מקרא
(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי כעס על כך שניתנה כהונה גדולה לאהרון ונשיאות לאלצפן, ולקח עצה בליבו לקחת אנשים רבים איתו, ואת[1] וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב ואת[2] וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:
(ב) וַיָּקֻמוּ קרח כל האנשים שלקח[3] לִפְנֵי מֹשֶׁה בגלוי ובחוצפה[4] וַאֲנָשִׁים ולקח גם אנשים[5] מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם שהיו בכורות ,וכעסו גם הם שניטלה מהם הבכורה וניתה לכהנים[6] נְשִׂיאֵי עֵדָה כיון שהיו נשיאי העדה גדולי האומה, לקחם לחזק טענותיו[7] קְרִאֵי מוֹעֵד שקוראים את העדה להיוועד אצלם, ועם ישראל אינו עושה כלום בלעדיהם, והם ראשי סנהדראות[8] אַנְשֵׁי שֵׁם מפורסמים בחכמה ובעשירות עוד מימי מצרים[9]:
(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם הרבה יותר שררה מהמגיע לכם לקחתם[10] כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים שהתקדשו במעמד הר סיני וּבְתוֹכָם יְקֹוָק וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ שאתה מלך, ואהרון כהן גדול[11] עַל קְהַל יְקֹוָק:
(ד) וַיִּשְׁמַע הבין היטב מֹשֶׁה כונתם[12] וַיִּפֹּל משה ולא אהרון, שמתוך ענוה שתק כמודה במעלת קרח, אבל בכל זאת עושה את שאמר לו משה[13] עַל פָּנָיו דרך תפילה ונבואה[14]:
(ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר אתם אומרים שאנחנו מתנשאים על קהל ה' ואני עושה המעשים מלבי[15] בֹּקֶר לתת להם זמן בלילה להתבונן אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה, ושלא יחשדוהו שעשה המבחן בזמן בלתי הגון שהוא בין הערבים שאינו זמן הרצון [16] וְיֹדַע יְקֹוָק אֶת אֲשֶׁר לוֹ איזהו השבט הנבחר, אם הלוים שלו או הבכורים, וזאת תשובה לדתן ולאבירם ולנשיאי העדה שהיו הבכורים[17] וְאֶת הַקָּדוֹשׁ מתוך שבטו להיותו כהן גדול[18] וְהִקְרִיב אֵלָיו לפניו, בלשון עבר, שכבר הקריבו והשרה שכינתו על ידו[19] וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ לנשיאות. שדרכה להתחלף[20] יַקְרִיב אֵלָיו אותו לבדו יקריב ה' לו מתוך ההפכה שתהיה בשאר[21]:
(ז) וּתְנוּ בָהֵן בתוכן ולא עליהן אֵשׁ שיהא מלאות גחלים[23] וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת י"א קטורת הקודש[24], וי"א קטורת מלבונה וכיוצא בה[25] לִפְנֵי יְקֹוָק מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק הוּא הַקָּדוֹשׁ הוא לבדו, שלא יזכה לזה אלא אחד בלבד[26] ומי השבט הנבחר ומי הנשיא יתגלה כל אחד בעתו[27] רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי הרבה קבלתם אתם בני לוי[28], ודבר זה בערככם הוא עוון גדול[29]:
(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח על טענתך כלפי בחירת שבט לוי[30] וגם שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי שחשש שמא ישתתפו עם קורח[31]:
(ט) הַמְעַט מִכֶּם דבר מועט הוא אצלכם להקטין ולמעט את אשר חנן ה' אתכם, עד שתשתדלו להשיג מעלה יותר גבוה[32] כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל כבר במצרים[33] לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְקֹוָק בנשיאת כלי המשכן[34] וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה בעבודת השיר[35] לְשָׁרְתָם בזמן הקרבת הקרבנות:
(י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ קרח שכולם נסמכים עליך, ואתה הגדול שבכולם וְאֶת כָּל אַחֶיךָ הקהתים בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ שהקריבם יותר משאר הלוים לשאת קדש קדשים[36] וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה:
(יא) לָכֵן אתה חושב שערעורך הוא על אהרן, לא כך הוא אלא[37] אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הם אותם[38] הַנֹּעָדִים עַל יְקֹוָק לחלוק על מצות הקב"ה וְאַהֲרֹן מַה הוּא הלא לא בקש הגדולה ולא לקחה מעצמו[39] כִּי תַלִּינוּ עָלָיו:
(יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה שלוחים לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב לאהל מועד לבית דין[40] וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה אליך למשפט[41]:
(יג) הַמְעַט הדבר קל הוא כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לדת ואבירם הרגיש כך, לפי שהיו מוסרים והיו מקורבין למלכות והיו משתררין על ישראל במצרים[42] לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר שאתה מבקש מה' שיגזור כן באשר ידע שלא יבא לא"י ושוב לא ישתרר עליהם[43] כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ שאתה מתנהג עלינו כשר ומושל גַּם הִשְׂתָּרֵר אחרים שאתה מעמיד אחרים למשול:
(יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ שהתניתה הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ ואף לא נתת לנו נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם אלא היית אומר בני לוי לא יהיה לכם נחלה בתוך בני ישראל, אלא השררה לקחת לאחיך ולקרוביך בני שבטיךהַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר סבור אתה לנקר עינינו שלא נבחין בין טוב לרע וכי דבר זה צריך הבחנה, אין לך סומא בעולם שאינו יכול להבחין שעיוותה עלינו את הדין, ולכך[44] לֹא נַעֲלֶה אליך למשפט:
(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְקֹוָק אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם אל הקטורת שמקריבים מחר[45] לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי ונטלתי לעשות בה מלאכתי. או לשים משא עליו וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם לעבדות ושכירות כמו שרגילים המלכים:
(טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ מזומנים לבית דין[46] לִפְנֵי יְקֹוָק אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן המאתים חמישים איש ומחתותיהם, ואהרון ומחתתו מָחָר:
נביא
מלכים ב פרק כד
(ח) בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ[47] וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ נְחֻשְׁתָּא בַת אֶלְנָתָן מִירוּשָׁלִָם:
(ט) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו:
(י) בָּעֵת הַהִיא עלה עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר:
(יא) וַיָּבֹא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ:
(יב) וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל ומסר את עצמו בידו לעשות בו חפצו, בחשבו כי יחמול עליו בעבור הכנעתו הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ כלומר למלכות נבוכדנצאר, ובירמיהו (נב כח) נאמר: בשנת שבע, ורצה לומר: בשבע לכבוש יהויקים, כי בשני למלכותו של נבוכדנצאר, והיא ה' ליהויקים, כבש את יהויקים בראשונה, והוליכו לבבל וקבל על עצמו להיות לו לעבד, והחזירו ועבדו ג' שנים, וחזר ומרד בו, וכבשו שנית בשנת ג' למרדו, הוא האמור בדברי הימים ב' (לו ט), ובזה השנה מלך יהויכין, והגלהו אחר ג' חדשים:
(יג) וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית יְקֹוָק וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת כָּל כְּלֵי הַזָּהָב כרת וקלף את הזהב מהכלים אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל יְקֹוָק כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק:
(יד) וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה ובירמיהו (נב כח) נאמר: יהודים שלשת אלפים ועשרים ושלושה, ורצה לומר: מבני יהודה היה שלושת אלפים, והמותר, היו מבני בנימין ושאר השבטים אשר התגוררו בירושלים, וזהו שאמר למטה שבעת אלפים, וכולם יחד המה עשרת אלפים, ולא חש לחשוב עוד אותן הכ"ג האמור בירמיהו וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר הם האומנים ושומרי השערים, אשר סגרו אותם בעתם, כן תרגם יונתן. ורבותינו אמרו (גיטין פח.) חכמים גדולים בתורה, שכשאחד פותח הכל שותקין, כמו שכתוב (ישעיהו מא א) החרישו אלי איים, מסגר, הכל יושבין לפניו ולמדין הימנו, כמו שנאמר (שם כב) ופתח ואין סוגר וסגר ואין פותח לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ:
(טו) וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת סָרִיסָיו וְאֵת אולי אֵילֵי הָאָרֶץ שרי הארץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה:
(טז) וְאֵת כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים משאר השבטים מתוך עשרת אלפים שהוזכרו לעיל חוץ מיהודה וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה לפי פי' חז"ל כתב בסדר עולם וכי מה גבורה הם עושים בני אדם ההולכים בגולה ומה מלחמה עושין בני אדם האסורים בזיקי' הנתוני' בשלשלאו' של ברזל אלא גבורים בגבורה של תורה וכן הוא אומר גבורי כח עושי דברו עושי מלחמה עושין מלחמה של תורה וכן הוא אומר על כן יאמר בספר מלחמות ה' וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה:
(יז) וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ[48]: פ
(יח) בֶּן עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חמיטל חֲמוּטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה:
(יט) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָקִים חז"ל קבלו שצדקיהו היה צדיק ודורו היו רשעים, ובדברי הימים מפורש ויעש הרע לא נכנע מלפני ירמיה הנביא מפי ה' וגם במלך בבל מרד אשר השביעו באלהים גם כל שרי הכהנים והעם הרבו למעול מעל ככל תועבות הגוים - וכו' מבואר שחטא צדקיהו היה מה שלא שמע לדברי נביא ומה שעבר על השבועה לא זולת זה, רק הדור ההוא הם שהרבו למעול מעל ולפ"ז מ"ש פה שעשה הרע ככל אשר עשה יהויקים היינו שגם יהויקים מרד בנבוכדנצאר ולא שמע לדברי הנביא. והסבה לזה היה -:
(כ) כִּי עַל אַף יְקֹוָק כלומר בגלל שהרגיזו והכעיסו לפני ה' הָיְתָה בִירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה עַד הִשְׁלִכוֹ אֹתָם מֵעַל פָּנָיו וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל וזו היתה הסבה שמרד צדקיהו במלך בבל כי לולי מרדו לא נחרבה ירושלים ולא גלו מעל אדמתם כמו שהיה אומר לו ירמיהו: ס
מלכים ב פרק כה
(א) וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ של צדקיהו שהיא שבע עשרה למלכות נבוכדנצאר בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵקהוא מגדל עץ שבונין מול העיר לכבשה סָבִיב:
(ב) וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ:
(ג) בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ הרביעי הוא חודש תמוז וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ:
(ד) וַתִּבָּקַע הָעִיר חיל נבוכדנצאר בקעו חומתה, וכאלו נעשית מעצמה, כי אנשי ירושלים היו חלושים ברעב, ולא עמדו למולם לעכב על ידם וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה ברחו במשך הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִםבדרך השער העומד בין שתי החומות אשר אצל גן המלך אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב ר"ל שיצאו דרך שהיה בין שתי חומות כדי שלא יראום כשדים ולא ירגישו בהם וַיֵּלֶךְ המלך וכל אשר עמו דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה בדרך ההולך אל ערבות יריחו:
(ה) וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ אמרו רבותינו ז"ל שברח דרך מערה ההולכת עד ערבות יריחו, ונזדמן צבי הולך מעל המערה, ורדפו הכשדים אחר הצבי, ובבואם לפתח המערה מצאו את המלך יוצא ותפשוהו וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ התפזרו מֵעָלָיו:
(ו) וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה שמכיון שארכו ימי המצור הלך נבוכדנצאר מירושלים לרבלה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט אמר לו משפט המורד והעובר על שבועתו:
(ז) וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם בשלשלאות נחושת וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל: ס
כתובים
(יב) הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ תביא את לבך לשמוע מוסר וְאָזְנֶךָ לְאִמְרֵי דָעַת ותביא את אזנך לשמוע דברי חכמה: (יג) אַל תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר אל תמנע עצמך מלתת מוסר לנער כִּי תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת כי בגלל שתכנו במקל לא ימות בדרכו הרעה (אלא ילך בדרך טובה): (יד) אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ אתה במקל תכהו וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל ובגלל שתכנו תציל את נפשו מצער הגיהנם: (טו) בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ בני אם אתה הֶחְכַּמְתָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי גם אני (אביך) שמח: (טז) וְתַעֲלֹזְנָה כִלְיוֹתָי ותשמח הכליות שלי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים כשתדבר בשפתיך דברים ישרים: (יז) אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים אל תקנא בהצלחת החוטאים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם רק תתעסק כל הזמן ביראת ה' ותתאוה לה: (יח) כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית כי רק יש אחרית טובה בדרכיך וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת והתקוה לטובה לא תכרת שתקבל את שכרך: (יט) שְׁמַע אַתָּה בְנִי וַחֲכָם תשמע בני לדברי ותחכים וְאַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ לִבֶּךָ ותלך בדרך ישרה, בלבך שלא תטעה: (כ) אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִןאל תהיה עם אנשים ששותים הרבה יין בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ ואל תהיה עם אנשים שאכלים הרבה בשר להנאתם: (כא) כִּי סֹבֵא וְזוֹלֵל יִוָּרֵשׁ כי מי ששותה ואוכל הרבה יהיה עני וּקְרָעִים תַּלְבִּישׁ נוּמָה והאדם שישן ומתעצל ילביש בגדים קרועים (שלא יהיה לו בגדים שלמים): (כב) שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ שמע לאביך שילד אותך ורוצה בטובתך וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ ואל תבזה את אמך אפילו בזקנתה (שהיא כבר לא כ"כ חכמה): (כג) אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר תקנה את החכמה ולא תעזוב אותה כדי להרויח הרבה כסף חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה תקנה אותם ואל תעזוב אותם כדי להרויח כסף: (כד) גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק אבי צדיק ישמח בבנו וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ ומי שהוליד את החכם (רבו שלמדו חכמה) ישמח בו: (כה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ אביך ואמך ישמחו בךוְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ ותשמח אמך שילדה אותך: (כו) תְּנָה בְנִי לִבְּךָ לִי תן בני את לבך לדעת דרכי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹּרְנָה ועיניך ישמרו דרכי הישרים להסתכל בהם ולדעתם: (כז) כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָהכי כמו בור עמוק שא"א לעלות משם כך מי שהולך אחר אשה זונה וּבְאֵר צָרָה נָכְרִיָּה ומי שנכשל באשה נכריה כמו שנפל לבאר צר שא"א להתהפך ולעלות משם:
משנת ההלכה
רכילות לתועלת
א. אם ראה חבירו שקנה מאחד סחורה, והוא יודע שרמהו, או בשווי המקח או בשאר חסרונות, תלוי בזה, אם על פי דין תורה, אין לו עתה על המוכר כלום, בודאי מי שהולך ומעורר את הקונה ומראה לו, איך שפלוני רמהו, עובר על אסור רכילות, כיון שעל פי דין תורה, אין לו עליו עתה כלום, שוב לא הוי זה הספור, כי אם דברים בעלמא, והוא כרוכל שנזכר בכל מקום שהוא טוען דברים מזה לזה. ואפלו אם המתאנה שואלו, גם כן לא יאמר לו האמת. ואדרבא מצוה לשבח המקח בפניו, ואין בו משום "מדבר שקר תרחק", (כמו שאמרו חז"ל בכתבות י"ז א' הרי שלקח מקח רע מן השוק וכו', הוי אומר ישבחנו בעיניו).
