מקרא
דברים פרק יד
(ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם נצטוינו בזה לבדוק בסימני הדגים ואז יהיה מותר לאכלן ומי שאכל אחד ממיני הדגים ולא בדק את סימניהם, אף על פי שמצא אחר כך שאכל מין שמותר הרי זה ביטל מצות עשה של בדיקת הסימנים[1] כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר שהדג פורח בו, היינו ששט בו על פני המים והם ככנפים שבצידי הדג וְקַשְׂקֶשֶׂת הקליפות הקבועות בו ודבוקות בכל גופו ועגולות כגלדת הצפורן, והן מלבושי הדג, שלבוש בהן[2] תֹּאכֵלוּ:
(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר לפיכך מצא חתיכת דג שיש לו קשקשת, אין צריך לחזור אחר סנפיר ואפי' רואה שאין בחתיכה סנפיר מותר וְקַשְׂקֶשֶׂת אין הקשקשת סימן טהרה אלא אם היא נפשטת מן העור כלבוש, היינו שנקלפת מעור הדג ביד או בכלי, וישאר עדיין העור תחתיו בשלימות אבל אם היא קבועה ודבוקה בעור הדג ואי אפשר לקלפה מעור הדג, אלא אם כן ינטל גם מעור הדג עצמו אינה קשקשת, ואסור, שאינה אלא גוף העור לֹא תֹאכֵלוּ הוזהנו בזה שלא לאכול דג טמא[3] טָמֵא הוּא לָכֶם: ס
(יא) כָּל שיהא כולו טהור בכל הסימנים פירוש, שאם יש לו כל הד' סימנים של טהרה אז תאכל, הא אם אין לו כל הד' סימנים איכא לספוקי דלמא הוה מינא דפרס ועזניה[4] צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ נצטוינו לבדוק בסימני עופות טהורים[5]:
(יב) וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הוזהרנו שלא לאכול עוף טמא ומצד הדין כל הבקי בשמות העוםות הטמאים והטהורים ובסימניהם אוכל על פי ידיעתו אבל להלכה למעשה אסור לאכול שום עוף אסור אלא אם כן יש עליו מסורת טהרה דהיינו שהוא דבר פשוט באותו מקום שעוף זה טהור שכך מסרו להם אבותיהם וכיון שמסורת בידם שזה העוף טהור מותר ולכן אין צריך לבדוק אחר שום סימן[6] הַנֶּשֶׁר אין זה הנשר שלנו[7]וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה:
(יג) וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ כולם שמות שונים לאותו עוף בעל גוונים שונים והזהירך הכתוב בכל שמותיה שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר זו דיה שמה או איה שמה וזו לא אסר הכתוב[8]:
(יד) וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ:
(טו) וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה יענה צעירה אבל היענה גדולה בשרה קשה כעץ ואינה ראויה למאכל, ולכך לא הוצרכה לאסור. ורבותינו דרשו מ"בת" דביצת עוף טמא אסור[9] וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ:
(טז) אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת:
(יח) וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף:
(יט) וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ הזהירנו מאכול שרץ העוף כמו הזבובים והדבורים והצרעה וחגבים טמאים וכיו"ב ממינם[11]:
(כ) כָּל עוֹף כגון חגבים טהורים תֹּאכֵלוּ:
(כא) לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה הוזהרנו לא לאכול בהמה טהורה שלא נשחטה או שנפסלה בשחיטתה[12] לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ נצטוינו לתת נבילה לגר תושב שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח והוא קודם למכירה לעכו"ם[13] אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי נצטוינו שלא לתת לנכרי עובד ע"ז מתנת חינם[14] כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ הוזהרנו בזה שלא לאכול וליהנות מבשר בהמה טהורה וחלב בהמה טהורה שבושלו או נצלו יחד ובפרשת משפטים הזהירנו אף על בישולם אפילו אם אינו אוכלם[15]: פ
(כב) עַשֵּׂר נצטוינו להפריש עשירית נוספת מן התבואה והא הנקרא מעשר שני אחרי ש - תְּעַשֵּׂר מעשר ראשון הניתן ללוי[16] אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה ולא מה שאינו גודל בשדה כגון הגדל בעציץ שאינו נקוב שאינו מחובר לאדמה כיון שאינו נקוב[17] שָׁנָה שָׁנָה שיעשר אותו שתי שנים אחר השמיטה זו אחר זו[18] ומכאו דרשו חז"ל שיפריש כל שנה לעצמה ואין מפרישין מפירות שנה זו על פירות חבירתה[19]:
(כג) וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם נצטוינו בזה לאכול מעשר שני בירושלים בין החומות מַעְשַׂר דְּגָנְךָ חמשת המינין הידועין בתבואה תִּירֹשְׁךָ היין החדש אשר ישיקו היקביםוְיִצְהָרֶךָ השמן אשר בהן ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות[20] וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ יאכלם מי שהוא ראוי לאכלם כלומר הכהנים[21] לְמַעַןשכשתעלה לרגל לאכול מעשר שני שלך, ותראה כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם, וסנהדרין יושבין ודנין משפטים ישרים ומורים הוראות, שמשם יוצאה הוראה לכל ישראל אז-[22] תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים:
(כד) וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:
(כה) וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף נצטוינו בזה לפדות מעשר שני אם אינו מעלהו לירושלים וְצַרְתָּ שמור הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ שלא ייאבד וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:
(כו) וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר העשוי מדבש ומתמרים מחטה ושעורים[23] וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ:
(כז) וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ במעשר שני בירושלים תזמיננו עמך, כדכתיב לקמן "ושמחת בחגך אתה - והלוי", שאתה צריך לערבו בשמחתך[24] כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ: ס
(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים מהשמיטה תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ שנשאר לך שלא נתת בשנים הקודמות וכן את מעשר של בַּשָּׁנָה הַהִוא השנה השלישית ואותו וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ אבל מעשר שני כבר נצוה קודם לכן להעלותו לירושלים:
(כט) וּבָא הַלֵּוִי ויטול מעשר ראשון כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ יטלו מעשר עני שאתה מחוייב להפרישו בשנה השלישית לשמיטה נצטוינו בזה לתת מעשר עני וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: ס
נביא
ירמיה פרק לא
ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה:
לא לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי לא כמו הברית שנכרתה ביננו, כשיצאו ממצרים והפֵרוּ אותה וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם ואני לא הפרתי אותה, והצלתי אותם מיד אוייביהם. נְאֻם יְקֹוָק:
לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְקֹוָק נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם:
לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְקֹוָק שכולם ידעו כבר את יְקֹוָק . כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְקֹוָק כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד:
לד כֹּה אָמַר יְקֹוָק נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם נתן את השמש שתתן אור ביום (לממשלת היום) חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה והחוק, שהירח וכוכבים יתנו אור בלילה (לממשלת הלילה) רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו – שבקע את הים, אע"פ שגליו המו וגעשו, יְקֹוָק צְבָאוֹת שְׁמוֹ – ששמו מורה על כך, שהוא אדון כל הצבאות,
לה אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם יְקֹוָק גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים כמו שלא יפסיקו החוקים האלה, כך לא יפסיקו בנ"י מלהיות עם יְקֹוָק :
לו כֹּה אָמַר יְקֹוָק אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה כמו שאי אפשר שימדדו את השמים למעלה. וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה ויחקרו את יסודות הארץ למטה, גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל כך, לא יתכן שאמאס בבנ"י מלהיות עם יְקֹוָק (אפילו שחטאו) עַל כָּל אֲשֶׁר עָשֹוּ נְאֻם יְקֹוָק :
לז הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְנִבְנְתָה הָעִיר לַיְקֹוָק העיר ירושלים תתרחב גבולה. מִמִּגְדַּל חֲנַנְאֵל שַׁעַר הַפִּנָּה שמות מקומות:
לח וְיָצָא עוֹד קַו הַמִּדָּה קו שמודד הגבול. נֶגְדּוֹ עַל גִּבְעַת גָּרֵב וְנָסַב גֹּעָתָה שמות מקומות:
לט וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים העמק שהיה מלא בפגרי צבא סנחריב. וְהַדֶּשֶׁן מקום הוצאת הדשן (פר' צו) וְכָל הַשְּׁדֵמוֹת השדות. עַד נַחַל קִדְרוֹן עַד פִּנַּת שַׁעַר הַסּוּסִים מִזְרָחָה שמות מקומות. קֹדֶשׁ לַיְקֹוָק כל הגבול הזה, יתקדש בקדושת ירושלים. לֹא יִנָּתֵשׁ לא יעקר. וְלֹא יֵהָרֵס עוֹד לְעוֹלָם:
ירמיה פרק לב
א הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְקֹוָק בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר:
ב וְאָז חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל צָרִים עַל יְרוּשָׁלָם וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה שצדקיהו שם את ירמיהו בבית הסוהר. אֲשֶׁר בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה:
ג אֲשֶׁר כְּלָאוֹ צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר מַדּוּעַ אַתָּה נִבָּא לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ:
ד וְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא יִמָּלֵט מִיַּד הַכַּשְׂדִּים כִּי הִנָּתֹן יִנָּתֵן בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וְדִבֶּר פִּיו עִם פִּיו וְעֵינָיו אֶת עֵינָיו תִּרְאֶינָה:
ה וּבָבֶל יוֹלִךְ אֶת צִדְקִיָּהוּ וְשָׁם יִהְיֶה עַד פָּקְדִי אֹתוֹ עד שאזכור להענישו וימות בבבל. נְאֻם יְקֹוָק כִּי תִלָּחֲמוּ אֶת הַכַּשְׂדִּים לֹא תַצְלִיחוּ אם תלחמו לא תצליחו:
כתובים
איוב פרק טו
(כד) יְבַעֲתֻהוּ צַר וּמְצוּקָה תִּתְקְפֵהוּ כְּמֶלֶךְ עָתִיד לַכִּידוֹר יפחידו אותו הצרות ומקיפות אותו כמו שמקיפים ככדור את המלך להגנה: (כה) כִּי נָטָה אֶל אֵל יָדוֹ וְאֶל שַׁדַּי יִתְגַּבָּר הרשע הזה כאילו יוצא למלחמה כנגד ה' ומורד במלכות שמים: (כו) יָרוּץ אֵלָיו בְּצַוָּאר רץ להלחם כנגדו עם צוואר מורם בגאוה בַּעֲבִי גַּבֵּי מָגִנָּיו כמו שגבור יוצא למלחמה עם מגינים גבוהים ועבים: (כז) כִּי כִסָּה פָנָיו בְּחֶלְבּוֹ הרשע הזה מדושן כ"כ עד שפניו מכוסים בחלב וַיַּעַשׂ פִּימָה עֲלֵי כָסֶל ויש לו כמו פה של שומן שעל הכסל - בטנו השמנה: (כח) וַיִּשְׁכּוֹן עָרִים נִכְחָדוֹת בָּתִּים לֹא יֵשְׁבוּ לָמוֹ הוא שוכן בערים שיכחדו ויעזבו מיושביו אֲשֶׁר הִתְעַתְּדוּ לְגַלִּים והעתידים לההרס ולהחרב: (כט) לֹא יֶעְשַׁר וְלֹא יָקוּם חֵילוֹ וגם הוא לא יעשיר ולא יהיה קיום לעושרו וְלֹא יִטֶּה לָאָרֶץ מִנְלָם ולא יטה ויתפשט עושרו בארץ יותר ממה שיש לו: (ל) לֹא יָסוּר מִנִּי חֹשֶׁךְ יֹנַקְתּוֹ תְּיַבֵּשׁ שַׁלְהָבֶת וְיָסוּר בְּרוּחַ פִּיו לא יסור לעולם מן החושך שנמצא בו ואם יצאו ממנו ענפים האש תיבשם (והכונה לילדיו שימותו) וסופו שה' יסיר אותו מהעולם בנשיפת פיו: (לא) אַל יַאֲמֵן בשו בַּשָּׁיו נִתְעָה כִּי שָׁוְא תִּהְיֶה תְמוּרָתוֹ הוא לא יאמין שלא יהיה קיום לעושרו והכל שווא הבל וטעות וכל תמורתו - יגיעו הוא לשווא: (לב) בְּלֹא יוֹמוֹ תִּמָּלֵא לפני שיגיע יומו הם יגמרו וימלאו שימות בלא זמנו וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה וכפתו - ענפיו שמסוככים עליו לא יהיו רעננים כדי להגן עליו או שכפתו הכוונה לענפי זרעו שלא יתקיימו ולא יהיו רעננים: (לג) יַחְמֹס כַּגֶּפֶן בִּסְרוֹ יִכָּרֵת בסרו - פרי קטן שלא התבשל כמו שכורתים גפן וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ ויושלכו הפרחים הקטנים כמו זיתים שנופלים מהעץ וממשיל את הבוסר והניצנים לילדיו שלא יגדלו ולא יהיו לאנשים: (לד) כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד החברה של החנפים יהיו לגלמודים ויכרתו וְאֵשׁ אָכְלָה אָהֳלֵי שֹׁחַד ואש תאכל את בתיהם שמלאים בשוחד: (לה) הָרֹה עָמָל וְיָלֹד אָוֶן לרשעים יש הריון של עמל שעושים רעות לכן ילדו וירויחו מרעתם און שזה ריק ובלי קיום וּבִטְנָם תָּכִין מִרְמָה ומה שהכינו בבטנם לתאותם יהפך להם וירמה אותם שלא יצליחו במחשבתם להוציאה לפועל: ס
איוב פרק טז
מענה איוב:
(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר: (ב) שָׁמַעְתִּי כְאֵלֶּה רַבּוֹת כבר שמעתי דיבוריכם כמו שלכם הרבה מְנַחֲמֵי עָמָל כֻּלְּכֶם ואתם כולכם מנחמים לרוח ואין בניחומכם אמת: (ג) הֲקֵץ לְדִבְרֵי רוּחַ מספיק לי לשמוע את דברי הרוח שלכם אוֹ מַה יַּמְרִיצְךָ כִּי תַעֲנֶה או מה מחזק אתכם ומכריח אתכם להשיב לי על טענותי דברים כאלו: (ד) גַּם אָנֹכִי כָּכֶם אֲדַבֵּרָה לוּ יֵשׁ נַפְשְׁכֶם תַּחַת נַפְשִׁי גם אני הייתי מתנהג ומדבר כמותכם אם הייתי במצבכם אַחְבִּירָה עֲלֵיכֶם בְּמִלִּים וְאָנִיעָה עֲלֵיכֶם בְּמוֹ רֹאשִׁי ואתם במצבי אחבירה - הרבה דיבורים ואנוד לכם עם ראשי:
משנת ההלכה
פרטי דינים למעשה בהשבת אבדה
א. מעיקר הדין כל חפץ ששוה יותר משוה פרוטה (בערך 6 אגורות) אשר אבד מבעליו, או שהבעלים שכחו אותו, או שהניחו אותו במקום שיכול להיאבד ולא ישתמר, כמו למשל בתחנת אוטובוס שיש חשש סביר שמישהו ייקח ולא יחזיר, חייב המוצא לקחת את האבדה ולשמור עליה ולהשיבה לבעליה אם יודע מי הוא, או להכריז עליה בדרך שיבואר להלן.
ב. אמנם בזמן הזה ברוב האבדות שערכן הממוני מועט, אפילו אם שוים יותר מפרוטה, אין דרך אנשים לחפש אחריה, או שמתביישים לבקשם מהמוצא, אפילו אם יהיה אדם שיכריז עליהם, ומתייאשים מהם. ולכן פטור המוצאם לטפל בהם ולהרימם.
ג. דוגמאות לכך: המוצא כפתור, בקבוק, מוצץ, חלקי צעצועים שאינם יקרים, חבילת ממחטות נייר, וכדומה. פטור המוצא מלהרימם.
ד. כמבואר לעיל בכלל חיוב השבת אבידה הוא להציל ממון חבירו מהפסד. גם במקום בו כרוכה פעולת ההצלה בהוצאות ממוניות חייב המציל לשלם אותם מכספו אם יכול. ואח"כ יחזיר הבעלים את ההוצאות שהוציא עבור ההצלה.
ה. דוגמאות מעשיות: הרואה גשמים יורדים בחזקה על חפצי חבירו, ואפילו אם הם ברשות חבירו כגון בגינתו, או שרואה נזילה בבית חבירו וחבירו אינו יודע מכך, חייב להציל חפצים אלו על ידי הנחתם במקום משתמר, או לתקן את הנזילה, כדי שלא יפסד בית חבירו או חפציו.
ו. וכן מי שיכול להעיד לחבירו בבית הדין במקום בו תתקבל עדותו, חייב להעיד כדי שחבירו יוכל לקבל את ממונו כדין. אע"פ שע"י כך ייפסד בעל דינו של חבירו.
ז. וכן היודע שישנם אנשים הרוצים להזיק את חבירו, בין אם הוא נזק ממוני, ובין אם הוא נזק גופני, חייב להודיע ל כך לחבירו, כדי שיוכל לנקוט בצעדים כדי להשמר מהם.
ח. הרואה אור דולק או מכשירי חשמל פועלים ללא תועלת. ואין בעלי אותם מכשירים יודעים על כך, ואינם עתידים לחזור לשם בקרוב, חייב הרואה לכבותם מדין השבת אבדה.
ט. חיוב השבת אבידה באופנים אלו קיים גם כאשר החפץ הנאבד או שעלול להנזק מבוטח ע"י חברת ביטוח וכדומה. ואפילו אם בעלי חברת הביטוח הנם גויים. אמנם במקום בו ידוע שאין בעלי אותו חפץ מעונין שיצילו את ממונו המבוטח, אין חיוב להציל במקום בו בעלי חברת הביטוח הנם גויים.
י. חיוב השבת אבידה הוא בין לאדם פרטי, ובין לשותפים או מוסד ציבורי.
[1] מצוות ה' אלה המצוות מ"ע קנב
[2] שם ושם ל"ת קעג
[3] שם ושם
[4] משך חכמה
[5] מצוות ה' אלה המצוות מ"ע קנ
[6] שם ושם ל"ת קעד
[8] ת"י רש"י
[9] פי' ר' יוסף בכר שור
[10] מצוות ה' אלה המצוות שם
[11] שם ושם ל"ת קעה
[12] שם ושם ל"ת קפ
[13] מצוות ה' והוא דעת הסמ"ק רמ
[14] מצוות ה' ועיין לעיל פ"ז פס' ב
[15] שם אלה המצוות ל"ת קפו
[16] רבינו בחיי
[17] מצוות ה' חזקוני
[18] רמב"ן
[19] מצוות ה'
[20] רמב"ן
[21] אבע"ז
[22] פי' ר' יוסף בכור שור
[23] אבע"ז
[24] פי' ר' יוסף בכרו שור
