מקרא
שמות פרק כא
(כ) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ הכנעני אוֹ אֶת אֲמָתוֹ הכנענית בַּשֵּׁבֶט בדבר שבני אדם רגילים להכות בו את העבד להוכיחו אבל אם הכהו בחרב אפילו אם עמד יום או יומים האדון חייב מיתה שאין זה תוכחה אלא דרך רציחה[1] והזהיר כי אע"פ שהוא שבט מוסר ואיננו מקל יד, ישמר ממנו ולא יכה בו אפילו העבד הכנעני מכת בלתי סרה וזה טעם תחת ידו, שהיה מכה אותו מכה רבה עד שמת[2] וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵםבמיתת סייף[3]:
(כא) אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד שאם עמד ביום ההכאה על רגליו, או אפילו לא היה יכול לעמוד כלל ביום ההוא ועמד ביום המחרת יפטר האדון, אבל אם לא עמד כלל חייב אף על פי שמת ביום השני, כי גם זה תחת ידו מת ולא הזכיר עמידה ביום השלישי, כי כיון שחיה שלשה ימים פטור הוא, שהרי אין אני קורא בו ומת תחת ידו[4] לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא ובידו להכותו אך דרך תוכחה[5]: ס
(כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים זה עם זה נתכוין להכות את חבירו – וְנָגְפוּ דחפו או היכו אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן באשה שלא נפגעה[6] עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ עונש ממוני בעבור נזק הולדות[7] כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה כשיתבענו הבעל בב"ד להשית עליו עונש על כך וְנָתַן בִּפְלִלִים דיינים. יתן על פי החלטת הדיינים בבית דין:
(כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה באשה. שנהרגה מחמת ההכאה או הדחיפה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ נחלקו חז"ל בזה (מכילתא משפטים נזיקין ח) יש מהם אומרים נפש ממש שהרי רוצח הוא שהרג את האשה ואף על פי שלא נתכוון לה חייב, ויש אומרים ממון, שלא נתכוון לה ונתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור[8]:
(כד) כסף שווי[9] ה- עַיִן תַּחַת עַיִן וכסף שווי ה- שֵׁן תַּחַת שֵׁן וכסף שווי ה- יָד תַּחַת יָד וכסף שווי ה- רֶגֶל תַּחַת רָגֶל ושמים לפי כמה נמכר עבד כיוצא בו בשוק אם ובלי האבר הפגוע. וההפרש ישלם:
(כה) וגם אם לא נפגע אבר מסוים ישלם צער כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע מכה המוציאה דם תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה מכה בלי דם[10] תַּחַת חַבּוּרָה: ס
(כו) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ הכנעני אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: ס
(כז) וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ הכנעני אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ והוא הדין לכל כ"ד ראשי אברים (קידושין כה, א)[11] אע"פ שגופו קנוי לו אין הקב"ה חפץ שישחיתנו באבריו[12]: פ
(כח) וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ לפי הפשט ולא יאכל את בשרו לא לנכרי ולא לכלב לאחד שנסקל ואע"פ שהגבלה וטריפה כתוב בם או מכור לנכרי לכלב תשליכון אותו כאן אינו מותר בהנאה לאחר סקילה. וחכמים פירשו משנגמר דינו אסור. אפילו שחטו לאחר גמר דין[13] וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי מעונש או תשלומים[14]:
(כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם בגמ' י"א שהוחזק פעמיים נגחן וי"א שלוש פעמים וְהוּעַד בִּבְעָלָיו שהתרו והועדו לשמרו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה בפשיעתו[15] הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָתקבלו רבותינו ז"ל (מכילתא כאן, סנהדרין טו:) שהיא מיתה בידי שמים כלומר שיהרג כאשר נהרג האיש המנוגח, כי יומו יבא או במלחמה ירד ונספה, לא ינקה ה' אותו:
(ל) אִם יעידו עדים באופן ש - כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו על ידי דייני בית דין וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ ואז יכופר לו וינצל ממיתה בידי שמים[16] כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו בעבור היות הכפר כפרה כענין הקרבנות, ואם הוא אינו חפץ בה אין מכריחים אותו לבא לב"ד לחייבו בכך, ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו, בעבור זה אמר "אם"[17]:
(לא) אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח אין לבעל השור טענה שהיה להורים לשמור על ילדיהם או ששור ההורג ילד אינו שור רע כל כך כמו ההורג מבוגר ולכן לא שמרו כל כך אלא כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שהוזכר באיש או אשה[18]יֵעָשֶׂה לּוֹ:
(לב) אִם עֶבֶד כנעני[19] יִגַּח הַשּׁוֹר שהועד בבעליו[20] אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים קנס קבוע יִתֵּן לַאדֹנָיו גם אם העבד שווה יותר[21] וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל: ס
(לג) וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר מכוסה אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ לערב, לפי שרוצה לשוב למחר למלאכתו לחפור בבור וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר ולא אדם משום שאדם בר דעת הוא והיה הוא צריך לבדוק להיכן הולך וממילא הוא גורם נזק לעצמו וגם על כלים אינו חייב שאין דרך כלים לטלטל בלא שמירת אדם וכיון שלא שמרם הוא גרם להפסדם[22]:
(לד) בַּעַל הַבּוֹר הפותח או הכורה אע"פ שהוא ברשות הרבים כי לצרכו עשה. ע"כ נקרא בעל הבור[23] יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ על פי פשוטו של המזיק מכיון שמשלם כל דמיו ומדרש רבותינו שיהיה לניזק כלומר הנבילה היא ממון הניזק ולכן אם ירד ערך הנבילה עד הזמן ששילם המזיק או שנגנבה הפסיד הניזק: ס
(לה) וְכִי יִגֹּף ידחוף בקרניו או בגופו וכל כיוצא בו בכוונה להזיק[24] שׁוֹר של אִישׁ אֶת שׁוֹר של[25] רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ כלומר שאם ערך שניהם שוה משלם חצי משווי השור הניזק מגופו של השור המזיק[26] וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן אם יש בבשר המת איזה שווי יחצון שווי הנזק גם עם בשר המת. היינו מה שניתותר היזק שלם אחר שימכרו הנבילה. ישלם חצי ההיזק ממחיר השור החי[27]:
(לו) אוֹ לא היה תם אלא נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו על דעת האומר בתלמוד שהמועד צריך שמירה מעולה מן התם (ב"ק מה:), יאמר הכתוב להוסיף בו שמירה מפני רעתו, ויצא והזיק ועל דעת האומר שהשמירה בתם ובמועד שוה (ב"ק מה: ותוספתא שם), יאמר ואם נודע לו ששור נגח הוא וגם עתה לא ישמרנו, בעבור פשיעתו הגדולה יתחייב נזק שלם[28] שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ: ס
(לז) כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה:
שמות פרק כב
(א) אִם בַּמַּחְתֶּרֶת שחתר את הבית ונכנס בסתר ולא דרך פתח או חלון או בכל צד שנראה שבא להסתתר מבעל הבית יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים אין על הורגו שפיכות דמים ופטור ממוות או תשלומים[29] כיון שהגנב הפקיר עצמו למיתה שהרי יודע שאם ימצאהו בעל הבית יצטרך הוא להרוג את בעל הבית וא"כ דינו כרודף[30]:
(ב) אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו אם ברור לך כשמש שאין הגנב בא להרוג. ההורגו שפיכת - דָּמִים לוֹ וחייב מיתה כרוצח ולכן אסור להורגו אלא הגנב - שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר על ידי בית דין בִּגְנֵבָתוֹ לשש שנים כעבד עברי[31]:
(ג) אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ על ידי עדים[32] הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם אבל אם הודה אינו חייב אלא הקרן שהמודה בקנס פטור: ס
נביא
ירמיה פרק לח
א וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן מַלְכִּיָּה אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר:
ב כֹּה אָמַר יְקֹוָק הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיֹּצֵא אֶל הַכַּשְׂדִּים וְחָיָה וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי:
ג כֹּה אָמַר יְקֹוָק הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ:
ד וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה רצו שיהרוג את ירמיהו, משום שמחליש בדבריו, את ידי הלוחמים בכשדים. הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם לְרָעָה:
ה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר הנה ירמיהו בידכם, ועשו לו כרצונכם. ואני, לא אוכל לעשות דבר נגדכם:
ו וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ השליכו אותו לבור של מלכיהו בן המלך. אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים הורידוהו לבור בחבלים. וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט גופו, שקע בטיט שבבור:
ז וַיִּשְׁמַע עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס עבד המלך, היה כושי ושר של המלך. וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ כִּי נָתְנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן:
ח וַיֵּצֵא עֶבֶד מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר:
ט יְקֹוָק הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה השרים הרֵעוּ, שנתנו את ירמיהו אל הבור. אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֶל הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר הרי ימות ברעב, שאפילו בעיר אין כבר לחם:
י וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים וְהַעֲלִיתָ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת ציוה צדקיהו, שיקח 30 אנשים (שפני הרעב נחלשו האנשים, והיו צריכים 30 אנשים כדי להעלותו מהבור.) ויעלו את ירמיהו מהבור:
יא וַיִּקַּח עֶבֶד מֶלֶךְ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ לקח העבד 30 האנשים עמו. וַיָּבֹא בֵית הַמֶּלֶךְ אֶל תַּחַת הָאוֹצָר מתחת לִמְקום אוצר המלך. וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים לקח משם, בגדים בלויים הנסחבים בארץ ומושחתים מרוב שנבלו (כמו: "ארץ מלחה ולא תשב" ; לעיל פרק יז', ו') וַיְשַׁלְּחֵם אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר בַּחֲבָלִים הורידו לו את הבגדים הבלויים לתוך הבור בחבלים:
יב וַיֹּאמֶר עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים שים את הבגדים תחת החבלים בבית השחי, שלא יפצא מהחבלים כשימשכו אותו למעלה.וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן:
יג וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה:
יד וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו אֶל מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי שם מקום במקדש. אֲשֶׁר בְּבֵית יְקֹוָק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יִרְמְיָהוּ שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר:
טו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ כִּי אַגִּיד לְךָ הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ לֹא תִשְׁמַע אֵלָי אם אומר לך האמת תהרוג אותי, ולעצתי לא תשמע:
כתובים
עזרא פרק ג
(א) וַיִּגַּע והגיע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הוא חודש תשרי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אשר היו בֶּעָרִים ס וַיֵּאָסְפוּ הָעָם התאספו כולם במהירות והגיעו כמו מהירותו של כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם: ס (ב) וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל ונקרא כך בעבור בני ציון שהיו נמצאים בבבל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים: (ג) וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיוכדי להקריב עליו קרבנות כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת כי היה בהם פחד מעמי הארצות שיקנטרו עליהם וילכו וילשינו למלך ולכן הם מיהרו ויעל וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לַיקֹוָק עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב אלו קרבנות התמיד: (ד) וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת קרבנות החג כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר את קרבנות החג במספרם כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: (ה) וְאַחֲרֵי כֵן אחרי סוכות הקריבו את ה- עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל מוֹעֲדֵי יְקֹוָק הַמְקֻדָּשִׁים וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לַיקֹוָק וכל מי שנדבו ליבו להביא קרבן לבית ה': (ו) מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי היינו א' בתשרי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַיקֹוָק וְהֵיכַל יְקֹוָק עדיין לֹא יֻסָּד לא נבנו היסודות: (ז) וַיִּתְּנוּ כֶסֶף לַחֹצְבִים באבן וְלֶחָרָשִׁים בוני הקיר וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים אנשי צור וצידון שהיו אומנים לבנות את הבית לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן אֶל יָם דרך ים