מקרא
ויקרא פרק טו
(יח) וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב גזירת מלך היא שתטמא האשה בביאה ואין הטעם משום נוגעת בשכבת זרע שהרי מגע בית הסתרים היא ואינו מטמא אלא נגיעה באברים גלויים ולא מקומות מוסתרים[1]:
(יט) וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם אדמימות מטמא בה ולא לובן כזוב ושכבת זרע שהם לבנים או כל צבע אחר[2] יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ כנוי לערות האשה[3] שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ ואפילו ראתה כל ז' לערב טובלת ומשמשת, אבל בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל אחד יושבת עליה ז' נקיים[4] וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:
(כ) וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא:
(כא) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
(כב) וְכָל הַנֹּגֵעַ בְּכָל כְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
(כג) וְאִם עַל הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל הַכְּלִי אֲשֶׁר הִוא יֹשֶׁבֶת עָלָיו בְּנָגְעוֹ בוֹ יִטְמָא עַד הָעָרֶב השוכב או היושב על משכבה או על מושבה אפי' לא נגע בה אף הוא בדת טומאה האמור במקרא העליון שטעון כבוס בגדים[5]:
(כד) וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו כלומר הרי הוא טמא כמוה לענין שהוא אב הטומאה שמטמא אדם וכלים[6] וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא: פ
(כה) וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים שלשה ימים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ כלומר אחרי שנסתיימו ימי נדתה שעברו שבעה ימים מאז שראתה והפסיקה ואז חזרה לראות אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כלומר שראתה במרוחק מנדתה וקיבלו חז"ל שהוא בתוך אחד עשר יום מסיום ימי הנדה כלומר בתוך שמונה עשרה יום מראייתה הראשונה ראתה שלושה ימים למשל שראתה ביום השתים עשרה שלוש עשרה ארבע עשרה מתחילת ראייתה[7] כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא רק שזו אינה טומאת נדה שהיא דבר הרגיל באשה אלא טומאת זיבה שהיא מחמת שינוי ומחלה שהרי אינה אמורה לראות שוב בתוך זמן קצר כל כך מסיום המחזור הקודם:
(כו) כָּל הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ וְכָל הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ:
(כז) וְכָל הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:
(כח) וְאִם טָהֲרָה שהפסיקה מִזּוֹבָהּ או שפירושו ואם רוצה להטהר מטומאת זיבתה וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים נקיים שאינה רואה בהם דם כלל ואם תראה סותרת ספירתה וחוזרת לספור מהתחלה וְאַחַר תִּטְהָר על ידי טבילה במקוה:
(כט) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ל) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְקֹוָק מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ:
(לא) וְהִזַּרְתֶּם והפרשתם[8] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם כל טומאות האמורות למעלה, מבהמות טמאות ועופות טמאים ודגים טמאים ושקצים ורמשים ויולדת ונגעים ונידה ובעלי קריים וזב וזבה, כי כל זה דבר מיאוס וטומאה וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם:
(לב) זֹאת תּוֹרַת הַזָּב שמרומז במקראות אבל לא נתפרש והוא הזב שראה רק פעם אחת שדינו כרואה שכבת זרע[9] וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ:
(לג) וחמור מהם - וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה: פ
סליק פרשת מצורע
נביא
ו. וַיִּתְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ אֲרָיוֹת כְּפִיר הָיָה - היה מתנהג כמו מלכי הגויים. וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם אָכָל - גם היה מתנהג בגזל והרג בבני עמו כמו חיה טורפת.
ז. וַיֵּדַע אַלְמְנוֹתָיו וְעָרֵיהֶם הֶחֱרִיב - היה מענה את הנשים האלמנות והחריב את הערים. וַתֵּשַׁם אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ מִקּוֹל שַׁאֲגָתוֹ - הארץ נעשתה שוממה מכל מה שהיתה מלאה מהתנהגות המלך.
ח. וַיִּתְּנוּ עָלָיו גּוֹיִם סָבִיב מִמְּדִינוֹת- עשו איתו מלחמה הגויים סביבו. וַיִּפְרְשׂוּ עָלָיו רִשְׁתָּם בְּשַׁחְתָּם נִתְפָּשׂ - לכדו אותו ולקחו אותו בשבי.
