לימוד יומי

מקרא

דברים פרק לב

אחר שהשלים הקדמת השירה אשר בה הודיע שהמכוון ממנו הוא להגיד צדקת האל יתעלה שהוא אל אמונה להיטיב לעושי רצונו ואין עול במדת דינו נגדם בא משה רבינו לבאר דבר זה בהגדת העבר והעתיד להודיע ראשונה כמה היתה כוונת האל ית' להשיג זה התכלית בכל המין האנושי בימות עולם ובשנות דור ודור ואיך כשלא עלה זה הגדיל ה' לעשות להעלות את ישראל אל גרם המעלות כאשר יעשה באחרית הימים עם השרידים אשר יקרא. שנית שנתן להם מקום נכון לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרב כל והמה מרדו ושלמו רעה תחת טובה ואין ספק שהוא ראוי לעונש נמרץ. שלישית שבגודל עונם נפלו במכמורי רשעים והיו ראוים לכליון חרוץ לו חלול ה' שנמנע מזה. רביעית הודיע הסבה אשר בגללה תהיה להם גאלה באחרית הימים. חמישית הודיע אופן הגאולה ורחמי האל ית' על שארית עמו והם חלקי פרשת האזינו

(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם ותבין דרכי טובו וכמה כיוון להיטיב למין האנושי בכלל כשתזכור ראשונה מה שהיטיב לאדם הראשון בתחלת ימי עולם ויניחהו בגן עדן והוא קלקל ענינו בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר ותבין שנית כמה היטיב לדורות והם השחיתו עד המבול וכן שלישית מן המבול עד הפלגה והם קלקלו ואם אינך יודע בעצמך - שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ חכמי הדור[1] וְיֹאמְרוּ לָךְ:

(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם כשהנחיל הקב"ה למכעיסיו את חלק נחלתם וקלקלו לפניו הציפם ושטפם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם בדור ההפלגה שהפרידם והלך כל אחד למקומו ולנחלתו[2] יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים והציב גבולות עמים בהפלגה ולא אבדם לגמרי כמו שהיו חייבים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בשביל בני ישראל שהיו מתי מספר והיו עתידים אז לצאת מאותם העמים[3]:

(ט) למה כל זאת כִּי חֵלֶק יְדֹוָד לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת עַמּוֹ ומי הוא חלקו עמו ומי הוא עמו יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ והוא השלישי באבות המשולש בג' זכיות זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו הרי ג' כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים. והוא ובניו היו לו לנחלה ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק[4]:

(י) יִמְצָאֵהוּ אותם מצא לו נאמנים בְּאֶרֶץ מִדְבָּר שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו מה שלא עשו ישמעאל ויושבי הר שעיר שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן ארץ ציה ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמונה ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממה כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר יְסֹבֲבֶנְהוּ שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר שכפהו עליהם כגיגית יְבוֹנֲנֵהוּ לימדם שם תורה ונתן להם בינה להבין אותה יִצְּרֶנְהוּ שם שמר אותם מנחש שרף ועקרב ואומות העולם[5] כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ כאיש ששומר על אישון עינו[6]:

(יא) כְּנֶשֶׁר שהנשר רוצה לטלטל גוזליו ממקום למקום, אינו נושאם כי אם על כנפיו, שאינו ירא שעוף יעוף עליו, ולכך כשהוא רוצה לנשאם יָעִיר קִנּוֹ מעירן ומעמידן על רגליהן, כדי שיקפצו על כנפיו עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף ומעופף אצלם עליהם, סמוך להם, כדי שיקפצו יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ על אבריו ולא ברגליו ואז אינו ירא לא מחץ הבא לו מלמטה, ולא מעוף שיבא לו מלמעלה, שהוא מגביה לעוף יותר מכולם, ונושא כל האפרוחים יחד על כנפיו. אבל שאר עופות נושאין גוזליהם בין רגליהם. ויש [להם] לירא מן החיצים, וגם אינו נושא אלא אחד אחד, ויש לירא מן הנשארים בקןוכן ישראל כל כך מוקפין ביחד בענני כבוד ואין להם לירא משום צד[7]:

(יב) יְקֹוָק בָּדָד יַנְחֶנּוּ הוליכם במדבר למען העמידם על צורת עם ישראל היינו בשני דברים להיות בדד שלא להיות מעורב עם אומות העולם יותר מן ההכרח וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר שלא להיות תחת תקוה של כח אחר זולת ה' לבדו והליכות המדבר הכריחם לכך באשר אין שם טבע פרנסה וכולם ידעו שהעושה ניסים הוא הקב"ה ולא ע"י כח אחר ובזה העמידם על צורה המיוחדת להם לבטוח בה' לבדו[8]:

(יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ השליטו על שרי ארץ ישראל ועל מבצריהם הגבוהים כבמות וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי משהגיעו לארץ ישראל האכילם מתנובת הארץ והפסיק להוריד להם המן וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע הדבורים עושים דבש בנקיקי הסלעים, ואף התמרים גדילים בסלעים, שעושין מהם דבש וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר שיהיו הזיתים גדילים בסלעים, ואותם שבסלעים טובים מן אותם שבבקעה, לפי שהשמש זורח עליהם תדיר וממתקם. כיון שבאו לארץ לא רצה להאכילם מן, שלא יתרשלו לכבוש את הארץ, אבל כיון שפסק להם המן, התחזקו לכבוש הארץ, שיהא להם מאכל ובתים מלאים כל טוב. לטובתם נתכוון ולכך מונה אותם עם החסדים שעשה להם[9]:

(יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן חמאה של בקר ושל חלב צאן, שלא יהיו רוצים לאכול כי אם שמנונית החלב[10] עִם חֵלֶב כָּרִים אילים מדבריות המפוטמים במרעה[11] וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן שגדלים בבשן ושמנים היו[12] וְעַתּוּדִים גדיים[13] עִם חֵלֶב המובחרים ב- כִּלְיוֹת חִטָּה חטים גדולות ככליות של שור גדול[14] וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר פי' יין. שיהא היין אדום כדם, ויין אדום חשוב מן הלבן, כדכתיב "אל תרא יין כי יתאדם"[15] ובכן היו מתפרנסים שלא בצער וכל זה עשה להם האל ית' כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות[16]:

(טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן ועל ידי כך העשירו בני ישראל וַיִּבְעָט בעט בה' ונטש דרכיו כמבואר בספר שופטים שָׁמַנְתָּ הנה אתה ישורון קהל תופשי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים ובזה עָבִיתָ נהיית גס ועבה מהבין דקות האמת כאמרו וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא (ישעיהו כח, ז) כָּשִׂיתָ מלשון כיסוי כאמרו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם (שם מד, יח)[17] וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ שנטש אלוה שבראו בעבור זרים וַיְנַבֵּל בפיו ובמחשבתו צוּר יְשֻׁעָתוֹ צור שהיה מושיעו. ואמרו שאין בעבודתו רק גמול רע, בעבדם הזרים ישבעו לחם ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים, כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג יד טו) שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו', וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיה מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל[18]:

(טז) יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים באלוהים זרים בְּתוֹעֵבֹת לשרוף את בניהם באש לאלהים אחרים, שכל זה מתועב לפניו כמו שנאמר (לעיל יב לא) כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, וכתיב (ירמיה לב לה) אשר לא צויתים (ולא דברתי) ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת[19] יַכְעִיסֻהוּ:

(יז) יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ שאין בהם לא כח ולא אלהות אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם לא הכירו בהם שום תועלת ולא שום כח, ולא עשאום אלהות כי אם ביצר הרע, ולהכעיס, כי אף הם עצמם לא ידעום באלהות, אלא יודעים שאין בהם ממש אלא יצר הרע[20] חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ אפילו העובדי כוכבים לא היו רגילים בהם עובד כוכבים שהיה רואה אותם היה אומר זה צלם של יהודי לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם לא עשו אבותיכם שעירים כלומר שדים הללו ולא יראו מהם לא עמדה שערתם מפניהם כמו שדרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה כך נדרש בספרי ויש לפרש עוד שערום לשון ושעירים ירקדו שם. שעירים. הם שדים[21]:

(יח) צוּר יְלָדְךָ שהקב"ה יצרך ועשה אותך לעם תֶּשִׁי שכחת כלומר שכחת את עברך זה גורם לך- וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ שתשכח את מה שעושה לך הקב"ה עתה כך מי ששכח את מי שגמל עמו מכבר. מגיע לידי מדה שמשכח גם את מי שעושה עמו בשעה זו[22]:

(יט) וַיַּרְא יְקֹוָק וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו, כי היו נצמדות לע"ז ביותר והן שמפתות את האנשים לעבדה, כאשר מפורש בדברי ירמיהו (מד טו)[23]:

(כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם מה יעלה בסופם[24] כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בנוח להם מתהפכים לרעה, ובהצר להם שבים אלי שאושיע אותם[25] בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם אין אמונתם אמונה ואין להשען בם, כי מיד משקרים אותה ואין עומדין בה:

נביא

ירמיה פרק מט

כא מִקֹּול נִפְלָם רָעֲשָׁה הָאָרֶץ מהקול שישמע כשיפלו אדום תרעד מפחד כל הארץ. צְעָקָה בְּיַם סוּף נִשְׁמַע קוֹלָהּ עד ים סוף ישמע קול צעקתם:

כב הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל בָּצְרָה הנשר (האוייב) יעלה, יעוף ויפרוש כנפיו, ויבוא על בָּצְרָה שבאדום. וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם בַּיֹּום הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה לב גיבורי אדום, יהיה כמו לב של אשה בצער לידה:

כג לְדַמֶּשֶׂק בֹּושָׁה חֲמָת וְאַרְפָּד כִּי שְׁמֻעָה רָעָה שָׁמְעוּ הערים חֲמָת וְאַרְפָּד, הסמוכות לדמשק שבארץ ארם, יתביישו ויבהלו מהשמועה על מפלת דמשק העיר הגדולה שבארם. נָמֹגוּ בַּיָּם דְּאָגָה ידאגו ויפחדו, כאדם הנמצא בים שפוחד מסערה שתבוא עליו. הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל לשבת בשקט ובשלווה לא יוכלו:

כד רָפְתָה דַמֶּשֶׂק רפו, נחלשו יָדיהָ מלהלחם. הִפְנְתָה לָנוּס הפנתה את פניהָ לברוח. וְרֶטֶט הֶחֱזִיקָה אחזה בדמשק רעדה. צָרָה וַחֲבָלִים אֲחָזַתָּה כַּיּוֹלֵדָה אחזה בדמשק, צרה וכאבים כיולדת:

כה אֵיךְ לֹא עֻזְּבָה עִיר איך האוייב לא עזב את דמשק מלהחריב אותה, תְּהִלָּת קִרְיַת מְשׂוֹשִׂי והרי, היא עיר, שהכל מהללים אותה, וקִרְיָה (עיר) מלאה שמחה:

כו לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ בחורי דמשק יפלו ברחובות. וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִדַּמּוּ בַּיֹּום הַהוּא וחייליהָ יכרתו וימותו. נְאֻם יְקֹוָק צְבָאֹות:

כז וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת דַּמָּשֶׂק וְאָכְלָה אַרְמְנֹות בֶּן הֲדָד דמשק, וארמונות בן הדד מלך ארם ישרפו באש (כאמור, דמשק עיר בארץ ארם):

כח לְקֵדָר וּלְמַמְלְכֹות חָצֹור נבואה על קדר וממלכות חצור. אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל כֹּה אָמַר יְקֹוָק קוּמוּ עֲלוּ אֶל קֵדָר קומו נ"נ והכשדים, על קדר. וְשָׁדְדוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם את קדר, שיושבים במזרח:

כט אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ יְרִיעוֹתֵיהֶם יריעות אהליהם. (קדר ישבו באהלים) וְכָל כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגֹור מִסָּבִיב יפחידו אותם העמים שמסביב:

ל נֻסוּ מהאוייב. נֻּדוּ מְאֹד הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי חָצֹור תנדדו מארצכם, ולכו להסתתר בעמקים, יושבי חצור. נְאֻם יְקֹוָק כִּי יָעַץ עֲלֵיכֶם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עֵצָה וְחָשַׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה נ"נ חושב לכבוש ארצכם:

לא קוּמוּ עֲלוּ אֶל גֹּוי שְׁלֵיו עלו להלחם על עם היושב בשלווה יוֹשֵׁב לָבֶטַח היושב בבטחה, נְאֻם יְקֹוָק לֹא דְלָתַיִם וְלֹא בְרִיחַ לֹו לא היתה העיר חצור עיר בצורה, עם דלתות ובריח (מנעול), בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ לא שָכְנוּ מְאוּסָפִים בתוך חומה, אלא כל אחד גר לבדו בלא פחד מאוייב:

לב וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז לביזה. וַהֲמֹון מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל מקניהם הרבים, יקחו שלל. וְזֵרִתִים לְכָל רוּחַ קְצוּצֵי פֵאָה אפזר אותם, לכל רוח (לכל צד) עד קצה פינות העולם. וּמִכָּל עֲבָרָיו אָבִיא אֶת אֵידָם השבר והפורענות תבוא עליהם מכל עבר. נְאֻם יְקֹוָק :

לג וְהָיְתָה חָצֹור לִמְעֹון תַּנִּים מעון, בית לתנים. שְׁמָמָה עַד עוֹלָם לֹא יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא יָגוּר בָּהּ בֶּן אָדָם:

לד אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְקֹוָק אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל עֵילָם בְּרֵאשִׁית מַלְכוּת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה נבואה על עֵילָם, בתחילת מלכות צדקיהו. לֵאמֹר:

לה כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאֹות הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת קֶשֶׁת עֵילָם אני שובר את חוזקם של עילם שהיו דורכי קשת. רֵאשִׁית גְּבוּרָתָם שהיא, גבורתם הגדולה והחשובה:

כתובים

איוב פרק לג

(יז) לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה חלום מזהיר את האדם ומסירו מלעשות מעשה חטא וימנענו מגאוה: (יח) יַחְשֹׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח מונעו מלרדת לשחת ושימות במלחמה ע"י שלח - חרב: (יט) וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ וריב וְרוֹב עֲצָמָיו אֵתָן מוכיחו במכאובים ורוב עצמותיו החזקות מיסרן: (כ) וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה בחוליו מואס במאכלים: (כא) יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי ושפי וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאוּ יהיה נראה בשרו נכלה ואף עצמותיו ישופו - ישברו ולא יראוהו כי הם נכסים מתחת לעור: (כב) וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים עומד למות: (כג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ מלאך אחד מאלף ממליץ עליו לטובה ואומר עליו דברי יושר: (כד) וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר והוא חונן את הנידון למוות וה' פודהו כי נמצא לו כופר: (כה) רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו רטוב והתרבה בשרו כמו בימי נעוריו (בשרו רענן ובריא): (כו) יֶעְתַּר אֶל אֱלוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ יתפלל אל ה' ויתרצה ה' לתפילתו ויקבל פניו בתרועות שמחה ויצדיקו בדין: (כז) יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִישהרשע יביט על אנשים כמותו שנענשו יאמר חטאתי ועקמתי את דרכי הישרה ולא היה שוה לי: (כח) פָּדָה נפשי נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת וחיתי וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה ששב בתשובה פודה את עצמו מהגיהנם: (כט) הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר ה' פועל לתת לאדם הזדמנות לשוב פעמים ושלוש: (ל) לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים כדי להשיבו מהגהינם ולזכות לאור החיים: (לא) הַקְשֵׁב אִיּוֹב שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר תשמע לי ותחריש עד שאגמור דברי: (לב) אִם יֵשׁ מִלִּין הֲשִׁיבֵנִי דַּבֵּר כִּי חָפַצְתִּי צַדְּקֶךָּ אם יש לך מה לענות לי ענה כי אני חפץ להצדיקך: (לג) אִם אַיִן אַתָּה שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה ואם אין לך מה לענות לי תקשיב לי ואלמדך חכמה: ס

משנת ההלכה

ראש השנה

א. כיון שראש השנה הוא יום הדין, צריך כל אדם להיות ירא וחרד מאימת הדין, ויזהר מקלות ראש ומכל דבר המסיח דעתו מאימת הדין.

ב. וכל כך גדול מורא הדין על ישראל בימים אלה, שאפילו הלל אין קוראים בהם, אף על פי שראש השנה יום טוב. אין ישראל אומרים הלל לפני הקדוש ברוך הוא אלא בלב שהוא מלא שמחה וגילה בלבד, ואילו בימי הדין גדולה היראה והרעדה בלב ישראל יותר מן השמחה והגילה, לכן אינם קוראים את ההלל.

ג. אף על פי כן לא יהא אדם עצב ממורא הדין, אלא יסתפר ויתרחץ לכבוד החג, וילבש מלבושי יום טוב, להראות שאנו בטוחים בה' יתברך שיצדיק אותנו במשפט.

ד. ואין לבכות בראש השנה. ובשעת התפילה יש מתירים לבכות. וכן מצינו לחסידים ואנשי מעשה, שהיו שופכין דמעות בתפילות כל הימים הנוראים כתינוקות, כדי לעורר רחמי האב על התינוק. שאף על פי שכולנו חכמים וכולנו נבונים, אין אנו לפני הקב"ה אלא כתינוק שאינו בוש מפני אביו ובוכה לפניו על כל משאלות לבו

ה. ומצינו בעזרא הסופר כשהיה קורא בתורה לפני הקהל אשר נאספו ביום אחד לחֹדש השביעי, והיו כל העם בוכים בשמעם את דברי התורה, ויאמרו להם עזרא ונחמיה. אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ... לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וְּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח).

ו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְפָּטִים צַדִּיקִם וגו' (דברים ד) - 'איזו אומה כאומה הזאת! בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו, שאינו יודע היאך דינו יוצא; אבל ישראל אינם כן אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים וכו' ואוכלין ושותין ושמחים. יודעים שהקב"ה עושה להם נסים'.

ז. ולכך תיקנו חכמים להרבות בסעודה בראש השנה כמו ביו"ט וגם הוא סימן טוב בתחילת השנה, ויש שאוכלים בו בשר שמן ויש שנמנעים מחשש שאכילת בשר שמן עלולה לגרום ראיית קרי וכל הלבבות דורש ה'.

ח. ואסור להתענות בראש השנה, אמנם ביום ראש השנה דעת הרבה פוסקים שמותר להתפלל ולהתענות עד חצות ואח"כ יאכל ודעת הגר"א שאין להתענות כלל ולכן צריך לאכול או לטעום משהו קודם חצות כמו בכל יו"ט.

ט. בליל ראש השנה יכנס לבית הכנסת ביראה ופחד כיון שכבר הגיע העת להכין כסאות למשפט ונהגו שלא להתפלל ערבית מוקדם בראש השנה אלא אחר צאת הכוכבים.

י. קודם ערבית נהגו בהרבה מקומות לומר תחינת "אחות קטנה תפילותיה עורכה" וכו', "תכלה שנה וקללותיה" ומסיים "תחל שנה וברכותיה"

סדר תפילת ערבית

א. אומר הש"ץ "ברכו" ומאריך בו קצת בנעימה קדושה. ומתחילים בקיום המצווה הראשונה שאדם חייב בה בשנה חדשה זו, כלומר מצוות קריאת שמע ואמירת ברכותיה. והיא ראשית וסימן לכל השנה כולה, ההולכת אחר תחילתה שתהיה כל השנה כולה בקבלת עול מלכות שמים, לכן יש להתאמץ במיוחד לאומרה בכל כח כוונתו ובדקדוק המילים כראוי.

ב. כבר נתבאר שבק"ש אדם מזכיר ומקבל על עצמו עשרת הדיברות, ועוד כמה מצוות. ולכן כדי שיהיה סימן טוב לקיום המצוות לכל השנה, מן הראוי לדקדק במיוחד בכוונת אותם המצוות.

ג. אחר השכיבנו יש הנוהגים לומר פסוק "תקעו בחודש שופר" וגו'. ומנהג הגר"א שלא לומר, וכל אחד ינהג כמנהגו.

ד. בכל הקדישים הנאמרים החל מליל ר"ה ועד יום הכפורים, כופלים מילת לעילא שבקדיש כיון שבימים אלו כולנו נידונים לפניו יתעלה ומייחלים לרחמיו וחסדיו וחייבים לשבחו על חסדיו, ומזה מתעלה הקב"ה מפני ברואיו כפל ומכופל מכל השנה, ומנהג הספרדים שלא לכפול מילת לעילא.

ה. י"א לעילא לעילא. וי"א לעילא ולעילא.

ו. הכופל לעילא אומר מכל ברכתא ולא מן כל ברכתא, כיון שכל השנה כדי להגיע למנין כ"ח תיבות בקדיש אומרים מן כל, ובימים אלו שכופלים לעילא יהיה כ"ט תיבות, לכך אומרים מכל.

ז. תיקנו הגאונים לומר בעשרת ימי תשובה תוספת שבח ובקשה. בברכת אבות "זכרינו לחיים" וכו', בברכת גבורות "מי כמוך אב" וכו', בברכת ההודאה"וכתוב לחיים" וכו', ובשים שלום "בספר חיים" וכו'. וכדאי להגביהה קולו מעט באמירת תוספות אלו כדי שייתן לבו וכוונתו באמירתם. ואם לא אמר וסיים את הברכה אינו חוזר. אבל אם נזכר קודם שאמר שם השם של הברכה, חוזר. למשל, אם שכח וכתוב והתחיל ברוך, ונזכר שלא אמר, חוזר ואומר וכתוב וממשיך וכל החיים וכו', עד סוף הברכה.

[1] ספורנו

[2] רש"י

[3] ספורנו

[4] רש"י

[5] רש"י

[6] רמב"ן

[7] פי' ר' יוסף בכור שור

[8] העמק דבר

[9] פי' ר' יוסף בכור שור

[10] פי' ר' יוסף בכור שור

[11] רשב"ם

[12] רש"י

[13] ת"י

[14] חזקוני

[15] פי' ר' יוסף בכור שור

[16] ספורנו

[17] ספורנו

[18] רמב"ן

[19] רמב"ן

[20] רבינו בחיי

[21] רש"י

[22] העמק דבר

[23] רמב"ן

[24] רש"י

[25] פי' ר' יוסף בכור שור