מקרא
במדבר פרק ח
(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(כד) זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד, שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה[1] בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד ובמקום אחר אומר (במדבר ד) מבן שלשים שנה הא כיצד (חולין כז) מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד מכאן לתלמיד שלא ראה סי' יפה במשנתו בחמש שנים ששוב אינו רואה[2] ועל דרך הפשט, הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה, והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו, אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה, אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה[3] וי"א שמבן כ"ה ראוי לשמור משמרת אהל מועד ומבן ל' ראוי לעבוד ולמשא[4]:
(כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד כל אחד מצבא העבודה המוטלת עליו, בני קהת מעבודת משא בכתף ובני גרשון ובני מררי מטעינה ופריקה והורדה והקמה וחוזרין אלו ואלו לשיר ולשמור שלא יכנס זר במשכן[5]:
(כו) וכשיהיה בן חמשים וְשֵׁרֵת אֶת עם אֶחָיו הזקנים בְּאֹהֶל מוֹעֵד לשורר ו - לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת שלא יכנס בו זר כדכתיב סביב למשכן יחנו[6] וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם: פ
במדבר פרק ט
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן חודש ניסן לֵאמֹר מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד, פסחים ו:) אין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר[7]:
(ב) וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח לפי שפסח מצרים לא נהג אלא יום אחד ולא היה כשאר קרבנות עתה כשנבנה המשכן הוצרך לצוות שיעשוהו בעיקר מצות לדורות ולא כפסח מצרים[8] בְּמוֹעֲדוֹ מלבד מה שעשו בשמיני למילואים וחנוכת הנשיאים יעשו גם כן את הפסח, שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצוות שקיימו, כמו שקרה בבנין בית ראשון שסיפרו רבותינו ז"ל שביטל שלמה את יום הכפורים בשמחת חנוכת הבית[9]:
(ג) בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו אלו מצות שבגופו שה תמים זכר בן שנה וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו אלו מצות שעל גופו ממקום אחר כגון שבעת ימים למצה ולביעור חמץ[10] תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ:
(ד) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח:
(ה) וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רבי יוסי אומר לא עשו ישראל פסח במדבר אלא אותו בלבד והטעם לפי שבאותה שעה היו חונים במקום אחד ויכולים היו למול הזכרים הילודים להם כדי שלא תעכב להם מילתם מלאכול בפסח אבל מכאן ואילך שהלכו במדבר ולא מלו הילודים להם משום חולשת הדרך וסכנת הנימול שיניעוהו בדרך כדכתיב וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם מארץ מצרים לא מלו ומילת זכריו מעכבתו לאכול בפסח כדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו לפיכך לא עשו פסח ורבותינו אמרו לפי שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית ולא היה להם יום צח למול[11] :
(ו) וַיְהִי אֲנָשִׁים מישאל ואלצפן שנטמאו להוציא את נדב ואביהוא שמתו שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועל זה נאמר שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא[12] אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא לפי שאין אדם טמא רשאי לאכול בקדשים כדכתיב בפרשת צו והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו וגו'[13] וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לו[14] בַּיּוֹם הַהוּא:
(ז) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהיה גוררת עבירה[15] לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן יְקֹוָק בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְקֹוָק לָכֶם: פ
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה כל שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והוא פשוטו של מקרא, כי העומד בתחילת בין הערבים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה דרך רחוקה היא לו ופטור והוא הדין והטעם לכל מי שלא עשה הראשון ואפילו במזיד שחייב לעשות השני כדברי רבותינו (פסחים שם)[16] לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק:
(יא) בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
(יב) לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ שה תמים זכר בן שנה ולצלי[17] ושלא יצא מחבורה לחבורה, דומיא ד"עצם לא ישברו בו", שהוא בגוף הפסח[18]:
(יג) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר או וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן יְקֹוָק לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא:
(יד) וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גוי ויתגייר ונעשה -[19] גֵּר אחרי פסח ראשון וְעָשָׂה פֶסַח שני[20] לַיקֹוָק כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ: פ
(טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל על אהל[21] הָעֵדֻת להגיד שלא היה הענן מכסה אלא אהל העדות, לא חצר המשכן[22] וּבָעֶרֶב יִהְיֶה אותו הענן עצמו היה בלילה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר ולא כמו הענן שהלך לפני ישראל שהיה עמוד אש אחר בלילה[23]:
(טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה:
(יז) וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל היו נוסעים אל אותו הצד שהיה הענן פונה[24] וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(יח) עַל פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כשהיו רואים שהענן נוסע, היו יודעים שרצונו של מקום שיסעו, וכשינוח יחנו[25] כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:
(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו וְלֹא יִסָּעוּ ולא יעברו על רצון ה'[26]:
(כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן כשנים או שלשה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן[27] עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ שלפעמים היתה חנייתם במקום נאות להם ולמקניהם, ושם היה שוכן הענן ימים מספר, מכל מקום - על פי ה' יחנו. לא מאהבת אותו המקום. ועל פי ה' יסעו. אף על פי שהיו נוסעים מאותו המקום הטוב[28]:
(כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אע"פ שהוא טורח גדול להם אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך או יומים[29]:
(כב) אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים שנה בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ:
(כג) עַל פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל פִּי יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה: פ
נביא
שמואל ב פרק יח
(כו) וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ אַחֵר רָץ וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל הַשֹּׁעֵר שומר השער וַיֹּאמֶר הִנֵּה עוד אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גַּם זֶה מְבַשֵּׂר מכיוון שהוא בא לבד אז בשורה בפיו:
(כז) וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק צורת ריצתו היא דומה לריצה של אחימעץ בן צדוק אז כנראה שזה הוא וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שמכיוון שהוא אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא וטבעו לבשר בשורות טובות:
(כח) וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר הסגיר אֶת הָאֲנָשִׁים ביד יואב וחייליו אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם למרוד בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ:
(כט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ האם שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הרבה אנשים שנתקבצו שם לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה שיואב שלח אותי ואת הכושי בכדי שנבשר על נצחון המלחמה ומרוב מהירות לא התעכבנו לדעת מה קרה. ואפילו שידע מה שקרה הוא לא סיפר לו כי לא רצה לבשרו את הרעה והוא השאיר את הבשורות הרעות לעבד הכושי:
(ל) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה עד שיבוא העבד הכושי וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹד:
(לא) וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ דן אותך יְדֹוָד הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ ונצחת במלחמה:
(לב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה הלוואי שכל אויבי המלך יהיו כמו אבשלום שימותו כמו שהוא מת:
ספר שמואל ב פרק יט
(א) וַיִּרְגַּז מלשון חרדה הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי הלוואי ואני הייתי מת במקומך אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי שמונה פעמים הזכיר דוד המלך את המילה בני. שבעה כדי להוציאו משבעה מדורי גהינום ואחד בכדי להכניסו לגן עדן:
(ב) וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלוֹם:
(ג) וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא נהפכה לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ:
(ד) וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר ולא בקולות תרועה וניצחון כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה כמו שהיו חוזרים אם היו מפסידים במלחמה:
(ה) וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו כיסה את פניו כדרך האבלים וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי:
(ו) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם במעשך ביישת אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ בזה שאתה מתאבל על אבשלום:
(ז) לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ היות אוהב את שונאיך להתאבל על מותו, וממילא שנואים לך אוהביך הממלטים נפשך, על כי רע בעיניך הריגתם אותו כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ כי הלא אי אפשר אשר שנינו נגבר במלחמה, כי אם האחד יפול, והואיל ואתה מיצר בנפילת בנך, יורה שהיה ישר בעיניך בהפכו, ונראה מזה שאין אנו חשובים בעיניך לכלום, ולכלימה תחשב לנו:
(ח) וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ דברים טובים המקובלים עליהם כִּי בַיקֹוָק נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אם אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה והדבר הזה יגרום ש- וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה: ס
כתובים
תקופתו של איוב
בגמ' אנו מוצאים מחלוקת אימתי היה איוב בגמ' מסכת בבא בתרא (דף יד:) ת"ר.... משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב וממשיכה הגמ' (שם טו.) מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה .... רבא אמר: איוב בימי מרגלים היה ... היש בה עץ....הכי קאמר להו (פי' כך אמר להם) משה לישראל: ישנו לאותו אדם, ששנותיו ארוכות כעץ ומגין על דורו כעץ..... רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: (אמרו שניהם) איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריא היה. מיתיבי: ימי שנותיו של איוב, משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שיצאו אימא:(כלומר הכוונה היא) כמשעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שעה שיצאו. תנאי היא; דתניא (כלומר תקופתו של איוב ואם היה נביא וכן אם היה מישראל שנויה גם במחלוקת תנאים וכמו שכתוב בברייתא), רבי אלעזר אומר: איוב בימי שפוט השופטים היה .... רבי יהושע בן קרחה אומר: איוב בימי אחשורוש היה .... רבי נתן אומר: איוב בימי מלכות שבא היה ..... חכמים אומרים: איוב בימי כשדים היה, .... ויש אומרים: איוב בימי יעקב היה, ודינה בת יעקב נשא .... וכולהו תנאי סבירא להו (וכל התנאים של ברייתא זו סוברים) דאיוב מישראל הוה, לבר (חוץ משיטת) מיש אומרים, דאי ס"ד מאומות העולם הוה, בתר דשכיב משה מי שריא שכינה על עובדי כוכבים? והא אמר מר (כלומר שאם תאמר שהיה מאומות העולם הרי לא יכלה לחול עליו שכינה שהרי אחרי שנפטר משה לא חלה שכינה על איש מאומות העולם וכמו שנאמר): בקש משה שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו, שנאמר: (שמות ל"ג) ונפלינו אני ועמך.
בתלמוד ירושלמי (סוטה פרק ה ה"ו) נוספו דעות נוספות מלבד מה שמוזכר בבבלי אימתי היה איוב רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם אבינו היה הדא היא דכתיב איש היה בארץ עוץ איוב שמו וכתיב את עוץ בכורו רבי אבא אמר בימי אבינו יעקב ודינה היתה אשתו הדא היא דכתיב כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב כי נבלה עשה בישראל רבי לוי אמר בימי השבטים היה הדא היא דכתיב אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם רבי יוסי בן חלפתא אמר בירידתן למצרים היה ובעלייתן מת.... וממשיך שם בירושלמי להביא דעות נוספות .... תני רבי ישמעאל איוב מעבדי פרעה היה ומגדולי פמילייא שלו היה הדא היא דכתי' הירא את דבר יי' וגו' וכתיב ביה איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע .... ר' יוחנן אמר מעולי גולה היה וישראל היה לפום כן(פי' ומשום כך) רבי יוחנן למד ממנו הילכות אבל ויקם איוב ויקרע את מעילו רבי יהודה בן פזי בשם רבי יוחנן מיכן שאבל צריך לקרוע מעומד .... גם במדרש רבה (בראשית רבה פרשת וירא פרשה נז) מובאות דעות אלו ומובאת דעת רבי לוי בשם ר' יוסי בר חלפתא בירידתן למצרים נולד ובעלייתן מת אתה מוצא עיקר שניו של איוב לא היו אלא מאתים ועשר שנים ועשו ישראל במצרים מאתים ועשר שנים ובא שטן לקטרג וגירה אותו באיוב דעה זו אנו מוצאים גם במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב ובסדר עולם רבה פרק ג
במדרש אחר (שמות רבה פרשת וארא פרשה יב) אנו מוצאים שהיה בימי משה הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים (שמות ט'). אמרו ז"ל: זה היה איוב. וכן בגמ' (סוטה יא. וסנהדרין קו.) א"ר חייא בר אבא א"ר סימאי, שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב, ויתרו, בלעם שיעץ - נהרג, איוב ששתק - נידון ביסורין, יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית ועוד מצאנו בגמ' (סוטה לה.) דרש רבא, אמר הקב"ה: אני חשבתיה לטובה והם חשבו לרעה (פי' שהקב"ה עשה טובה למרגלים והם פירשו זאת לרעה במה שאמרו ארץ אוכלת יושביה) ... ואיכא דאמרי: איוב נח נפשיה, ואטרידו כולי עלמא בהספידא (פי' ויש אומרים שבאותו זמן איוב נפטר והיו טרודים יושבי הארץ בהספדו ולכן לא שמו לב למרגלים).
מישראל או אומות העולם?
בירושלמי (סוטה פרק ה ה"ו) מבואר תני רבי חייה היה לי בעולמי גוי אחד צדיק ונתתי לו שכרו ופטרתיו מעולמי וכן הוא במדרש רבה (בראשית רבה פרשת וירא פרשה נז) ר' חנינא אמר עובד כוכבים היה תני ר' חייא עובד כוכבים צדיק אחד עמד לי באומות העולם ונתתי לו שכרו ופטרתי ואיזה זה איוב. ובבבלי (בבא בתרא טו.) מקשה הגמ' מברייתא חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו, הביא הקב"ה עליו יסורין התחיל מחרף ומגדף, כפל לו הקב"ה שכרו בעוה"ז [כדי] לטרדו מן העולם הבא ומסקנת הגמ' שהדבר תלוי במחלוקת תנאים שלסוברים שחי אחר תקופתו של משה ישראל היה ולסוברים שחי בתקופת משה או לפניה מאומות העולם היה מלבד דעת הי"א הסוברת שהיה נשוי לדינה שודאי ישראל היה.
משנת ההלכה
דרך הלימוד
בכדי להקל על הלומדים יובא לקמן המלצות לדרך לימוד המקרא ההלכה והגמרא והמלצות איך כדאי לקבוע סדר לימוד זה
ישנם כמה ידיעות בסיסיות הנצרכות להצלחה קביעות וקיום בלימוד התורה
א. נאמר במסכת אבות (פ"א מט"ו) "שמאי אומר עשה תורתך קבע" ונכללו בזה חמישה כללים להצלחת תלמוד ולזכרון.
ב. (א) שלא ללמוד דרך עראי, בין עראי ועצלות הגוף כלומר דרך שכיבה, או שעסוק בלאכול או שמתעסק במלאכה בשעת הלימוד. ובין עראי של המחשבות, לחשוב בדברים אחרים בשעה שלומד. ואין לך דבר שמרטט ומבלה ההשגה והשכל והזכרון, כפיזור המחשבות. והתקנה לזה שילמוד בקול, שעי"ז יתפזרו שאר המחשבות[30].
ג. (ב) יש ג"כ במשמעות מלת קבע, עניין מנוחה, ור"ל מנוחת הנפש, שלא ילמוד במקום המולה או מקום שמדברים בו אנשים רבים או קול דופק, או שאר עניין מרעיש, שכל אלו משביתים ההבנה והתפיסה והזכרון. רק יהיה לו מקום התבודדת והשקטה ללימודו, שזה מועיל מאד להבנה ולזכרון בעהש"י. ולכן טוב שילמוד בחדר מרווח ויפה, עם רבוי חלונות. או ילמד בבית מדרש (שגם אם יש שם קול המולה של הלומדים בדרך כלל אינו מזיק) וגם ישתדל ללמוד בספר יפה, ודפוס נאה [כפסחים קי"ב א'], כי כל אלה, יתנו מנוחה ושמחה להנפש ומרחיבין דעת האדם [כברכות נ"ז ב'] להניח לו מעצבו, ועי"ז ישתרשו בלבו הדברים היטב.
ד. (ג) יש ג"כ במשמעות מלת קבע, עניין המשך, שלא יהא לימודו פסקי פסקי, כלומר ללמוד מעט ולהפסיק, ללמוד מעט ולהפסיק, כי ההפסקות הללו משמשות להשכיח הלימוד. ומטעם זה לא יהיה סדר לימודו בעניינים הרבה ליום, רק יהיה קבוע ומוחזק לכל היותר בג' עניינים, משחז"ל [עירובין נ"ד ב'] העושה תורתו חבילות חבילות מתמעט.
ה. ואפי' בעניין אחד לא ישנה מדפוס לדפוס, ומחדר לחדר, או אפי' ממקום למקום באותו חדר. ואפי' רק מזמן לזמן לא ישנה אלא יהא רגיל לקבוע שעה מיוחדת קבועה ללימוד זה, ושעה אחרת מיוחדת ללימוד האחר. כי כל סידור נאות יחזק כח הזכרון, וכל שנוי יחלישו.
[3] רמב"ן
[4] רשב"ם
[7] רש"י רמב"ן
[8] רשב"ם רמב"ן
[12] שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ"פ שנמנו בראשונה עד א' באייר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל, אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנוים, וע"כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ"ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת? ואמר ר"י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור"ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק"א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר, ואמר שהיו מישאל ואלצפן, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' אל"ף) שר"ע ס"ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועז"א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי ס"ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, אבל למחר היו יכולים לעשותו, ור' יצחק ס"ל כדעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה"ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' כ"ה) שלדעת ר"ע שס"ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת, כי תיכף שהזיזום נתפזר אפרן, רק נטמאו ע"י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם וע"כ משיב שהיו יכולים לטהר, [ור"ע יסבור שגם הנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטים עליו בשביעי שלו כמו שהשיג עליו הראב"ד לשטתו ואומר שלא מצא שרש לחילוק זה] ואמר ר' יצחק למת מצוה נטמאו היינו שמת א' מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו, כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים. מלבי"ם
[13] חזקוני
[14] רש"י
[15] ספורנו
[17] הכתב והקבלה
[18] פי' ר' יוסף בכור שור
[19] ת"י
[20] פי' ר' יוסף בכור שור
[22] רמב"ן
[26] רמב"ן
[28] ספורנו
[30] ומלבד זה, הלימוד בקול עושה רושם בנפש טפי ונשאר יותר בהזכרון, וה"נ אמרינן [עירובין נ"ד ב'] בהאי תלמיד דהוה גרס בלחישא, לאחר ג' שנים שכח תלמודו.