ט. וַיִּתְּנֻהוּ בַסּוּגַר בַּחַחִים - כמו שעושים כשלוכדים אריה (ממשיל את תפיסתו לתפיסת האריה) וַיְבִאֻהוּ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל יְבִאֻהוּ בַּמְּצָדוֹת - להיות שבוי בבית סוהר בבבל. לְמַעַן לֹא יִשָּׁמַע קוֹלוֹ עוֹד אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל -שיהיה במאסר לעולם בבבל ולא יחזור לארץ ישראל.
י. אִמְּךָ כַגֶּפֶן בְּדָמְךָ עַל מַיִם שְׁתוּלָה - מלכות יהודה דומה לגפן ששתולה במקום מים. פֹּרִיָּה וַעֲנֵפָה הָיְתָה מִמַּיִם רַבִּים - שמוציאה פירות וענפים מרוב המים ששתולה עליהם.
יא. וַיִּהְיוּ לָהּ מַטּוֹת עֹז אֶל שִׁבְטֵי מֹשְׁלִים - היה לו שלטון חזק. וַתִּגְבַּהּ קוֹמָתוֹ עַל בֵּין עֲבֹתִים - ומלכותו גבהה וכל המלכויות שסביבה שנמשלים לענפים עבותים - מרובים. וַיֵּרָא בְגָבְהוֹ בְּרֹב דָּלִיֹּתָיו - היה בולט בגבהו מרוב ענפיו הגבוהים.
יב. וַתֻּתַּשׁ בְּחֵמָה לָאָרֶץ הֻשְׁלָכָה- נזרקה והשלחה בכעס לארץ. וְרוּחַ הַקָּדִים הוֹבִישׁ פִּרְיָהּ - מלכות נבוכדנצר ייבשה את פריה ביטל את מלכות יהודה. הִתְפָּרְקוּ וְיָבֵשׁוּ מַטֵּה עֻזָּהּ אֵשׁ אֲכָלָתְהוּ - פירק וייבש את חוזק השלטון של מלכי יהודה ושרפם באש.
יג. וְעַתָּה שְׁתוּלָה בַמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצָמָא - נמצאים בגלות במקום המדבר שהוא יבש בלי מים - שאין להם את השפע והטובה מאת ה'.
יד. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִמַּטֵּה בַדֶּיהָ פִּרְיָהּ אָכָלָה - הענש בא אליהם ממעשיהם שלהם הרעים. וְלֹא הָיָה בָהּ מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל - ויותר לא היה מלך משבט יהודה למשול בארץ. קִינָה הִיא וַתְּהִי לְקִינָה - דברים אלו הם נבואות קינה שיתקימו וכך יהיה.
יחזקאל פרק כ
א. וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרשׁ אֶת ה' וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי - לבקש שיתפלל לה' בשבילם.
ב. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.
ג. בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים הֲלִדְרשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים - האם לבקש אותי אתם באים אחרי שאתם עובדים ע"ז. חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם ה' אלקים - אני נשבע שלא אענה לכם.
ד. הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם - תוכיח אותם על מעשיהם. אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם - ותודיע להם גם את התועבות שעשו אבותם.
ה. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב - כאשר בחרתי בישראל במצרים נשבעתי להם להוציאם ממצרים. וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם - התגליתי אליהם ע"י משה ואהרן. וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם - ונשבעתי להם שאני אהיה להם לאלוקים.
ו. בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - נשבעתי להם. אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ - להביאם לארץ שחפצתי ובחרתי בשבילם. צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת - שהיא היפה מכל הארצות.
