מקרא
(יג) וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה כאיל וצבי[1] אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל ולא חיה או עוף טמאים[2] וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר:
(יד) כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת:
(טו) וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה שלא נשחטה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר:
ויקרא פרק יח
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כאלו אמר ואמרת אליהם בשמי אני ה' אלהיכם, ולא הוצרך לפרש כן, כי בצאת משה מלפני ה' בלא מסוה, "ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצוה" (שמות לד, לד), לא היה צריך לומר להם כה אמר ה', כי ידוע הוא כי רוח ה' ידבר בו ולא ידבר מעצמו[4]:
(ג) כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ היו גם המצרים שטופים בזמה בכל העריות ובזכור ובבהמה[5] ומה שראיתם רגילים לפרוץ בתאותם כל חקי ודעת אנושי אתם לא תעשו כן לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם שחקקו מדעת גדוליהם שראוי לנהוג כך להיות אח נושא אחותו וכדומה[6] לֹא תֵלֵכוּ:
נביא
יחזקאל פרק כב
יז. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
יח. בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לְסִיג - פסולת של מתכות. כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר - סוגים של מתכות והכוונה דרגות ליראת השם. (כור - כבשן אש לצרוף מתכות). סִגִים כֶּסֶף הָיוּ - בתחילה היו צדיקים. (כמו שהכסף הוא המתכת היותר יקרה מביניהם).
יט. לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלקים יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים - שיש בהם בעם הרבה רשעים כמו הפסולת שבכסף. לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל תּוֹךְ יְרוּשָׁלִָם - אאסוף את כל העם לירושלים שהיא תהיה כמו הכור.
כ. קְבֻצַת כֶּסֶף וּנְחשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל תּוֹךְ כּוּר - אאסוף את כל סוגי העם לתוך הכור. לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ לְהַנְתִּיךְ - לנפוח באש כדי שתגדל ותתיך - תמיס את כל המתכות ותשרוף את הפסולת - הסיגים. כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי - כך אאסוף אתכם בכעסי. וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם - אניח אתכם בתוך הכור ואתיך אתכם שיבואו עליכם הפורענויות וצרות מהאויב.
כא. וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ - אכנוס ואאסוף אתכם לתוך ירושלים ואגדיל את האש בכעסי שתהיה פורענות חזקה ותהיו נמסים בתוכה.
כב. כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ- כמו שהכסף ניתך ונמס בכור כך יקרה לכם.
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם - בסוג הפורענות תדעו שרק ה' מביא עליכם צרה כזאת ותאמינו בו.
כג. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
כד. בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא - לא טהרת וניקית את עצמך מטומאה שלא חזרת בתשובה. לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם - ולכן לא ירד הגשם ביום זעם ה' עליך.
כה. קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ - מתחברים נביאי השקר בעצה אחת. כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף - והם דומים לאריה שואג שרוצה לטרוף. נֶפֶשׁ אָכָלוּ - רוצחים. חֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ - גוזלים את ממונם של הנרצחים.אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ - מרבים הרבה אלמנות מרוב רציחות אנשים.
כו. כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי - לא מלמדים תורה ואת הדינים בעם ומחללים את הקרבנות. בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ - שתפקידם להזהיר את העם וללמדם מה קודש וטהור ומה חול וטמא. וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם - שרואים שמחללים שבת ולא מוחים. וָאֵחַל בְּתוֹכָם - נתחלל שמי.
כז. שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף - השרים דומים לזאבים טורפים. לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע - לרצוח כדי לגזול את ממונם.
כח. וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל - נביאי השקר מנבאים נבואות שאין להם קיום כמו טיח חלש שלא יחזיק את הקיר. חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב - מנבאים נבואות שווא וקסמי שקר. אֹמְרִים כֹּה אָמַר ה' אלקים וַה' לֹא דִּבֵּר - אומרים בנבואתם בלשון: שכך ה' דבר.