ב. וכל שכן אם הוא רואה, שעל ידי דבורו יכול המוכר לבוא לידי הפסד, כגון שיתפסנו, או שלא ישלם לו יתרון המעות, שהוא חייב לו עדיין לעסק הזה, בודאי עון גדול הוא למביא לזה. אבל אם הוא רואה, שעל פי דין תורה, יהיה הדין עמו, או שיהא יכול לחזר בו מהמקח הרע הזה, או שיחזיר לו את ההפרש ששילם שלא כדין ואם היה יודע חבירו הקונה, לא היה מתרצה לזה, צריך לומר לו האמת כאשר הוא, כדי שיוציא מחברו את אונאתו. אך צריך להיות זהיר בחמישה התנאים הבאים:
· א) שלא יגדיל בספורו את העולה או החסרון יותר ממה שהוא.
· ב) שתהיה עקר כונתו לקנא לאמת ולעזר לאשר אשם לו, דהינו לתועלת המתאנה, ולא לשמח בקלון המאנה, אף שהוא יודע בעצמו בברור, שהונה אותו המוכר בזה המקח.
ובזה הפרט נכלל עוד ענין אחד, והוא כמעט אותו הפרט בעצמו, כלומר, שישער, שתוכל לבוא מזה תועלת, להוציא אם הוא יודע את טבע המתאנה/הקונה, שלא איש דברים הוא לילך בדינא ודיינא כלומר לבית דין, ולבקש אנשים, שיעזרוהו בענין זה, רק יכאיב לבו בלבד בספורו, ויכניס לו שנאה בלבו על המוכר, אין לומר לו, וביותר אם שואלו באפן זה.
· ג) אם הוא משער, שדבריו יהיו נשמעין להמאנה בהוכחה להחזיר האונאה, יוכיח אותו בינו לבין עצמו להחזיר האונאה, ולא יגלה לנדון.
· ד) אם יכול לסבב את התועלת בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר הגנות עליו, לא יספר.
· ה) שהאיש שהוא מספר לו, לא יהיה בטבעו הולך רכיל, אבל אם הוא מכירו במדה גרועה הזו, ומסתמא יספר למוכר, איך שפלוני אמר לי שהסחורה הזו היא רעה, או שאיננה שוה דמי המקח שנתן בעדה, צריך עיון, אם מותר לספר לאיש כזה האמת, כי הוא מכשילו באסור רכילות. ומכל מקום נראה, שאם הוא משער, שאם יזהירו, שלא יגלה את שמו, ישמע לו - יעשה כן
ג. ואם הוא מכיר להמתאנה בטבעו, שכאשר יודע לו האמת מהאונאה, יעשה דין לעצמו ויחזיר לו הסחורה, או לא ישלים לו המעות, שנשאר חייב לו בלי שום בית דין, כדי שינצל מעצם דבור האסור, צריך לזה עוד שלשה פרטים:
· א) שיהיה ידוע ענין זה של אונאה, כלומר, מה שהונה אותו, למספרים עצמם. אבל אם שמעו מפי אחרים, שיש אונאה במקח הזה אסורים לומר לו.
· ב) שיהיו המספרים שנים.
· ג) שלא יקרה הזק להמאנה/המוכר על פי דבורם, יותר מכפי הדין שהיה יוצא על ידם בבית דין. אבל אם מכירים את טבעו של המתאנה/הלוקח, שיפסיד להמאנה/המוכר יותר מכפי הדין, אסור לגלות לו בכל אופן.
ד. ועם החמשה פרטים הראשונים יש בסך הכל שמונה פרטים, ואינו מצוי שיתקבצו כלם, ואפלו אם יתקבצו, אינו מועיל, רק להנצל מעצם דבור האסור, אבל על כל פנים ממסייע ידי עוברי עברה לא יצאו מכיון שעל פי דין אסור לו להשומע לעשות מעשה על פי דבורם, אפלו אם ספרו לו הרבה אנשים, כל זמן שלא העידו עליו בבית דין, והרשוהו בית דין לעשות כן, כמבאר לעיל. על כן יש ליזהר מאד מלגלות לאיש, שטבעו לעשות דין בעצמו בלי רשות מבית דין.
ה. וכתב החפץ חיים "עתה אחי ראה גם ראה, איך, שבעונותינו הרבים, כמה וכמה אנשים נכשלין בזה מאד, שכאשר אחד לוקח סחורה מחנות, וקנה אותה במשיכה כדין, ומראה לחברו, אם שוה המקח ששלם או לא, לא די שאינו משבחו, עוד הוא מגנהו לומר, כי רמה אותך מאד. ואינו מדקדק על עצמו בשעת מעשה לידע היטב את מקחה, כפי מה שהיא נמכרת עתה בשוק, כי כמה פעמים משתנה השער בזמן קצר. וגם לידע כמה הונה אותו, אם יש בו שעור אונאה על פי דין תורה. וגם מתי הונה אותו, כי אולי כבר עבר השעור, כדי שיראה לתגר ולקרובו, וללא תועלת יהיה, רק בדבריו יכניס שנאה חזקה בלבו על השכנגדו, והוא רוכל ממש, שטוען דברים מזה לזה".
[1] רמב"ן אבע"ז רשב"ם
[2] שם
[3] רשב"ם אבע"ז
[4] אבע"ז ת"י
[5] רמב"ן
[6] רמב"ן
[7] אור החיים
[8] רש"י שפתי חכמים אבע"ז לעיל א, טז, רש"י טז, א רשב"ם שם ב
[9] אבע"ז בעה"ט
[10] רש"י אבע"ז
[11] ספורנו
[12] ספורנו
[13] רמב"ן
[14] רשב"ם ואבע"ז
[15] רבינו בחיי
[16] אור החיים
[17] אור החיים אבע"ז.
[18] אבע"ז רבינו בחיי
[19] שפתי חכמים אור החיים
[20] העמק דבר
[21] ספורנו
[22] אבן עזרא
אבן עזרא
[24] רמב"ן ע"פ חז"ל
[25] רבינו בחיי ע"פ ת"א
[26] ספורנו
[27] העמק דבר
[28] רבינו בחיי
[29] שפתי כהן
[30] רבינו בחיי
[31] הכתב והקבלה
[32] הכתב והקבלה
[33] משך חכמה
[34] ספורנו כלי יקר
[35] רש"י
[36] אור החיים
[37] שפתי כהן
[38] רשב"ם
[39] פי'ר' יוסף בכור שור
[40] ת"י
[41] רשב"ם
[42] שפתי כהן
[43] העמק דבר
[44] פי' ר' יוסף בכור שור
[45] רש"י
[46] ת"י ספורנו
[47] ובדברי הימים כתוב בן שמונה שנה יהויכין במלכו ושלשה חדשים ועשרת ימים מלך בירושלים, והרד"ק כתב שאליקים המליכו עמו בשנה הראשונה שמלך, והרי"א השיב עליו כמה תשובות, ופי' שמ"ש בד"ה ועשרת ימים היינו שנים ושיעור הכתוב כשהיה יהויכין בן שמונה שנה ובן שלשה חדשים ועשרת ימים פי' שנים אז מלך בירושלים, וזה דוחק, ונראה שבאשר עם הארץ המליכו את יואחז ומשחו אותו וע"כ הוצרך פרעה להוליכו מצרים כי היה מלך משוח מאת העם וידע פרעה שהגם שלקח את יואחז יטענו בני יואחז טענת ירושת המלוכה מיואחז אביהם, ע"כ המליך גם את יהויכין שיהיה מלך תחת אביו, לבל יערערו בני יואחז אחר מות אביהם, ויהויכין היה אז בן שמונה. מלבי"ם
[48] צדקיה היה בן השלישי של יאשיה, כמ"ש והשלישי צדקיהו, וגם ליהויקים היה לו בן ששמו צדקיה, ובעת יצא יהויכין אל נבוכדנצר ראה שעם הארץ ימליכו את צדקיהו בן יהויקים אחי יכניהו, תחת אביו, והמליך את מתניהו דודו של יהויכין בן יאשיה והסב שמו צדקיהו ר"ל שהוא העומד במקום צדקיהו הטוען טענת ירושה בהמלכות ובדברי הימים ה רמז כ"ז במה שקראו אחיו, ר"ל שהוא העומד במקום צדקיהו אחיו. מלבי"ם
