - יֵעָשֶׂה לך, גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ - הגמול על מעשיך הרעים, ישוב בראשך.

טז. כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי - כי כמו ששתיתם אתם, בנ"י, מכוס התרעלה ( משל לפורענות ) בהר קדשי ירושלים, יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד - כך ישתו כל הגויים תמיד מכוס התרעלה, עד שיִכְלוּ, וְשָׁתוּ וְלָעוּ - ישתו ויוּשְחְתוּ בפורענות, וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ - ויִכְלוּ כִּלָיוֹן גמור, כאילו מעולם לא היו.

יז. וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה - ובהר ציון, תשאר הפליטה,  וְהָיָה קֹדֶשׁ - ויהיו מקודשים לה', וְיָרְשׁוּ בֵּית יַעֲקֹב אֵת מוֹרָשֵׁיהֶם - וירשו ישראל את עושר אויביהם, שירשו אותם.  

יח. וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה - ישראל נמשלו לאש וללהבה,

וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ - ובית עֵשָׂו נמשל לקש, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם - והאש ( ישראל ) תשרוף ותכלה את הקש, ( אדום ) וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו - עד שלא יהיה מי שישרוד וישאר מהפורענות שתבוא על אדום,

כִּי ה' דִּבֵּר:

יט. וְיָרְשׁוּ הַנֶּגֶב, אֶת הַר עֵשָׂו - ישראל היושבים בנגב, ירשו את הר שעיר, ( שהוא מדרום לא"י וממזרח לנגב ) וְהַשְּׁפֵלָה, אֶת פְּלִשְׁתִּים, וְיָרְשׁוּ אֶת שְׂדֵה אֶפְרַיִם, וְאֵת שְׂדֵה שֹׁמְרוֹן - ובני ישראל הישבים בשפלה ( שפלת החוף ), ירשו את ארץ פלישתים, ( פלישתים - מדרום לשפלה ), ואת הר אפרים והר שומרון, וּבִנְיָמִן, אֶת הַגִּלְעָד - ובני בנימין ירשו את הר הגלעד, (שמעבר לירדן מזרחה).

כ. וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל - וגלות העם הזה, עם ישראל, אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת - שגלו עד צרפת, מקום שגלו הכנענים, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד - וגלות בני ירושלים, שגלו עד ספרד, יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב - ישובו וירשו את ערי הנגב, כאמור בפס' יט'.

כא. וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן - ויעלו מושיעי ישראל,  הם מלך המשיח ושריו, לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו - לעשות משפט בהר שעיר, וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה - ואז, תתגלה מלכות ה' לבדה בעולם.

כתובים

רות פרק ב

(יד) וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גֹּשִׁי הֲלֹם תתקרבי ושבי למעלה בצד בועז וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ ומכאן שהחומץ יפה לימים שרביים וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים מלמטה וַיִּצְבָּט והוא הושיט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר עד ששבעה והותירה:

(טו) וַתָּקָם לְלַקֵּט וַיְצַו בֹּעַז אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ תביישוה:

(טז) וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ תשכחו בשבילה בכוונה מִן הַצְּבָתִים אלו העמרים הקטנים וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה וְלֹא תִגְעֲרוּ בָהּ:

(יז) וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט הפרידה את הגרגירים מהקש והמוץ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים:

(יח) וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה וַתּוֹצֵא וַתִּתֶּן לָהּ אֵת אֲשֶׁר הוֹתִרָה מִשָּׂבְעָהּ:

(יט) וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם שיש לך כ"כ הרבה וְאָנָה ואיפה עָשִׂית יְהִי מַכִּירֵךְ בָּרוּךְ  בעל השדה שנשא ונתן לך פנים ללקט בשדהו וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה עִמּוֹ וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז:

(כ) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ בָּרוּךְ הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַמֵּתִים שזן ומפרנס את החיים ונטפל גם בצרכי המתים והכוונה היא ליבום שהיה צריך ליבם את רות וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ מִגֹּאֲלֵנוּ הוּא כי יש עוד גואל חוץ ממנו:

(כא) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי:

(כב) וַתֹּאמֶר נָעֳמִי אֶל רוּת כַּלָּתָהּ טוֹב בִּתִּי כִּי תֵצְאִי עִם נַעֲרוֹתָיו ולא עם הנערים וְלֹא יִפְגְּעוּ בָךְ בְּשָׂדֶה אַחֵר שלא תבואי לידי חשד:

(כג) וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים פרק זמן של ג' חודשים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ:

רות פרק ג

 (א) וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ בִּתִּי הֲלֹא כבר כלו ג' חדשי הבחנה שמבחינים לראות אם את מעוברת מבעלך שמת ולכן מוטל עלי ש - אֲבַקֶּשׁ לָךְ מָנוֹחַ בעל כי אין לאשה מנוח עד שתנשא אֲשֶׁר יִיטַב לָךְ:

(ב) וְעַתָּה הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ קרוב משפחתינו  וכולם יודעים שאת מקורב בבית הזה מצד הקורבה ויאמרו שבאת לראות את הדישה והזריה כדרך הקרוב השמח בשמחת קרובו אֲשֶׁר הָיִית אֶת נַעֲרוֹתָיו ויחשבו שבאת לבקר את הנערות שלא ראית אותן מעת כלות הקציר הִנֵּה הוּא זֹרֶה אֶת גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה:

(ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְשַׂמְתְּ שמלתך שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וירדתי וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ שכולם יחשבו כי הלכת לביתך ותשבי שם בסתר עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת:

(ד) וִיהִי בְשָׁכְבוֹ וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו ושכבתי וְשָׁכָבְתְּ וְהוּא יַגִּיד לָךְ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין רמזה לבועז במה שגלתה מרגלותיו ותשכב, ר"ל רמזה לו אחר שאתה הגואל ליבם, א"כ או תגלה רגליך להיות בלא נעל ותקרא בית חלוץ הנעל, או שאשכב בצדך להקים לקרובך שם בישראל ואז תכסה רגלך בנעל, והוא יגיד לך את אשר תעשין דהיינו או שיצוה אותך לתבוע גואל הקרוב יותר או שהוא ידבר עם הגואל:

(ה) וַתֹּאמֶר אֵלֶיהָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה:

(ו) וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ:

משנת ההלכה

הגוזז, והמלבן, והמנפץ, והצובע, והטווה, והמיסך, והעושה ב' בתי נירין, והאורג ב' חוטין, והפוצע ב' חוטין, והקושר, והמתיר

       א.        כל מה שאסור בשבת, אסור ביו"ט. (חיי אדם כלל פז סעי' א).

התופר והמתיר

        ב.        התופר והמתיר, כל מה שאסור בשבת, אסור ביו"ט. ומ"מ מותר לתפור^[6] העופות שממלאין אותן בבשר וביצים וכיוצא בהן, אך צריך ליזהר שישים החוט במחט מעיו"ט, שגזרו חז"ל שמא קודם התפירה יחתוך^[7] אותו כשיהיה ארוך לעשות אותו כדי מדתו^[8], ונמצא מתקן כלי. ואם לא נתן מעי"ט, אסור ליתן החוט במחט ביו"ט. ואם שם החוט במחט מעיו"ט ונלקח ממנו החוט ביו"ט מותר ליתן החוט במחט ביום טוב (חיי אדם שם סעי' ב מ"ב תקג ס"ק טז)

         ג.         לאחר שתפר, מותר לחתוך^[9] או לשרפו, ונהגו שלא לחתכו אלא לשרפו דוקא. (חיי אדם שם ומ"ב ס"ק יז יח)

        ד.        מותר לשרוף חוט שקושרים בו העוף כיון שאין בזה תקון כלי. (שו"ע שם סעי' ד ומ"ב ס"ק כב כג) 

        ה.       מותר לכרוך אגוזים במטלית ולהכות עליה כדי לפצוח הרבה בבת אחת, ואין חוששים שמא תקרע^[10], (שו"ע סי' תק"ח סעי' ב ומ"ב ס"ק ה):

 

הצד

         ו.         צידה אסורה ביו"ט^[11], ולכן כל מה שאסור בשבת, אסור בי"ט. ומלבד איסור צידה, אפילו באלו שכבר ניצודו, עכ"פ כל בעלי חיים הם מוקצים, אם לא שהזמינם מאתמול.

         ז.         מכיון שאין צידה מצויה בימינו לא ארחיב בנושא.

       ח.       כל בעלי חיים שהם מוקצים, יש ליזהר שלא ליתן להם מזונות בסמוך להם, שמא יקח מהם. אבל ברחוק קצת, מותר כיון שבזה עושה היכר ויזכור שאסור לצודם (חיי אדם שם סעי' ז ומ"ב שם ס"ק ה)

        ט.       ובמקום הפסד התירו ליתן לפניהם מזונות כגון דבורים עושין להם פרנסה בשביל שלא  יברחו. (ביאור הלכה שם ד"ה אסור בשם עבודת הקודש להרשב"א). 

השוחט

         י.         השוחט, היא מלאכה המותרת ביו"ט לצורך אותו יום. אבל שאר דברים שאסורים משום נטילת נשמה, כמו שאסור בשבת, אסור ביו"ט. (חיי אדם כלל פט סעי' א).

      יא.     אע"ג שמן הדין מותר לשחוט בהמה בי"ט, מ"מ בימינו נוהגין שלא לשחוט,. אבל עופות, נוהגין לשחוט^[12].

המפשיט

      יב.      המפשיט. השוחט בהמה מותר לאחר שחיטה להפשיט את עורה וכן השוחט עוף מותר לאחר השחיטה למרוט הנוצות שמכיון שכבר הותרו בשחיטה לאכול וא"א לאוכלה בלי מריטת הנוצות בעוף או הפשטת העור בבהמה מותר  כמו שמותר לצלותה ולבשלה. (מ"ב סי' תצח ס"ק סו).

---

[1] רשב"ם

[2] רשב"ם

[3] רש"י

[4] רמב"ן ריש תרומה (שמות כה)

[5] אבע"ז

[6] כיון שהוא מכשירין שא"א לעשות מבעוד יום שמותרים כמבואר בל"ת שכג (מ"ב תקג ס"ק טו ועיין בחיי אדם כאן שהקשה שלדעת הרמב"ם יהיה אסור)

[7] וקודם התפירה אסור אף לשרוף דלשרוף ולחתוך דין אחד להם (מ"ב שם ס"ק יט)

[8] וזה בודאי אסור שהרי אפשר לעשותו מבע"י. (מ"ב שם ס"ק טז וס"ק יז)

[9] שזה א"א מעיו"ט אלא שנהגו לשרוף (ס"ק יח)

[10] שאפילו אם תקרע לא איכפת לן כיון שאינו חייב אלא בקורע על מנת לתפור וגם הוא אינו פסיק רישא וגם אינו מתכוין (מ"ב שם ס"ק ו)

[11] ולרשב"א אסור מדאורייתא ולשאר פוסקים מדרבנן (שם ועיין ל"ת שכג)

[12] ועיין שות יהודה יעלה למהר"י אסאד או"ח סי' קסד שהמנהג שלא לשחוט כלל בר"ה ואפילו עופות שמכיון שכולנו מבקשים רחמים ביום זה אין ראוי לשחוט ועיין בשו"ת שו"מ מהדורה ה סי' כד שבלבוב נהגו לשחוט כשחל ר"ה בימים חמישי שישי

פרשת נשא יום ה'

מקרא

במדבר פרק ז

(כד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן:

(כה) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף מנין אותיותיו בגימטריה תתק"ל כנגד שנותיו של אדם הראשון שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ על שם שכשהעמיד תולדות לקיום העולם בן מאה ושלשים שנה היה, שנאמר (בראשית ה, ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו וגו'  מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף בגימטריה תק"כ, על שם נח שהעמיד תולדות בן ת"ק שנה, ועל שם עשרים שנה שנגזרה גזירת המבול קודם תולדותיו, כמו שפירשתי אצל (בראשית ו, ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה, לפיכך נאמר מזרק אחד כסף ולא נאמר מזרק כסף אחד, כמו שנאמר בקערה, לומר שאף אותיות של אחד מצטרפות למנין שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כנגד שבעים אומות שיצאו מבניושְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

(כו) כַּף אַחַת כנגד התורה שנתנה מידו של הקב"ה עֲשָׂרָה זָהָב כנגד עשרת הדברות מְלֵאָה קְטֹרֶת גימטריה של קטרת תרי"ג מצות, ובלבד שתחליף קו"ף בדל"ת על ידי א"ת ב"ש ג"ר ד"ק:

(כז) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר כנגד אברהם, שנאמר בו (בראשית יח, ז) ויקח בן בקר אַיִל אֶחָד כנגד יצחק (שם כב, יג) ויקח את האיל וגו' כֶּבֶשׂ אֶחָד כנגד יעקב (שם ל, מ) והכשבים הפריד יעקב בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:

(כח) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לכפר על מכירת יוסף, שנאמר בו (שם לז, לא) וישחטו שעיר עזים:

(כט) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר כנגד משה ואהרן, שנתנו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה שלשה מינים כנגד כהנים ולוים וישראלים, וכנגד תורה נביאים וכתובים. שלש חמשיות כנגד חמשה חומשין, וחמשת הדברות הכתובין על לוח אחד, וחמשה הכתובין על השני[1] זֶה קָרְבַּן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: פ

(ל) בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר:

(לא) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

(לב) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:

(לג) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:

(לד) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:

(לה) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: פ

(לו) בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נָשִׂיא לִבְנֵי שִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי:

(לז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

(לח) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:

(לט) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:

(מ) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:

(מא) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי: פ

(מב) בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי נָשִׂיא לִבְנֵי גָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל:

(מג) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

(מד) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:

(מה) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:

(מו) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:

(מז) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל: פ

(מח) בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שבת היה והוראת שעה היתה שהקריבו בו ביום[2] נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד:

(מט) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

(נ) כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת:

(נא) פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה:

(נב) שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת:

(נג) וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה זֶה קָרְבַּן אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד: פ

נביא

פתיחה לספר עובדיה

עובדיה גר אדומי היה כמבואר בגמ' (סנהדרין לט.) "אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר עובדיה גר אדומי היה[3] והיינו דאמרי אינשי מניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא" כלומר "מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד (ידית לגרזן) ויקצצו בו את היער[4]" וכן עובדיה לאדום

בספר מלכים (א פרק יח פסוק ג) "וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת יְקֹוָק מְאֹד"  ואמרו על כך בגמ' (סנהדרין לט:) "אמר רבי אבא גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם לא כתיב מאד (פי' באברהם כתיב  (בראשית כב) ירא אלהים אתה ולא כתיב מאד) ובעובדיהו כתיב מאד[5]"  וכתב הרד"ק (מלכים שם)שהיה נקרא ירא אלוקים מאד "כי שם נפשו בכפו להציל נביאי ה' ולהחיותם ואמרו רז"ל כי זה עובדיה החביא נ' איש במערה אחת וחמשים איש במערה אחרת כמו שאמר למטה חמשים חמשים איש במערה"

אע"ג שגר היה ואין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל כדכתיב (בראשית יז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך[6] מבואר בגמ'  "אמר רבי יצחק מפני מה זכה עובדיהו לנביאות מפני שהחביא מאה נביאים במערה שנאמר (מלכים א' י"ח) ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עבדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה" וגו'

ומטעם זה זכה לנבואה אע"פ לא היה מבני נביאים אשר הכינו עצמם מעת ילדותם לנביאות כסדר הנביאים שהרי איזבל שהרגה כל הנביאים אותו לא הרגה[7]. וכן מטעם זה זכה לנבואה אע"פ שהיה עדיין תלמיד[8]

נבחר להתנבאות נבואה אחת לאומה אחת, לאדום יותר משאר הנביאים שהתנבאו נבואות נוספות אע"פ לא נתנבא נבואה אחרת[9] "אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים (אחאב ואיזבל) ולא למד ממעשיהם וינבא על עשו הרשע (עשיו –אדום) שדר בין שני צדיקים (יצחק ורבקה) ולא למד ממעשיהם

נתנבא בלשון חזון כמבואר במדרש "א"ל הקב"ה לאליפז לעבדי איוב הוכחת בחזון אני מעמיד ממך בן נביא שיפרע מבית אביך בחזון שנאמר חזון עובדיה"[10].

עובדיה עשיר גדול היה כמבואר במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשת משפטים פרשה לא סימן ד) " אם כסף תלוה את עמי הה"ד (תהלים טו) כספו לא נתן בנשך, בא וראה כל מי שיש בו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה ברבית מעלין עליו כאלו קיים המצות כלן שנאמר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם, ומי היה זה עובדיה שהיה עשיר אפוטרופוס של אחאב שנאמר (מלכים א' יח) ויקרא אחאב אל עובדיה אשר על הבית והיה עשיר יותר מדאי והוציא כל ממונו לצדקה שהיה זן את הנביאים כיון שבא כל אותו הרעה היה לוה בנשך מן יהורם בן אחאב מה שהיה מספיק לנביאים, זה קיים כספו לא נתן בנשך".

עובדיה הנביא אמרו חז"ל שהיה בימי אחאב בשנת 3021 לבריאת העולם ואיזבל כמ"ש רד"ק בראש ספר עובדיה, א"כ עובדיה זה בעל ספר עובדיה הוא עובדיה ששימש לאליהו הנזכר מלכים א' י"ח, קברו בעיר גאחלאף, וכתב במסעות בנימין, באשור שלשה בתי כנסיות, אחד בנה עובדיה הנביא ואחד יונה בן אמתי ואחד נחום הנביא[11].

אשתו היתה השונמית (מלכים ב' ד') אחותה של אבישג השונמית אמו של עדו הנביא שאכלו אריה וגם חבקוק היה בנה[12]

כתב בזוהר חדש מגילת רות (דף כה:) רבי אלכסנדרי פתח ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע וגו' (מלכים ב ד) זוהי אשת עובדיהו וממונה היה על בית אחאב מלך ישראל ובשעה שהלך עובדיהו אצל אליהו הכיר בו אלישע. באותה שעה שמת עובדיהו מת אחאב ומלך יהורם בא לקחת את שני ילדיו. (עבור חובו של עובדיה שלוה ממנו לכלכל את הנביאים כמבואר במדרש לעיל) מה עשתה הלכה גועה צועקת ובוכה לבית הקברות עמדה על קברו וצעקה ירא אלהים כך וכך עושים ליתומך. אמרו לעובדיהו הרי אשתך  עומדת וצועקת ובוכה על קברך. מה עשה הלך לו אצל חזקיהו אמר ליה דיי בעולם הזה. הלך לו אצל האבות אמר כך וכך יש לי. אמרו לו כבר שמענו צעקותיה לך אצל אלישע הנביא. בינתיים חזרה גועה וצועקת על קברו אמר לה אי ענייה לכי אצל אלישע והוא יתן לך עצה מיד הלכה אצל אלישע שאמר לה למלאות מאסוך שמן כלים רבים ובזה התפרנסה כמבואר בנביא מלכים שם

עובדיה פרק א

א. חֲזוֹן עֹבַדְיָה - מראה הנבואה שראה עֹבַדְיָה, כֹּה אָמַר ה' אלוקים לֶאֱדוֹם -  על אדום, שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה' - שמועה שמענו בשם ה', יאמרו הגויים זה לזה, וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח - וכאילו שליח, שָלוּחַ בין הגויים להודיע הדבר,קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה - ויאמרו הגויים זה לזה: "קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ (על אדום) לַמִּלְחָמָה" 

ב. הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם - הנה אדום, אומה קטנה בין העמים, בָּזוּי אַתָּה מְאֹד - ומבוזָה מאוד[13].

ג. זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ - הרשעות שבלבך פיתתה אותך להתגאות, שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע, מְרוֹם שִׁבְתּוֹ - שיושב אתה בהר שעיר, בין שינֵי הסלע, במקום גבוה,

אֹמֵר בְּלִבּוֹ - אומר אדום בגאוות ליבו, מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ - מי יוכל להורידני מגדולתי, ולהשפיל אותי עד הארץ.

ד. אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר - גם אם תגביה את מקום מושבך, כמקום מְעוֹף הנשר,

וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ - ואף אם בין הכוכבים בשמים תשים את מקום מושבך, מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה’ - ואמסור אותך ביד האוייב ( נ"נ ) לכלותך.

ה. אִם גַּנָּבִים בָּאוּ לְךָ אִם שׁוֹדְדֵי לַיְלָה - אם נמשל האוייב, לגנבים, או לשודדים הבאים בלילה, יקחו ממך הכל, ולא כדרך הגנבים שלוקחים ומשחיתים ממך, רק דֵי צורכם, אֵיךְ נִדְמֵיתָה -ואיך אותך, הכריתו לחלוטין, הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם - הלא גנבים ושודדים, לוקחים רק דֵי צורכם ולא יותר. אִם בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת - אם האוייב נמשל לבוצרים ענבים, לא ישאירו בך אפילו העוללות, אף שבדר"כ עוללות ( אשכולות קטנים ) משאירים בגפן.

 

כתובים

רות פרק ב

(א) וּלְנָעֳמִי מידע מוֹדַע בן אחיו של אלימלך היה לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז וי"א שהיה אבצן מהשופטים:

(ב) וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה לאחד משדות העיר וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים אַחַר אֲשֶׁר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינָיו שלא יגער בי וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי:

(ג) וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא שעשתה סימנים בדרכים קודם שנכנסה לשדה כדי שתדע לחזור לשם וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ לבוא אל חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ:

(ד) וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְקֹוָק עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק:

(ה) וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת וכי דרכו של בועז לשאול בנשים? אלא דברי חכמה וצניעות ראה בה. שתי שיבלים לקטה ושלשה לא והייתה מלקטת בצניעות:

(ו) וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה בלשון עבר עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב:

(ז) וַתֹּאמֶר בלבה אֲלַקֳטָה נָּא את לקט השיבלים וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים  את השכחה אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים שהפאה כבר נלקחה בידי עניים אחרים וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר ולא נחה וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט:

(ח) וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי איך דנים אותך לכף זכות ולכן אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר שאולי שם בעה"ב לא ירצה בך וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה לשדה אחר שלי כי אולי הפועלים והממונה ישנאוך וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי בצד השדה של הנערות ולא של הנערים:

(ט) עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וְצָמִת ואם תהיי צמאה אז אל תתביישי וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים:

(י) וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה שהרי אתה אינך מכיר אותי או את משפחתי ואולי מצאת בי מעשה טוב ולמה תקרבני כך:

(יא) וַיַּעַן בֹּעַז מה שמצאת חן בעני הוא שני דברים. האחד וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ שזה מראה על טוב ליבך כי בד"כ כלה שונאת את חמותה. והדבר השני הואוַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם שאזרת את האומץ והכח להתגייר:

(יב) יְשַׁלֵּם יְקֹוָק פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה על שני טובות אלו שהוזכרו לעיל מֵעִם יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו ועיקר השכר יהיה שתחסי תחת כנפיו:

(יג) וַתֹּאמֶר הלוואי ולהבא אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ שהרי איני חשובה כשאר שפחותיך:

 

משנת ההלכה

       א.       מותר לצלות בשר ע"ג גחלים, אע"פ שמכבה הגחלים ע"י הנחת הבשר, כיון שאי אפשר בענין אחר. (חיי אדם כלל פו סעי' א)

        ב.        אם גרף מקצת הגחלים עד שאפשר לצלות באותו מקצת, אסור לגרוף השאר. (שם סעי' ב)

         ג.         בתנורים שלנו^[14]  אין לאפות פת^[15] יותר ממה שצריך^[16]. אבל מותר לאפות פת אחד גדול כיון שטרחא אחת היא^[17] (שו"ע תקז סעי' ו שו"ת באר משה ח"ח סי' קלז)

        ד.        אם יש לו פת מוכנה מערב יו"ט אסור לאפות פת אחרת מאותו המין אא"כ רוצה לאפות כדי שתהיה לו פת חמה^[18] או שאופה פת ממין אחר וכנ"ל במלאכת לישה (מ"ב סי' תקו ס"ק לו לז)

       ה.       כירה חשמלית מותר לבשל עליה ביו"ט אם מופעלת מעיו"ט או מחוברת לשעון שבת אבל אסור להקטין או להגדיל את מידת חומה שכן כל שינוי במידת החום נעשה בדרך כלל על ידי כיבוי של חוט מלובן והבערתו של חוט אחר במקומו (שמירת שבת כהלכתה פ"א סעי' כז)

         ו.         תנור גז או חשמלי שחומו מכוון על יד טרמוסטאט מותר להשתמש בו ביו"ט ומותר לפותחו ולסגרו גם לשם ביקורת אע"ג שעי"כ עשוי להדליק ולהגדיל את הלהבה^[19] (שמירת שבת כהלכתה שם סעי' ל)

         ז.         מותר להקטין ביו"ט את הלהבה של כירת גז אם אין שם אלא להבה אחת ואינו יכול להבעיר להבה אחרת שהיא קטנה מזו, וגם אינו רוצה להסיר לגמרי את הקדירה מן האש כדי לשמור על חום התבשיל ויש חשש שהתבשיל שעל הלהבה ייקדח ויתקלקל, או אם יש חשש שהמים יתאדו. אבל אסור להקטין את הלהבה כדי למנוע שהאוכל יתחרך במקצת או שהקדירה תפויח ועל אחת כמה וכמה שאסור לעשות כן אם כוונתו בהקטנת הלהבה היא רק כדי למנוע הפסד ממון. (שמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' י)

       ח.       אסור לבשל ולאפות לצורך בעלי חיים, אפילו אם מזונותיהם עליו ומכ"ש בעלי חיים של הפקר אבל מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם ומותר להרבות בשבילם באותה קדירה שמבשל בה לעצמו, גם אם לא היו מזונותיהן עליו אפי' אם אין^[20] לו דבר אחר שיוכל ליתן לכלבים אם היה רוצה (שו"ע שם סעי' ג ומ"ב ס"ק טז וס"ק כא)

---

[1] רש"י מיסודו של ר' משה הדרשן

[2] חזקוני

[3] ואולי קבלה היה בידם דגר אדומי היה (מהרש"א ח"א שם)

[4] רש"י שם

[5] ועיי"ש במהרש"א ח"א יראה לפרש דודאי שאין לנו עובד לאלהים שעבד מאהבה כאברהם שנאמר אברהם אוהבי כמו ששנינו במסכת סוטה שהיא המדה הגדולה שבמדות אלא דה"ק גדול הנאמר בקרא מפורש בעובדיה ירא מאד ובאברהם לא כתיב מאד מיהו טעמא אית ביה דלאברהם דלנוכח קאמר ליה הקב"ה ומקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו

[6] רש"י סנהדרין שם

[7] ערוך לנר שם בביאור שאלת ר' יצחק מפני מה

[8] ע"פ מה דאיתא במדרש תנחומא דאשה א' מנשי בני הנביאים שצעקה אל אלישע עבדך אישי מת היתה אשת עובדיהו א"כ קרי ליה בן נביא שפירושו תלמיד כמ"ש רש"י גם לאחר שמת וא"כ כשניבא ע"כ עדיין היה תלמיד וזהו דקאמר מפני מה זכה לנביאות כשהוא בן נביא עדיין משא"כ בשאר נביאים דבשום מקום לא קרי לנביא שניבא בן נביא (ערוך לנר שם)

[9] ערוך לנר שם

[10] ילקוט שמעוני איוב רמז תתצז

[11] ספר סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף הרביעי - ג' אלפים כ"א

[12] ספר סדר הדורות - חלק ימות עולם - האלף הרביעי - ג' אלפים מ"ג ורנ"ד

[13] כמו שאמר ירמיהו:"כִּי הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם", ירמיהו מט' טו'.

[14] שדוקא בתנוריהם, שהיו קטנים והיו מדבקים הפת בדפנותיהם ומתוך שהוא מלא אין מקום  לחומו להתפשט והפת נאפה יפה מותר למלאותו אבל לא בשלנו שאין דרכן לדבק גדול וקטן שוה לאיסור (שו"ע שם ומ"ב ס"ק לג)

[15] הטעם משום שבכל ככר וככר איכא טרחא בעריכה ואפיה ולכן לא שרי לאפות יותר כל שאין הפת נאפה יותר יפה מצד מילוי  התנור. ואפילו ע"י עכו"ם אסור: ויש פוסקים שמתירין אף בתנור שלנו ודוקא כשצריך באמת עכ"פ פת אחד ליו"ט ובשעת הדחק כגון מי שלא הניח ערובי תבשילין וצריך לו פת לשבת וכן בכל שעת הצורך יש לסמוך על דעה זו לאפות קודם אכילת שחרית אם צריך עכ"פ  לפת אחד בו ביום עצמו אבל אם אינו צריך רק שמערים לאכול מעט כדי להתיר לו האפיה אסור אף שעושה זה בשביל שבת (מ"ב שם ס"ק לד לה ושער הציון ס"ק נ וכ"מ במ"ב תקי"ב ס"ק יב)

[16] ולענין אפית פת כדי ליתן לנכרי הדר בביתו מסקי האחרונים שכיון שיש על כל ככר וככר טרחא בפ"ע ע"כ אין להתיר אפילו אופה בתנור אחד ולעת הצורך אם יוכל לפייסן בדברים אחרים ונמצא שכל הפת ראוי בשביל ישראל אז מותר ליתן גם להם לאכול ממנו (מ"ב תקיב ס"ק יב)

[17] ועיי"ל מלאכת לש שאין ללוש עיסה שהיא בשותפות עם עכו"ם וה"ה גבי אפיה וכן אין לאפות פת קיבר וכו' וכנ"ל גבי לישה

[18] ולכאורה ה"ה ברוצה פת טריה

[19] כיון שהכיבוי וההדלקה הם לצורך אוכל נפש וגם לסוגרו אחר שהוציא את התבשיל מותר אע"ג שאינו לצורך אוכל נפש מותר כיון שאינו מכוין ממש לכבותה שהרי כך הרגילות לסגור את דלת התנור וגם הקטנת הלהבה שתבוא ע"י סגירת הדלת לא נעשית מיד עם סגירתה אלא רק קצת אח"כ וא"כ הו"ל פס"ר של גרם כיבוי ואפשר לצרף כמב קולות א. שרבו הסוברים דגרם כיבוי שרי ביו"ט ב.שכיון שאינו עושה פחם הוי גרם כיבוי בדומה לגחלת של מתכת שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ג. וגם אין הגז נכבה לגמרי ואינו אלא מיעוט הלהבות (שם הערה פ)

[20] ברמ"א כתב אפילו אם יש לו וכו' ועיין מ"ב שם ס"ק כב שכתב שהוא "ט"ס וצ"ל אפילו אין לו ד"א וכו'. ועיין בביאור הגר"א שמפרש דברי הרמ"א דר"ל דאם היה לו ד"א במה לפייסן אפילו קדרה  אחרת שרי להרבות בשבילן אם המאכל הזה ראוי לעצמו דאז חשבינן כאלו מבשל לצורך עצמו וכן מפרש המ"א בסק"ג את דעת הרמ"א וכן מבואר בד"מ אמנם במ"א  סק"ג מוכח דלדינא דעתו כדעת המהרש"ל דבקדירה אחרת בשבילן אסור בכל ענין דבזה מוכח דהבישול שלא לצרכו הוא והעתיקו כמה אחרונים את דבריו"