כתובים
דברי הימים א פרק ו
(כא) בֶּן אֶלְקָנָה בֶּן יוֹאֵל בֶּן עֲזַרְיָה בֶּן צְפַנְיָה: (כב) בֶּן תַּחַת בֶּן אַסִּיר בֶּן אֶבְיָסָף בֶּן קֹרַח: (כג) בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל: (כד) וְאָחִיו חברו העומד איתו בשירה אָסָף הָעֹמֵד עַל יְמִינוֹ של הימן ובניו. וייחוסו הוא אָסָף בֶּן בֶּרֶכְיָהוּ בֶּן שִׁמְעָא:
(כה) בֶּן מִיכָאֵל עזרא ממשיך לייחס כלפי מעלה את בני גרשם בֶּן בַּעֲשֵׂיָה בֶּן מַלְכִּיָּה: (כו) בֶּן אֶתְנִי בֶן זֶרַח בֶּן עֲדָיָה: (כז) בֶּן אֵיתָן בֶּן זִמָּה בֶּן שִׁמְעִי כדי לקצר לא הזכיר את לבני בן גרשון: (כח) בֶּן יַחַת בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן לֵוִי: ס (כט) וּבְנֵי מְרָרִי אֲחֵיהֶם עמדו עַל הַשְּׂמֹאול כלומר בצד שמאל עם אֵיתָן בֶּן קִישִׁי בֶּן עַבְדִּי בֶּן מַלּוּךְ שהם עמדו בשמאלו של הימן המשורר, הימן ובני קהת החשובים עמדו באמצע, ואסף ובני גרשון בימין ובני מררי בשמאל: (ל) בֶּן חֲשַׁבְיָה בֶן אֲמַצְיָה בֶּן חִלְקִיָּה: (לא) בֶּן אַמְצִי בֶן בָּנִי בֶּן שָׁמֶר: (לב) בֶּן מַחְלִי בֶּן מוּשִׁי בֶּן מְרָרִי בֶּן לֵוִי: ס (לג) שלשה אלו שנאמרו למעלה היו אך ורק משוררים ולא הייתה להם עבודת כתף כלל וַאֲחֵיהֶם ושאר הַלְוִיִּם נְתוּנִים לְכָל עֲבוֹדַת מִשְׁכַּן כמו שכתוב בתורה שהיו נושאי המשכן עד מנוח הארון וממנוח הארון היו שוערים ומתעסקים בענין המשכן וכן בֵּית הָאֱלֹהִים בבית אשר בנה שלמה היו שוערים ועבדו גם בשחיטה, והפשטה: (לד) וְאַהֲרֹן או הכהן הגדול העומד במקומו וּבָנָיו מַקְטִירִים עַל מִזְבַּח הָעוֹלָה וְעַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת לְכֹל מְלֶאכֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים ביום הכיפורים ולכפר חטאות ואשמות וּלְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים: פ
משנת ההלכה
שבת הגדול
א. שבת הסמוכה לפסח נקראת 'שבת הגדול' ונוהגים בה ישראל כמה וכמה מנהגים המיוחדים לשבת זו
ב. שבת הגדול הראשונה שהיתה להם לישראל, במצרים היתה ובעשירי בניסן היתה, חמשה ימים קודם גאולתם. ולשבת זו נצטוו ישראל מצוה ראשונה שנהגה לשעה בלבד ולא נהגה לדורות: בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה - וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת (שמות יב). מצוה זו להכין את השה לפסח ארבעה ימים קודם שחיטתו - נהגה רק בפסח מצרים, ואילו בפסח דורות אין מצוה מן התורה לקחת השה ארבעה ימים קודם. אף על פי כן, היו עושים כך, כדי לבקר את השה מן המומים.
ג. ונסים גדולים נעשו להם לישראל באותה השבת, שבאותו היום לקחו כל אחד מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה, והמצרים ראו את הדבר ושאלו: למה זה לכם? ובני ישראל השיבו: לשחטו לקרבן פסח כמצוַת ה' עלינו. והיו המצריים שניהם קהות על ששוחטים את אלהיהם ולא יכלו להגיד להם דבר. ועוד כמה נסים היו שם בענין הזה, לפיכך קורין לה 'שבת הגדול' - על שם הנסים הגדולים:
ד. מנהג רוב הקהילות שמפטירין בשבת זו וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם וגו', שבסוף ספר מלאכי, בין שהיא בערב פסח ובין שהיא חלה קודם לכן.
ה. וטעם הפטרה זו, משום שיש בה בשורת הגאולה, גאולת עולם שלעתיד. דוגמת בשורת הגאולה הראשונה שהיתה בשבת האחרונה קודם צאתם ממצרים.
ו. עוד טעם, לפי שבפסח העולם נִדון על התבואה. ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות שמים נעצרין, והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם - מתברכים, שנאמר (מלאכי ג): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי. ופסוקים אלה, מאותה הפטרה הם. ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח להזהיר את העם על ענין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בעוון מעשרות.
ז. אומרים בשבת הגדול ההגדה של פסח מ'עבדים היינו' עד 'לכפר על כל עוונותינו', לפי שבשבת הגדול היתה תחילת הגאולה.
ח. ויש נותנים גם טעם למנהג זה: כדי להרגיל את הנערים בהגדה של פסח ולקיֵּם בהם המצוה של והגדת לבנך בליל הפסח. ואין מנהג זה נהוג אצל הספרדים. וכן גם הגר"א לא היה נוהג לומר הגדה בשבת הגדול.
ט. והנוהגים כך, נותנים עוד טעם לאמירת ההגדה ביום השבת שלפני פסח: כדי שתהא ההגדה שגורה בפיו, ואם יחול ליל פסח בשבת, יוכל לקרוא ההגדה לאור הנר אפילו ביחיד, ולא יהיה צריך לחשוש שמא יטה את הנר:
י. ויש מן המדקדקים בקהילות ספרד שנהגו ביום זה לברך איש את רעהו: 'שבת הגדול מבורך':
יא. נהגו בכל תפוצות ישראל, עוד מימות התנאים והאמוראים, שבשבת הגדול דורש החכם לפני בני העיר דרשה גדולה, להורות לעם דרכי ה' וללמד להם את המעשה אשר יעשון, ודורש לפניהם בדיני הגעלה וביעור חמץ והלכות אפיַּת המצות, כדי שלא יכשלו ח"ו באיסור חמץ שהוא אסור בפסח אפילו במשהו, וכן הוא מתבל את דרשתו בדברי אגדה המושכין את הלב, בעניני דיומא.
יב. נהגו בקהילות אשכנז בירושלים וברוב שאר המקומות, שאין אומרים 'ויהי נועם' בתפילת ערבית של מוצאי שבת הגדול, אפילו אם יום טוב ראשון של פסח חל בשבת הבאה. שאין אומרים 'ויהי נועם' במוצאי שבת אלא כשיש אחריו ששה ימי מלאכה שלמים, ובמקומות אלה נוהגים איסור מלאכה בערב פסח, הרי שלעולם אין ששה ימי מלאכה שלמים אחרי שבת הגדול.
[2] רש"י רשב"ם
[3] אבע"ז
[4] פי' ר' יוסף בכור שור
[7] רש"י
[8] אמרו חז"ל (שבועות יח ע"ב) מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה, אמר רבינא עונה. וכמה עונה, או יום או לילה. ומפורש במסכת נדה (סג.) שאם היא רגילה לראות דם בחצי היום או בשעה עשירית או באחד עשר מן היום, חייב לפרוש כל אותו היום אבל לא כל הלילה שלה שמותרת לשמש כל הלילה. אי נמי היתה רגילה לראות בשעה שניה מן היום, אותה שעה אסורה לשמש אבל כל הלילה מותרת לשמש, ואם היא רגילה לראות בלילה אפילו בסוף הלילה אסורה לשמש כל אותו הלילה ... וכל מי שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים שנאמר והזרתם את בני ישראל וגו', וכתיב והדוה בנדתה, וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן, כלומר אפילו היה לו קודם לכן בנים חשובים כבני אהרן הן מתים בעוון אביהם, שנאמר והזרתם כלומר חייבים אתם להזהיר את בני ישראל שינזרו מנשותיהם סמוך לוסתן כדי שלא יבואו על הנדה, ואם לאו מתים בניהם כמו שמתו בני אהרן בחיי אביהם. רבינו בחיי
[9] רש"י מלבי"ם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה