מקרא
פרשת וזאת הברכה
דברים פרק לג
(כב) וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן המשילו בגבורה לגור אריה כאשר הוא מדלג מהר בשן יצא ויטרוף טרף ולפי שבשן מקום אריות וחיות רעות מדמה אותו לאריה[1]:
(כג) וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן פירותיו מבכרות וכל זמן שירצה יאכל וישבע מהם קודם שיאכל אדם פירות ממקום אחר וּמָלֵא בִּרְכַּת יְקֹוָק כל הבא בארצו ורואה פירות מבכרות מודה ומברך את הקב"ה עליהם[2] יָם וְדָרוֹם ים כנרת נפלה בחלקו ונטל מלא חבל חרם בדרומה לפרוש חרמים ומכמורות יְרָשָׁה לשון צווי כמו עלה רש: ס
כד) וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו יהיה אשר מבורך מפי כל בני יעקב אביהם ורצוי לכל אחיו והטעם וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ, כי ארצו שמנה ומשם יבואו כל מעדני מלך לכל השבטים, וכולם יאמרו תמיד יברך ה' הארץ הזאת אשר תוציא כפירות האלה, והיתה ארצו משופעת בשמן, ומשפיע שמן לכל אחיו ויבואו מכל השבטים לאשר לקנות שמן, ויהיו יהודה וישראל רוכליו בחטים ודבש וצרי וכל זמרת הארץ שיביאו הכל וימכרו לו ויקנו השמן, ,והן סכין ומתעדנין בו, ומברכין אותו, ואף נשותיהם ובנותיהם מתפנקות בו, ומשיר השיער ומעדן הבשר ומפשט הקמטין. ורבותינו אמרו שהיו בנותיו של אשר נאות, מתוך שמתעדנות בשמן, ונשואות למלכים ולכהנים גדולים והנה הוא מבורך מכל הטוב הנמצא לכל השבטים, והוא טעם "רצוי אחיו" שימכרו לו ויקנו ממנו לרצון להם[3]:
(כה) בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ בחלקו יהיו הרי ברזל ונחושת. או בא לרמוז שתהיה ארצו מנעול ארץ ישראל, ויהיו לו דלתות נחושת ובריחי ברזל וכל הארץ נעולה בהן. והכוונה בזה, שלא יבואו בארצו אויבים לשלול ממנו השמן שלו, אבל יוליכהו מארצו לשאר ארצות וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ וכל ימיך תהיה ארצך זבת השמן[4]:
אחר שסיים לברך השבטים אחד אחד התחיל עתה לדבר עם כולם בכלל ויודיע להם טוב חלקם כי יוצר הכל הוא, ויבשר אותם בירושת הארץ ושיזכו לבוא בתוכה מה שלא זכה הוא, ויבאר עוד להם ענין העולם הבא כאשר אבאר, וחתם דבריו בענינים כאלה, ולכך יאמר :
(כו) אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן שאין אתם כהכנענים כי הם תחת ממשלת המלאכים שרי מעלה, ולא כן ישראל, כענין שכתוב (שמות לג, טז) ונפלינו אני ועמך, ועל כן קראם ישורון כי הוא שם ישר, להורות שאין בכל שרי מעלה כאלהי ישראל שהוא רֹכֵב שָׁמַיִם בעזר ישראל בתפלה והוא יהיה נמצא בְּעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ רוכב שְׁחָקִים כינה הממשלה בלשון רכיבה, וכענין שכתוב (דברים לב, יג) ירכיבהו על במתי ארץ שהוא לשון ממשלה לבאר כי כמו שהרוכב מתגבר על הסוס לפי שאין מרוצת הסוס מכח עצמו אלא מכח הרוכב כענין שכתוב (איוב לט, יח) תשחק לסוס ולרוכבו, כן מרוצת הגלגלים ותנועתם אינם מכח עצמן אלא מכח השליט המניע אותם יתעלה[5]:
(כז) מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם הקב"ה שהוא אלהי קדם הוא מעון העולם, כלומר סובל מחיה ומחזיק העליונים וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם הוא סובל התחתונים גם כן, שהמציאות כולו הוא נשען עליו שכן כתיב (תהלים קד, ב) נוטה שמים כיריעה, כלומר כיריעה הזו הפרוסה למעלה שהיא תלויה באויר ואינה נשענת על שום דבר בעולם, וכתיב (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלימה, כלומר על לא דבר אלא על כוחו[6] וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב כל אויביך וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד שהרי עמלק שהוא אויביך, אמר לך - "תמחה את זכר עמלק". הכנענים שהם אויביך, אמר - "לא תחיה כל נשמה"[7]:
(כח) וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין ואין צריכין להתאסף ולישב יחד מפני האויב עֵין יַעֲקֹב כעין הברכה שברכם יעקב לא כבדד שאמר ירמיה בדד ישבתי אלא כעין הבטחה שהבטיחם יעקב והיה אלהים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל אף מברכתו של יצחק שנאמר בה ויתן לך האלהים מטל השמים, לכך מרמז ברכתו של יצחק בלשון יערפו טל[8]:
פרשת בראשית
בראשית פרק ב
(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת לפי שבתחלה קצר במקצת דברים עכשיו חוזר ומפרש היאך נעשו הַשָּׁמַיִם מאורות וכוכבים ומעשה מרכבה ושאר דברים של מעלה כגון אש ברד שלג סופה וסערה אלא שבא דוד והורידן למטה לארץ וְהָאָרֶץ בעלי חיים דשאים אילנות אבנים מים[9] בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים ביום שסדר הנהגת הארץ ותולדותיה מן השמים על סדר מתמיד וזה אחר ששת ימי בראשית ואז נקרא ה' אלהים שבסדרו התמיד הוייתם של הברואים וזהו שם אלוקים שמשגיח על הכל בתמידות[10] אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:
(ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה כי בשלישי הוציאה הארץ העשב ועץ הפרי בקומותם וצביונם כאשר צותה בהם, ועכשיו יספר הכתוב כי אין נוטע וזורע מהם, והיא לא תצמח, עד אשר עלה אד ממנה והשקה אותה ונוצר האדם העובד אותה לזרוע ולנטוע ולשמור[11]:
(ו) וְאֵד אדי מים יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וממנו יתהוו העננים והטל וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה ע"י ירידת המים מן העננים והוא הגשם ומירידת הטל וכך יתנהל מנהגו של עולם[12]:
(ז) אחר שהזכירה התורה בריאת האדם בפרשת יום ששי בכלל חזר ופירש בפרשה זו ענין הבריאה בפרט וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים בנפיחתו של הקב"ה שהיא רוח הקודש[13] וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה נפש שחיה בדיעה ובדיבור[14]:
(ח) וַיִּטַּע יְקֹוָק אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן לא שהביא אילנות ממקום אחר ונטעם שם אלא שהיו מטעיו מעשה ידיו להתפאר וקיימים לעולם, אינן צריכים השקאה ולא עבודה ולא זמירה מִקֶּדֶם בצד מזרח[15] וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר:
(ט) וַיַּצְמַח יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה משמח ומרחיב הלב להכינו לקבלת השפע השכלי[16] וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים נותן באוכליו חיים ארוכים בְּתוֹךְ באמצע הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת נותן באוכליו רצון ובחירה אם לענינים שכליים ואם לענינים גופניים ל-[17] טוֹב וָרָע:
(י) וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן ללא צורך בגשמים ועבודת האדם[18] לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים ראשי נהרות[19]:
(יא) שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב שתי חוילות הן, סבא וחוילה וגו' את אופיר ואת חוילה. לכך נתן לו סימן שהיא אותה שאצל אופיר, כדכתיב וזהב מאופיר יובא[20]:
(יב) וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח הם האבנים הקטנים עגולים היוצאים מהמים שהם דקים וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם אבן יקרה לבנה והיא צחה ואנחנו לא נדע[21]:
(יג) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ:
(יד) וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת למזרחה של -[22] אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת:
(טו) וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ שיהיה עובד אדמת הגן ויזרע לו שם כל מיני תבואות ויטע לו שם כל מיני פירות, כי לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו והיתה פרנסתו מעצי הגן והיה משתהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד, והיתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב הרבה בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף בהשקט והנחה וקורת רוח שאין כמוה בהיות כולו שכלי, נפשו וגופו הם אחת בהשגת בוראו בלבד[23]:
(טז) וַיְצַו יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל:
(יז) וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת אין הכוונה שימות ביום אכלו אלא שיהיה בן מות. כי על דעת חז"ל (ויקרא רבה כז, ד) לולא שחטא לא ימות לעולם אבל יהיה קיים נצחי כמלאכי השרת[24]:
(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ שיהא לו לצוותא ולעזר ולא לפריה ולרביה, כי כל זמן שאינו בן מוות אינו צריך חליפים[25]:
(יט) וַיִּצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:
(כ) וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:
נביא
מלכים ב פרק י
(כא) וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ כָּל עֹבְדֵי הַבַּעַל וְלֹא נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא בָא וַיָּבֹאוּ בֵּית הַבַּעַל וַיִּמָּלֵא בֵית הַבַּעַל פֶּה לָפֶה:
(כב) וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עֹבְדֵי הַבַּעַל וַיֹּצֵא לָהֶם הַמַּלְבּוּשׁ הכוונה היה שיהיו נכרים במלבושיהם, לשלא ימלט מי מהם וגם רצה לברר מי החייב מיתה, כי חשש פן יתערבו עמהם הבאים רק לראות, ולכן צוה שילבשו לבוש המיוחד לעבודתם וכ"א מעובדי הבעל היה לו לבוש מיוחד שמור באוצר שמה:
(כג) וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב בֵּית הַבָּעַל וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל חַפְּשׁוּ וּרְאוּ פֶּן יֶשׁ פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי יְקֹוָק כִּי אִם עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם:
(כד) וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת וְיֵהוּא שָׂם לוֹ בַחוּץ שְׁמֹנִים אִישׁ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֲשֶׁר יִמָּלֵט מִן הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל יְדֵיכֶם לשמרם שלא יברחו נַפְשׁוֹ תַּחַת נַפְשׁוֹ נפש השומר הפושע בשמירתו, תחת נפש הנמלט בפשיעתו:
(כה) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים בֹּאוּ הַכּוּם אִישׁ אַל יֵצֵא וַיַּכּוּם לְפִי חָרֶב וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים השליכו חללים את עובדי הבעל וַיֵּלְכוּ עַד עִיר בֵּית הַבָּעַל:
(כו) וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל שהיו של עץ והיו סביב בית הבעל וַיִּשְׂרְפוּהָ:
(כז) וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל מצבה אחת גדולה של אבנים שנקראת מצבת הבעל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ למחראות לְמוֹצָאוֹת למקום יציאת הצרכים כלומר בית הכסא עַד הַיּוֹם:
(כח) וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל:
(כט) רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן: ס
(ל) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל יֵהוּא ביד יונה הנביא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים כלומר ד' דורות יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל:
(לא) וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:
(לב) בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל יְקֹוָק לְקַצּוֹת שהחל להכות היושבים בקצה, מעבר הירדן מזרחה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:
(לג) מִן הַיַּרְדֵּן לצד מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ אֵת כָּל אֶרֶץ הַגִּלְעָד הַגָּדִי וְהָראוּבֵנִי וְהַמְנַשִּׁי מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וְהַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן:
(לד) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֵהוּא וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְכָל גְּבוּרָתוֹ הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל:
(לה) וַיִּשְׁכַּב יֵהוּא עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּשֹׁמְרוֹן וַיִּמְלֹךְ יְהוֹאָחָז בְּנוֹ תַּחְתָּיו:
(לו) וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יֵהוּא עַל יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה בְּשֹׁמְרוֹן: פ
כתובים
כותב ספר קהלת היה חכם, ולו ראוי לכתוב ספר
(ט) ויתר שהיה קהלת חכם ומלבד שהיה שלמה חכם בעצמו עוד למד דעת את העם גם הוא לימד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה ובדק וחקר ותיקן הרבה משלים של חכמה: (י) בקש קהלת למצא דברי חפץ רצה שלמה למצוא דברי חכמה ואמת שיש בהם חפץ ורצון וכתוב ישר דברי אמת ולכתוב ספרים של יושר ואמת: (יא) דברי חכמים כדרבנות דברי חכמים הם כדרבן של בהמה, שמוליך אותה בדרך הישרה, כך דברי חכמים מובילים את העם בדרך טובה וכמשמרות נטועים בעלי אספות ודברי החכמים בעלי אסופות (שנאספים ללמוד יחד דברי חכמה), הם כמסמרות שתקועים חזק, ששומרים על הכלי שלא ישבר נתנו מרעה אחד וכל חכמתם אינה אלא מרועה אחד, שהוא האלהים: (יב) ויתר מהמה – ומלבד דברי החכמים בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ בני תיזהר מלעשות הרבה ספרים ללא קץ, שרק החכמים ראוי שיכתבו ספרים, ולא כל אדם ולהג הרבה יגעת בשר שספרים שנכתבו שלא ע"י חכמים מביאים רק הרבה דיבור ויגיעה, ולא חכמה:
משנת ההלכה
דיני חול המועד בקצרה
פרק ב
א. דבר שהוא צורך רפואה בין לאדם ובין לבהמה - מותר לעשות בחול המועד.
ב. דברים של משא ומתן וחשבונות אסור לכתוב במועד. ואם הוא מתירא שאם לא ירשמם עתה ישכחם ויבוא לידי הפסד – מותר.
ג. אגרת שלומים שאדם כותב לחברו ואין בה דברים של משא ומתן, מותר לכתוב בחול המועד, ובלבד שלא כיון לכותבה במועד אלא שכך אירע לו. וכותבין בשינוי.
ד. לוה מחברו מעות אפילו שלא לצורך המועד, כותב לו שטר במועד. ואם בטוח אצלו שישיג ללוות גם אחרי המועד, אסור לכתוב לו שטר בחול המועד.
ה. אין מפנים את הדירה לעבור לדירה חדשה בחולו של מועד אלא אם כן היתה הדירה החדשה באותה חצר. היה דר בדירה שאינה שלו ורוצה לעבור לדירה שהיא שלו - מותר. ששמחה לאדם לדור בדירה שהיא שלו. ויש אוסרים גם בזה.
ו. אפילו מלאכת דבר האבד שהותר לעשותה בחול המועד, ישתדל לעשותה בצנעה. וכן הדין במלאכות שהתירו לעשותן לצורך המועד ואינן נִכָּרין לַכֹּל שלצורך המועד הן נעשות.
ז. מקח וממכר של סחורה אסור בחול המועד אלא אם יש שם אחד מן התנאים האלה.
· א. צריך להשׂתכר לצרכי החג.
· ב. נזדמן לו רֶוַח מרובה שאינו מזדמן תדיר - יעשהו בצנעה, ויוציא לכבוד יום טוב יותר ממה שהיה בדעתו להוציא.
· ג. אם לא ימכור עתה יפסיד מן הקרן. אבל מניעת הרֶוַח לא נקרא הפסד.
ח. אין נושאין נשים במועד, שאין מערבין שמחה בשמחה, אבל מותר לארס אשה, לכתוב ה'תנאים' ואפילו לקדש בלא סעודה.
ט. חול המועד אסור בהספד ותענית. מי שמת לו מת במועד מתחיל לנהוג שבעת ימי אבלות לאחר המועד. אבל נוהג אבלות בדברים שבצנעה אף במועד.
י. יהא אדם זהיר שלא יבוא לידי פחזות וקלות ראש מתוך שמחת אכילה ושתיה. ומצינו בירושלמי, אמר ר' אבא בר ממל: אילו היה מי שיִּמָּנֶה אתי, התרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו לעשות מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ושמחים ויגעין בתורה, ועכשָׁו אוכלין ושותין ופוחזין.
יא. כז. ויזהר כל אדם מאד שלא יעשה בחול המועד מלאכה האסורה, שהרי אמרו חכמים: 'כל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה'. ועוד אמרו: 'המבזה את המועדות אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא'. אלא צריך לכבד את חולו של מועד ולקדשו בביטול מלאכה, במאכל ובמשתה ובבגדים נאים.
יב. כח. שאר דינים וענינים בחול המועד יש להתייעץ עם מורה הוראה מחמת ריבוי הפרטים והדינים.
[1] רבינו בחיי חזקוני
[2] חזקוני
[3] רמב"ן, פי' ר' יוסף בכור שור
[4] רבינו בחיי
[5] רבינו בחיי
[6] רבינו בחיי
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] רש"י
[9] חזקוני
[10] ספורנו
[11] רמב"ן
[12] רמב"ן רבינו בחיי
[13] חזקוני
[14] ת"א רש"י
[15] רמב"ן
[16] ספורנו
[17] רבינו בחיי
[18] ספורנו
[19] ת"י
[20] ספורנו
[21] אבע"ז
[22] ספורנו
[23] רבינו בחייי
[24] רמב"ן
[25] פי' ר' יוסף בכור שור
