לימוד יומי

מקרא

שמות פרק ו

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְקֹוָק מקיים המציאות, לא ממציאו בלבד, אבל גם מקיימו[1] ולא כבשר ודם הבונה בית אין כחו בבית אלא עד שלא נבנה אבל אח"כ אין הבית עומד בכחו אבל התבל שנבראת בשם אלהים היא עומדת ומתקיימת בשם הוי"ה המהוה הכל. ובזה נכלל תשובה על שאלת משה שכסבור דגזרת פרעה נעשה שלא בהשגחה ממנו ית' אלא בטבע הענין. והשיב דגם הטבע היא בהשגחה[2]:

(ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי דכתיב "אני אל שדי התהלך לפני" הראיתי להם שאני "אל שדי", שדי בברכותי, שהשפעתי להם טובה וברכתים בכל מכל וכל וּשְׁמִי יְקֹוָק דכתיב "אני ה' אלהי אברהם אביך" הראיתי להם שהייתי עמם בכל צרתם, שפירוש השם שאני הווה עם עבדי בצרתם, כמו שפירשתי למעלה. ואני הוכחתי עליהם מלכים, כגון פרעה ואבימלך שלקחו את שרה, וגם ארבע מלכים מסרתי ביד אברהם. וגם ליצחק הלך אבימלך לכרות עמו ברית. וליעקב עזרתי מכל הקמים עליו, כגון - לבן ועשיו אבל - לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם כלומר - אבל לא נודעתי להם, שלא קיימתי להם בימיהם מה שנדרתי להם[3]:

(ד) וְגַם שלחתיך בעבור[4] הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:

(ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם גם עוד שלחתיך בעבור שעשו ישראל תשובה וצעקו אלי[5] וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי ובזה נעשו ראוים שאזכור להם בריתי[6]:

(ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְקֹוָק כמו שאני עומד כן יהיה דברי קיים[7] אני הוא הנותן המציאות ההוה לכל הנמצאות, ובזה הכח אוציאם שאשנה טבע קצתם[8] וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִםהבטיחם שיוציאם מארצם ולא יסבלו עוד כובד משאם, ולא יהיו להם נכנעים ממקום שהם, כמו להעלות להם מס, ועל כן אמר - וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם שלא ימשלו בכם כלל וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם שיעשה בהם שפטים, עד שיאמרו מצרים הנה לך ישראל בפדיון נפשינו, כי טעם גאולה כענין מכר בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה שתהיה ידו נטויה עליהם עד שיוציאם[9] וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים:

(ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם כאשר תקבלו את התורה על הר סיני[10] וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כאשר אגאל אתכם בזרוע נטויה שיראו אותה כל העמים תדעו כִּי אֲנִי יְקֹוָק העושה אותות ומופתים מחודשים בעולם , ואני אֱלֹהֵיכֶם ובעבורכם עשיתי כי אתם חלק השם[11] הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם:

(ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי דיברה תורה כלשון בני אדם ודרך משל הוא, כאדם הנשבע שנושא את ידיו אל השמים[12] לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה ירושה היא לכם מהם, וגם תהיו מורישים אותם לבניכם[13] (ולא אמר "ירושה", שיוצאי מצרים לא ירשו את הארץ, אלא הורישוה לבניהם[14]) אֲנִי יְקֹוָק:

(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ לא הטו אוזן לדבריו אֶל מֹשֶׁה ולא בגלל שלא יאמינו בה' ובנביאו משה אלא- מִקֹּצֶר רוּחַ כאדם המשתוקק שימות בצער אשר הוא בו והוא מואס חייו מתוך פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב כאשר אמרו שוטריהם אל משה וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו[15] ואעפ"י שהאמינו מתחלה כדכתיב ויאמן העם. שהיו סבורים לנוח מעבודה קשה והנה עתה הכביד עליהם יותר[16]: פ

(י) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מלת "לאמר" בכל התורה היא אמירה גמורה, לא אמירה מסופקת, ולא ברמז דבר ולכך יתמיד זה בכל התורה, כי נבואת משה פה אל פה ידבר בו ולא בחידות[17]:

(יא) בֹּא בא עמי והכנס בעיר ודבר אל פרעה כי אני אלך עמך אבל במקום אחר שהוא בזמן יציאה חוץ לעיר כתיב לך, כגון לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה[18] דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לֵאמֹר שאע"ג שבני ישראל לא שמעו מקוצר רוח הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי ואינם רוצים לצאת, מפחד שלא יכביד עליהם עול פרעה וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה כל שכן שלא ישמע פרעה שמכיון שפרעה ראה שבני ישראל לא שמעו, כל שכן שלא ישמע הוא[19] וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם כי חשב שלא צרף אהרן עמו אלא בדבור ראשון שהיה דברו לעם[20]: פ

(יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לפי שאמר משה ואני ערל שפתים צירף לו הקב"ה את אהרן להיות לו לפה ולמליץ[21] והשוה אותם בשליחות ובזה ידבר אהרן גם לפרעה כי שניהם שוים בדבר ובגלל שלא יהיו נחשבים לשמוע להם אמר[22] - וַיְצַוֵּם פירוש המליכם על בני ישראל ועל פרעה, על דרך ויצוהו ה' לנגיד (ש"א יג יד), להוציא וגו' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם ומעתה הנה מוראם על ישראל ועל פרעה, ואמר - לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם פירוש לסיבת פרט זה הקנה להם ה' בחינת המלכות על ישראל לבל ימאנו לצאת, ועל פרעה לבל יעכב על ידם, ומכאן אתה למד שיש רשות למשה ולאהרן לרדות באיש ישראל הממאן לצאת[23]: ס

(יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בדין מנה את משה ואהרון שרים על ישראל, כי הם היו נכבדים מכל האומה, וזה כי ראובן בכור ישראל, ולא היו מצאצאיו אנשים ראוים להקרא בשם זולתי בניו הנזכרים שהיו מכלל ע' נפש שכבר מתו, כמו שבאר באמרו וימת יוסף וכל אחיו וגו' וכך היה מבני שמעון, אבל לוי שהאריך ימים על כלם גדל גם את בני בניו להבין ולהורות, וכן קהת ועמרם, באופן שיצאו מהם משה ואהרן ומרים[24] בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן:

(טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן:

(טז) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שחי עד שראה את משה ואהרון שגאלו את ישראל[25] שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:

(יז) בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם:

(יח) וּבְנֵי קְהָת מה שלא מנה בני משה ובני חברון ובני איתמר היינו לפי שלא אירע בם מעשה, אבל מנה בני עמרם לפי שהוזכרו בתורה כמה פעמים, ובני יצהר מפני מחלוקת של קרח, ובני עוזיאל משום ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל, אך בני איתמר הוזכרו בדברי הימים בשביל עלי הכהן[26] עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:

(יט) וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם:

(כ) וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:

(כא) וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי:

(כב) וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי:

נביא

ירמיה פרק כג

כו עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים... עד מתי ינבאו הבל? וכי יש בליבם שנבואתם תתקיים? נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם נבואות ברמאות ליבם:

כז הַחשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת עַמִּי שְׁמִי בַּחֲלוֹמֹתָם שחושבים להשכיח את שמי מבנ"י, ע"י "נבואות" שחולמים להם. אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ ע"י שחוזרים ומספרים את נבואותיהם לבנ"י. כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֲבוֹתָם אֶת שְׁמִי בַּבָּעַל כמו שהשכיחו את שמי מאבותיהם, בעבודת הבעל:

כח הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מי שחולם חלומות, יאמר שדבריו הם חלומות, ומי שאני אמרתי לו נבואות, יאמר נבואות בשמי מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר כיצד מערבים תבן (פסולת התבואה) עם הבר (התבואה)? כיצד מערבים שקר ואמת?! נְאֻם יְקֹוָק :

כט הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְקֹוָק וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע הרי נבואות יְקֹוָק , נאמרות ע"י הנביא בחוזק, כאש וכפטיש חזק המפוצץ סלע ("ותהי בלבי כאש בוערת" ; לעיל כ', ט'):

ל לָכֵן הִנְנִי עַל הַנְּבִאִים נְאֻם יְקֹוָק מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ גונבים דבר מנביא אמת, ואומרים כאילו יְקֹוָק ניבא להם:

לא הִנְנִי עַל הַנְּבִיאִם נְאֻם שמדברים בלשון חלקה ונואמים נאום שבדו מליבם. יְקֹוָק הַלֹּקְחִים לְשׁוֹנָם וַיִּנְאֲמוּ נְאֻם:

לב הִנְנִי עַל נִבְּאֵי חֲלֹמוֹת שֶׁקֶר נְאֻם יְקֹוָק וַיְסַפְּרוּם שמספרים שחלמו נבואה. וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם התעו את בנ"י מדרך יְקֹוָק , בשקרים ובקלות דעת. וְאָנֹכִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְלֹא צִוִּיתִים וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה ולא מועילים לבנ"י. נְאֻם יְקֹוָק :

לג וְכִי יִשְׁאָלְךָ הָעָם הַזֶּה אוֹ הַנָּבִיא אוֹ כֹהֵן לֵאמֹר מַה מַשָּׂא יְקֹוָק אם ישאלו אותך על נבואות יְקֹוָק , ויקראו לנבואה בשם "משא", שהדבר כבד וקשה עליהם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת מַה מַשָּׂא וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם רציתם לדעת מה המשא של יְקֹוָק ?? אתם המשא! ולכן יְקֹוָק יעזוב אתכם ותצאו לגלות. נְאֻם יְקֹוָק :

לד וְהַנָּבִיא וְהַכֹּהֵן וְהָעָם אֲשֶׁר יֹאמַר מַשָּׂא יְקֹוָק וּפָקַדְתִּי עַל הָאִישׁ הַהוּא וְעַל בֵּיתוֹ מי שיקרא לנבואה: "משא", אזכור להעניש אותו ואת ביתו:

לה כֹּה תֹאמְרוּ אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶל אָחִיו מֶה עָנָה יְקֹוָק וּמַה דִּבֶּר יְקֹוָק כשתרצו לדעת דבר האלוהים, תאמרו: " מֶה עָנָה יְקֹוָק וּמַה דִּבֶּר יְקֹוָק "!:

לו וּמַשָּׂא יְקֹוָק לֹא תִזְכְּרוּ עוֹד לא תקראו עוד לנבואה בשם: "משא". כִּי הַמַּשָּׂא יִהְיֶה לְאִישׁ דְּבָרוֹ אף שפעמים נבואה נקראת בלשון משא, רק לאיש דברו של יְקֹוָק לנביא, שליחות הנבואהנחשבת אצלו כמשא, אך כשאתם קוראים לנבואה משא, הוא משום שבלבכם, דבר הנבואה כבד וקשה כמשא. וַהֲפַכְתֶּם אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים יְקֹוָק צְבָאוֹת אֱלֹהֵינוּ הופכים דברי אלוהים חיים לדבר כבד וקשה:

לז כֹּה תֹאמַר אֶל הַנָּבִיא מֶה עָנָךְ יְקֹוָק וּמַה דִּבֶּר יְקֹוָק :

לח וְאִם מַשָּׂא יְקֹוָק תֹּאמֵרוּ לָכֵן כֹּה אָמַר יְקֹוָק יַעַן אֲמָרְכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מַשָּׂא יְקֹוָק וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תֹאמְרוּ מַשָּׂא יְקֹוָק :

לט לָכֵן הִנְנִי וְנָשִׁיתִי אֶתְכֶם נָשֹׁא אסיר א2תכם מלפָנַי (כמו:"גיד הנשה" שזז ממקומו) וְנָטַשְׁתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הָעִיר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם מֵעַל פָּנָי:

מ וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם חֶרְפַּת עוֹלָם וּכְלִמּוּת עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכֵחַ בושה לעולם, שלא תִּשָכַח!:

כתובים

דניאל פרק ד'

(טז) דניאל ששמו בלטשאצר השתומם ושתק שעה אחת ומחשבותיו הבהילוהו. פתח המלך ואמר: אל יבהילוך החלום ופתרונו. ואפילו אם הפרון לא יהיה לטובתי, אבקשך לגלות לי את הפיתרון. ענה דניאל למלך ואמר: החלום לשונאך ופתרונו לאויבך כי דברים קשים ראית.

(יז) האילן שראית שגדל והתחזק, וגבהו הגיע לשמים והיה נראה לכל העולם.

(יח) ועליו ופירותיו נאים ומרובים, ויש בו מספיק מזון לכולם כדי לחסות בצילו.

(יט) אתה הוא אדוני המלך שמלכותך התחזקה מאוד עד שהגיעה לשמים ושלטונך בכל העולם כולו.

(כ) והמלאך שראית ומה שאמר כרתו את האילן וקלקלו אותו, אבל תשאירו את עיקר שרשיו בארץ וישאר עם עשבי השדה כאילו היה כבול שם בכבלי נחושת וברזל, ובטל השמים יטבול עד שיעברו עליו שבע שנים כך.

(כא) הפיתרון הוא גזירת העליון הוא שבא עליך המלך.

(כב) שגזירה יצאה מאת הקב"ה שאתה המלך ירחיקוהו (המלאכים) מבני האדם ועם חיית השדה תדור ועשב תאכל כמו השוורים ויפשיטו ממך את הבגדים וכך יעברו עליך שבע שנים. לדעת רש"י זהו הגמול על חורבן ביהמ"ק שנבנה במשך שבע שנים. כדי שתדע, שה' העליון שולט במלכות האדם ולמי שירצה יתננה.

(כג) ומה שאמר המלאך להשאיר את שרשי האילן, זה רומז לכך שהמלכות שמורה עבורך, ותשוב למלכותך כאשר תדע ותכיר שה' השוכן בשמים הוא המושל בכל העולמות.

(כד) אך עצתי לך המלך, שתפדה את חטאיך בצדקה, ותרבה לעשות צדקה עם עניי ישראל ובזה תבטל מעליך את גזר הדין.

נבוכדנצר קיבל את עצתו של דניאל, ופתח את אוצרותיו וחילק צדקה לעניי ישראל. וכך נהג י"ב חודש.

(כה)כל הפיתרון בא על נבוכדנצר.

(כו) אחרי 12 חודשים, נבוכדנצר הפסיק לעשות צדקה ואז כשהיה מהלך על גג היכל המלכות של בבל ומתגאה על מעמדו הרם, שמע את העניים העומדים על הפתח כשהם צועקים, ונבוכדנצר שאל את עבדיו מה קול ההמון הזה באוזני. ענו לו עבדיו אלו העניים שקבעת להם את פרנסתם.

(כז) קרא המלך ואמר: הלא זו היא בבל הגדולה שאני בניתי אותה לבית מלכות בתוקף חזקי ולכבוד הדרי.

(כח) עוד הדבר בפי המלך ומיד נשמע קול מן השמים: לך נבוכדנצר המלך נאמרים הדברים, כיוון שהתגאית סרה המלכות ממך.

(כט) מן האנשים ירחיקו אותך, ועם חיית השדה תגור ועשב יהא מאכלך וכך יעברו עליך שבע שנים עד שתדע שה' העליון שולט במלכות האדם ולמי שירצה יתננה.

(ל) באותה שעה כלתה הגזירה אל נבוכדנצר, והוא הורחק מהאנשים, והיה אוכל עשב כמו השוורים, וגופו טבל בטל השמים עד שגדל שערו ככנפי הנשרים על כל גופו וציפרניו גדלו כציפרני העופות. כל זה כי ניטל ממנו השכל האנושי ונעשה בער כבהמה, ומן הלכלוך גדלו שערותיו וציפרניו.

(טז) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר בֵּלְטְשַׁאצַּר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵא אַל יְבַהֲלָךְ עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר מראימָרִי חֶלְמָא לשנאיך לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לעריך לְעָרָךְ:

(יז) אִילָנָא דִּי חֲזַיְתָ דִּי רְבָה וּתְקִף וְרוּמֵהּ יִמְטֵא לִשְׁמַיָּא וַחֲזוֹתֵהּ לְכָל אַרְעָא:

(יח) וְעָפְיֵהּ שַׁפִּיר וְאִנְבֵּהּ שַׂגִּיא וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵהּ תְּחֹתוֹהִי תְּדוּר חֵיוַת בָּרָא וּבְעַנְפוֹהִי יִשְׁכְּנָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא:

(יט) אנתה אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא דִּי רבית רְבַת וּתְקֵפְתְּ וּרְבוּתָךְ רְבָת וּמְטָת לִשְׁמַיָּא וְשָׁלְטָנָךְ לְסוֹף אַרְעָא:

(כ) וְדִי חֲזָה מַלְכָּא עִיר וְקַדִּישׁ נָחִת מִן שְׁמַיָּא וְאָמַר גֹּדּוּ אִילָנָא וְחַבְּלוּהִי בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא שְׁבֻקוּ וּבֶאֱסוּר דִּי פַרְזֶל וּנְחָשׁ בְּדִתְאָא דִּי בָרָא וּבְטַל שְׁמַיָּא יִצְטַבַּע וְעִם חֵיוַת בָּרָא חֲלָקֵהּ עַד דִּי שִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עֲלוֹהִי:

(כא) דְּנָה פִשְׁרָא מַלְכָּא וּגְזֵרַת עליא עִלָּאָה הִיא דִּי מְטָת עַל מראי מַרִי מַלְכָּא:

(כב) וְלָךְ טָרְדִין מִן אֲנָשָׁא וְעִם חֵיוַת בָּרָא לֶהֱוֵה מְדֹרָךְ וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן וּמִטַּל שְׁמַיָּא לָךְ מְצַבְּעִין וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עליך עֲלָךְ עַד דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּיט עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ:

(כג) וְדִי אֲמַרוּ לְמִשְׁבַּק עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי דִּי אִילָנָא מַלְכוּתָךְ לָךְ קַיָּמָה מִן דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּטִן שְׁמַיָּא:

(כד) לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עליך עֲלָךְ וחטיך וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק וַעֲוָיָתָךְ בְּמִחַן עֲנָיִן הֵן תֶּהֱוֵא אַרְכָה לִשְׁלֵוְתָךְ:

(כה) כֹּלָּא מְּטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא: פ

(כו) לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר עַל הֵיכַל מַלְכוּתָא דִּי בָבֶל מְהַלֵּךְ הֲוָה:

(כז) עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר הֲלָא דָא הִיא בָּבֶל רַבְּתָא דִּי אֲנָה בֱנַיְתַהּ לְבֵית מַלְכוּ בִּתְקַף חִסְנִי וְלִיקָר הַדְרִי:

(כח) עוֹד מִלְּתָא בְּפֻם מַלְכָּא קָל מִן שְׁמַיָּא נְפַל לָךְ אָמְרִין נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא מַלְכוּתָה עֲדָת מִנָּךְ:

(כט) וּמִן אֲנָשָׁא לָךְ טָרְדִין וְעִם חֵיוַת בָּרָא מְדֹרָךְ עִשְׂבָּא כְתוֹרִין לָךְ יְטַעֲמוּן וְשִׁבְעָה עִדָּנִין יַחְלְפוּן עליך עֲלָךְ עַד דִּי תִנְדַּע דִּי שַׁלִּיט עליא עִלָּאָה בְּמַלְכוּת אֲנָשָׁא וּלְמַן דִּי יִצְבֵּא יִתְּנִנַּהּ:

(ל) בַּהּ שַׁעֲתָא מִלְּתָא סָפַת עַל נְבוּכַדְנֶצַּר וּמִן אֲנָשָׁא טְרִיד וְעִשְׂבָּא כְתוֹרִין יֵאכֻל וּמִטַּל שְׁמַיָּא גִּשְׁמֵהּ יִצְטַבַּע עַד דִּי שַׂעְרֵהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה וְטִפְרוֹהִי כְצִפְּרִין:

משנת ההלכה

מלאכת בורר

א. אוכל ופסולת המעורבין אסור ליתנם במים כדי שיפול הפסולת למטה כגון שהפסולת הוא עפר או כדי שיצוף למעלה כגון שהוא תבן ולפיכך אין שורין פירות שיש עליהם לכלוך או אבק במים כדי להציף הפסולת שלהם למעלה ולא שפין אותם ביד להסיר הפסולת מפני שהוא כבורר וה"ה תפוחי אדמה וכל כיו"ב לא שטפם בזרם מים כדי להסיר האבק והעפר מעליהם: אבל נותנן בכברה אע"פ שהפסולת נופל לפעמים דרך נקבי הכברה ונמצא מתברר מאליו כיון שאינו מתכוין לכך[27]: (שו"ע שם סעי' ח ושו"ע הרב שם סעי' יא ומ"ב ס"ק כט ובה"ל ד"ה אע"פ שנופל)

ב. ומותר להסיר האבק או חומר ריסוס ע"י הזרמת מים על הפירות אם עושה כן סמוך לסעודה (שש"כ שם סעי' כא)

ג. משקה שמעורב בו פסולת ומעמיד את הכלי שהם בו כדי שהפסולת תשקע מעצמה ויד האדם אין נוגעת בו אין בו ברירה ומותר לעשות כן (שש"כ פ"ג סעי' ו)

ד. אם נפלו זבובים או חרק אחר לכוס לא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס שהרי זה כבורר פסולת מתוך האוכל שאסור אפילו כדי לאכול מיד וכן לא ינפחם החוצה ע"י רוח פיו[28] אלא יקח גם מן המשקה קצת עמהם[29] שאז אינו נראה כבורר כלל[30] (שו"ע הרב שם סעי' כד שביתת השבת[31] זורה סעי' ז והערה יג) וכן מותר לשפוך מעט משקה מן הכוס ביחד עם הזבוב[32] (שש"כ פ"ג סעי' יח)

[1] ספורנו

[2] העמק דבר

[3] פי' ר' יוסף בכור שור אבל בספורנו פי' "אמר ובשמי ה' לא נודעתי להם, באותה המראה ולא שניתי בעדם שום טבע מטבעי הבלתי נפסדים. ולכן ראוי שאודיע זה לזרעם שלא קבלו זה מאבותם, למען הקים אותם לי לעם, ובכן אגאלם".

[4] פי' הטור

[5] אבע"ז

[6] ספורנו

[7] אבע"ז

[8] ספורנו

[9] רמב"ן

[10] אבע"ז

[11] רמב"ן

[12] רבינו בחיי

[13] פי' ר' יוסף בכור שור

[14] פי' הטור

[15] רמב"ן

[16] רשב"ם

[17] רמב"ן

[18] חזקוני

[19] פי' הטור

[20] ספורנו

[21] רש"י

[22] אור החיים

[23] ספורנו אור החיים

[24] ספורנו

[25] ת"י

[26] חזקוני

[27] אבל אם ודאי נופל ומתברר אסור משום שהוי פסיק רישא (בה"ל שם)

[28] ועיין בבדה"ש סי' קכה ס"ק ח שמותר לנשוף על הזבוב לקרבו לצידי הכוס כדי שיהיה קל להוציאו ועיי"ש שמסתפק אם מותר לעשות כן בכף

[29] ועיין חזו"א סי' נג שהמים המטפחים על גוף הזבוב שם תערובת עליהם והרי הם כפסולת

[30] משמע שאינו אלא איסור דרבנן שנראה כבורר ועיין בבה"ל סעי' ד"ה הבורר פסולת וז"ל "יש להסתפק אם שם בורר מונח דוקא כשבורר מקודם ומכין לאכול לאלתר אבל אם בעת האכילה גופא שאוחז בידו ורוצה לאכול מוציא הפסולת ומשליכו לא שייך בורר אף שעושה דבר זה קודם האכילה דזהו דרך מאכל או דילמא לא שנא אלא צריך להשליכו אחר שיאכל דוקא או שישליך מן האוכל עמו ומצאתי בספר ברכי יוסף שכתב שנחלקו בדבר מהר"י אבולעפיא ומהרי"ט צהלון שמהרי"א מיקל ומהריט"ץ אוסר ומטעם זה אוסר להשליך הזבוב מן הכוס אא"כ ישפוך ג"כ קצת משקה עמה [והובא בבה"ט] והתיר רק מטעם אחר וכתב הברכי יוסף דמסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה משמע דפסולת מתוך אוכל אפילו באופן זה חייב. ובינותי בספרים ומצאתי שהראשונים פליגי בסברא זו דהנה בחידושי הרמב"ן מוכח כדברי מהר"י אבולעפיא הנ"ל דז"ל הרמב"ן בליקוטיו על שבת דף ע"ד בד"ה וכי מותר וכו' פי' מסברא קסבר רבה וכו' שאין דרך ברירה בכך אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא שמותר הרי דהרמב"ן נקט זה למילתא דפשיטא דזהו לאו דרך ברירה ולשון זה של הרמב"ן העתיק ג"כ הריטב"א בחידושיו. אמנם מדברי הרא"ש בתשובה והועתק דבריו בשו"ע בסט"ז משמע דס"ל כמהריט"ץ דלא התיר שם במים שיש בהם תולעים לסנן לתוך פיו ע"י מפה רק מטעם דמה שמעכב בשעת שתיה את הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר [ור"ל דלא שייך שם ברירה במה שמעכב ע"י פיו] ומדלא קאמר סתם דבשעת שתיה גופא אין שייך בורר אלא ודאי דס"ל כמהריט"ץ דלא שנא":

[31] ועיי"ש שדן אם יש בו משום זורה

[32] ועיין שש"כ שם בהערה לח