מקרא
שמות פרק לא
(יח) וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי כעלות השחר של י"ז בתמוז[1] בסוף הארבעים יום שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת ונקראו לוחות העדות כי הקים עדות ביעקב שהתורה לא תשתנה לעולם כדבר הנחקק על האבנים שקיים לנצח[2] לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים:
שמות פרק לב
(א) וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר זה היה בט"ז בתמוז[3] וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים שופט דיין ומנהיג כמו "ראה נתתיך אלוהים לפרעה"[4] אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי:
(ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם כי הנשים סירבו לתת תכשיטיהם לגברים לצורך כך[5] אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:
(ד) וַיִּקַּח מִיָּדָם הזהב וַיָּצַר צרר כלומר קשר[6] אֹתוֹ בַּחֶרֶט בבגד עד שעשו דפוס של חמר ושל שעוה[7] כדי לאחר, אולי יבא משה[8] וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה פסל מתכת שנוצר על ידי יציקה והתוך[9] וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ומיד שראו הם שהיה על צורת עגל אמרו כי זה הגוף אשר סייע להם במזלם ביציאת מצרים ועד עתה שאלתם שילך מכאן ואילך לפניהם, ועוד אמרו ועד עכשיו וכי משה העלנו[10] וגם זה ראיה שלא כוונו לעבודה זרה, שאין טפש בעולם שיאמר כי הזהב הזה אשר באזניהם הוציאם ממצרים, אבל אמרו בכח הצורה הזאת העלם משה, ולא אמרו בעגל בשום מקום "אשר הוציאנו ממצרים", אבל אמרו אשר העלוך, שלקחו אותו במקום יד הגדולה המחרבת ים[11]:
(ה) וַיַּרְא אַהֲרֹן שראה אותם ברע מכוונים אל העגל וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו שיזבחו לשם המיוחד על המזבח אשר בנה הוא לשמו, ולא יבנו הם מזבחות לבשת פניהם, ולא תהיה כונתם בזבחים בלתי לה' לבדו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיקֹוָק מָחָר להאריך להם, אולי יבא משה ויעזבו את העגל[12]:
(ו) וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים היו בהם מכוונים לשם הקב"ה כאשר אמר אהרן, ומהם משחיתים וזובחים לעגל וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק שישבו כולם לאכול לשבעה, ושתה לשכרה, כאשר יעשו בחגים[13]: פ
(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ במחשבתם הפסולה אף על פי שכוונו לשם שמים[14] אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עמך הם בעל כרחך ובעל כרחם אשר הוצאת מארץ מצרים והם שחתו שהחליפו מנהיג אשר נתתי להם וגם עברו על אשר אמרתי לא תעשה לך פסל ואפילו לשם שמים[15]:
(ח) סָרוּ מַהֵר קודם שאגמור לתת לך מה שיעדתי לתת, והם התורה והמצוה אשר כתבתי[16] מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם ששכחו הנפלאות ההם שראו עיניהם במעמד הקדוש ועבדו עבודה זרה בעוד שהשכינה בהר סיני[17] עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ על הכת השניה המשחיתים וזובחים לעגל כי הם החטאים[18] וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא:
(י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי את תפילתך מלפני[19] ואם תעשה כן[20] וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו כאשר אמר לו הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, מיד ח לה פני השם ולא אחר כלל, כי היה ירא פן יצא הקצף מלפני ה' ויחל הנגף לכלותם כרגע, ומיד וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה ולהלן בפסוק לא חזר והתפלל עליהם ארבעים יום[21]:
(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם כלומר שעדיין היה בהם רע כשיצאו ממצרים ולכן עלולים הם לחטוא וממילא - לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה כי פתאום נתברר שאין להם תקנה וא"כ יאמרו שה' כביכול גרם להם כך ויגרם חילול ה'[22] שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ בדברך[23] וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:
(יד) וַיִּנָּחֶם יְקֹוָק עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: פ
(טו) וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ כי חשב שבשובו אליהם ישובו בתשובה, ואם אין ישברם לעיניהם לכלות עיניהם כדי שיחזרו בתשובה[24] לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים זה היה פלא גדול שהכתב היה נקרא כסידורו משני העברים מה שאין כן בכתב שלנו כי מלפנים הוא כסידורו ומאחריו מהופך[25]:
(טז) וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה ולא פסל אותם משה. אבל האחרונים כתוב בהם פסל לך[26] וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת הזכירו בכאן לספר במעלתן, לומר כי לא נמנע משה בכל זה מלשבר אותם, כי חרה לו בראותו המעשה הרע ההוא, ולא יכול להתאפק או כענין שהזכירו רבותינו (בשמות רבה ט יא) שפרח הכתב עתה בבואו בגבול העגל במקום הטומאה והחטא[27]:
(יז) וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ שנשאר בתחתית ההר[28] מצפה למשה עד רדתו ושם המן יורד לו לבדו[29] אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה בהריעו[30] וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה היה סבור שעמלק בא עוד הפעם להלחם בישראל[31]:
(יח) וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת של גְּבוּרָה גיבורים המנצחים בקרב וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה של החלשים המנוצחים על ידי אויביהם[32] קוֹל עַנּוֹת של שחוק ומנגינות[33] אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:
(יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו מִיָּדָיו ולא אמר "ויפל", שהשליכן למרחוק שלא יפלו על רגליו, כדרך משליך משא כבד מעליו[34] אֶת הַלֻּחֹת שהיו בידיו כמו שטר עדות. והנה קרע שטר התנאים. וזה היה לעיני כל ישראל[35] וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
(כ) וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ כיון שראו העם את משה מיד הניחו את העגל ובעטו בו שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים, ולא היה מהם חולק עליו כלל וכן תראה שלא הוכיחם, ולא אמר להם כלום[36] וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר פזר[37] עַל פְּנֵי הַמַּיִם הם מי נחל היורד מן ההר והזהב השרוף שאיננו נתך, ונטחן עד אשר דק, קל הוא על פני המים, על כן היה צף והשקהו להם או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע או שהיה ממעשה הנסים וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, ועל דעת רבותינו (ע"ז מד) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם[38]:
(כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה מה שנאה היתה לך על העם הזה, כי סבבת להשמידם ולכלותם, כלומר, נהגת עמהם כאויב החפץ ברעתם, במקום שהיה לך להוכיחם כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה וראוי היה שיאשים לאהרן תחלה על חטאתו ואחר כך על שהחטיא לעם, אלא שנהג כבוד באחיו הגדול ממנו, ולא רצה להוכיחו על חטאתו, ולא הזכיר לו רק מכשול העם. והיה בטוח בצדקת אחיו שלא היתה כונתו לרעה, אלא שהוכיחו על אשמת העם, שהיה ראוי לו להוכיחם, והם נכשלו על ידו[39]:
(כב) וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא בדרך ובמחשבה רעה ואם לא עשיתי להם זאת העמידו להם מלך והדבר היה בא למרה באחרונה[40]:
(כג) וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ וזהו התנצלותו של אהרן, טען כי לא אמרו לי רק שאעשה להם אלהים אשר ילכו לפניהם במקומך אדני, שלא ידעו מה היה לך, ואם תשוב אם לא, ולכן הם היו צריכין למי שיורה להם דרכם כל זמן שלא תהיה אתה עמהם, ואם אולי תשוב יעזבוהו וילכו אחריך כבראשונה[41] כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ:
(כד) וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה כי הם חשבו בו מחשבה רעה שישתחוו לו ויזבחו לו, ובעבור שלא רצה אהרן להאריך בסורחנן, קצר ואמר ויצא העגל הזה שיצא להם הענין הרע הזה אשר אדוני רואה[42]:
נביא
מלכים א פרק ח
(מא) וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ:
(מב) כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה:
(מג) אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי אפילו שאינו ראוי לכך לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:
(מד) כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם בשאלת נביא או אורים ותומים וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יְקֹוָק דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ שיתפללו נכח ירושלים ונכח בית המקדש ישמע הש"י תפלתם ותחנתם ויעשה משפטם לתת להם כדרכיהם אשר הם בהם בעת התפלה:
(מה) וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם:
(מו) כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה:
(מז) וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ:
(מח) וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם כלומר נוכח ארץ ישראל וירושלים הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בניתבָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ:
(מט) וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם:
(נ) וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ לָךְ וּלְכָל פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם:
(נא) כִּי עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל מתוך קושי השעבוד, וכאילו היו נתונים בכור ברזל, העומד על האש:
(נב) לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ הוסיף עוד שלא לבד שישמע התפלות שיתפללו בבהמ"ק או נגד המקדש רק שיהיו עיניך פתוחות אל תחנת עבדך לשמע אליהם בכל קראם אליך - אף שיקראו בחו"ל, ולא יכוונו נגד הבית:
(נג) כִּי אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָי יְקֹוִק: פ
(נד) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק אֵת כָּל הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְקֹוָק מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו שהמלך כרע על ברכיו מהתחלת תפלתו עד כלותו אותם ומזה המקום אמרו רבותינו שהמלך כיון שכורע שוב אינו זוקף עד כלותו תפלתו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם:
כתובים
הקדמה לשיר השירים
אמר רבי עקיבא לא היה העולם כדאי כיום שנתנה בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים הם קודש ושיר השירים הוא קודש קדשים שכולו יראת שמים וקבלת עול מלכותו, ומטרתו לכונן את לב בני האדם, ובפרט אלו שמתאוננים רע בפגעי הזמן לאהוב את השי"ת.
שלמה המלך ע"ה שר חמשה ואלף שירים כמו שנאמר במלכים א' פרק ה' פסוק י"א "ויהי שירו חמשה ואלף וידבר שלשת אלפים משל וכו" ולמעלה משירים אלו הוא חיבר את שיר השירים שהוא המובחר מכולם.
השיר הזה הוא שיר ידידות ובו יסופר כל תוקף קשר האהבה העזה והדיבוק האמיתי שבין הקב"ה ובין עמו ישראל. שלמה המלך אחז במשל האהבה הנמרצת בין החושק והנחשקת שגעגועיהם יהיו רבים בעת יהיו נפרדים זה מזו ותמיד יחכו ויצפו לדיבוק התמידי של שניהם. יכול להיות שהמשל מספר על אהבה בין רועה צאן לנערה שומרת כרמים, ומספר על דברי האהבה שהיו אומרים האחד על השני, ועל מעשים שקרו להם. ואמנם לפעמים יש להם כל מיני קשיים ועיכובים באהבתם, ואעפ"כ אין אהבתם פגה, אלא אדרבא הולכת ומתחזקת, ומרוב אהבתם כל אחד רואה את השני מושלם בכל דבר שלימות. אך לדעת המלבי"ם זהו חידה על מי בדיוק המשל מספר. מכל מקום ענין הספר, לשורר על האהבה, שכשהיא קיימת, כמה השפעתה גדולה, וכמה היא דבר חזק ויציב, וכמו שכתוב לקראת סוף הספר, כי עזה כמות אהבה וכו' מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה וכו'. ולא נכנס ספר זה אל בין כתבי הקדש, אלא בגלל שממנו נלמד על האהבה שבין ה' לישראל, כמה גדולה וחזקה היא, ושאין דבר היכול לכבותה, וכל דבר שכתוב באהבת הדוד (כלומר, ידיד ואוהב) ורעיתו, יש בו על אותו הדרך באהבת ה' וישראל.
שיר השירים פרק א
(א) שִׁיר הַשִּׁירִים השיר המובחר מכל השירים (כמו קודש קדשים) אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה שחיבר שלמה המלך:
(הרעיה מדברת על אהבתה לדוֹדה)
(ב) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ רוצה אני שאהובי ינשק אותי מנשיקות פיו על פי כמנהג החתן לכלה. משל על עם ישראל שמבקשים מה' מי יתן שתנשק אותנו בפיך, שתדבר אתנו שאר הדברות כמו שתי הדברות הראשונות כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן שהאהבה שלך יותר טובה מיין, יותר טוב הדברים ששמעתי מפיך משבעים פנים שבתורה (יין גמטריא שבעים):
(ג) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים בגלל ריח השמנים הטובים שנודפים ממך שאתה סך את בשרך בהם שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ וכמו שמן שמריקים מהכלי ונודף ריח טוב, כך כביכול מריקים את שמך ונודף ריח טוב. כלומר, שמך נעים להזכירו, והשמן תמרוקים שאתה סך בשרך בהם פרסמו את שמך עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ לכן כל העלמות אהבוך, והגוים רוצים גם בקרבת ה' מפני שרואים את גדלותו וכבודו כגון ניסי מצרים:
(ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה תמשוך אותי קצת אל ביתך, ונרוצה הרבה יחד, ואני אחריך הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו אהובי שחשוב עלי כמלך יביא אותי אל חדרי ביתו ואמנם יש שם הרבה תענוגות אבל נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ אבל אנחנו רוצים לשמוח עם המלך ו- נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן נדבר ונתעסק באהבה שלך שהיא יותר טובה מיין ולכן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ הישרים אוהבים אותך בגלל שאתה ישר וביושר ומכל הלב כל העלמות אוהבות אותך:
משנת ההלכה
הלכות פסח
א. כל שלושים יום קודם הפסח צריך לעיין בכל דבר שעושה שלא יישאר בו חמץ שקשה להסירו, או שלא ידע אחר כך אם יש בו חמץ, ולכן צריך להיזהר בשימוש בספרים כלים צעצועים וכל כיוצא בו בסמיכות לחמץ.
ב. ומנהג הרבה מישראל להתחיל לנקות לפסח כבר משלושים יום קודם אבל אינו חיוב.
ג. מי שיצא מביתו לפני פורים ויחזור רק אחר חג הפסח אינו מחויב בבדיקת ביתו מחמץ וכן אינו מחויב בניקיונו ומספיק לו ביטל החמץ שיעשה בערב פסח כמו שיבואר במקומו.
ד. אמנם אם יש לו חמץ ידוע חייב לבער אותו. אלא אם כן מוכר אותו לגוי וכמו שיבואר בהמשך בהלכות מכירת חמץ.
ה. ואם חוזר לביתו קודם הפסח מחויב הוא בבדיקה וניקיון ביתו ככל אחד מישראל ולפיכך ייזהר שלא יגיע קרוב מדי לחג הפסח ואז לא יוכל לנקות כראוי.
ו. מי שיצא מביתו בפורים או אחריו אפילו אם אינו מתכוין להיות בביתו בחג הפסח מכיון שהוא כבר בתוך שלושים יום קודם החג חלה עליו חובת הבדיקה וניקיון ביתו אמנם אם ימכור את חמצו לנכרי קודם י"ד בניסן כדרך שיבואר בהמשך בהלכות מכירת חמץ פטור הוא מבדיקת וניקיון ביתו.
