מקרא
ויקרא פרק י
(טז) וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אותו השעיר שהיה ל"חק עולם" והוא שעיר ראש חדש שהיה קדשי דורות[1] דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:
(יז) מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כמו כל חטאת שאוכלים הכהנים בעזרה כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם ואף על פי שנתנה לכם לא היה לכם רשות לשרפה, כי לא נתנה לכם אלא לאכלה -[2] לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְקֹוָק על טומאת מקדש וקדשיו שהי עוון שלפני ה'[3]:
(יח) הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה שכל חטאת הפנימיות נשרפין כמו שכתוב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. אבל זו חטאת חיצונה היא ולכן היהה ראוי ש -[4] אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי:
(יט) וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה למה קצפת על בני הלא הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק כלומר הקריבו אני ובני קרבנותינו שנתחנכו בהם לעבודה ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולהוַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם כלומר האיך אוכל חטאת של קדשי קדשים ביום הזה שנתקלקל ונתערבה שמחתנו דוגמת עלובה כלה שזינתה תוך חופתה[5] הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְקֹוָק:
ויקרא פרק יא
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם[7]:
(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:
(ג) כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מובדלת הפרסה לשנים ולא פרסה אחת שלימה כסוס וחמור מַעֲלַת גֵּרָה מעלה את מאכלה בגרגרת – גרון - לאחר אכילתה[8] בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ שכל בהמה שיהיו בה שני הסימנין הללו תֹּאכֵלוּ אבל לא תאכלו באחד מהם והיה ראוי שיאמר כן בדרך כלל, אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה והחזיר בפרסה, מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו[9]:
(ד) אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:
(ה) וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם:
(ו) וְאֶת הָאַרְנֶבֶת מין הוא שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה, אין שם הזכר חלוק מן הנקבה ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר, גמל, שפן, חזיר, דוב, ובעופות תור[10] כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם:
(ז) וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם:
(ח) מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה, אבל יאמר ובנבלתם לא תגעו כי טמאים הם לכם, כלומר לא תגעו אם כן תטמאו לומר שיחשוב כל נוגע בהם שהוא טמא, ויזהר מן המקדש ומן הקדשים[11]:
(ט) אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת הם הקליפין העגולים שגלדן דומה לצפורן, שהם נפשטין מעור הדג ביד או בסכין, אבל כל שהוא קבוע ודבוק בעור הדג ואינו נפרד מן העור כלל אינו קשקשת[12] בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:
(י) וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם כלל לדגים השטים במים, כי כל לשון שריצה תנועה וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם הם חיות שבים, שיש בהם רגלים והולכות עליהם כחיות השדה והנה לכולם דין אחד[13] שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם:
(יא) וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ לומר שאסור לסחור בהן, זהו ואת נבלתם תשקצו, שכך דרשו חז"ל דגים טמאים לא יעשה בהן סחורה, שנאמר ואת נבלתם תשקצו[14]:
(יב) כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:
נביא
מלכים א פרק כ
(כו) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן הֲדַד אֶת אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם יִשְׂרָאֵל:
(כז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ מאז התפקדו במלחמה הראשונה וְכָלְכְּלוּ מלשון כל כלומר היו כולם קיימים וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים כשני עדרים קטנים של עזים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:
(כח) וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אמר לו פעם אחר פעם לחזק בלבו כי מה' התשועה וכן ויאמר המלך ויאמר לאסתר המלכה ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי כֹּה אָמַר יְקֹוָק יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים יְקֹוָק וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא כלומר לא בצדקתך וביושר לבבך כי לא עזבת הבעלים בראותך התשועה הגדולה שעשה לך האל ועזרך ברעתך אלא להקדיש שמו יעשה האל עמכם נס לפי שאמרו אלהי הרים הוא ולא אלהי עמקים וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק:
(כט) וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד:
(ל) וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל הָעִיר וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים וּבֶן הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל הָעִיר ל- חֶדֶר שהיה בתוך בְּחָדֶר להסתיר את עצמו: ס
(לא) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ להראות הכנעה ללכת כשבויי מלחמה, לבושי שקים והחבלים בראשיהם, מוכנים לתלותם בהם וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ:
(לב) וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי וַיֹּאמֶר הַעוֹדֶנּוּ חַי וכי הוא עדיין חי ולא הומת במלחמה, כי מעתה לבו לא יפחד, כי חביב הוא לי - אָחִי הוּא ולא יעשה לו מאומה רע:
(לג) וְהָאֲנָשִׁים עבדי בן הדד יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ בשמעם שאמר אחי הוא, היו מחזיקים הדבור לניחוש וסימן טוב, ולזה מהרו והחליטו הדבור היוצא ממנו, וחזרו גם הם - וַיֹּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן הֲדַד וַיֹּאמֶר בֹּאוּ קָחֻהוּ וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל הַמֶּרְכָּבָה:
(לד) וַיֹּאמֶר בן הדד אֵלָיו אל אחאב הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחוּצוֹת שווקים תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כאילו היתה עירך כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן ואחאב ענה לו - וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ כיון שתעשה זה אני אשלחך בשלום בברית שאכרות לך מעתה וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ: ס
(לה) וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים מתלמידי הנביאים ואמרו חז"ל כי זה הנביא היה מיכיהו אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר יְקֹוָק הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ[15]:
(לו) וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה שהעובר על דברי נביא חייב מיתה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ:
(לז) וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ מכה שיצא ממנה דם:
(לח) וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר צעיף עַל עֵינָיו:
(לט) וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד כלומר יחסר – יברח וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִּכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל לידי תשקול, לפרוע בעדו:
(מ) וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה עשיתי מלאכתי, ומתעסק כאן וכאן וְהוּא אֵינֶנּוּ כי ברח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ או נפשך תחת נפשו או ככר כסף אַתָּה חָרָצְתָּ וגזרת על עצמך:
(מא) וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מעל מֵעֲלֵי עֵינָיו וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא:
(מב) וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְקֹוָק יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי שלחת מידך את בן הדד, אשר לכדתי אותו (כמו הצודה את הדג בחרמו, על כי לא היה לו מקום לנוס) מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ וזהו הנמשל:
(מג) וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה: פ
כתובים
פתיחה לספר משלי
ג' מטרות יש לספר משלי כדברי שלמה המלך: א) לדעת חכמה כדי שלא יפול ברשת היצה"ר. ב) לדעת מוסר כדי שאם יצרו יתגבר עליו ייסר את עצמו וישבר אותו. ג) להבין אמרי בינה, שאם בא לשבר את יצרו, ישברו בדרך התורה.
ספר משלי הוא ספר מוסר המלמד ארחות חיים את כל מי שחפץ ללמוד לקח וארחות יושר. ספר זה נתחבר ע"י שלמה המלך בבחרותו. חז"ל אומרים שהרואה את שלמה בחלום יצפה לחכמה. דבריו מיוסדים על אדני החכמה האלוקית וחיבר ספר זה ברוח הקודש ששרתה עליו.
שלמה המלך צם ארבעים תעניות כדי שתנתן לו החכמה כמשה רבינו והיה שלמה מחפש ואומר "היכן היא החכמה" עד שמצאה שמשכנה בלב, כמו שאמר "חכם בני ושמח ליבי".
ספר זה נקרא משלי שהרבה פסוקים בו נאמרו על דרך המשל כי המשל יכול לחדור אל עמקם של דברי המוסר והחכמה. חז"ל אומרים שספר זה של שלמה המלך דומה לבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים, אלא שלא היו יכולים הבריות להגיע אל המים ולשאוב מהם, עד שבא אחד וקשר חבל לחבל, וחוט לחוט ובסוף חיבר דלי עד שהגיע אל המים ואז שאב מלא חפניו ושתה מהן. כך עשה שלמה, שלא היו הבריות יכולות לבוא אל עומק מי החכמה הצוננים והמיטיבים את דרכו של אדם עד שבא שלמה וקשר משל במשל ודיבור בדיבור עד שעמד על דברי תורה, ויכלו כולם לעמוד על דברי התורה והמוסר הטמונים בה להורות דרכו של אדם בעולמו.
ואיך בני ישראל הסכימו לקבל את אמרי מוסרו של שלמה? משל לרופא שבא אליו נער חולה, ולאחר שבדקו הגיע לאבחנה שלמחלת הנער צריך לתת לו תרופה מאוד מרה, וידע שהנער יסרב לקחתה, מה עשה הרופא הכניס לתוכה דבש ומיני מתיקה ותוך שהנער היה שותה את הדבש היה נוטל גם את התרופה ומתרפא. כך עשה שלמה לפי שרצה לייסר את העם בדברי מוסר, היה עוטפם בדברי משל וסיפור עד שלא הרגישו את מדקירות החרב שבדברי המוסר וכך היו מקבלים את הדברים.
משנת ההלכה
דיני כשרות דגים
א. סימני דגים טהורים מפורשים בתורה: כל שיש לו סנפיר וקשקשת, סנפיר הוא שהדג פורח בו, כלומר ששט בו על פני המים והם ככנפים שבצידי הדג[16] קשקשת הן הקליפות הקבועות[17] בו ודבוקות בכל גופו ועגולות כגלדת הצפורן, והן מלבושי הדג, שלבוש בהן, כמו שכתוב: [שמואל א' ח'] "ושריון קשקשים הוא לבוש".
ב. לפיכך אין הקשקשת סימן טהרה אלא אם היא נפשטת מן העור כלבוש, היינו שנקלפת מעור הדג ביד או בכלי, וישאר עדיין העור תחתיו בשלימות[18] אבל אם היא קבועה ודבוקה בעור הדג ואי אפשר לקלפה מעור הדג, אלא אם כן ינטל גם מעור הדג עצמו[19] אינה קשקשת, ואסור, שאינה אלא גוף העור.
ג. דג הבא בפנינו ומוחזק כטהור ויש לו קשקשים א"צ לבדוק אם קשקשיו נקלפים אבל אם אינו מוחזק כטהור אע"ג שבא בפנינו אם קשקשים צריך לבדוק אם הם נקלפים.
ד. קשקשים שאינם נקלפים ביד או בכלי, אבל אחר שריית הדג במים רותחים או במי אפר הם נקלפים, יש סוברים[20] כל שנקלפים על ידי איזו תחבולה שהיא, הרי זה סימן טהרה של קשקשת, שסוף סוף זה מורה שאינו אלא לבוש ומותרים באכילה[21]. וי"א[22] שאין להתיר על ידי זה שנקלפים ברותחים או במי אפר[23], וספק דאורייתא לחומרא ולהכי אין להתירו בלי הסכמת גדולי הדורות[24].
ה. קשקשת הנקלפת ביד, אבל אינה עגולה כגלדת הצפורן, כאותו דג הנקרא "שאטריא", שצורת קשקשותיו היא כמו קנה וחדה כמחט, ובולטת הרבה מעור הדג, נסתפקו בה אחרונים[25] אם תורת קשקשים עליה.
ו. י"א שאפילו אין לו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת, באיזה מקום שיהיה[26] מותר[27] ודווקא שמחובר לדג יפה שאין לחשוש שנדבק בו מדג אחר[28] וי"א דאין להתיר[29] בקשקשת אחת, רק כשהיא עומדת תחת לחייו או זנבו או סנפירו [רמ"א סעי' א'] אבל אם יש הרבה קשקשים מותר אפי' אינם במקומות אלו[30].
ז. אפילו אין לו עכשיו סנפיר וקשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן כשיגדיל מותר[31]. [שם] אבל אין ליקח מהעכו"ם דגים קטנים שעתידין לגדל סנפיר וכו' לאחר זמן כיון שמתערבים בהם דגים קטנים טמאים הדומים להם וא"א להפרידם אבל אם יש להם קשקשת מותר כיון שיכול להבדיל [שם סי' קי"ד סעי' י' ובש"ך ס"ק ט"ז]
ח. וכן אם יש לו קשקשים או סנפירים[32] בשעה שהוא במים, וכשעולה מן המים הם נושרים[33] הרי זה מותר. [שו"ע שם פ"ג סעי' א']
ט. דגים שאין להם קשקשים שבקצת מקומות הורגלו בו לאסור ובקצת מקומות נוהגים בו היתר שמקובלים שם שמשירן במים אסור[34] לאכול במקום האסור על סמך מקום שנוהגים בו היתר אבל בדג שיש לו קשקשים מותר. [פ"ת שם ס"ק א' בשם הנוב"י].
[1] ספורנו
[2] ספורנו
[3] פי' הטור
[4] רשב"ם
[5] רשב"ם
[6] ספורנו
[7] אף על פי שפרשה זו נוהגת בישראל כבכהנים, מכל מקום עניינה מרובה בכהנים, שצריכים להשתמר תמיד מנגיעת הטומאה, בשביל שצריכים ליכנס למקדש ולאכול קודש, ועוד, אם שגגו ישראל בהם, חייבין להביא קרבן, שיקריבוהו הכהנים, ועוד, שצוה אותם להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור (לעיל י, י), וצריכין להורות לישראל בין הטמא ובין הטהור, על כן היה הדבור לשניהם, או למשה שיאמר לאהרן. רמב"ן
[8] רשב"ם חזקוני
[9] רמב"ן
[10] ולכך אמר הכתוב (לעיל ה ז) שתי תורים או שני בני יונה, יזכיר בתורים שהן בלשון זכר שתי, וביונה שני, להודיע שאין קפידא בהם. רמב"ן.
[11] רמב"ן
[12] רמב"ן
[13] רמב"ן
[14] רבינו בחיי. ועיין בת"י שפירש ומהנאתם תתרחקו משמע שאסר כל הנאה מהם וצ"ע
[15] ומשל זה היה על אחאב שאמר לו הנביא ונתתי את כל ההמון הזה בידך וכמו שהאיש הזה מאן להכותו כן אחאב לא רצה להכות את בן הדד ועבר על פי ה' הלא ראה כי הנותרים שנסו אל אפקה הרגם האל כדי שלא יותר מהם אחד ולא השאיר בן הדד אלא לנסות בו אחאב והוא היה לו להבין כי לא רצה האל יתברך שיותר אחד מהם וחמל על בן הדד והחמלה על הרשעים אכזריות כי ידוע כי סופם לעשות מלחמה וכן שאול שחמל על אגג חרה בו אף ה' וכמו שהאריה הכה איש שמאן להכות הנביא בדבר ה' כי כן היה דינו כמו שאמר העובר על דברי נביא מיתתו בידי שמים שנאמר אנכי אדרש מעמו
[16] רש"י נדה נ"א ב' ד"ה קשקשת
[17] ונקראים קבועים לא מפני שהם קבועים בגופם ממש ודבוקים בעור הדג, אלא מפני שאינם נדים ממנו ולא מזדעזעים בו כסנפיר, שהסנפירים יכול לכשכשם והקשקשים אינם זזים מאליהם אלא בידים.
[18] דרכ"ת ס"ק י"א שאם נקלף גם העור מוכיח שאינו קשקשים אלא עור הדג הוא
[19] נובי"ת יו"ד סי' ל' ערוה"ש סעי' י"ג
[20] שו"ת נו"ב מהדו"ת יו"ד סי' כ"ח, ושם בסי' כ"ט ול' בארוכה מבנו הגר"ש. אהל מועד בשם רמב"ן ור"ת, הביאו הפר"ח ס"ק כ"ו והנו"ב שם סי' ל' כראיה לדבריו, שו"ת תשובה מאהבה ח"ג סי' שכ"ט.
[21] ולכן הדג הנקרא "אשטוריאן", ונקרא בצרפתית: ESTURGEON , ובגרמנית: STOR . עי' שו"ת מלמד להועיל יו"ד סי' כא. ובאנגלית: STURGEON , עי' ס' שמושה של תורה, פלדמן, לונדון תשי"א שקשקשותיו לא היו נקלפות, ובא לפני הראשונים, ונתנוהו במים רותחים ונשרו ממנו הקשקשים, התירוהו באכילה. ולפיכך גם הדג הנקרא "שטירל" ונקרא STELET , עי' מלמד להועיל שם ושמושה של תורה שם.
הואיל וקשקשיו נקלפים אחר שרייתם במי אפר מותר באכילה
[22] שו"ת כת"ס יו"ד סי' מ"ה, עי"ש בארוכה. וכ"כ בדרכי תשובה ס"ק י"ב בשם עוד אחרונים לאסור, ועי"ש בשם ישועות יעקב לחלק בין אם נשאר אחר הקליפה על ידי רותחים העור שתחת הקשקשים שלם שיש להתיר ובין אם אחר הקליפה ברותחים וכיוצא העור נקלף ביחד עם הקשקשים שיש לאסור שמוכח שאין זה לבוש אלא העור עצמו אבל יש אוסרים אף בכה"ג
[23] ואותו דג "אשטוריאן" שהתירו ראשונים, הרי זה מפני שעל ידי הרותחים נשרו הקשקשים מאליהן, ולא שהוצרכו אח"כ לקלוף. ויש אוסרים גם ה"אושטוריאן" אהל. מועד שם, ומלשונו שם משמע שאינם חולקים על בדיקת הרמב"ן, אלא שאסרו מפני שלא עמדו על בדיקתו. ועי' פחד יצחק ע' דגים וסימנם שבקרימונה נהגו לאסור מפני שיש ממנו ב' מינים א' אסור שאינו משיר קשקשיו וא' מותר וקשה להבחין ביניהם
[24] מעדני השלחן ס"ק י'
[25] עי' שו"ת צמח צדק החדשות יו"ד סי' סא, עי"ש בארוכה ולא הכריע דבר ברור. ועי' ערוך השלחן סי' פג סכ"ד שבדור שלפניו היתה מחלוקת גדולי הדור בדג "סעטרינא", ואולי זה הוא אותו "שאטריא".
[26] ש"ך ס"ק א'
[27] שלשון סנפיר וקשקשת לשון יחיד הם
[28] דאל"ה הווה ספיקא דאורייתא ולחומרא ובהרבה קשקשים אין לחשוש שנדבק בו מדג אחר ש"ך ס"ק א' ושפ"ד ס"ק א'
[29] דכיון דאינו עומד במקום המיוחד לו חיישינן שמא עם דגים טהורים נתערב דג זה והוא באמת טמא ונשרה מהם קשקשת ונדבקת בו [ש"ך שם]
[30] כיון שאין לחוש שמא נדבק בו [שפ"ד ס"ק א']
[31] כתבו ראשונים שאין להתיר את העתיד לגדל לאחר זמן אלא במוחזק בכך, וכן אין להתיר זה שמשיר אלא ביודעים ומכירים בו ומוחזק ביד דיינים שמשיר קשקשיו כשעולה מן הים דרכ"ת ס"ק ט"ז
[32] בסנפיר נחלקו אחרונים אם אף בהם יתכן שמשיר כשעולה מן הים, או שמכיון שדבק בגופו ואינו נקלף אינו יכול להשירו בשום זמן ודעת רוב האחרונים להתיר בזה [דרכ"ת ס"ק י"ח]
[33] כגון אקונס ואפונס כספתיאס ואכספטיאס ואטונס בגמ' שם, ועי' הגי' בתוספתא, וכן בערוך השלם, שמתרגם: אטונס THUNFISCH בגרמנית, ברומית THYNNUS , ושם על השאר השערה שהם מיני THUNFISCH , ועי' רש"י שבת לט א קולית האספנין: שקורין טונינא, ובתוספתא חולין: דקולייס במקום אקונס.
[34] דכיון שאין קשקשים לפנינו אפשר שיהיו מינים טמאים דומים לאלו ולכן נהגו באותן מקומות בו איסור אבל בדג שיש לו קשקשים לא שייך לומר שנהגו איסור מפני דג טמא דומה לו דאיך דומה לו אם אין לו קשקשים ואין לחוש שמא יש דג טמא הדומה לו שיש לו קשקשים רק שאין נקלפים מן העור כלל דזהו דבר שאינו שכיח כלל ולא חיישינן לזה רק אמרינן שנהגו בו איסור מקדם שלא היו יודעים שקשקשיו נקלפים [שם]