כט. עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל - גם אנשי הארץ הפשוטים גוזלים. וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ - ומצערים עניים. וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט - ועושקים את הגרים לא כדין.
ל. וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי - חיפשתי בהם מישהו שיעמוד בפירצה להוכיח את העם. בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי - כדי שלא אבוא להשחית בעם.
לא. וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים - שפכתי את כעסי שהוא כמו אש וכיליתים. דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם ה' אלקים - מעשיהם הרעים יהפכו עליהם לפורענויות שיגיעו.
כתובים
דברי הימים א פרק ו
(לה) וְאֵלֶּה בְּנֵי אַהֲרֹן אֶלְעָזָר בְּנוֹ פִּינְחָס בְּנוֹ אֲבִישׁוּעַ בְּנוֹ הייחוס של אהרן ובניו עד ימי צדוק ואחימעץ כמו שכתוב בתורה שהיו נושאי המשכן עד מנוח הארון וממנוח הארון היו שוערים ומתעסקים בענין המשכן וכן בבית אשר בנה שלמה היו שוערים כמו שכתוב כמו שכתוב בתורה שהיו נושאי המשכן עד מנוח הארון וממנוח הארון היו שוערים ומתעסקים בענין המשכן וכן בבית אשר בנה שלמה היו שוערים כמו שכתוב שהיו בימי דוד ושלמה כי באותו זמן נכתבה מגילה זו: (לו) בֻּקִּי בְנוֹ עֻזִּי בְנוֹ זְרַחְיָה בְנוֹ: (לז) מְרָיוֹת בְּנוֹ אֲמַרְיָה בְנוֹ אֲחִיטוּב בְּנוֹ: (לח) צָדוֹק בְּנוֹ אֲחִימַעַץ בְּנוֹ: (לט) מכאן ואילך חושב העיירות ומקומות מושבות הלווים כמ"ש בספר יהושע פרק כ"א וְאֵלֶּה מוֹשְׁבוֹתָם לְטִירוֹתָם בִּגְבוּלָם לִבְנֵי אַהֲרֹן לְמִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי כִּי לָהֶם הָיָה הַגּוֹרָל ללווים ולכהנים מנחלת בנ"י הפילו גורלות על ארץ ישראל כמה מארץ ישראל יבא להם לכהנים וללויים: (מ) וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ סְבִיבֹתֶיהָ: (מא) וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה שכך הבטיח לו משה רבינו ע"פ הקב"ה: ס (מא) וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה שכך הבטיח לו משה רבינו ע"פ הקב"ה: ס (מב) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן נָתְנוּ אֶת עָרֵי הַמִּקְלָט שלשם ינוס רוצח נפש בשגגה אֶת חֶבְרוֹן וְאֶת לִבְנָה וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ וְאֶת יַתִּר וְאֶת אֶשְׁתְּמֹעַ וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ שמלבד שש ערי המקלט שהיו שייכים לכלל ישראל כל הערים שניתנו לכהנים וללוים היו קולטים את הרוצח: (מג) וְאֶת חִילֵז וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ אֶת דְּבִיר וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ: (מד) וְאֶת עָשָׁן וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ וְאֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ: ס (מה) וּמִמַּטֵּה בִנְיָמִן אֶת גֶּבַע ביהושע חשב גבע וגבעון, וי"ל שבעת שנכתבה מגלה דכאן היו הערים האלה חרבות וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ וְאֶת עָלֶמֶת וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ וְאֶת עֲנָתוֹת וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ כי כך עלה בגורל כָּל עָרֵיהֶם שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיר בְּמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם הנחלקים בין משפחות הכהנים וכל משפחה ישבה לבדה ולא מעורבבים אפילו שלא נמנו כאן כולם הם כלולים במגרשים שנאמרו והכל מובא ביהושע: ס (מו) וְלִבְנֵי קְהָת הַנּוֹתָרִים כי הכהנים גם המה ממשפחת מטה קהת והם כבר לקחו ולכן בני הקהת הנותרים הם לקחו ערים מִמִּשְׁפַּחַת הַמַּטֶּה אפרים ממטה יוסף ו - מִמַּחֲצִית מַטֵּה חֲצִי מְנַשֶּׁה בַּגּוֹרָל עָרִים עָשֶׂר שהגיעו מהשבטים אפרים, דן וחצי שבט המנשה ומה שנאמר כאן מוסב על בגורל, הגורל היה על ערים עשר, ובאמת לא לקחו רק שמונה ערים, כי לא לקחו אלתקא וגבתון כמו שית' בפסוק נ"ד: ס (מז) וְלִבְנֵי גֵרְשׁוֹם לְמִשְׁפְּחוֹתָם מִמַּטֵה יִשָּׂשכָר וּמִמַּטֵּה אָשֵׁר וּמִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וּמִמַּטֵּה מְנַשֶּׁה בַּבָּשָׁן שעמדה בעבר הירדן כי חצי שבט מנשה שנתנו לבני קהת היו בא"י עצמה עָרִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה: ס (מח) לִבְנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחוֹתָם מִמַּטֵּה רְאוּבֵן וּמִמַּטֵּה גָד וּמִמַּטֵּה זְבוּלֻן בַּגּוֹרָל עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה: (מט) וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם אֶת הֶעָרִים וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶם: (נ) וַיִּתְּנוּ בַגּוֹרָל מִמַּטֵּה בְנֵי יְהוּדָה וּמִמַּטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן וּמִמַּטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן אֵת הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יִקְרְאוּ אֶתְהֶם בְּשֵׁמוֹת כלומר אלה שנקראו ופורשו למעלה בשמותם: ס
משנת ההלכה
ספירת העומר
א. בפרשת אמור (ויקרא כג): וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וכתוב עוד (דברים טז): שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה; נצטוינו בזה לספור שבעה שבועות מיום הבאת קרבן העומר שהוא ביום ט"ז של ניסן, ועד לחג השבועות, שהוא יום החמשים מיום הקרבת העומר.
ב. מתחילים לספור בליל שני של החג, בחוצה לארץ - בליל הסדר השני, וסופרים שבעה שבועות, שהם ארבעים ותשעה ימים. וזה שכתוב תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם - קבלו חז"ל שפרושו: עד ליום החמשים תספרו.
ג. מצוה על כל אחד ואחד לספור לעצמו, דכתיב: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם - שתהא ספירה לכל אחד ואחד וזמן הספירה הוא בתחילת הלילה.
ד. ומצוה זו נוהגת גם בזמן הזה שאין הבית קיָּם ואין קרבן עומר. והרבה מן הראשונים והפוסקים אומרים, שבזמן הזה אין מצוה זו נוהגת אלא מדברי סופרים.
ה. מתפללים תחילה תפילת ערבית, לפי שמצוות תפילה וקריאת שמע שהן תדירות - קודמות. ומיד אחרי תפילת העמידה של ערבית סופרים ספירת העומר.
ו. לא ספר בתחילת הלילה - סופר בברכה כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר,. ואם לא נזכר עד שעלה עמוד השחר, סופר ביום בלי ברכה.
ז. מברך 'אשר קדשנו במצוותיו וצִוָּנו על ספירת העומר' ואחר כך סופר ואומר 'היום כך וכך בעומר', או 'לעומר' - מקום מקום כמנהגו.
ח. אחר הספירה נוהגים לומר: 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו', או נוסח 'הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש' וכו'. לפי שהזכרנו בספירה את קרבן העומר, אנו מתפללים שיבנה בית המקדש ונקריב את העומר ככתוב בתורה. ולדיעות שספירת העומר דרבנן בזמן הזה, עיקר הספירה היא זכר למקדש וממילא מתפללים אנו שה' יחזיר העבודה במהרה.
ט. השואל את חברו כמה ימי הספירה בלילה זה אם הנשאל טרם ספר, יזהר שלא יאמר לו הספירה של הלילה, שהרי יש לחוש שיצא בכך ידי חובתו ושוב לא יוכל לספור בברכה כתיקונה. אלא כך ישיב לו: 'אתמול ספרנו כך וכך'.
י. כשהוא פותח בברכת הספירה, נכון שידע מה המספר שעליו להוציא בפה, ואם בשעת הברכה לא ידע, וברך על דעת שיספור כמו שישמע מחברו, ושמע אחרי הברכה מה שחברו ספר, ומנה כמוהו – יצא.
יא. ואם סבור היה שעליו לספור מספר אחר ואחר הברכה נזכר, או שהזכירוהו את המספר הנכון, סופר על סמך הברכה שברך אף על פי שהיתה על דעת מספר אחר, שדברים שבלב אינם דברים לענין זה.
יב. ברך וספר, ואחר כך נתברר לו שטעה בספירתו - אם נזכר בתוך כדי דיבור ולא הפסיק בדברים אחרים שאינם מענין הספירה, חוזר וסופר את המספר הנכון על סמך ברכה ראשונה. ואם לאו - כאילו לא ספר, ומברך וסופר כבתחילה.
יג. שכח ולא ספר ספירה אחת (לא בלילה, ולא ביום - בלי ברכה) בין ביום הראשון, בין בכל אחד מימי הספירה, שוב אינו מברך על הספירות האחרות, וחיָּב לספור כל שאר הלילות בלי ברכה. במה הדברים אמורים, אם ברור לו שדלג על ספירה אחת. אך אם הוא מסופק אם דלג או לא, יספור בשאר הימים בברכה. ואין חילוק בכל זה בין אם שכח ולא ספר, בין טעה וספר ספירה שאינה של יום זה.
יד. נשים פטורות ממצוה זו. אשה שבאה לספור, סופרת בלי ברכה. ונוהגים שהנשים המתפללות בקביעות, סופרות ומברכות.
טו. נוהגים שאחרי הספירה אומרים למנצח בנגינות[7] ואומרים תפילת 'אנא בכח' עם 'ברוך שם כבוד' בסוף. ונוהגים להוסיף בקשה לאחר מכן שבספירה זו נטהר ונתקדש וכו'.
טז. מנהג חסידים הראשונים ואנשי מעשה לקרות בליל ט"ז וביום ט"ז סדר פרשת העומר, כדי שתעלה הקריאה במקום עשיה וכמו שכתוב (הושע יד): וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. והוא ענין גדול בנגלה ובנסתר, מפני כי בזמן הזה אין כחנו אלא בפה וכו'.
פרשת העומר
(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן:
(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְקֹוָק לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן:
(יב) וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיקֹוָק:
(יג) וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיקֹוָק רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין:
(יד) וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם: ס
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיקֹוָק:
(יז) מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיקֹוָק:
(יח) וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיקֹוָק וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(יט) וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים:
(כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְקֹוָק עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיקֹוָק לַכֹּהֵן:
(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(כב) וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: ס
מצות הקרבת העומר
א. בפסח מקריבין קרבן מוסף בכל יום מיום הראשון עד יום השביעי כמוסף ראשי חדשים פרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים הכל עולות ושעיר חטאת הנאכלת מלבד ביום שני של פסח שהוא יום ששה עשר בניסן מקריבין יתר על מוסף של כל יום כבש לעולה ושני עשרונים סולת ונסכים רביעית[8] ההין עם עומר התנופה שהוא עשרון אחד של שעורים והיא מנחה של צבור: (רמב"ם תמידין ומוספין פ"ז ה"ג וערוך השולחן העתיד שם קטו סעי' ד)
ב. אין כבש הבא עם העומר מעכב את מנחת העומר ואין מנחת העומר מעכבת את הקרבת הכבש ולפיכך אפילו אם אין כבש להקריב יקריבו העומר וכן להיפך[9] (ערוך השולחן העתיד שם סעי' טו טז)
ד. אין מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם[12] אל הכהן ומצותו לבוא מן הקרוב כדי שתשאר רכה ולא תתקשה התבואה בדרך ועוד שאין מעבירין על המצוות, לא בא מן הקרוב וכגון שעוד לא בשלה כל צרכה מביאין אותה מכל מקום מארץ ישראל: (שם ה"ה ליקוטי הלכות מנחות סג ע"ב [כז ע"ב דפו"י] תורת הקדשים אות ג)
ה. מצותו להקצר בלילה בליל ששה עשר בין בחול בין בשבת וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום, י"א שכשר (רמב"ם שם ה"ו וה"ז) וי"א שפסול ואינו קוצר ביום (תוס' מנחות סו ע"א ד"ה זכר סמ"ג עשין קצט)
ו. מצותו לבוא מן הקמה[13] דכתיב "מהחל חרמש בקמה" שיהא קציר לשמו לא מצאו כגון שכבר נקצר הכל יביאו מן העומרים[14]: (רמב"ם שם ה"ח ר"ב מנחות פ"י מ"ט)
ז. מצותו לבוא מן הלח דכתיב "כרמל" מלא רך[15] שיהיה רך ונמלל ביד וכן שיהיה כר ומל דהיינו שתהיה השיבולת מלאה בגרעינין לא מצאו כגון שכבר נקצר כל הלח יביאו מן היבש: (שם ה"ט)
ח. דרכן היה להביא משדות שבדרום היה חורש חצי השדה וזורע חצייה בשנה זו ובשנה אחרת חורש חצי השדה שזרע וזורע החצי שחרש ומביא ממנו: (שם ה"י)
ט. מצות הקצירה כשירה בכל אדם ואינה דווקא בכהנים (תו"כ פ' אמור ערוך השולחן העתיד סי' קטז סעי' יב)
י. אם אין הצבור רוצים לתת השעורים כופין אותם עד שיאמרו רוצה אני ואין לוקחים מהם בעל כרחם בלא שהתרצו (ערוך השולחן העתיד שם סעי' יג) וי"א שצריך רצון גמור ואין כופין אותם כלל (מנחת חינוך שם אות טו)
יא. אין העומר כשר אלא מן התבואה החדשה ואם הביא מתבואה ישנה דהיינו שהשרישה קודם פסח שעבר פסולה (מנחת חינוך מצוה שב אות ג)
יב. עומר זה מן השעורים היה בא ודבר זה הלכה ממשה רבינו וכן היו נוהגין בבית שני מפי חגי זכריה ומלאכי וכיצד היה נעשה מערב יום טוב יוצאין שלוחי בית דין ועושין אותו כריכות[16] במחובר לקרקע כדי שיהיה נוח לקצור כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול וקוצרין שלש סאין שעורין בשלשה אנשים ובשלש קופות ובשלשה מגלות כיון שכלה יום ט"ו וחשכה אומר להם הקוצר[17] לכל העומדים שם בא השמש אומרין לו הין בא השמש אומרים לו הין בא השמש אומרין לו הין מגל זה דהיינו האם אקצור בו אומרין לו הין מגל זה אומרין לו הין מגל זה אומרין לו הין קופה זו דהיינו האם בה אתן את הנקצר אומרין לו הין קופה זו אומרין לו הין קופה זו אומרין לו הין ואם היה שבת אומר להן שבת היום אומרים לו הין שבת היום אומרין לו הין שבת היום אומרין לו הין ואחר כך אומר להן אקצור והן