ז. מנהג בכל ישראל עוד מזמן חכמי התלמוד שגובים 'מעות חיטין' (קמחא דפסחא) מכל בני העיר כפי אשר תשיג ידם, וקונים במעות אלה חיטים לפסח ומחלקים אותם לעניי העיר, איש איש כפי צרכיו לפסח. וכן נותנים להם שאר צרכי החג ביין בשר ודגים, או נותנים להם מעות והם קונים צרכיהם בעצמם
ח. ונהגו מנהג זה לפני הפסח, לא משום מצוַת צדקה, שהרי מצוה זו נוהגת בכל השנה כמו בפסח, אלא משום חרות נהגו בו. שאפילו כבר קיֵּם אדם מצוַת צדקה כהלכתה, אין הוא מרגיש חרות בנפשו אם הוא יודע שבסמוך לו נמצאים רעבים שאין להם מה יאכלו. ועוד, בשביל שלא יהא ח"ו כדובר שקרים בליל השימורים, בשעה שאומר בתחילת ההגדה: 'כל דכפין ייתי וייכול', כלומר, כל מי שרעב יבוא ויאכל, והרי ידע שישנם רעבים בעירו ולא טרח קודם החג לשבור רעבונם.
ט. כל בני העיר חיָּבים ליתן מעות חיטין לעניים בני עירם וכופין עליהן את הסרבנים.
י. ובזמן הזה צריך כל אחד להשתתף במגבית זו על אף שאין גבאי הצדקה באים לדרוש ממנו.
יא. ובמקומות בו העניים מתביישים לבוא לאסוף מצרכים או לעמוד בתור לחלוקת מצרכים צריך לתת להם כסף ויקנו צרכי החג בעצמם
[1] אבע"ז
[2] מלבי"ם
[3] כיצד הרי שניתנה תורה בששה בסיון וכל ששת הימים כסה הענן את ההר, זהו שכתוב (שמות כד, טז) ויכסהו הענן ששת ימים, ובו ביום בששי ניתנה התורה וביום המחרת עלה שנאמר (שם, טז) ויקרא אל משה ביום השביעי ועמד שם ארבעים יום, הוא שכתוב אחריו ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, אימתי הם כלים בי"ז בתמוז שהרי אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא לשש שעות מן היום והם טעו בחשבון וחשבו יום שביעי שעלה בו מן החשבון והם כלים ביום ט"ז של תמוז, וזהו וירא העם כי בושש משה ראו כי באו שש שעות מן היום ומשה לא בא וחשבו שנתעכב שם ושוב לא יבוא. רבינו בחיי.
[4] חזקוני
[5] ת"י
[6] ת"א ת"י
[7] רשב"ם
[8] פי' ר' יוסף בכור שור
[9] ת"א ת"י והם צורות הנעשות בשעות ידועות בחבור מהכוכבים ולזה עושין אותן על ידי התוך, למען יעשו כל חלקי אותן הצורות יחדיו באותו רגע, ובם יחשבו עושיהם להשיג קנינים וצרכי הגופות, ואולי יחשוב החושב שאין זה מרד באל יתברך כשלא יקבלהו העובד עליו כאלוה. והוא אמנם הפך רצונו, כי חפץ שלא יפנו עובדיו לעזר אלוה זולתו, כאמרו ואנחנו לא נדע מה נעשה, כי עליך עינינו. ספורנו.
[10] רמב"ן בדרשת תורה תמימה
[11] רמב"ן
[12] רמב"ן
[13] רמב"ן
[14] קמב"ן
[15] דעת זקנים
[16] ספורנו
[17] רבינו בחיי
[18] רמב"ן
[19] ת"א ת"י
[20] משמעות האבע"ז
[21] רמב"ן
[22] תפארת יהונתן
[23] ת"א ת"י
[24] ספורנו
[25] רבינו בחיי
[26] רשב"ם
[27] רמב"ן
[28] אבע"ז
[29] רבינו בחיי
[30] רש"י
[31] משך חכמה
[32] ת"י
[33] אבע"ז
[34] רשב"ם
[35] אבע"ז
[36] רמב"ן לעיל פסוק א
[37] רשב"ם
[38] רמב"ן
[39] רמב"ן
[40] חיזקוני
[41] רמב"ן לעיל פסוק א
[42] רמב"ן