יָפוֹא ולהביאם לירושלים כְּרִשְׁיוֹן כפי שהרשה להם כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עֲלֵיהֶם: פ (ח) וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הוא חודש אייר הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם בבנין הבית וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית יְקֹוָק ולומר שירה ולנגן בפני הבונים של בית ה': פ (ט) וַיַּעֲמֹד יֵשׁוּעַ בָּנָיו וְאֶחָיו קַדְמִיאֵל וּבָנָיו בְּנֵי יְהוּדָה כְּאֶחָד לְנַצֵּחַ עַל עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה ונגוש עליהם ולזרזם כדי שלא יתרפו בבנין בְּבֵית הָאֱלֹהִים ס בְּנֵי חֵנָדָד בְּנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם: (י) וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל יְקֹוָק וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בבגדי כהונה ובידם בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף היו משוררים בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת יְקֹוָק עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל ע"י אמירת מזמורי תהילים: (יא) וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַיקֹוָק כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַיקֹוָק עַל הוּסַד מלשון ייסוד בֵּית יְקֹוָק: ס (יב) וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹןשבנה שלמה המלך בְּיָסְדוֹ כשנוסד וכשהיו רואים את זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל מתוך שהיו זוכרים כמה שהבית הראשון היה גדול ובית זה קטן יותר וְרַבִּים אשר לא ראו את הבית הראשון היו שמחיםבִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל ולהריע שיצאו מגלותם: (יג) וְאֵין הָעָם ששומעים מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה מרוב לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק וקול השמחים היה מתבטל: פ
משנת ההלכה
מלאכת האופה והמבשל
א. אין בישול אחר בישול בדבר יבש לכו"ע אפילו אם כבר נצטנן ולפיכך מאכל שנתבשל כל צרכו[33] שחזר ובישלו אין בו איסור משום בישול[34] ולפיכך מותר לקרבו אל האש או לכסותו או להניחו על גבי מיחם או להניחו בכלי ראשון שהוסר מהאש[35] אמנם אם לא היה מונח על האש[36] ורוצה עתה להניחו או להניחו בכלי ראשון העומד על האש אסור לעשות כן מדרבנן משום איסור[37] "חזרה" (שו"ע שיח סעי' ד ח ומ"ב ס"ק נו נח ס ובה"ל סעי' ד ד"ה יש בו)
ב. אמנם אם לא נתבשל כל צרכו אע"ג שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ויותר[38] יש בישול אחר בישול[39] עד שיגמר בישולו[40] אפילו אם הוא רותח[41] וכל הדינים השיכים בדבר שלא נתבשל כלל שייכים גם בו ולפיכך אסור להוסיף בו בישול ולקרבו אל האש או לכסותו או ליתנו במקום שהיס"ב (שו"ע ומ"ב שם סעי' ד)
ג. דבר יבש שנשרה מע"ש בכלי ראשון שהיס"ב אסור לשרותו בחמין שהיס"ב בשבת שאע"ג שאין כאן תוספת בישול מ"מ כ"ז שלא נתבשל ממש אלא היה בכלי ראשון ניתוסף בו קצת בישול כשמניחו פעם שני בחמין ויש מקילין בדבר שדרכו וטבעו קל להגמר בישולו אף בכלי ראשון שהוסר מן האש אבל דבר שאין דרכו להתבשל לגמרי בכלי ראשון לכו"ע אסור וטוב להחמיר בכל גוונא (מ"ב שם ס"ק לא)
[1] חזקוני
[2] רמב"ן
[3] רש"י
[4] רמב"ן
[5] חזקוני
[6] רש"י
[7] וא"ת אמאי אינו נהרג על הולדות שהרג וכי תימא שמא נפלים נינהו א"כ תקשי לך גבי ואיש כי יכה כל נפש אמאי הוא נהרג שמא טרפה וכי תימא דסמכינן ארובא ורובא לאו טרפות נינהו כדאיתא פ"ק דחולין הכא נמי אית לן לסמוך ארובא דרובא לאו מפילות נינהו וא"כ לחייב מיתה נוגף אשה על הולדות שהרג, וי"ל דאין חייבין מיתה על שום בריה עד שיצא לאויר העולם כדמוכח בערכין כפ"ח. פירוש הריב"א .
[8] רבינו בחיי
[9] אמר רב סעדיה לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם הכה עין חבירו וסרה שלישית אור עיניו איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת. אולי יחשיך אור עינו כולו ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות ואין הדעת סובלת. אבע"ז ומדברי ספורנו משמע שהפסוק כפשוטו אמנם לדינא נהגינן אחרת וז"ל "כך היה ראוי כפי הדין הגמור שהיא מדה כנגד מדה, ובאה הקבלה שישלם ממון (קמא פרק החובל) מפני חסרון השערתנו, פן נסכל ונוסיף על המדה לאשמה בה".
[10] אבע"ז
[11] רש"י
[12] חזקוני
[13] רשב"ם
[14] ת"י
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ספורנו פי' ר' יוסף בכור שור
[17] רמב"ן
[18] רמב"ן חזקוני
[19] ת"י
[20] רשב"ם
[21] רבינו בחיי
[22] חזקוני
[23] אבע"ז
[24] רש"י
[25] אמר בן זוטא כי רעהו תואר לשור ולא ראה כי שור איש סמך הוא. וכן הוא שור רעהו ואין לשור ריע רק בן זוטא לבדו. אבע"ז
[26] רש"י
[27] העמק דבר
[28] רמב"ן
[29] אבע"ז
[30] העמק דבר
[31] ת"י
[32] ת"י
[33] דוקא שנתבשל אבל אם לא נתבשל אלא נשרה מע"ש בכלי ראשון שהיס"ב אסור לשרותו בחמין שהיס"ב בשבת כמבואר לקמן
[34] ודעת ר' ירוחם שאם ע"י כך מצטמק ויפה לו דהיינו שמשתבח יותר יש בו בישול אמנם לדינא לא קיי"ל הכי (מ"ב שיח ס"ק סב)
[36] או אפילו אם היה מונח והסירו מן האש והניחו על מקום המיועד להנחתו ועתה רוצה להחזירו אסור משום איסור "חזרה"
[37] שחז"ל אסרו משום שנראה כמבשל אבל כשמעמידו כנגד המדורה שאין דרך בני אדם ברוב פעמים לבשל כך אפי' איסור דרבנן ליכא [הרשב"א] אמנם דעת הרא"ש שסובר שלהניחו לכתחילה סמוך למדורה ג"כ אסור אלא צריך להרחיק קצת: (מ"ב שם ס"ק צב)
[38] ולפיכך במים אע"ג שהגיעו לחום שהיס"ב אסור להוסיף בבישולם כיון שאינו אלא כמאכל בן דרוסאי כמבואר לעיל מהשבה"ש והתהל"ד ואין מותר להוסיף בבישולם (אם הם חמים כמבואר לקמן) אלא אם הגיעו פעם אחת לשיעור שיעלו רתיחות כמבואר לעיל
[39] כן הוא דעת הרמב"ם וטור ורש"י והתרומה והסמ"ג והסמ"ק והגה"מ ואור זרוע והריב"א וכן משמע בתוספות ל"ט ד"ה כל ע"ש שאף אחר שנתבשל כמאב"ד שייך בו בישול אך בתוספות ריש פרק כירה ד"ה חמין ותבשיל משמע דכל שנתבשל כמאב"ד מותר להחזיר וכן הרמב"ן בחידושיו ורבינו יונה והרשב"א והרא"ש והר"ן והמאירי כולם פוסקין דמכיון שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו משום בישול ומותר להחזיר בשבת לתנור גרוף מן הגחלים אף שהוא חם ויכול לגמור הבישול עי"ז ולמעשה אין לזוז מפסק השו"ע שפסק שיש בו בישול ובפרט דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבדיעבד אם החזיר הישראל הקדירה במקום חם דהיינו לתנור גרוף [דאל"ה אסור משום חזרה לכו"ע כמבואר בסימן רנ"ג] אין לאסור התבשיל בדיעבד וכמו שכתב הפמ"ג בס"ק יו"ד דכל שיש ספק פלוגתא אי הוי בישול אין לאסור בזה בדיעבד: (בה"ל שם ד"ה אפילו בעודו)
[40] ואף דהיה יכול לאכול ע"י הדחק מתחלה את התבשיל וחייב על שיעור כמאב"ד משום מבשל וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ט הלכה ה' מ"מ המסייע לגמור כל צרכי בישולו גם הוא בשם מבשל יקרא מן התורה ולפ"ז אם נטל בשבת הקדרה מן הכירה וספק לו אם כבר נתבשל כ"צ אסור לו להחזירו אף שהוא עודו בידו והכירה גרופה כל שיש חום בכירה שיוכל להתבשל יותר ע"י עמידתו שם: (בה"ל שם ד"ה שייך בו)
[41] עיין בשו"ת אגר"מ ח"ד סי' עו עז בענין עצמות מתי נחשבים מבושל כל צרכו וכן עיין במנחת שלמה ח"א סי' ו