אומרין לו קצור אקצור והם אומרים לו קצור אקצור והם אומרים לו קצור שלש פעמים על כל דבר ודבר וכל כך למה מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני שהן אומרין שזה שנאמר בתורה ממחרת השבת הוא שבת בראשית ומפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור[18] שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת והרי נאמר בתורה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ונאמר ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים היאך תלה הכתוב היתר אכילתם לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרה אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על אי זה יום הוא מימי השבוע[19]: (שם הי"א ערוך השולחן העתיד סי' קיז סעי' א -ו)
יג. קצרוהו ונתנוהו בקופות והביאוהו לעזרה וחבטוהו במקלות כדי להפריד הגרעינים מהפסולת וזורין ובוררין (שם הי"ב)
יד. ואע"ג שהחיטים של שאר מנחות אין לותתין שמא יחמיצו, מנחת העומר הואיל והיא של צבור לותתין אותה שהרי הצבור זריזין הם ומשמרין אותה (שם מעשה הקרבנות פי"ב ה"כ)
טו. ולוקחין את השעורין ומהבהבין אותו באור באבוב מנוקב כדי שישלטו האש בכולו והוא כלי של נחושת מנוקב ואין מהבהבין אותו באש ממש כיון שכתוב בתורה קלי וקלי אינו אלא ע"י דבר אחר שנאמר אביב קלוי באש גרש כרמל מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא במנחת העומר בלבד ואחר שקולין אותו שוטחין אותו בעזרה והרוח מנשבת בו ונותנין אותו לריחים של גרוסות שהם ריחים של פול שאין טוחנות דק אלא עבה[20] וטוחנין את השלש סאין ומוציאין מן הכל עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה[21] (שם תמידין ומוספין פ"ז הי"ב ערוך השולחן העתיד שם)
טז. וכיצד היה מנופה שתי נפות היו במקדש אחת דקה ואחת גסה שקורין בתחילה היו מנפין בדקה והיתה קולטת הסלת והסובין והיה הקמח הולך לעבר הנפה כמנהג גרוסות ואח"כ נותנין אותו בגסה שקולטת הסובין שנשתיירו בסלת והגרוסות כעין חתיכות שממנו הסלת נעשה היה הולך לעבר הנפה ואחר כך חוזרין ומניפין בדקה ובגסה וכן חוזרין חלילה עד שיהא מנופה שלש עשרה פעמים ובלבד שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין עם הסלת וחוזרין וטוחנין קרטין והגרוסות והוין סלת (ת"ק מנחות עו ע"ב וברש"י שם) וי"א[22] שלש עשרה נפות היו במקדש זו למעלה מזו וזו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן ולא היתה קולטת כ"א סובין והיו הקמח והסלת הולכין לעבר הנפה ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת והקמח הולך לעבר הנפה ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה (ר' שמעון בר' אלעזר שם)
יז. וביום ששה עשר בניסן לוקחין זה העשרון הנשאר של סולת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן[23] ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות[24] ומניפו הכהן במזרח מוליך ומביא מעלה ומוריד ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות וקומץ ומקטיר והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות ואימתי קומצין אותו לאחר שמקריבין מוסף היום וכבש העולה ואח"כ מקריבין הכבש הבא עמו[25] קודם תמיד של בין הערבים: (רמב"ם שם הי"ב וערוך השולחן העתיד שם וסי' קטז סעי' טו)
[1] אבע"ז
[2] רש"י
[3] רש"י
[4] רמב"ן
[5] רמב"ן
[6] העמק דבר
[7] שיש בו מ"ט תבות במסורה כמנין ימי הספירה, שכמה תבות במזמור זה מחוברות לאחת במסורה, כגון:
בכל גויים, כי תשפוט, וכן שלש התבות כל אפסי ארץ מחוברות ונחשבות כתבה אחת:
[8] שאע"ג שמנחתו כפולה שמביא שני עשרונים ולא כשאר קרבנות שמביא אחד מ"מ אין נסכיו כפולים וכן אין כמות השמן כפולה אלא מביא שמן כשיעור שמביא לעשרון (מנחות פט ע"ב)
[9] ועיין במלבי"ם אמור אות קנח שביאר אמאי לא הוזכר דין זה בש"ס דידן
[10] עיין בלחם משנה כאן ובשאר מפרשים וכן הקשה בש"ך יו"ד רסב ס"ק ב שהקשו דבגמ' מנחות עב ע"א מוכח דדוחה את השבת דוקא לדעת ר' אלעזר בר' שמעון דס"ל דנקצר ביום פסול דכל שנקצר שלא כמצוותו פסול אבל לדעת רבי דס"ל דנקצר ביום כשר שכל שנקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה את השבת כיון שאפשר לעשותו מבעו"י דהיינו בע"ש ויהיה כשר א"כ אינו דוחה את השבת וא"כ הרמב"ם שפסק כאן בה"ז שנקצר ביום כשר לשיטתו הו"ל לפסוק שאינו דוחה את השבת ועיין בערוך השולחן העתיד שם סעי' ו שתירץ דדעת הרמב"ם שהוא מחלוקת אמוראים בסוגיות דהגמ' ביבמות כא ע"א ס"ל דמה שאפשר לעשותו בע"ש שלא כמצוותו לא חשיב כאפשר לעשותו מבעו"י שהרי איתא התם דביאה ראשונה של אלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט שנפלו ליבום מותרת כיון דעשה דיבום דחי הל"ת ואע"ג שאפשר בחליצה כיון דחליצה במקום יבום לאו כלום הוא וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מיבום ה"י והשתא ק"ו הדברים דאם חליצה שהיא מצוה גמורה מן התורה אלא דיבום עדיף ממנה מסקינן דדחי ל"ת מפני עדיפות כ"ש בנקצר העומר ביום שהוא שלא כמצות התורה אלא דבדיעבד כשר דלא מקרי שיכול לעשותה בע"ש ולכן דוחה את השבת ועיין בית הלוי ח"א סי' לח אות ב מש"כ ליישב בדרך אחר
[11] ואם לא קצרו במוצאי יום טוב בלילה או שקצרוהו ונפסל, בודאי ביום השבת אסור לקצרו ונדחה העומר, כי היה יכול לקצור מבעוד יום, ואי משום דחביבה מצוה בשעתה, זה לא הוי בשעתה דלא נקצר בלילה, ועיקר המצוה בלילה כדיליף התם במנחות פרק רבי ישמעאל ע"ב ע"א מקראי (מנחת חינוך שם אות י)
[12] ועיין במנחת חינוך מצוה שב אות ב שפלפל באריכות בענין הבאת העומר מתבואה של גוי ןואם יש קנין גוי להפקיע קדושת הארץ ואכמ"ל
[13] דהיינו שמחובר לקרקע ואם לא מצא מביא אפילו מן העומרים דהינו שנקצרו
[14] ולכאורה כיון דהוי שלא כמצוותו לדעת ר' אלעזר בר' שמעון מנחות שם יהיה פסול וא"כ לדעת תוס' הנ"ל דפסקו שנקצר ביום פסול א"כ ה"ה הכא העומרים יהיה פסול ועוד דאם קצר ביום עכ"פ יהיה כשר שהרי הוא בכלל עומרים דמה לי נקצר היום מה לי קצור כבר מאתמול ועיין ערוך השולחן העתיד שם סעי' ט שהוכיח מדין זה המוזכר בגמ' כאן כדעת הרמב"ם דנקצר ביום כשר ועיין לעיל שלדעת הגרי"ז כשר אלא שלא נתקיימה מצות קצירה ועיין במכתבי תורה סוף מכתב עא שכתב דהוא מחלוקת בתוספתא אי בעינן קצירה לשמה ועיי"ש נמי שהוא מחלוקת מה הדין אם לא קצר אלא קטף ביד ועיין אבנ"ז או"ח סי' שפה שהוכיח מהא דכשר מן העומרים שכשר אף אם קטף ביד ולא שהרי מסתמא לא קצרו עומרים אלו לפפני העומר שהרי אסור לקצור קודם העומר כמו שיתבאר להלן וע"כ שקטפוהו ביד ובכל זאת כשר
[15] "לשון הר"ב דכתיב כרמל רך ומל. וכן פירש"י במשנה ב' רך ומלא וכתבו התוס' [ס"ד ע"ב] דהוי כמו שמלה שלמה. ע"כ. אבל לשון רש"י במתני' כר ומל וכ"כ בפי' החומש פ' ויקרא וז"ל בעוד הכר מלא שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה ועל כן נקראו המלילות כרמל. וכן כרמל בצקלונו" (תוי"ט שם פ"י מ"ט) ועיין בליקוטי הלכות שם סו ע"א בדפו"י כח ע"א בתורת הקדשים אות ח שפסק את שני הפירושים
[16] דהיינו אלומות דהיינו שכורכים וקושרים ראשי שבלים מלוא אגרוף (ר"ב שם פ"י מ"ג) אמנם לפי מה שפירש הרמב"ם שם "וצבתים מן האגודות הקטנות ומקבצין הצבתים קצתם לקצתן ועושים מהן אלומות גדולות והן נקראין כריכות" א"כ קושרים יותר ממלא אגרוף ועיין תוד"ה כרכים שם עב ע"א
[17] ועיין תוי"ט שם פ"י מ"ג שכל אחד מהקוצרים אומר זה
[18] עיין מכתבי תורה מכתב סב ד"ה בגדר קידוש החודש שביאר בכוונת הרמב"ם ע"פ הפסיקתא שקידוש החודש הראשון שהיה במצרים היה ע"י הקב"ה בעצמו בצירוף עם משה ואהרון וכך נקרא יו"ט של פסח שבת שמתקדש ע"י הקב"ה "וכן ראו תמיד הנביאים ר"ל שראו שחדש ניסן בכל שנה מתקדש ע"י הקב"ה גם כן"
[19] ובזמן הזה אין שייך על פי חשבוננו שישה יום ראשון של פסח בע"ש אבל בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראייה היה שייך (ערוך השולחן העתיד סי' קיז סעי' ב)
[20] שאם יטחנו דק יעבור הסובין בנפה ביחד עם הסולת (ערוך השולחן העתיד שם) ולכן טחנו בגסה ועי"כ לא היה הסובין נטחן (תפארת ישראל שם פ"י מ"ד אות לב)
[21] ודבר זה הלכה למשה מסיני שינפו בי"ג נפה (רש"י שם עו ע"א ד"ה העומר) והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות (רמב"ם שם) ואינו אלא למצוה ולא לעכב (ליקוטי הלכות בזבח תודה שם עו ע"ב [לג ע"א בדפו"ח] ד"ה העומר) אבל דעת התוי"ט בפ"ו מ"ג דלרש"י הוא לעכב
[22] ועיין ברש"ש שם שהוכיח מלשון המשנה שסתמא דר"ש בר אלעזר ולהכי הר"ב והתוי"ט בפ"ו מ"ז פירשו בסתם כרשב"א וכן בליקוטי הלכות שם בזבח תודה ד"ה והלכה (לג ע"ב בדפו"י) פסק כרשב"א אמנם בלח"מ משמע דהלכה כת"ק עיי"ש
[23] ודינו כשאר מנחת הסולת דבעי שלש מתנות שמן היינו מתן שמן בכלי קודש ויציקה ובלילה, וגם פשוט דבעי מלח כשאר המנחות, וזה נכלל במה שכתב כאן הי"ב ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות, דלכל דבר שוה למנחות והוא כמו מנחת הסולת (מנחת חינוך מצוה שב אות א)
[24] "בפירוש המשניות להר"מ כתב וזה שאמר ונתן עליו שמנו ולבונתו לא יהא אלא ביום ר"ל יום ט"ז בניסן, והנה הא דבעי יום הוא משום דנפסל בלינה, אבל אין זה דבעי מעשה היציקה ביום ט"ז דוקא דדוקא ההקרבה צריך ביום ט"ז אבל למעשיה אין דין שיהיה ביום זה דוקא, ולשון הרמב"ם משמע דמדין יום ט"ז הוא, וצ"ע": (כתבי הגרי"ז שם סז ע"ב)
[25] כ"כ בליקוטי הלכות בתורת הקדשים אות י (דף סח ע"א [כח ע"ב בדפו"י])
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה