מקרא
ויקרא פרק י
(ט) יַיִן וְשֵׁכָר העשוי ממין חטה או דבש או תמרים[1] אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כאשר תעבדו עבודה - ואמר בלשון הזה, כי כל העבודות שם היו, או בתוך האהל או במזבח העולה אשר פתח אהל מועד והכלל, כי האזהרה והעונש באלו אינם אלא שלא יעבוד שתוי יין או שאינו רחוץ ידים ורגלים, וכן מחוסר בגדים, אבל על הכניסה אין בה בתורה שום מניעה מאלו[2] וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(י) וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר:
(יא) וּלְהוֹרֹת אלו ההוראות אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אלו המדרשות אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אלו ההלכות אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה זה מקרא. התרגום מניין תלמוד לומר ולהורת[3]. בשעת הוראה בין איסור והיתר ובשעה שמבדילין בין קודש לחול ובין טמא לטהור, אסור לשתות יין, כדי שיהיו מקום קודש שאין נכנסין בו בטומאה, ובין מקום חול, וכן בין טומאה לטהרה[4]: פ
(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה זו מנחת שמיני ומנחת הנשיא נחשון שהקריב באותו היום הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק אע"פ שאתם אוננין וקדשים אסורים לאונן[5] וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ ולא בהיכל ולא ע"ג המזבח[6] כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:
(יג) וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בתוך הקלעים[7] כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא רק זכרים וכן הדין באכילת קדשי קדשים מֵאִשֵּׁי יְקֹוָק כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:
(יד) וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר תוך מחנה ישראל שהוא טהור מלהכנס שם מצורעים המשתלחים אף מחוץ למחנה ישראל[8] אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּוכן הדין בכל קדשים קלים מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(טו) שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק:
נביא
שמואל א פרק כ
(טז) וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד יהונתן כרת ברית עם בית דוד (שהוא מיכל אשתו וישי ובניו שכללם בתוך הברית הזה) להצילם מיד אויבי דוד, והוא שיהונתן התחייב להציל את בית דוד בל ירע שאול עמהם אחרי ברחו וּבִקֵּשׁ יְקֹוָק מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד בעת כריתת הברית בקש את ה' בתפלה שיעזרהו ע"ז. ולפ"ז כמו שכרת דוד ליהונתן בין על יהונתן בין על ביתו להחיותם עת ימלוך, כן כרת יהונתן לדוד בין על דוד בין על ביתו להצילו מיד שאול:
(יז) וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ ר"ל שהשביעו בהאהבה שבינם, שאחר שאהבו אהבת נפשו כשנשבע בהאהבה נשבע בנפשו והיה זה אצלו השבועה היותר גדולה כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ: ס
(יח) עתה חזר להשיב כל מה ששאלו דוד מי יגיד לו, ואמר לו וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ וישאל עליך כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ כיון שיהיה מושבך חסר:
(יט) וְשִׁלַּשְׁתָּ כל שלשת הימים, והם היום ומחר ומחרתו תֵּרֵד מְאֹד להיות נסתר בהעמק וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה השבועה, אשר נשבע שאול ליהונתן לבל המית את דוד, כי גם אז היה נסתר במקום ההוא וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל אבן להולכים שהיתה סימן להולכי הדרכים:
(כ) וַאֲנִי שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה לצד האבן אוֹרֶה אירה לְשַׁלַּח לִי את החיצים לְמַטָּרָה האבן תהיה המטרה:
(כא) וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה כלומר קרובים אלי ממך, ועברת מהם ולהלאה, כי כשירצה לעשות זה הסימן, יזרוק שוב חץ להיות קרוב אליו מן הנער קָחֶנּוּ וָבֹאָה אז אתה קח החץ ובוא כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי יְקֹוָק הוא לשון שבועה:
(כב) וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה להלן ממקום עמדך, כי כשירצה לעשות זה הסימן, יזרוק שוב חץ להיות רחוק מהראשון, וכאשר עשה באמת לֵךְ לדרכך וברח לך כִּי שִׁלַּחֲךָ יְקֹוָק:
(כג) וְהַדָּבָר הברית אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה וכרתנו בינינו הִנֵּה יְקֹוָק בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם: ס
(כד) וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ על אֶל הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל:
(כה) וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר שהיה רגיל לישב אצל הקיר בראש הקרואים וַיָּקָם יְהוֹנָתָן כי סדר הישיבה היה, אשר ישב דוד סמוך להמלך, ואחריו יהונתן, ואחריו אבנר, וישב עתה המלך במקומו, ויהונתן במקומו, ואבנר במקומו, וכשלא בא דוד, נשאר יהונתן יושב סמוך לאביו מבלי אמצעי, ואין מדרך הבן להסב אצל אביו, לזה קם יהונתן ממקומו לשבת במקום אבנר, והוא ישב במקום יהונתן מצד שאול, להיות הוא אמצעי בין שאול ליהונתן בנו וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד:
(כו) וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר שראה קרי ולזה לא בא, כי לא טהור הוא עדיין, כי לא טבל לקריו, ואין מהראוי לאכול בשלחן המלך הטמא והטהור יחדו: ס
(כז) וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי כלומר יום השני של החודש שעיברו אז את אותו החודש וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד ס וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם:
(כח) וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד בֵּית לָחֶם:
(כט) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה לִי גדול הבית צוה לי שאהיה שם, והוא - אָחִי אליאב הבכור שחייב לכבדו ולשמוע למצותיו, ונראה כי כן היה דרכם באותם הימים להיות האח הקטן נשמע למצות האח הגדול וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא מעבודת המלך וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ כי נתתי לו רשות והלך לו: ס
(ל) וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת אתה מורד נעוות ומשוגע הוא מרד של שגעון ועוות השכל, שהרי אינו הגיוני שימרוד בן באביו להמליך במקומו איש נכרי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ עתה יאמרו השומעים שאתה אוהב אדם שאני שונא כי אינך בני ויהיה זה בשתך ובושת ערות אמך שיאמרו שזנתה:
כתובים
[אהבת הדוד לרעיה, ויופיה בעיניו]
אומר הדוד
(ד) יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה את יפה כמו עיר המלוכה של מלכי ישראל ששמה תרצה נָאוָה כִּירוּשָׁלָם ונאה כהעיר ירושלים אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת יופיך מטיל התפעלות ואימה כמו לראות מחנה מסודר לדגליו.
והנמשל הוא שאמנם כנסת ישראל היא גולה וסורה אך עם כל זה היא יפה במעשיה ההגונים ובמידותיה הישרים וכל האומות אינם חפצים להשחיתה עד התכלית כאילו הייתה המון עם רב מלומדי מלחמה:
(ה) הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי כאילו איני יכול כבר להסתכל בעיניך, ואבקש שתפני את העיניים שלך מלהיות מולי, שהם מרוממים את דעתי עלי, ואני חושב רק עליהם, ואיני יכול לעסוק בשום ענין אחר שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים השער שלך יפה כמו עדר עיזים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד שדלגו בגלעד והשער שלהם הסתרק מהעצים ונראה מאוד יפה.
והנמשל הוא כאילו יאמר לחכמים שהם עיני העדה שגם עכשיו יסתכלו ויביטו בתורה וע"י זה יהיו נאהבים אצל הקב"ה ואמנם אפ"י שהם אינם בא"י ועסק התורה אינו גדול כ"כ כמו בא"י אבל זה עדיין מוסיף והדמיון לשער העיזים הוא לנזירים שלא יכולים להביא קרבן בעצם היותם בגלות אך הם עדיין חביבין לפני הקב"ה:
(ו) שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה השינים שלך יפות ולבנות כמו השער של הרחלים שהתרחצו שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת שכל השינים שלמות וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם וחסרון אין בהם.
והנמשל הוא על השוטירם של עמ"י שתפקידם הוא להכרית ולהשחית את החייבים במשפט שהם בעצמם נקיים מן העשק והגזל כמו עדר רחלים שעלו מן הרחצה כשהן נקיות:
(ז) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ כמו פלח חצי רימון נראה הפנים שלך מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ מתחת לקליעת שערך.
והנמשל הוא על שופטי העדה שהם פני הדור שהם מלאים בכל מדע וחכמה כמו רימון, אך מסתירים אותה בתוכם ולא מתפארים איתה:
(ח) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת למלך יש ששים נשים שְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים ועוד שמונים פילגשים יש לו וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר ועלמות אין מספר יש בעולם.
הנמשל הוא שזרעו של שם בן נח נחלק לששים עממין ושלמה המלך מכנה אותם מלכות כי היותם מזרע שמו הנאהב של הקב"ה והפילגשים הם מזרעו של יפת בן נח שהם לא נאהבים כמו זרעו של שם וזרעו של חם נחלק לעממין רבים אך שלמה המלך מכנה אותם עלמות שהם השנואות והמקוללות מפי נח:
(ט) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי ומכולן אחת ומיוחדת היא רעיתי, שדומה עלי ביופיה כיונה, ושלימה בלא מום אַחַת הִיא לְאִמָּהּ אחת ומיוחדת היא שזכתה בה אמה בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ אחת צחה ונקיה ממום שזכתה בה יולדתה רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ ראוה בנות ושבחו אותה מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ ואפילו מלכות ופילגשים ראוה והיללוה.
הנמשל הוא שכנסת ישראל היא המיוחדת מכולם כי כור מחצבתה הוא מהאבות והאמהות שהשרישו בה את אהבת ה' וחכמי ישראל הם משבחים ומפארים את עמ"י:
וכך יהללו כולם
(י) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר מי זאת שמשקיפים ומביטים ביופיה כמו שמביטים ביופי השמש העולה יָפָה כַלְּבָנָה יפה כמו הירח בָּרָה כַּחַמָּה צחה כמו השמש אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת יופיה מטיל התפעלות ואימה כמו לראות מחנה מסודר לדגליו.
והנמשל הוא לראות כמה גדולה אומה זו (ישראל) שבכל פעם מוסיפה גדרים וסייגים כדי לשמור את התורה שבהתחלה הייתה נראית כמו שחר עד שנהיתה צחה כחמה וכל האומות אינם חפצים להשחיתה עד התכלית כאילו הייתה המון עם רב מלומדי מלחמה:
[הרעיה יורד לגינת האגוז, וחושבת ומדמיינת שם על דודה]
אומרת הרעיה
(יא) אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי ירדתי לטייל בגינה שגדלים שם עצי אגוז לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לראות בצמחים הגדלים על גדות הנחל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים לראות אם כבר יצא פרח הגפן ופרח הרימון.
והנמשל הוא שאפילו כשכנסת ישראל הייתה בגולה הקב"ה לא בחר בעם אחר והוא נמצא בבתי כנסיות ומדרשות כדי לקבל ברצון את עסק חידושי התורה ורינת התפילה:
(יב) לֹא יָדַעְתִּי אבל אפילו שירדתי לראות את כל היופי הזה, אחרי שירדתי לא התבוננתי ולא שמתי לבי לפריחה נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי כי נפשי שמה אותי לחשוב ולדמיין מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב את ישיבתי יחד עם ידידי החשוב.
והנמשל הוא שכנסת ישראל תתלונן ותתאונן לומר שלא שמתי ליבי מאז לצאת מבבל כולנו יחד כמו שהקב"ה צוה ומכוונה נשארו משועבדים:
שיר השירים פרק ז
[הרעיה מדמיינת את הדוד אומר לי]
(א) שׁוּבִי שׁוּבִי חזרי אלי להיות עמי תמיד הַשּׁוּלַמִּית את ששמך שולמית (על שהיא קוראת לו שלמה, קורא הוא לה השולמית, והוא מלשון שמושלמת בכל עניין) שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ חזרי אלי תמיד ואוכל לראותך. ("נחזה" לשון רבים, לכבודו של הדוד בעיני הרעיה) וכשנשאל הדוד מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם מה אתה רוצה כל הזמן לחזות בשולמית, כמו שמביטים במחול של כמה מחנות, שזהו דבר שאנשים הולכים לראות.
והנמשל הוא שכאילו הקב"ה אומר לכנסת ישראל שובי מהגלות לא"י והקב"ה ביחד עם המלאכים ישלים את חפצה בבניית ביהמ"ק וחידוש חלוקת המחנות של כהונה לויה וישראל:
אז עונה הדוד כלפי הרעיה, ומשבח את יופיה מלמטה ללמעלה
(ב) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים כמה יפו רגליך בתוך הנעליים שהן נעולות בהם בַּת נָדִיב את שאת בת חשובים חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן הירכיים המוסתרות שלך יפות כמו תכשיטים שתוקנו על ידי אומן.
והנמשל הוא שכנסת ישראל שהיא מזרע אברהם תתייפה מאוד כשתשוב לירושלים ותעלה לרגל ג' פעמים בשנה וכאשר בנ"י יקיפו את העזרה אז כנסת ישראל תהיה חמודה בעיני הקב"ה כתכשיטים הנאים:
(ג) שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג הטבור שלך כמו כלי עגול שתמיד מלא ביין מזוג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים הבטן שלך כמו ערימת חיטים גדורה בשושנים.
והנמשל הוא שההשפעה שמסבבת אותה לא תופסק בשום זמן והדימוי לבטן כי כולד שניזון ממעי אמו ופרי בטנה יתרבה כגרעיני חיטים וכולם יהיו גדורים בגדרים נחמדים והגונים כדי שהם לא יכשלו בשום דבר:
(ד) שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה שני השדים שלך כמו שני ילדי צביה תאומים.
הנמשל הוא על המלך והכהן הגדול שהיו מניקים את עמ"י ומשפיעים לה טובה. המלך ע"י מלחמתו והכהן ע"י עבודתו והם היו שווים בגדולה כשני העופרים:
(ה) צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן הצוואר שלך יפה וזקוף ולבן כמו מגדל הקרוי "מגדל השן" עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים העיניים שלך כמו הבריכות היפות שנמצאות בעיר חשבון ליד שער הנקרא "שער בת רבים" אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק האף שלך יפה ומיושר, כמו מגדל הנקרא "מגדל הלבנון" שצופה על העיר דמשק.
והנמשל הוא על ביהמ"ק שהוא החוזק והמבצר של עמ"י כמו צווארו של אדם שהוא חוזקו שמשם יבוא מחילתם וליבון עוונם. העיניים נמשלו לחכמי העדה שיורו לעם את הדרך בה ילכו כמו בריכות שמשקות את הגינות והאף נמשל לשופט שהוא תואר העם כמו שהאף הוא תואר הפרצוף והוא יהיה ישר בלי עקמומיות כמו המגדל:
(ו) רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל ראשך עליך נאה כמו הר הכרמל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן והשערות היורדות על ראשך כחוטי ארגמן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים את נראית כמו מלך היושב ומוקף בקורות עצי היכלו היפה.
והנמשל הוא על השכינה שהיא כמו הראש וקצוות השער הם כמו הנביאים שנשפעים מהקב"ה בשפע הנבואה והם ישמיעו את קולם למרחוק כמו שהארגמן צובע את השמים והמלך הוא הקב"ה שיהיה אסור בתוך ביהמ"ק ששכינתו לא תסור משם:
(ז) מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ כמה את יפה ונעימה אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים האהבה שלי אליך היא עונג גדול.
והנמשל הוא שכשכנסת ישראל תשוב מהגלות או אז הקב"ה יתמלא שמחה:
(ח) זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר הקומה שלך נאה וזקופה כעץ של תמר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת ושדייך דומות לאשכולות הגפן.
והנמשל הוא שכלל ישראל יהיה זקוף בלי עקמימות והשדיים נדמו לכהן גדול והמלך שמניקים את עמ"י להשפיע טובה כמו אשכולות הגפן שנותנים הרבה יין:
(ט) אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו אמרתי אעלה על עץ התמר ואחזיק בענפיו. כלומר, אהיה עמך וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן ושדייך יהיו דומות לי כאשכולות הגפן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים וריח אפך ידמה לי כריחו הטוב של התפוח.
והנמשל הוא שהקב"ה ישרה את שכינתו בעמ"י ולא יפרד מהם והקב"ה ירצה את הקרבנות המוקרבים לריח ניחוח:
(י) וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב ושמיעת הדיבור של החיך שלך זה כמו לשתות יין טוב, וחושבת הרעיה הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים באמת דיבור האהבה שלי, בא לדוד שלי ביושר ומכל הלב דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים ומעורר אותו לדבר אלי חזרה אפילו אם הוא ישן.
והנמשל הוא שתפילת עמ"י ולימודו יהיה מקובל אצל הקב"ה:
ואחר שחושבת ומדמיינת הרעיה את כל זה, אומרת לעצמה
(יא) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ אני כל הזמן חושבת על דודי, ויודעת אני שהוא משתוקק אלי.
והנמשל הוא שכאילו אומרת כנסת ישראל שמאז שהיא יודעת שהיא עמו של הקב"ה היא בטוחה שהוא לא יחליפה בשום אומה:
