מקרא
בראשית פרק כז
(לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי באמת ראוי לכך ש - קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי והתחכם עלי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ השארת[2] לִּי בְּרָכָה:
(לז) וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ שבירכתיו "הוה גביר לאחיך" וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים שבירכתיו וישתחוו לך בני אמך וְדָגָן וְתִירֹשׁ סְמַכְתִּיו וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי שלא נתן הקב"ה לאברהם רק ארץ כנען ואני נתתיה לו כולה[3]:
(לח) וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה האם רק ברכה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:
(לט) וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ מקצת ארץ ישראל שהיא שמני הארץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ זה הר שעיר הסמוך לא"י בחלקו של יהודה והיא ארץ שמנה ונשקית מטל השמים כא"י[4] וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל לא תמצא בברכת עשו זכרון ה' יתברך, אבל בברכת יעקב הזכיר ויתן לך האלהים, וזה יורה כי נתן לעשו משמנים וטל ולא במתת אלהים כמו ביעקב אלא בדרך מסלות הכוכבים ומזלות אשר זרעו של עשו מסורין להם, ונתנם לו לזמן, וזהו לשון מושבך כלומר בעוד שתשב בארץ[5]:
(מ) וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה ברכו שינצח במלחמותיו ולא יפול ביד אויביו, ואמר מיד אחריו וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד רק שלא תתגבר על אחיך אלא הוא יגבר עליך וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד לשון רדוי, ומקרא חסר הוא, וכאשר אינך רוצה להיות תחתיו, תרד באומות ותכבוש מהם ארצם[6] וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ:
(מא) וַיִּשְׂטֹם שמר שנאה עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי כלומר בחיי אבי לא אעשה כן לצערו אלא אמתין עד שאבי ימות -[7] וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי:
(מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ שמראה עצמו לך מנוחם על ענין הברכות וכאילו אינו מקפיד בהן, והוא מארב כדי שלא תשתמר ויוכל -[8] לְהָרְגֶךָ:
(מג) וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה:
(מד) וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים שנים אֲחָדִים מועטים ואחדים פחות מעשר[9] עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ:
(מה) עַד שׁוּב אַף אָחִיךָ מִמְּךָ וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לּוֹ וְשָׁלַחְתִּי וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד אם יהרוג אותך גם הוא יהרג על ידי גואלי הדם[10]:
(מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים:
בראשית פרק כח
(א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ היה יעקב בוש לבוא לאביו שרמהו ומשום כך לעיל כתיב ותשלח ותקרא ליעקב הרי שלא היה בבית אביו. ע"כ כאשר קרא לו יצחק מתחלה אישר חילו על התחבולה שעשה וכי טוב עשה ואין בלבו עליו כלום[11] וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:
(ב) קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה לפדן אֲרָם בֵּיתָה לבית[12] בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ:
(ג) וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ בממון[13] וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עשרה עַמִּים שבטים כלומר שכל שבט יהיה למנהג ועם בפני עצמו אע"ג שהיה להם תורה אחת ומלך אחד מ"מ היו משונים בהליכות עולם. ורק שבט יהודה ובנימן היו למנהג אחד ושבט לוי היה נכלל בשארי שבטים ושבט יוסף מנהג אחד לאפרים ומנשה[14]:
(ד) וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם שאמר לו ואעשך לגוי גדול[15] לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם מאחר שלא תקח אשה מארץ כנען שהם עבדים כמו שצוה לי אברהם אבי[16]:
(ה) וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו אמר "אם יעקב ועשו", בשביל שצוה יצחק ליעקב לקחת אשה מבנות לבן אחי אמו, הזכיר הכתוב שהיה גם אחי אמו של עשו, וראוי היה שיצוה גם כן לעשו, אלא בשביל שברכת אברהם וזרעו לא תהיה אלא ביעקב, לכך לא צוה לעשו[17]:
(ו) וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם לָקַחַת לוֹ מִשָּׁם אִשָּׁה בְּבָרֲכוֹ אֹתוֹ וראה שבגלל שלא לקח מבנות כנען ברך אותו[18] וַיְצַו עָלָיו לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן:
(ח) מכל זה - וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו:
(ט) וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת היא בשמת[20] בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה: ס
סליק פ' תולדות
נביא
יחזקאל פרק כ
א. וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרשׁ אֶת ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי - לבקש שיתפלל לה' בשבילם.
ב. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.
ג. בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים הֲלִדְרשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים - האם לבקש אותי אתם באים אחרי שאתם עובדים ע"ז. חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם ה' אלקים - אני נשבע שלא אענה לכם.
ד. הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם - תוכיח אותם על מעשיהם. אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם - ותודיע להם גם את התועבות שעשו אבותם.
ה. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב - כאשר בחרתי בישראל במצרים נשבעתי להם להוציאם ממצרים. וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם - התגליתי אליהם ע"י משה ואהרן. וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם - ונשבעתי להם שאני אהיה להם לאלוקים.
ו. בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - נשבעתי להם. אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ - להביאם לארץ שחפצתי ובחרתי בשבילם. צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת - שהיא היפה מכל הארצות.
ז. וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ - כל הע"ז תשליכו וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם - בע"ז של מצרים.
ח. וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי - מרדו בי ולא רצו לשמוע לי. אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם -ורציתי לשפוך את כעסי עליהם ולכלותם במצרים.
ט. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם - אבל לא כליתים שלא יתחלל שמי לעיני המצרים שהם יושבים ביניהם. אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - אחרי שכבר התגליתי עליהם והודיעתי להם להוציאם ממצרים.
י. וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר.
יא. וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם - מסרתי להם את התורה בהר סיני. אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם - שמי שיקיים את דברי התורה יזכה לחיים גם בעולם הזה וגם לעולם הבא.
יב. וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם - השבת היא סימן בין ה' לישראל שה' מקדש את ישראל שהם לא כמו כל הגויים.
יג. וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם- מרדו בי בחטא העגל. וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם - וגם את השבת חללו בזה שיצאו מן העם ללקוט מן וכן המקושש עצים.
יד. וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם - ולא כיליתים שלא יתחלל שמי.
טו. וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי - נשבעתי להם שלא אכניסם לארץ בעוון חטא המרגלים. זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת - שהיא היפה מכל הארצות.
כתובים
דניאל פרק ז
| |
כאן מתחיל החלק השני של הספר, שבחלק הראשון ספר קורות דניאל ומכאן יתחיל לספר נבואותיו, בלשון נוכח שהוא עצמו כתב כל הדברים כמו שהם, אמנם הפסוק הראשון כתבו אנשי כנסת הגדולה,
(א) בשנה הראשונה לבלשאצר מלך בבל חלם דניאל חלום נבואי וראה בעיני שכלו בהיותו שוכב על משכבו. ומיד כשהקיץ משנתו כתב החלום כדי שלא ישכח ממנו דבר, ומפני שהמכתב הזה דינו ככתבי הקדש אמר כל דבר בפיו טרם שהעלה אותו על ספר, שכן הדין בכותב כתבי הקדש ברוה"ק
(ב) מכאן מתחיל דניאל לדבר בעצמו בלשון נוכח בעת שראיתי החלום ראיתי ג"כ שהוא לילה, (שלפעמים ידמה להחולם שרואה ביום והוא ראה שהוא לילה, וזה להורות שבאה הנבואה על הלילה הגדולה שהם הגליות), וד' רוחות באות מד' רוחות העולם ונושבות בים הגדול ונלחמות בו ומרמז שכל אחת מד' מלכיות יש לו ממשלה ומקום מיוחד בא' מד' רוחות העולם, וראה את העולם בדמות הים הגדול כי סערת הרוחות ניכר יותר בים.
