פרשת תולדות יום ו'

מקרא

בראשית פרק כז 

(לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה בחכמה[1] וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ:

(לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי באמת ראוי לכך ש - קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי והתחכם עלי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ השארת[2] לִּי בְּרָכָה:

(לז) וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ שבירכתיו "הוה גביר לאחיך" וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים שבירכתיו וישתחוו לך בני אמך וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי שלא נתן הקב"ה לאברהם רק ארץ כנען ואני נתתיה לו כולה[3]:

(לח) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה האם רק ברכה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:

(לט) וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ מקצת ארץ ישראל שהיא שמני הארץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ זה הר שעיר הסמוך לא"י בחלקו של יהודה והיא ארץ שמנה ונשקית מטל השמים כא"י[4] וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל לא תמצא בברכת עשו זכרון ה' יתברך, אבל בברכת יעקב הזכיר ויתן לך האלהים, וזה יורה כי נתן לעשו משמנים וטל ולא במתת אלהים כמו ביעקב אלא בדרך מסלות הכוכבים ומזלות אשר זרעו של עשו מסורין להם, ונתנם לו לזמן, וזהו לשון מושבך כלומר בעוד שתשב בארץ[5]:

(מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה ברכו שינצח במלחמותיו ולא יפול ביד אויביו, ואמר מיד אחריו וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד רק שלא תתגבר על אחיך אלא הוא יגבר עליך וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד לשון רדוי, ומקרא חסר הוא, וכאשר אינך רוצה להיות תחתיו, תרד באומות ותכבוש מהם ארצם[6] וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:

(מא) וַיִּשְׂטֹם שמר שנאה עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי כלומר בחיי אבי לא אעשה כן לצערו אלא אמתין עד שאבי ימות -[7] וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:

(מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ שמראה עצמו לך מנוחם על ענין הברכות וכאילו אינו מקפיד בהן, והוא מארב כדי שלא תשתמר ויוכל -[8] לְהָרְגֶךָ:

(מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה:

(מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים שנים אֲחָדִים מועטים ואחדים פחות מעשר[9] עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:

(מה) עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד אם יהרוג אותך גם הוא יהרג על ידי גואלי הדם[10]:

(מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:

בראשית פרק כח 

(א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ היה יעקב בוש לבוא לאביו שרמהו ומשום כך לעיל כתיב ותשלח ותקרא ליעקב הרי שלא היה בבית אביו. ע"כ כאשר קרא לו יצחק מתחלה אישר חילו על התחבולה שעשה וכי טוב עשה ואין בלבו עליו כלום[11] וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:

(ב) קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה לפדן אֲרָם בֵּיתָה לבית[12] בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ:

(ג) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ בממון[13] וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עשרה עַמִּים שבטים כלומר שכל שבט יהיה למנהג ועם בפני עצמו אע"ג שהיה להם תורה אחת ומלך אחד מ"מ היו משונים בהליכות עולם. ורק שבט יהודה ובנימן היו למנהג אחד ושבט לוי היה נכלל בשארי שבטים ושבט יוסף מנהג אחד לאפרים ומנשה[14]:

(ד) וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם שאמר לו ואעשך לגוי גדול[15] לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם מאחר שלא תקח אשה מארץ כנען שהם עבדים כמו שצוה לי אברהם אבי[16]:

(ה) וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו אמר "אם יעקב ועשו", בשביל שצוה יצחק ליעקב לקחת אשה מבנות לבן אחי אמו, הזכיר הכתוב שהיה גם אחי אמו של עשו, וראוי היה שיצוה גם כן לעשו, אלא בשביל שברכת אברהם וזרעו לא תהיה אלא ביעקב, לכך לא צוה לעשו[17]:

(ו) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וראה שבגלל שלא לקח מבנות כנען ברך אותו[18] וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:

(ז) וראה עשו גם ש -[19] וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם:

(ח) מכל זה - וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו:

(ט) וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת היא בשמת[20] בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה: ס

סליק פ' תולדות

נביא

זכריה פרק ה

א. וָאָשׁוּב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה, וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה - ראה במראה, מגילה עפה כלפי מעלה^[21].

ב. וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה, וָאֹמַר, אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה, אָרְכָּהּ עֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשֶׂר בָּאַמָּה - השיב למלאך שרואה מגילה עפה, באורך עשרים אמה, ורוחב עשר אמות.

ג. וַיֹּאמֶר אֵלַי, זֹאת הָאָלָה הַיּוֹצֵאת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ - זאת המגילה שכתוב בה, על הפורענות שתצא ותבוא בכל הארץ, כִּי כָל הַגֹּנֵב - כל איש הגונב  מרעהו, מִזֶּה - מהפורענות הכתובה במגילה, כָּמוֹהָ נִקָּה - כמו הפורענות הזו, כך יבוא עליו וינקה מן העולם (ימות). וְכָל הַנִּשְׁבָּע - וכל איש הנשבע לשקר, מִזֶּה - מהפורענות הכתובה במגילה, כָּמוֹהָ נִקָּה - כמו הפורענות הזו, כך יבוא עליו וינקה מן העולם. (ימות)

ד. הוֹצֵאתִיהָ, נְאֻם ה' צְבָאוֹת - הוצאתי את הפורענות ממקומָהּ, וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב, וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר -ותבוא אל הגנב ואל הנשבע לשקר, וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ - תשכון ותלון בתוך בתיהם, וְכִלַּתּוּ, וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו - ותכלה אותו, ואת עצי ואבני ביתו.

ה. וַיֵּצֵא הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי - יצא מלפני זכריה, וַיֹּאמֶר אֵלַי שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה הַיּוֹצֵאת הַזֹּאת - ושוב נראה לפניו, ואמר לו להתבונן  על המראה היוצא לפניו.

ו. וָאֹמַר מַה הִיא - שאל זכריה את המלאך, מה הוא מראה זה שאני רואה, וַיֹּאמֶר -המלאך, זֹאת הָאֵיפָה הַיּוֹצֵאת - זאת מידת איפה, היוצאת לפניך במראה, וַיֹּאמֶר, זֹאת עֵינָם בְּכָל הָאָרֶץ -בזאת האיפה ושאר המידות, נתנו את עיניהם לרמות איש את רעהו בכל הארץ. 

ז. וְהִנֵּה כִּכַּר עֹפֶרֶת נִשֵּׂאת - הנה עופרת במשקל כיכר, נישאת באויר מעל הארץ, וְזֹאת אִשָּׁה אַחַת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הָאֵיפָה - ואשה אחת ( האשה, רמז לעשרת השבטים), יושבת בתוך האיפה שבה יִמָדֵד עָנְשם, (במידת איפה פשעו, ובה ימדד ענשם)

ח. וַיֹּאמֶר - המלאך, זֹאת - האשה, הָרִשְׁעָה - היא משל לעשרת השבטים שהרשיעו ועבדו ע"ז, וַיַּשְׁלֵךְ אֹתָהּ אֶל תּוֹךְ הָאֵיפָה - והשליך את האשה לתוך מידת "איפה", להורות, שבה יימדד ענשה של האשה,  (במידה שהרשיעה, שישבה בתוך האיפה מרצונה לרמות בה, באותה המידה יבוא ענשם) וַיַּשְׁלֵךְ אֶת אֶבֶן הָעוֹפֶרֶת אֶל פִּיהָ - והשליך את ככר העופרת הנישאת באויר (עופרת זו, היא משל לאבני המשקל ששקלו ברמאות איש לרעהו), שתישקע בתוך פיהָ של האשה. (משל לאורך ולצרות הגלות)

ט. וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, וְהִנֵּה שְׁתַּיִם נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְרוּחַ בְּכַנְפֵיהֶם, וְלָהֵנָּה כְנָפַיִם כְּכַנְפֵי הַחֲסִידָה - שתי הנשים, משל ליהודה ובנימין, שיוצאות מארצן ועפות עם כנפיים ככנפי חסידה, וַתִּשֶּׂאנָה אֶת הָאֵיפָה בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמָיִם - ונושאות במעופן בין השמים לארץ את מידת האיפה, שאף הן יענשו במידת ובשיעור עוונם.

י. וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי אָנָה הֵמָּה מוֹלִכוֹת אֶת הָאֵיפָה - להיכן מוליכות הנשים את האיפה.

יא. וַיֹּאמֶר אֵלַי לִבְנוֹת לָה בַיִת בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר - לבנות להן בית בארץ בבל,  וְהוּכַן - ששם מוכן לה מקום גלותה, וְהֻנִּיחָה שָּׁם עַל מְכֻנָתָהּ - וישארו וחלק מיהודה ובנימין לא ישובו לארץ, ויהיו מונחים בגלות בבל המוכנה להם.

זכריה פרק ו

א. וָאָשֻׁב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים, וְהֶהָרִים הָרֵי נְחשֶׁת - ראה במראה הנבואה, ארבע מרכבות סוסים(רמז על ממשלת ארבע מלכויות: בבל, מדי, יון ואדום ), היוצאים מבין שני הרי נחושת(רומז על חוזק המלכויות

ב. בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה סוּסִים אֲדֻמִּים - רמז למלכות בבל, וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹרִים - מלכות מדי ופרס.

ג. וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִשִׁית סוּסִים לְבָנִים - רמז למלכות יון, וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִעִית, סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים - רמז למלכות אדום המושלת עם מלכות ישמעאל. (לכך יש בסוסים אלו שני גוונים: ברודים - כתמים לבנים כצורת ברד, אמוצים - י"א כמראה הדשן.)

ד. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי - על מה רומזים מראות אלו.

ה. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָי, אֵלֶּה אַרְבַּע רֻחוֹת הַשָּׁמַיִם - אלה ארבע מלכויות המושלות בארבע רוחות השמים, יוֹצְאוֹת, מֵהִתְיַצֵּב עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ - יוצאות מלפני ה' אדון הארץ, למשול בעולם.

ו. אֲשֶׁר בָּהּ הַסּוּסִים הַשְּׁחֹרִים - מלכות מדי ופרס, יֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן - לכבוש את בבל, שמצפון להם, וְהַלְּבָנִים - מלכות יון, יָצְאוּ אֶל אַחֲרֵיהֶם - יצאה למשול, אחר מדי ופרס, וְהַבְּרֻדִּים יָצְאוּ אֶל אֶרֶץ הַתֵּימָן - ומלכות רומי, יצאה למשול בארץ תימן (דרום).

ז. וְהָאֲמֻצִּים יָצְאוּ וַיְבַקְשׁוּ לָלֶכֶת לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ - וישמעאל שהלכו ובקשו גם הם ממשלה, וַיֹּאמֶר לְכוּ הִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וַתִּתְהַלַּכְנָה בָּאָרֶץ - נתנה להם הרשות מאת ה' להתהלך בארץ, לכבוש ולמשול בארצות.

ח. וַיַּזְעֵק אֹתִי וַיְדַבֵּר אֵלַי לֵאמֹר - קרא אלי בקול גדול, ואמר לי, רְאֵה, הַיּוֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן - מדי ופרס שיצאו לכבוש את בבל,  הֵנִיחוּ אֶת רוּחִי בְּאֶרֶץ צָפוֹן - הניחו והרגיעו את כעסי על בבל, על שהרעו לישראל יותר מִדַי.

זכריה פרק ו

ט. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

י. לָקוֹחַ מֵאֵת הַגּוֹלָה, מֵחֶלְדַּי וּמֵאֵת טוֹבִיָּה וּמֵאֵת יְדַעְיָה - לך תקח, מחֶלְדַּי, טוֹבִיָּה ויְדַעְיָה, הבאים מהגולה שבבבל, תרומת כסף וזהב, שיביאו לבנין הבית. וּבָאתָ אַתָּה בַּיּוֹם הַהוּא - ביום שישובו מבבל, וּבָאתָ בֵּית יֹאשִׁיָּה בֶן צְפַנְיָה אֲשֶׁר בָּאוּ מִבָּבֶל - ובֹּא אל בית יאשיה, ששם יהיו כשיבואו.

יא. וְלָקַחְתָּ כֶסֶף וְזָהָב, וְעָשִׂיתָ עֲטָרוֹת - ומהכסף והזהב שתקח תעשה כתרים, וְשַׂמְתָּ בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל - ותשים בראש הכהן הגדול.  (ובראש המלך, הוא זרובבל).

יב. וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר - תאמר ליהושע הכהן הגדול,  כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר, הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ - הנה האיש זרובבל, נקרא צמח, להורות, שמלכותו תצמח ותגדל, וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח -ואף זרעו שיבוא תחתיו, יצמח ויצלח במלכותו, וּבָנָה אֶת הֵיכַל ה':

יג. וְהוּא יִבְנֶה אֶת הֵיכַל ה', וְהוּא יִשָּׂא הוֹד - הוד המלוכה, וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל כִּסְאוֹ - כסא המלוכה, וְהָיָה כֹהֵן עַל כִּסְאוֹ - והכהן, יבוא לפני כסא המלך להורותו תורה, וַעֲצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם - עֵצות ומחשבות של שלום, ישכנו בין שניהם, ולא יקנאו זה בזה.

יד. וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה - העטרות שתרמו, חֵלֶם (הוא חֶלְדַי),  טוֹבִיָּה, ידַעְיָה, וחֵן בֶּן צְפַנְיָה (הוא יאשיהו בן צפניה), לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה'  - יהיו להם לזכרון טוב לפני ה'.

טו. וּרְחוֹקִים יָבֹאוּ, וּבָנוּ בְּהֵיכַל ה' - ועוד יבואו גויים מרחוק, לתרום תרומות לבנין בית ה', וִידַעְתֶּם - כשיבואו רחוקים אלו, ותראו קיום נבואתי, תדעו, כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם - ולא מליבי נבאתי כל זאת, וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם - וכל זה יתקיים, בתנאי שתשמעו בקול ה' אלוקיכם. 

משנת ההלכה

       א.       אם המת נקבר תוך זמן בין השמשות, עד שמונה עשרה דקות אחר השקיעה, בין שנהג אבלות בפועל עד צאת הכוכבים, בין שלא נהג בפועל באבלות, הרי הערב נחשב יום שני לאבלות, וממילא פטורים מסעודת הבראה, ורשאים האבלים לאכול סעודה ראשונה משלהם. אולם אם המת נקבר אחר בין השמשות, אף שהוא קודם זמן רבינו תם, אפילו הכי נחשב כנקבר בלילה, ואם רוצים לאכול בו ביום צריכים לאכול משל אחרים, שאין אנו מצרפים את סברת רבינו תם כדי להקל לאכול משל עצמו. 

        ב.        אם יושבים שני אבלים בסעודת הבראה, נכון שעוד אחד אחר יאכל עמהם, כדי לעשות זימון, והאבלים עצמם מצטרפים לזימון, הן לזימון של שלשה והן לזימון של עשרה. והמזמן אומר "נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו" והאוכלים עונים "ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו הגדול חיינו". (ולא כפי שנדפס באיזה סידורים). ואם היו עשרה ויותר, יוסיפו "אלהינו" מנחם אבלים וכו', וכן יענו המסובים. 

         ג.         כשמברכין ברכת המזון בבית האבל, כל האוכלים שם מוסיפים בברכה שלישית נחם ה' אלוקינו וכו'. ובנוסח נחם שבברכת המזון לאבלים יש לומר: שופט בצדק לוקח נפשות במשפט וכו'. ונהגו שלא לומר "הרחמן" בבית האבל, הן האבלים, והן האוכלים עמהם. ובשבת כשסועד עם אחרים אף שמברך ברכת המזון בלחש, לא יחתום כדרך שחותם בחול, שאין להראות אבילות בפרהסיא בשבת. 

        ד.        הנוסח הנכון בחתימת הברכה השלישית של ברכת המזון בבית האבל, הוא: ברוך אתה ה' "מנחם ציון בבנין ירושלים", וכדעת מרן השלחן ערוך, בין בברכת המזון שבבית האבל, בין בתפלת נחם בתשעה באב. ומכל מקום החותם בבית האבל "מנחם אבלים בבנין ירושלים" כפי נוסח הסידורים, אין למחות בידו, אבל לא יאמר מנחם אבלים ובונה ירושלים.

       ה.       בברכה רביעית של ברכת המזון שמברכים בבית האבל אומרים "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם לעד האל אבינו וכו' מלך החי הטוב והמטיב אל אמת שופט בצדק וכו'". ויאמר זאת בכוונה ראויה, כדי להצדיק עליו את הדין, ולקדש שם שמים. ואומרים ברכת אבלים בברכת המזון, בסעודות בבית האבל, גם אם היה המת רשע. 

         ו.         מותר לאבלים לזמן בעצמם, בין אם יש שם שלשה אבלים, בין אם יש שם אחרים המצטרפים עמהם, ואין צריך דוקא לכבד אחרים שיזמנו. ומן הדין מותר לאבל לזמן גם על כוס יין, אלא שבלאו הכי המנהג כיום ברוב המקומות שאין מברכים ברכת המזון על כוס יין, [גם שלא בבית האבל], אפילו כשאכלו שם שלשה ועושים זימון. [והנוהגים לחוש למצריכים כוס גם בשלשה, תבא עליהם ברכה]. וכבר כתבנו לעיל דאחר הקבורה מותר לאבלים לאכול בשר, ולשתות מעט יין כדי לשרות המאכל. אבל לא ישתה כמות מרובה של יין. וגם מי שרוצה להמנע מלאכול בשר ולשתות יין בשבעה ימי אבלות, לא יחמיר בזה בסעודות שבת, שאין להראות אבלות בפרהסיא בשבת. 

---

[1] ת"א ת"י

[2] ת"א ת"י

[3] רמב"ן

[4] חזקוני

[5] רבינו בחיי

[6] פי' הטור

[7] ת"א ת"י

[8] הכתב והקבלה

[9] אבע"ז

[10] רשב"ם

[11] העמק דבר

[12] ת"א ת"י

[13] ספורנו

[14] העמק דבר

[15] רש"י

[16] רשב"ם חזקוני

[17] רמב"ן

[18] פי' ר' יוסף הכור שור

[19] רש"י

[20] ת"י

[21] מגילת פורענות, כעין מה שראה יחזקאל. (בפרק ג').

פרשת תולדות יום ה'

מקרא

בראשית פרק כז 

(יח) וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי:

(יט) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי כוונתו היה לומר אנכי המביא לך עֵשָׂו  הוא בְּכֹרֶךָ והיה כדי שלא יוציא במפורש דבר שקר מפיו עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:

(כ) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל בְּנוֹ מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה זימן[1] יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי:

(כא) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא:

(כב) וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו לפי שתאומים היו היה קולם דומה קצת זה לזה ולכך טעה יצחק בקולו מאחר שמצאו איש שעיר על צוארו[2]:

(כג) וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ כלומר הכין את עצמו לברך אותו[3]:

(כד) וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי וכדי לא לשקר לא אמר "אני עשו":

(כה) וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:

(כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשְׁקָה לִּי בְּנִי אמר, הנה שני סימנין, בקול דומה ליעקב, במשוש דומה לעשו, אראה עוד סימן שלישי בבגדיו ויכריע בין שני הסימנין, ועל כן כשקרב אליו והריח ריח בגדיו כשל עשו, ברכו[4]:

(כז) וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְקֹוָק השדה שהוא מלא נרד וכרכום קנה וקנמון[5]:

(כח) וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים כי מתת אלהים תמיד הוא, ואין לה הפסק לעולם כל ימיך על אדמתך מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ השמנה שבכל הארצות וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ ולעשו לא נתנו במתת אלהים ולא ברכו, אלא אמר גם לך אצלתי אחריו ברכה, משמני הארץ ומטל השמים יהיה מושבך (פסוק לט) בעוד אשר אתה תשב שם, ירמוז כי יכלה ויאבד, כי לא יהיה לו זה לעולם, אך בעודו, יהיה חלקו טוב[6]:

(כט) יַעַבְדוּךָ עַמִּים בני אחיך וישתחו וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים כל המלכים בניהם של ישמעאל[7] הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ היה סבור שהוא עשו וברכו שיגבר על אחיו, אם כן על כרחך צריך לומר שלא ידע מה שנאמר לרבקה בנבואה (לעיל כה, כג) ורב יעבד צעיר[8] וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ:

(ל) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת יַעֲקֹב וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ להגיד נסים שנעשו ליעקב בא הכתוב. שאלו הקדים עשו לבא רגע אחד קודם לא נתברך יעקב[9]:

(לא) וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:

(לב) וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה שהיה חושב שהוא יעקב, בשביל שבירך לעשו ואכל מצידו, שהיה גם הוא מביא לו מטעמים כדי שיברך אותו, ולכך שאל "מי אתה", לדעת האמת[10] וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו:

(לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד שידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד אשר היה יכול לרמות אותי[11] וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶהמאחר שקיבל ברכה זו להיות גביר ושר, יודע אני שגם ברכה אחרת יקבל,ברכת אברהם לירש את הארץ, כי היא ראויה לבכור ולגביר[12]:

(לד) כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי:    

נביא

זכריה פרק ב

יד. רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן, כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה' - שמחו בנ"י, כי הנה ה' בא ומשכין שכינתו בתוך ירושלים.

טו. וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא - בעת הגאולה, יתחברו עמים רבים לישראל, ויאמינו בה',  וְהָיוּ לִי לְעָם - ובאמונתם זו, יחשבו גם הם כְּעם ה', וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ - אך השכינה - בישראל תשכון, וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ - ואז תדעו, שנבואתי אמת, ובשם ה' נאמרה.

טז. וְנָחַל ה' אֶת יְהֹוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ - יהודה, יהיו לנחלתו וחלקו של ה',  וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם - ויבחר בירושלים להשכין את שכינתו.

יז. הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' - ישתקו מפחד כל העמים מפני ה', כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ - כי כבייכול התעורר ה' מן השמים (שהם מעונו של ה'), לתת בהם את נקמתו.

זכריה פרק ג

א. וַיַּרְאֵנִי - במראה הנבואה, אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ - את יהושע הכהן הגדול עומד לפני המלאך, והשטן עומד לימין הכהן הגדול לקטרג עליו, שבניו נשאו נשים נכריות.

ב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן, יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר ה' בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם - יגער ה' הבוחר בירושלים, בך השטן, שלא תקטרג על יהושע הכהן הגדול, הֲלוֹא זֶה - יהושע הכהן הגדול, אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ - ניצל מהגלות ולא ניזוק כלל, כענף המהפך את האש, והוא עצמו לא נשרף^[13].

ג. וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ - כשעמד לפני המלאך, עדיין היו בניו עם נשותיהם הנכריות, וכאילו בגדיו של יהושע מלוכלכים בעוון בניו.

ד. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר - המלאך שיהושע עמד לפניו, אמר למלאכים שלפניו, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו - הפרישו את בניו מנשותיהם הנכריות, וַיֹּאמֶר אֵלָיו - המלאך ליהושע, רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת - ראה, העברתי מעליך את לכלוך העוון שעליך, והלבשתי אותך בגדים נאים ונקיים.  

ה. וָאֹמַר - זכריה למלאך, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ - יתנו את מצנפת הכהן הגדול על ראשו של יהושע, (שיתנו עליו כתר כהונה גדולה), וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים - התקבלה תפילתו, ונתנו עליו המצנפת, ובגדים נקיים כאמור, וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד - לפני יהושע.

ו. וַיָּעַד - הזהיר, מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר:

ז. כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ, וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר - אם תשמור ללכת בדרך ה',  וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי - תדון בבית ה' על הכהנים, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי - ותהיה ממונה, לשמור את כל צרכי הבית, וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה - כשתפרד נשמתך מהגוף, תהלך בין המלאכים העומדים לפני ה'.

ח. שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ - אתה ושאר הכהנים, כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה - כי ראויים שיעשה להם מופת, כִּי הִנְנִי מֵבִיא, אֶת עַבְדִּי צֶמַח - כי הנה מביא אני אתמלך המשיח, שיצמיח ה' לישראל.

ט. כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם - כי הנה האבנים שביסוד בנין הבית, על כל אחת אשים שבע עיניים, ר"ל, שמירות רבות להצלחת הבנין, הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת - ועוד, שה' יחקוק באבנים פיתוחים (צורות), ליפות את הבנין, וּמַשְׁתִּי אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד - אסיר מעל יושבי הארץ את עוונותיהם, ולא יוסיפו עוד לחטוא.

י. בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת, תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה - מתוך השלום ורוב הטובה שיהיו, יקראו איש לרעהו, לשבת תחת הגפן והתאנה בהשקט ובשלווה.

זכריה פרק ד

א. וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיְעִירֵנִי, כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ - העיר אותי המלאך משנתי, לראות מראה נבואה, והתעוררתי כאיש שהתעורר משנתו.

ב. וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה - במראה הנבואה, וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ - מנורה, שכולה מזהב, וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ - ספל גדול מעליהָ, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ - בראשי הקנים, היו שבעה נרות, (נר - כלי לקבל את השמן והפתילות), שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת, לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ - ושבעה צינורות, שבהן ניצק השמן מהגֻלָה אל כל אחד מהנרות. (יחד - 49  מוצקות)

ג. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה, וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ - ושני עצי זית, אחד מימין ואחד משמאל לגֻלָה.

ד. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי - מה מרמז מראה זה.

ה. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה - הלא מעצמך תבין על מה מרמז, וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי:

ו. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר - מראה זה, סימן הוא לזרובבל,  לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת - כמו שראית במראה הנבואה את המנורה נעשית מאליהָ, והשמן ניצק אל הנרות בלא יד אדם, כך לא בכח יד אדם יבנה הבית, כי אם בכוח רוח ורצון ה' יִבָּנֶה הבית.

ז. מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל - איזו חשיבות יש לסנבלט וחבריו, הרוצים לעכב הבנין, ומחשיבים את עצמם להר גדול, לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר - הלא אשים אותם, כמישור לפני זרובבל, ולא תעכבו את הבנין,  וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה - יוציא את אבן הבדיל לבנות הבנין, (אבן הבדיל, קשורה בקצה חוּט. כשמטיל העומד  על החומה את אבן הבדיל, מְכַוֵן החוּט את הבונים - ליַשֵר את קירות הבנין) תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ - ישבחו את חן האבן והבנין הנעשה על ידהּ, בקול שאון.

ח. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:

ט. יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה - ידי זרובבל, שמו את יסוד הבית (בזמן כורש), וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה - וידיו גם ישלימו^[14] את הבנין, וְיָדַעְתָּ, כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵכֶם - ואז ידעו כל ישראל, כי מה' ניבא זכריה נבואה זו.

י. כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת - כי מי שהיה מבזה בליבו, את קטנותו של הבנין^[15], וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל - כשיראו את אבן הבדיל ביד זרובבל, ישמחו כולם, שִׁבְעָה אֵלֶּה -בשבעה עיניים שאמר לעיל: "על אבן אחת שבעה עיניים" - אשמור על הבנין,  עֵינֵי ה' הֵמָּה, מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ - הם עיני ה' המשוטטים בארץ, לשמור על המשך הבנין.

יא. וָאַעַן וָאֹמַר אֵלָיו - אל המלאך, מַה שְּׁנֵי הַזֵּיתִים הָאֵלֶה, עַל יְמִין הַמְּנוֹרָה וְעַל שְׂמֹאולָהּ - מה מרמזים שני הזיתים, שמימין ומשמאל למנורה.

יב. וָאַעַן שֵׂנִית וָאֹמַר אֵלָיו - אל המלאך, מַה שְׁתֵּי שִׁבֲּלֵי הַזֵּיתִים, אֲשֶׁר בְּיַד שְׁנֵי צַנְתֲּרוֹת הַזָּהָב - שני ענפי הזית,(ענפים המלאים בגרגירי זיתים, כמו השיבולת המלאה בגרגירי תבואה), היוצאים מכל זית שמצידי המנורה, לתוך שני כלים, שבהם נדרכים הזיתים מאליהם,   הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב - ומרוקנים הצנתרות את השמן הצלול ומזוקק כזהב - לתוך הגולה, ומשם יוצא השמן למוצקות, ומשם לנרות.

 יג. וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה אֵלֶּה - הלא מעצמך תבין למה מרמזים אלו, וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי:

יד. וַיֹּאמֶר - המלאך, אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר - שני הזיתים, מרמזים על המלך והכהן הגדול, הנמשכים שניהם בשמן, הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ - העומדים לפני ה' אדון כל הארץ, לעשות רצונו. ומה שראה את השמן הנעשה מאליו, רומז, שלא ימלוך המלך  (זרובבל בן שאלתיאל וזרעו), ולא יכהן הכהן (יהושע בן יהוצדק וזרעו), בחיל ובכח ידי אדם, כי אם ברצון ה'.

משנת ההלכה

       א.       אשה אבלה מברין אותה נשים ולא אנשים, וכן איש מברין אותו אנשים ולא נשים. ומכל מקום אם יושבים בחדר האנשים והנשים ביחד, אין להקפיד בכל זה. 

        ב.        מותר לאשה להכין סעודת הבראה לאיש. ואשה אבלה אין לבעלה להברותה משלו, אלא יביאו לה השכנים וכדו'. 

         ג.         טוב שבנוסף לאבלים יטול ידים גם מי שאינו אבל, ויבצע על הלחם ויברך המוציא, ואת הפרוסה יתן בידם, על שם פרשה ציון בידיה [בית עובד]. ויש נוהגים שכל בני המשפחה, גם מי שאינם אבלים, משתתפים בסעודה זו. אבל אין זה אלא מנהג ולא חיוב. [וראה להלן לגבי זימון]. 

        ד.        צריך לעשות סעודת הבראה גם בראש חודש, בחנוכה ופורים, על כל השבעה קרובים שחייב עליהם אבילות, ואין חילוק בזה בין אב ואם לשאר קרוביו. וגם בימים הנז' עורכים את הסעודה בתבשיל ביצים ועדשים כנהוג. 

       ה.       מותר לשתות כוס קפה או תה משלו קודם סעודת ההבראה, ואינו חייב להביא כוס קפה ותה משל אחרים. אבל תבשיל או ביצה משלו, אסור לו לאכול אפילו בלא פת, קודם סעודת הבראה משל אחרים. 

         ו.         מי שמת לו מת בערב שבת, ונקבר בערב שבת סמוך לערב, ולא הספיקו להברותו בערב שבת, כי ינטו צללי ערב, אין צריך להברותו במוצאי שבת, הואיל וימי השבעה כבר התחילו בערב שבת, ואמרינן הואיל ונדחה ידחה, אבל ביום טוב שמתחיל האבילות במוצאי החג, מברין אותו במוצאי החג. 

         ז.         מותר לאבל שלא לאכול ביום הקבורה עד צאת הכוכבים, ואז בלילה כאשר אוכל סעודה ראשונה מותר לו לאכול משלו. דמצות סעודת הבראה היא רק ביום הראשון בלבד. וגם אין חיוב גמור לאכול סעודת הבראה, ורק אם אוכל חייב לאכול משל אחרים ולא משלו. ולכן אם קברו את המת בסמוך לשקיעה, דין סעודת הבראה [שצריך לאכול משל אחרים] היא רק קודם הלילה, שבלילה הוא כבר יום אחר, ואין בו איסור שלא לאכול משלו. 

---

[1] ת"א

[2] רשב"ם

[3] מלבי"ם

[4] פי' ר' יוסף בכור שור

[5] רשב"ם

[6] רמב"ן

[7] ת"י

[8] פי' הטור

[9] רשב"ם

[10] רמב"ן

[11] רמב"ן

[12] פי' ר' יוסף בכור שור

[13] וחז"ל דרשו: שיהושע, צדקיהו ואחאב בן קוליה, הושלכו לאש ע"י נ"נ - ורק יהושע בצדקותו - לא ניזוק ; "וְלֻקַּח מֵהֶם קְלָלָה...לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ ה' כְּצִדְקִיָּהוּ וּכְאֶחָב, אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵש" ירמיהו כט' כב'.

[14] כמו: "וְהָיָה כִּי יְבַצַּע ה' אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן ...", ישעיהו י' יב'

[15] כמו שמצאנו בעזרא: "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם, בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל, וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל. וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה, וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק", עזרא ג' יב'.