מקרא
בראשית פרק כז
(א) וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת מחמת זקנה[1] וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:
(ב) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא אני מבקש ממך בשביל ש - זָקַנְתִּי ואני רוצה לתת לך הברכות אשר בידי לחלוק לך בחיי[2] לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי ואם אמות תפסיד הכל ממון ושררה שהרי מכרת לו בכורתך ולפיכך אני רוצה להקדים לתת לך הכל מחיים ולא יוכל יעקב להוציא מידך כלום[3]:
(ג) וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ כלי זינך ובכלל זה החרב[4] תֶּלְיְךָ אשפת החיצים[5] וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה צָיִד:
(ד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים תבשילים[6] כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי רצה במטעמים כדי שיתעסק בכבוד אב ובזה תחול עליו הברכה[7] בְּטֶרֶם אָמוּת:
(ה) וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה לָצוּד צַיִד לְהָבִיא:
(ו) וְרִבְקָה אָמְרָה אֶל יַעֲקֹב בְּנָהּ לֵאמֹר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר:
(ז) הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְקֹוָק בשם ה' על פי ה'[8] לא נזכר בכל הפרשה לפני ה', רק במקום הזה, כי אמרה לו אמו הברכה לפני ה' תהיה, ברוח הקדש, ואם יתברך בה עשו אחיך תתקיים בו בזרעו לעולם, ואין לך עמידה לפניו[9] לִפְנֵי מוֹתִי:
(ח) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ:
(ט) לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים שאתה יודע שיהיו טעימים[10] וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב:
(י) וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ:
(יא) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל רִבְקָה אִמּוֹ הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק:
(יב) אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי אמר אולי יקרב אותי אל עצמו לנשק לי או לשום ידו על פני, כדרך חבת האב על בנו וימצא במישוש שאני חלק[11] וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה:
(יג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי עלי ועל צווארי כלומר כי היתה בוטחת במה שאמר לה הקב"ה ורב יעבד צעיר[12] אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי וְלֵךְ קַח לִי:
(יד) וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח וַיָּבֵא לְאִמּוֹ וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו:
(טו) וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת נאים וחדשים[13] אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת שני חליפות בגדים היו לו, אחד שהולך לצייד, ואחד שלובש בין אנשים, כן דרך הציידים[14] וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:
(טז) וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו:
(יז) וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים התבשילים[15] וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ:
נביא
יחזקאל פרק יח
טז. וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד.
יז. מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה.
יח. אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח - גזל מאחיו. וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ.
יט. וַאֲמַרְתֶּם מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב - ואתם שואלים מדוע לא נענש הבן על עוונות האב? וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה - ולמה שיענש והרי מתנהג ביושר ועושה רק טוב לכן יחיה.
כ. הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת - מי שחוטא יענש. בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן - הבן לא יענש בעוונות אביו והאב לא יענש בעוונות בנו. צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה - על הצדיק יבוא השכר על צדקותו. וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה - ועל הרשע יבוא העונש על מעשיו הרעים.
כא. וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה- יחזור בתשובה. וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת.
כב. כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה
כג. הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם ה' אלקים - האם אני רוצה שהרשע ימות. הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה - הרי אני רוצה שיחזור מדרכו הרעה ויחיה.
כד. וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל - צדיק שעוזב את התורה ומתחרט על צדקותיו שעשה. כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי - האם מגיע לו לחיות? כָּל צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה -נמחקים לו כל המצוות שעשה. בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל - במה שבגד בי. וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת - ובחטאים שחטא בשובו עליהם יענש.
כה. וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה' - לא מבינים את דרך ה' והיא לא נכונה. שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ - האם דרכי לא נכונה? הרי דרככם היא לא נכונה!
כו. בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת.
כז. וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה.
כח. וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת.
כט. וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה' הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן - חוזר על דבריו כדי לחזק את הענין של התשובה.
ל. לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אלקים - מה שבסופו בחר להיות. שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן - תחזרו בכם מהמעשים הרעים כדי שלא יהיו יהיו לכם לכשלון ותסבלו בעבורם.
לא. הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם. וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה - תנקו את לבכם שיהיה כמו חדש נקי מעבירות וממחשבות רעות. וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל - כדי שלמה תמותו בגלל זה.
לב. כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם ה' אלקים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ - תשובו בתשובה ותזכו לחיים.
כתובים
דניאל פרק ו'
| |
כורש הפרסי ודריוש המדי באו לבבל וכבשוה.
(א) דריוש המדי קיבל את המלוכה והוא כבן שישים ושתים שנה.
(ב) המלך דריוש קרא לדניאל שיבוא לפניו וחקר ובחן אותו, וראה שחכמתו גדולה שבעתיים על אשר שמע עליו. המלך שמח מאוד ושם אותו ליועץ ומשנה למלך. על פי עצתו של דניאל, דריוש קבע שיהיו מאה ועשרים שרים ממונים על המלכות שהם יטפלו בכל ענייני המלכות.
(ג) מעליהם היו ממונים שלשה שרים שאחד מהם היה דניאל, וכך לא יבוא למלך שום נזק בענייני המלכות.
(ד) דניאל התעלה מעל השרים הגדולים ושאר השרים, כי הוא היה יותר חכם, והמלך חשב להעמידו על כל מלכותו.
(ה) נתקנאו בו השרים החכמים שידעו שהוא עולה עליהם בחכמתו, וחשבו איך להפילו בפח, והם לא יכלו לחשוב על שום דבר כי דניאל היה נאמן וישר.
(ו) אמרו השרים: לא הצלחנו לטפול עליו שום עלילה והמקום היחיד שנוכל למצוא הוא עלילה בדתו כי נאמנותו לאלוקיו גדולה יותר.
(ז) החליטו להעליל עלילה עליו והתקבצו שרים אלו אצל המלך ואמרו: יחי המלך לעולם!
(ח) כל שרי המלכות, הסגנים, השרים ומנהיגים והפחות התייעצו לחזק את תקנת המלך שבמשך שלושים יום יהיה על כולם להתפלל למלך, ומי שלא, יושלך לגוב האריות, והמלך שלא הבין את ערמתם, כתב וחתם כרצונם.
(ט) ועתה המלך! קבע איסור ורשום בחוקה שלא יהיה ניתן לשינוי כחוקת מדי ופרס.
(י) וכך המלך כתב וחתם על התקנה.
(יא) ודניאל, כאשר שמע את החוק החדש, הוא הבין את העלילה שנטמנה לו כאן. בכל זאת הוא לא נרתע, והוא עלה אל עליית ביתו שם היו לו חלונות פתוחים כנגד ירושלים כדי שתהא תפילתו נשמעת שהיה מכוון את ליבו כנגד קודש הקדשים. שלוש פעמים ביום היה כורע ומתפלל לאלוקיו כדרכו מימים ימימה.
(יב) והשרים שעקבו אחרי דניאל היו מסובבים את ביתו כדי לראות אם הוא מתפלל ומצאו שם נערה אחת ושאלו אותה היכן דניאל? אמרה להם הוא נמצא בעליית ביתו ומתפלל. מיד עלו ומצאוהו מתפלל כדרכו.
(יג) מיהרו האנשים ובאו אצל דריוש ואמרו לו: היאך אתה מניח את חוקי מלכותיך, והרי דניאל ממשיך להתפלל לאלוקיו כדרכו, ואתה הרי ציוית וחתמת לאמור שכל מי שיתפלל לאלוקים אחר זולתיך עד שלושים יום יושלך לגוב האריות. ענה המלך: נכון הדבר כדת מדי ופרס שלא תסור.
(יד) ובכן ענו השרים לפני המלך: הרי דניאל שמבני גלות יהודה לא שם לב לחוש לגזירותיך ועל האיסור שחקקת המלך ושלוש פעמים ביום מתפלל הוא לאלוקיו.
(טו) כאשר שמע המלך את הדבר, היה הדבר רע בעיניו להשליך את דניאל לגוב האריות והוא הפעיל את השפעתו וניסה בכל דרך להצילו עד שקיעת החמה, אך כששקעה השמש, ודניאל שוב התפלל, לא היה למלך פתחון פה להצילו והוא הוצרך למלאות אחר פקודת המלך ולהשליך את דניאל לגוב האריות.
|
(א) וְדָרְיָוֶשׁ מדיא מָדָאָה קַבֵּל מַלְכוּתָא כְּבַר שְׁנִין שִׁתִּין וְתַרְתֵּין:
(ב) שְׁפַר קֳדָם דָּרְיָוֶשׁ וַהֲקִים עַל מַלְכוּתָא לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא מְאָה וְעֶשְׂרִין דִּי לֶהֱוֹן בְּכָל מַלְכוּתָא:
(ג) וְעֵלָּא מִנְּהוֹן סָרְכִין תְּלָתָא דִּי דָנִיֵּאל חַד מִנְּהוֹן דִּי לֶהֱוֹן אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּין יָהֲבִין לְהוֹן טַעְמָא וּמַלְכָּא לָא לֶהֱוֵא נָזִק:
(ד) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דְּנָה הֲוָא מִתְנַצַּח עַל סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא כָּל קֳבֵל דִּי רוּחַ יַתִּירָא בֵּהּ וּמַלְכָּא עֲשִׁית לַהֲקָמוּתֵהּ עַל כָּל מַלְכוּתָא:
(ה) אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הֲווֹ בָעַיִן עִלָּה לְהַשְׁכָּחָה לְדָנִיֵּאל מִצַּד מַלְכוּתָא וְכָל עִלָּה וּשְׁחִיתָה לָא יָכְלִין לְהַשְׁכָּחָה כָּל קֳבֵל דִּי מְהֵימַן הוּא וְכָל שָׁלוּ וּשְׁחִיתָה לָא הִשְׁתְּכַחַת עֲלוֹהִי:
(ו) אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ אָמְרִין דִּי לָא נְהַשְׁכַּח לְדָנִיֵּאל דְּנָה כָּל עִלָּא לָהֵן הַשְׁכַּחְנָה עֲלוֹהִי בְּדָת אֱלָהֵהּ: ס
(ז) אֱדַיִן סָרְכַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא אִלֵּן הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא וְכֵן אָמְרִין לֵהּ דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא לְעָלְמִין חֱיִי:
(ח) אִתְיָעַטוּ כֹּל סָרְכֵי מַלְכוּתָא סִגְנַיָּא וַאֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָּא הַדָּבְרַיָּא וּפַחֲוָתָא לְקַיָּמָה קְיָם מַלְכָּא וּלְתַקָּפָה אֱסָר דִּי כָל דִּי יִבְעֵה בָעוּ מִן כָּל אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגֹב אַרְיָוָתָא:
(ט) כְּעַן מַלְכָּא תְּקִים אֱסָרָא וְתִרְשֻׁם כְּתָבָא דִּי לָא לְהַשְׁנָיָה כְּדָת מָדַי וּפָרַס דִּי לָא תֶעְדֵּא:
(י) כָּל קֳבֵל דְּנָה מַלְכָּא דָּרְיָוֶשׁ רְשַׁם כְּתָבָא וֶאֱסָרָא:
(יא) וְדָנִיֵּאל כְּדִי יְדַע דִּי רְשִׁים כְּתָבָא עַל לְבַיְתֵהּ וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ כָּל קֳבֵל דִּי הֲוָא עָבֵד מִן קַדְמַת דְּנָה: ס
(יב) אֱדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ הַרְגִּשׁוּ וְהַשְׁכַּחוּ לְדָנִיֵּאל בָּעֵא וּמִתְחַנַּן קֳדָם אֱלָהֵהּ:
(יג) בֵּאדַיִן קְרִיבוּ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא עַל אֱסָר מַלְכָּא הֲלָא אֱסָר רְשַׁמְתָּ דִּי כָל אֱנָשׁ דִּי יִבְעֵה מִן כָּל אֱלָהּ וֶאֱנָשׁ עַד יוֹמִין תְּלָתִין לָהֵן מִנָּךְ מַלְכָּא יִתְרְמֵא לְגוֹב אַרְיָוָתָא עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר יַצִּיבָא מִלְּתָא כְּדָת מָדַי וּפָרַס דִּי לָא תֶעְדֵּא:
(יד) בֵּאדַיִן עֲנוֹ וְאָמְרִין קֳדָם מַלְכָּא דִּי דָנִיֵּאל דִּי מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד לָא שָׂם עליך עֲלָךְ מַלְכָּא טְעֵם וְעַל אֱסָרָא דִּי רְשַׁמְתָּ וְזִמְנִין תְּלָתָה בְּיוֹמָא בָּעֵא בָּעוּתֵהּ:
(טו) אֱדַיִן מַלְכָּא כְּדִי מִלְּתָא שְׁמַע שַׂגִּיא בְּאֵשׁ עֲלוֹהִי וְעַל דָּנִיֵּאל שָׂם בָּל לְשֵׁיזָבוּתֵהּ וְעַד מֶעָלֵי שִׁמְשָׁא הֲוָא מִשְׁתַּדַּר לְהַצָּלוּתֵהּ:
|
משנת ההלכה
איסור חנופה
א. המהלל רשע, בין בפניו בין שלא בפניו, אף על פי שאינו מצדיקו על מעשה רע שעשה, אלא אומר עליו כי איש טוב הוא, בכלל איסור חנופה הוא, ואסור לעשות כן שעי"ז הוא ייחשב צדיק אצל השומעים ויכבדוהו ותגבר ידו[16], ועוד שמכשילו שלא ישוב מדרכו הרעה[17]. ועוד נאמר שם שאסור להחניף לאנשי זרוע כדי שיכבדוהו וינשאוהו[18]. ואסור להתחבר לרשע ולקרבו כחבר[19].
ב. אסור לספר בגנות חברו בפני שונאו, כדי למצוא חן בעיניו[20], והעושה כן עבר על איסור חנופה[21].
ג. המשבח אדם במעלות שאין בו, שהשומעים סומכים על דבריו ובאים לידי מכשול ונזק על ידו בכלל איסור חנופה הוא[22].
ד. אמרו במשנה[23] "אגריפס המלך [בשעת קריאת פרשת הקהל במוצאי יו"ט הראשון של חג הסוכות] עמד וקבל [את ספר התורה] וקרא עומד[24], ושבחוהו חכמים, וכשהגיע [בשעת הקריאה בתורה] ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי"[25], זלגו עיניו דמעות [שהפסוק הזה פוסלו מן המלכות], אמרו לו: אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה [שאמו מישראל]. ואמרו בגמרא[26] "תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה, שהחניפו לו לאגריפס". ובירושלמי[27] נאמר "תני רבי חנינא ברבי גמליאל אומר הרבה חללים נפלו באותו יום שהחניפו לו"[28]. וביאר התוס'[29] שאע"ג שלא יוכלו למחות היה להם לשתוק ולא להחזיקו ולומר לו "אחינו אתה", וזהו עונש החנופה בדבר עבירה –כלייה, שהמחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו אינו חושש על יראת הקב"ה, ועושה עין שלמעלה כאילו אינה רואה.
ה. עוד אמרו[30] אמר רבי שמעון בן חלפתא מיום שגבר אגרופה [-כוחה] של חנופה[31] נתעוותו הדינים [–שהדיינים החניפו לבעלי הדין] ונתקלקלו המעשים, ואין אדם יכול לומר לחברו מעשי גדולים ממעשיך. ופירש רש"י שכיון שראו שהגדולים [–תלמידי החכמים והדיינים] ראו עוברי עבירה ולא מיחו בידם מפני חנופה, מתוך כך למדו הדורות את מעשיהם של עוברי העבירה[32].
[1] רשב"ם רבינו בחיי
[2] רשב"ם
[3] חזקוני
[4] ת"א ת"י פי' הטור
[5] ת"י רשב"ם
[6] ת"א ת"י
[7] ספורנו
[8] רשב"ם חזקוני
[9] רמב"ן
[10] חזקוני
[11] רמב"ן
[12] רשב"ם
[13] חזקוני
[14] פי' ר' יוסף בכור שור
[15] ת"א ת"י
[19] כענין שנאמר ביהושפט מלך יהודה:"בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך" (דברי הימים ב כ לז). -שע"ת שם סי' קצג.
[24] [אף שכל מלכי ישראל יושבים בשעת הקריאה בספר תורה, אגריפס המלך עמד כיון שהיה מזרעו של הורדוס שהיה עבד כנעני שהרג את בית חשמונאי ואח"כ מלך]
[28] [וכעי"ז בתוספתא שם פ"ז, ובמשנת ר"א נאמר מאותה שעה נחתם גזר דין על אבותינו לגלות מפני שחינפו]. ופירש רש"י דאע"ג דאמו מישראל לא היה ראוי למלכות כיון שהיה עבד וזילא מילתא. ובתוס' שם (מא: ד"ה אותו) הקשה ר"י דנאמר ביבמות (קב. ומה:, ובקדושין דף עו:) שמי שאמו מישראל אינו פסול למינויים שונים של נשיאות ושררה שנכלל בכלל "אחיך", ולא מסתבר כרש"י שנענשו רק מפני זילות הענין, וי"ל דנענשו כיון שלגבי מלך חזר הפסוק ושנה עליו "מקרב אחיך תשים עליך מלך" הקפידה התורה שמלך יהיה ממש מקרב ישראל שאביו ואמו מישראל, ולכן נתחייבו שונאי ישראל כלייה, שהחניפו למלך שמחך בזרוע שלא כדין תורה והודו לו והחזיקו בכך. אבל תוס' ביבמות חולק על רש"י בגלל הגמרות הנ"ל שמותר למנות מינויים של שררה מי שרק אמו מישראל (ואע"ג דתניא בתוספתא (דסנהדרין פ"ד) דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאים לכהונה, מ"מ תימה הוא לומר דמשום איסורא דרבנן נתחייבו כלייה). ולכן אומר רבינו שמואל שהורדוס לא נשא בת ישראל שאסורה לו כיון שעשה תשובה (כדאמרינן בב"ב דף ד.) ולכך אמו של אגריפס לא היתה מישראל, ואעפ"כ קראוהו אחינו לפי שהיה אחיהם במצות, ונענשו על כך, עי"ש. וכעי"ז כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שאמו לא היתה מישראל, ולא אמרו לו אחינו אתה אלא משום שלום מלכות. [וראה עוד רשב"ם בפסחים קז. שכתב שאגריפס היה מלך כשר ומבית חשמונאי, והקשה עליו התוס' שם מהגמרא כאן, ואולי י"ל שסבר כרש"י שאמו היתה מישראל ומבית חשמונאי ודלא כתוס', וצ"ע]