(ג) וארבע חיות גדולות יוצאות מן הים זו אחר זו ושונים הם במראם זה מזה רמז לארבע מלכויות ששונות בהנהגתם זה מזה
(ד) הראשונה שעלתה מן היה בצורת אריה, וכבר פי' חז"ל שרומז על מלכות בבל שמשלה אז, ולו כנפי נשר שזה מורה על מעופו בקלות לכבוש את העולם והיו כנפיו מרוטים כי בימי בלשאצר לא עשו חיל ולא נשאו כנפים עוד לכבוש ארצות ואותה חיה התרוממה מן הארץ ובזה ראה מיתת בלשאצר שניטל מן האדמה ונהרג ונעמדה על רגליה כבן אנוש ולב אנושי ניתן לה אז לא היתה עוד ארי טורף ושואג כי הוקמו על שתי רגלים שהם בבל וכשדים לבד ולא בתואר אריה רק בתואר רגלי אנוש חלושים ורפויי כח, ונעשו חלשים ורכי לבב כבני אדם
(ה) והנה חיה אחרת שניה עלתה דומה לדב ולצד אחד הועמדה ושלושה צלעות בפיה בין שיניה ונאמר לה קומי אכלי הרבה בשר ורמז הוא ימלכות מדי ופרס שכבשו את בבל ומלכו אחריהם, ודמו לדוב כי הם לא מלכו בכפה כמו נבוכדנצר שמלך על אשור ופרס ומדי וכל הכ"ז אומות שחשב ירמיה ונשאר עומד בצד אחד, כי אחר שמת דריוש ירש כורש חתנו את כל המלכות ומני אז נשארה תמיד ביד פרס עד דריוש האחרון, ותפס שלש מלכיות שהוא מלכות בבל ומלכות אשור ומלכות מדי ופרס שהם שלשה צלעות העולם, והדוב אין מזונותיו מבשר דוקא וניזון גם מדברים אחרים, וכן תחלה לא השחיתו הפרסיים את הנכבשים תחתם ובכ"ז פקדו עליה ע"י הנביאים שתאכל בשר הרבה בשר הרוגי בבל, שהנביאים נבאו שתשחית ותהרוג את כל יושבי בבל
(ו) ואחר עלתה חיה אחרת דומה לנמר ועל גופה ארבע כנפים וארבעה ראשים לחיה זו ושלטון ניתן לה ורמז למלכות יון, והנמר עז פנים, כן אלכסנדר מוקדון היה חזק ועז פנים יותר מכולם, ואלכסנדר עף לארבע רוחות העולם כעוף השמים בזמן מועט לכבוש את כל ארבע רוחות הישוב, ואחרי מותו נחלקה מלכותו לד' ראשים אבל לה בעצמה שהוא אלכסנדר ניתן שלטון על כל הד' ראשים, כי רק אחרי מותו נתפרדו לארבעה אבל בחיה עצמה היו כולם בחיה אחת.
(ז) לאחר זאת ראיתי בלילה חיה רביעית עולה נוראה ואיומה וחוזקה מרובה מאד ושני ברזל רבים לה והיא אכלה ושחקה הדק וברגליה דרסה את הנותר והיא היתה שונה מכל החיות שעלו לפניה ועשר קרנים היו לה
ורמז למלכות רומי כמו שהסכימו רש"י והרמב"ן והרמב"ם באגרותיו, והצלחת רומי וממשלתה היה תלוי בג' דברים, באכזריות גדול להפחיד לב העמים שלא ימרדו בם, ובתבונה וחכמה רבה בסדר הנהגתם, ובגבורה לנצח האויבים, ומנהג ממשלת רומי להפך את הממלכות הנכבשות תחתיה שיהיו גוף אחד עם מלכות רומי כמו שינים שלועסות אוכל והממלכות הרחוקות שלא הכניסו אותם תוך מלכותם והיו נפרדות היו שולחים לשם שרי צבאותיהם שהיו רומסים את העם ומשחיתים אותם והנהגת מלכותה וגבורתה ואריכת ימיה משונה לגמרי מן הקודמות, וגם אחר שהעמים שנכללו במלכות רומי תפשו אח"כ אמונות אחרות מאמונות המלכיות הקודמות שהיו עובדי ע"א, נשתנית א"כ גם בזה, ובאחרית הימים תכלול מלכות רומי בתוכה עשרה ממלכות גדולות שהם ימשלו בכפה על כל הד' רוחות
(ח) מתבונן הייתי בקרנות והנה קרן אחת קטנה עולה ביניהם ושלוש מן הקרנות הראשונות נעקרו מלפניה והיו בה עיניים כעיני אדם ופה המדבר דברים גדולים ורמז ששלשה מן הקרנות שהם מן המלכים העתידים לישא קרן במלכות רומי הכלליית, ופרקו עול ממשלת האפיפיור מעליהם, ואם תבקשם תמצא שלשה מלכים אדירים חכמים ונבונים התפרדו מממשלת האפיפיור זה כמה מאות שנה, והיינו שנעקרו מממשלתו (הכוללת כל מלכות רומי), או אם תחשוב גם מלכות ישמעאל שהיא נכללת במלכות רומי הכוללת, ראה שהנפרדים מממשלתו התפרדו לשלשה חלוקי דעות באמונה, שהם דת מחמד, ושני חלוקי דעות בין אשר עשו שנויים בדתו, וחולקים על ממשלתו הדתית והמדינית. וכוחם אינו בחרב ומלחמה רק בפיו וקושר ומתיר הכל ברוח שפתיו, ובזה עשה קרב בימים הקודמים עם מלכים אדירים ויכול להם עד שנכנעו לפניו ויבקשו סליחה כנודע בקורות ימי קדם, עד שהקרן הזה נצח בפיו המדבר גדולות
|
(א) בִּשְׁנַת חֲדָה לְבֵלְאשַׁצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל דָּנִיֵּאל חֵלֶם חֲזָה וְחֶזְוֵי רֵאשֵׁהּ עַל מִשְׁכְּבֵהּ בֵּאדַיִן חֶלְמָא כְתַב רֵאשׁ מִלִּין אֲמַר:
(ב) עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם לֵילְיָא וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא:
(ג) וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא:
(ד) קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי מְּרִיטוּ גפיה גַפַּהּ וּנְטִילַת מִן אַרְעָא וְעַל רַגְלַיִן כֶּאֱנָשׁ הֳקִימַת וּלְבַב אֱנָשׁ יְהִיב לַהּ:
(ה) וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב וְלִשְׂטַר חַד הֳקִמַת וּתְלָת עִלְעִין בְּפֻמַּהּ בֵּין שניה שִׁנַּהּ וְכֵן אָמְרִין לַהּ קוּמִי אֲכֻלִי בְּשַׂר שַׂגִּיא:
(ו) בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע דִּי עוֹף עַל גביה גַּבַּהּ וְאַרְבְּעָה רֵאשִׁין לְחֵיוְתָא וְשָׁלְטָן יְהִיב לַהּ:
(ז) בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ חֵיוָה רביעיה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָא וְשִׁנַּיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן אָכְלָה וּמַדֱּקָה וּשְׁאָרָא ברגליה בְּרַגְלַהּ רָפְסָה וְהִיא מְשַׁנְּיָה מִן כָּל חֵיוָתָא דִּי קדמיה קָדָמַהּ וְקַרְנַיִן עֲשַׂר לַהּ:
(ח) מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת ביניהון בֵּינֵיהֵן וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא אתעקרו אֶתְעֲקַרָה מִן קדמיה קֳדָמַהּ וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא וּפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן:
|
משנת ההלכה
א. נאמר בסנהדרין[21] "אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא, ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת שקרנים, כת חניפים, כת מספרי לשון הרע. דכתיב[22] "כי לא לפניו חנף יבא". וטעם הדבר, לפי שהוא מזלזל בכבוד המקום בהחניפו את הרשע, ואפילו שמחניף לשאינו רשע הרי הוא כמתיירא ובוטח באדם[23]. ורבי אלעזר[24] אמר כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם ואין תפלתו נשמעת, שנאמר "וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם"[25], לפי שהוא מחניף לבני אדם ונשען עליהם[26], ואפילו עוברים שבמעי אמם מקללים אותו[27], ונופל בגיהנם[28], ועוד אמר רבי אלעזר[29] כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה ולבסוף גולה[30].
ב. ועוד אמר רבי אלעזר[31] "כל המחניף לחברו סוף נופל בידו, או ביד בנו או בן בנו"[32], ולסוף נפל ביד בן בנו[33]. ובילקוט שמעוני[34] נאמר "כל מי שיודע שחברו רשע ומחניף לו ואומר לו צדיק אתה, ראוי שיבאו עליו כל הקללות שבתורה, אבל מי שהוא מוכיח חברו שיחזור בו נוטל ברכות[35]. ורבינו יונה אומר[36] כל המחניף לחברו לשום כבוד נפטר ממנו בקלון[37].
ג. נאמר בסוטה[38] דרש ר' יהודה בר מערבא, ואיתימא ר' שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה[39] [מפני דרכי שלום[40]]. וכעי"ז נאמר כבר במשנה[41] "שואלים בשלומם של נכרים מפני דרכי שלום[42]. דהיינו שמותר לשאול בשלום רשע ולהראות עצמו כאוהבו מחמת יראתו[43]. וביאר רבינו יונה[44] שאע"פ שאסור להחניף לרשעים אפילו מחמת היראה מכל מקום מותר לכבדו כדרך שמכבדים בני אדם אנשי זרוע בקימה והידור וכיוצא בזה[45], ואף זה אינו מותר אלא כשמתכוין שלא יזיקוהו[46], ודוקא במקום שאין בו חילול השם[47].
ד. עוד כתבו שמותר לשבח אדם במעלות שאין בו, או להראות פנים וחיבה יתירה לחברו ואין פיו ולבו שוים מפני דרכי שלום, כמו שנאמר[48] "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות"[49], ע"י שעשה לכל איש ואיש כרצונו[50], וידבר בשבח הבריות אף על פי שאין בהם את השבח הזה[51]. וכן כתב הארחות צדיקים[52] שיחניף אדם לאשתו משום שלום בית, ולבעל חובו שלא ילחצנו, ולרבו שילמדנו תורה, ולתלמידיו וחבריו כדי שילמדו ממנו וישמעו לדבריו[53].
[1] ת"א ת"י
[2] ת"א ת"י
[3] רמב"ן
[4] חזקוני
[5] רבינו בחיי
[6] פי' הטור
[7] ת"א ת"י
[8] הכתב והקבלה
[9] אבע"ז
[10] רשב"ם
[11] העמק דבר
[12] ת"א ת"י
[13] ספורנו
[14] העמק דבר
[15] רש"י
[16] רשב"ם חזקוני
[17] רמב"ן
[18] פי' ר' יוסף הכור שור
[19] רש"י
[20] ת"י
[23] וכתוב: ארור הגבר אשר יבטח באדם [ירמיה יז ה]. - שערי תשובה שם. ובחובות הלבבות שם שהחונף קשה מעובד ע"ז שעובד את הבריות ואין נשמרים ממנו
[27] שנאמר "אמר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יזעמוהו לאמים" משלי כד כד, ואין לאום אלא עוברים, שנאמר "ולאם מלאם יאמץ" -בראשית כה כג
[28] שנאמר "הוי אומרים לרע טוב ולטוב רע" וגו' -ישעיה ה כ, וכתוב אחריו "לכן כאכל קש לשון אש" וגו' שם כד. - ר"א סוטה שם. ועי' סנהדרין נב, שבשביל חנופה כו' חרק עליהן שר של גיהנם שניו
[32] ולמדו מירמיה שאמר לחנניה כשניבא נבואת שקר "אמן כן יעשה ה'" -ירמיה כח ו, ופירש רש"י שהיתה זו חנופה כיון שהיה לו לומר בפירוש שקר אתה מנבא
[39] שנאמר (ישעיהו לב ה) "לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע", מכלל דבעולם הזה שרי. רבי שמעון בן לקיש אמר, מהכא: (בראשית לג י) " כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני". שנתכוין להחניפו. [ועיין פרקי דר"א פל"ז שלמדו מהכתוב "כה אמר עבדך יעקב" (בראשית לב ד), ובתנחומא תולדות סי' ח מהכתוב "ויקרא את עשו בנו הגדול" (בראשית כז א)]. ולוי חולק וסובר שיעקב אבינו לא נתכוין להחניפו, אלא לאיים עליו ולהודיעו שהוא רגיל לראות מלאכים. "דאמר רבי לוי: משל של יעקב ועשו, למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו שמבקש להורגו, אמר לו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך, אמר: ידע ליה מלכא [-מכיר אותו המלך], מיסתפי ולא קטיל ליה [-ויפחד ולא יהרגהו]", והנמשל שרצה להפחידו שבאים אליו מלאכים והקב"ה מכירו ויפחד ולא יהרגהו
[45] כמו שיעקב אבינו כיבד את עשו כנ"ל, וכ"כ בכד הקמח לרבינו בחיי ע' חנופה, וכ"כ המאירי שם שמ"ש מותר להחניף לרשעים, היינו לכבדם
[47] שם, וכ"כ הסמ"ק סי' רכט, שמ"ש מותר כו' זהו כשאינם עושים עבירה מפורסמת. ועיין ברבינו בחיי [בראשית לג י, וכ"כ בכד הקמח ע' חנופה] שגרס שם בגמרא שר' פדת חולק וסובר שאף מפני היראה אסור אפילו לכבדו, שנאמר "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא ז), וכתוב "כי לא לפניו חנף יבא" (איוב יג טז), ולא הותר אלא בלשון הכולל שבח וגנאי, ואם יבין הרשע לשון השבח אין חוששים, ועי"ש שלדעתו יעקב אבינו אמר "כראות פני אלקים", כונתו לא להקב"ה אלא אלהים -לשון ע"ז. ולא נמצאת גי' זו בגמרא במקום אחר מלבד ברבינו יונה
[51] שמ"ק שם בשם גאונים, -שכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק -שם בשם ריטב"א. וכעי"ז כתב הפלא יועץ (ע' חנופה) בביאור מה שנאמר (ערובין פו:) "רבי מכבד עשירים", דהיינו שאף אם עשה העשיר קצת שלא כהוגן אין לזלזל כל כך בכבודו, כמו שמצינו בתודוס איש רומי (פסחים נג.) שאמרו לו חכמים, "אלמלא תודוס אתה אדם חשוב גוזרנו עליך נדוי"
[53] הובא בראשית חכמה שער הקדושה פי"ב. ועי' שבועות ל. למאי שלח לי לחנופי ליה וכו'. ועי' שד"ח מערכת ח כלל קמ, חנופה, על המנהג בדורנו להפליג ולהרבות בתוארים, כגון הרב או הגאון וכיוצא, שאין בזה משום חשש חנופה, כי העדר תואר זה נחשב להעדר כבוד
