מקרא
ויקרא פרק טז
(כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד הכתוב הזה אומר לנו דרשני, שלא יתכן בשום פנים שיצוה שיבא אהרן אל אהל מועד ללא דבר רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה' ולהניחם שם לרקבון, אבל על כרחנו "ובא אהרן אל אהל מועד" לעבוד עבודה, לא הוצרך הכתוב להזכירה, והיא הוצאת הכף והמחתה והיה זה בסיום כל עבודות היום אחרי עולתו ועולת העם והקרבת חלב החטאת. ואחרי שייצא -[1] וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם טעונים גניזה שלא ישתמש בהם ביום הכפורים אחר[2]:
(כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ המקודש בקדושת עזרה[3] אחר שסמך על השעיר המשתלח[4] וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו שמונת בגדי הכהן הגדול וְיָצָא מן המקדש לעזרה וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם:
(כו) וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם די לו בכך ולא יטמא עד הערב ומיד -[7] וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:
(כז) וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם:
(כח) וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם ללמד שאם נתעסקו רבים בשריפה, אחד הביא האור ואחד מסדר העצים ואחד מבעיר האש, שאין מטמא בגדים אלא המצית בהן את האור[8] וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה:
(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם אחר שהכתוב אומר ותתענג בדשן נפשכם ידענו כי הענוי הפך התענוג והוא הצום והכלל כל עינוי שימצא במקרא דבק עם נפש הוא הצום[9] וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם הכתוב הזה הבטחה לדורות כי יום הכפורים הוא יום מיוחד לסליחה וכפרה, ובו יטהרו ישראל מכל חטאתם שעשו לפני ה'[10] לִפְנֵי יְקֹוָק תִּטְהָרוּדברים שבין אדם להקב"ה מוחלין לו שבינו לבין חברו אין מוחלים לו עד שיפייסהו[11]:
(לא) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
נביא
יחזקאל פרק כא
ח. וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע - להביא עליך פורענות. (תערה - נרתיקה.)
ט. יַעַן אֲשֶׁר הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל כָּל בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן - בגלל שאני יודע שהאויבים שלכם ישמחו כאשר אענישכם לכן גם עליהם תבוא החרב על כל האומות שנמצאים מדרום לבבל.
י. וְיָדְעוּ כָּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ לֹא תָשׁוּב עוֹד - עד שתגמור החרב להרוג לא תחזור למקומה.
יא. וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם - תעשה אנחה כאדם שמצטער עד כדי שהמתניים כביכול נשברים ושהאנחה תשמע מרירה ומלאת צער.
יב. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח -ישאלו אותך בני ישראל. וְאָמַרְתָּ אֶל שְׁמוּעָה כִי בָאָה - על השמועה הרעה שמגיעה. וְנָמֵס כָּל לֵב וְרָפוּ כָל יָדַיִם - שתגרום שינמס הלב ויחלשו הידים . וְכִהֲתָה כָל רוּחַ וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם - ותשבר רוח וחוזק האנשים והברכים ירעדו כמו שמים זזים ונעים. הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה נְאֻם ה' אלקים - הנה מגיעה הפורענות ותתקיים.
יג. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
יד. בֶּן אָדָם הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אֱמֹר חֶרֶב חֶרֶב הוּחַדָּה וְגַם מְרוּטָה - שתי חרבות יבואו עליכם חרבות מחודדות ומבריקות (חרב אחת של נבוכדנצר וחרב שניה של עמון שהרגו את גדליה בן אחיקם).
טו. לְמַעַן טְבֹחַ טֶבַח הוּחַדָּה - בשביל לשחוט חדדו אותה. לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק מֹרָטָּה - בשביל שתנצוץ הבריקו אותה. אוֹ נָשִׂישׂ - אומרים עם ישראל: אולי אנחנו יכולים לשוש ולשמוח שהחרב לא תבוא עלינו שֵׁבֶט בְּנִי מֹאֶסֶת כָּל עֵץ - אומר ה' לבני ישראל: שהשבט (החרב) תבוא על בני (על עם ישראל) והיא מואסת ולא רוצה לפגוע באף עץ (בעם אחר)
טז. וַיִּתֵּן אֹתָהּ לְמָרְטָה לִתְפֹּשׂ בַּכָּף - שייף אותה והבריקה כדי שתהיה נוחה להתפש ולהחזיק בה. הִיא הוּחַדָּה חֶרֶב וְהִיא מֹרָטָּה לָתֵת אוֹתָהּ בְּיַד הוֹרֵג- חדדו אותה והבריקו אותה כדי שתהיה נוחה באחיזת ההורג שיוכל להרוג בקלות (שנבוכדנצר יהרוג את ישראל בקלות).
יז. זְעַק וְהֵילֵל בֶּן אָדָם כִּי הִיא הָיְתָה בְעַמִּי הִיא בְּכָל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל - תבכה ותזעק על הצרה שהולכת לבוא על עמי ועל מלכיה. מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב הָיוּ אֶת עַמִּי - שיתאספו הגויים למלחמה על עמי. לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ - תדפוק עם ידך על הירך של הרגל לסימן של צער ואבילות.
יח. כִּי בֹחַן - כי כבר הרבה בחינות של פורענויות הגיעו על עמי ולא נעשתה בהם כליה.
וּמָה אִם גַּם שֵׁבֶט מֹאֶסֶת - אז מה יקרה אם גם השבט הזה שזו החרב שהיא מואסת את עמי תצטרף לבחינות של הפורענויות שהיו להם. לֹא יִהְיֶה - אבל באמת השבט המואסת הזו (חרב נבוכדנצר) תגרום שלא יהיה יותר עם ישראל ולכן תזעק ותילל על הפורענות הזו. נְאֻם ה' אלקים.
יט. וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל כָּף - תתנהג בצער. וְתִכָּפֵל חֶרֶב שְׁלִישִׁתָה חֶרֶב חֲלָלִים - על החרב הכפולה שנבאת קודם (חרב נבוכדנצר וגדליה) תהיה חרב משולשת שג' חרבות יבואו שהחרב הג' תהיה אכזרית ותפיל הרבה חללים (מתים) הִיא חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל הַחֹדֶרֶת לָהֶם - ותחדור ותכנס לכל מקומות המסתור ותהרוג.
כ. לְמַעַן לָמוּג לֵב - החרב הזו תבוא כדי שינמסו הלבבות ויהיה פחד גדול בלבות ישראל. וְהַרְבֵּה הַמִּכְשׁוֹלִים - שיהיה להם הרבה מכשולים. עַל כָּל שַׁעֲרֵיהֶם נָתַתִּי אִבְחַת חָרֶב - בכל עריהם אתן טביחת(שחיטת חרב). אָח עֲשׂוּיָה לְבָרָק מְעֻטָּה לְטָבַח - אוי על הצרה הזו שהחרב הזו עשו אותה מבריקה לגרום פחד והיא מכוסה כרגע עד שיגיע זמן הטבח ואז תתגלה.
כא. הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי הָשִׂימִי הַשְׂמִילִי - החרב של נבוכנדצר תבחרי לך מקום אחר ללכת או לצד ימין - ליהודה או לשמאל - עמון. אָנָה פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת - להיכן הפנים שלך מופנות ומזומנות.
כב. וְגַם אֲנִי אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי - גם אני ה' אצטער ואכה בכפי כדרך האבלים על הפורענות שתבוא. וַהֲנִחֹתִי חֲמָתִי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי - אבל אחר כך תנוח חמתי מכעסי על ישראל.
כתובים
שיר השירים פרק ה
עונה הדוד להזמנת הרעיה שיבא דודי לגנו...
(א) בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי ליקטתי מוֹרִי בושם הנקרא מור עִם בְּשָׂמִי שאר בשמים אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי אכלתי את הקנה של הדבש עם הדבש שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי שתיתי יין עם חלב והכל משל עליה, שהיא טובה לו ככל דברים אלו. ופונה הדוד ומבשר לכל רעיו שישמחו עמו על כך, ואומר להם אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים תשתו ותשתכרו חברים האהובים מרוב שמחה.
והנמשל הוא עונה לה ה' לכנסת ישראל שהיא כמו גינתו של הקב"ה באתי לשכון בתוכך הרחתי את המור ושאר הבושם של הקטורת והקרבת לפני קרבנות ואיתם הובאו יינות לנסכים והכהנים נקראו לאכול את בשר הקרבנות והלויים אמרו שירה על היין: ס
הדוד מגיע לבית רעיתו, והיא מתעצלת לפתוח, ואחר כך מתחרטת ומחפשת את הדוד
אומרת הרעיה,
(ב) אֲנִי יְשֵׁנָה מנמנמת אבל - וְלִבִּי עֵר ואני שומעת את קוֹל דּוֹדִי בעלי דוֹפֵק על הדלת ואומר פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי היפה כיונה תַמָּתִי ושלמה בלי מום שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל מכיון שעמדתי בחוץ ראשי מלא טל קְוֻצּוֹתַי שערותי רְסִיסֵי לָיְלָה מלאים ברסיסי – טיפות של גשם היורד בלילה.
והנמשל הוא שעם ישראל היה כישן שליו ושקט ונואש מעבודת ה' בבית ראשון ובגלות בבל, אבל תלמידי החכמים ערים לדבר ה' וקול הנביאים דופק וקורא תחזרי בתשובה כדי שאוכל לחזור לארץ ישראל ושם כם ישראל יהיו ביופי כיונה ובשלימות בלא חטאים ועל ידי כן יקיימו התורה והמצוות:
(ג) פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי איך אקום עתה לפתוח לדודי כבר הורדתי את הבגד שלי, והכנתי את עצמי לשינה אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה איך אטרח ואתלבש חזרה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי רחצתי כבר את הרגלים לפני השנהאֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם איך אני אלכלך אותם.
והנמשל הוא שאומרת כנסת ישראל בגלות הורדתי את המידות הטובות שלי ואיך אחזור בתשובה הלכתי אחר תאוותי איך אהיה מתאבק בעפר תלמידי חכמים (זה כינוי של מניעת תענוגים):
(ד) דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר בעלי הכניס ידו דרך החור שבדלת כדי לעורר אותי וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו וזה העיר אותי לגמרי, ומעי הצטערו והתגעגעו אליו באהבתי אליו.
והנמשל הוא בסוף שבעים שנה נחרבה בבל והקב"ה שלח ידו כדי לגאול אותנו ומתוך כך התעוררנו באהבתינו אליו:
(ה) קַמְתִּי אֲנִי ממיטתי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר מהסיכה שסכתי קודם שהלכתי לישון וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר ואצבעותי נטפו מור נוזל, ונשפכו - עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל ידית הדלת
והנמשל הוא שבתחילת ימי בית שני שבו בתשובה והבדילו מהם הנשים הנכריות שהיו ביניהם וידיהם בנו ויסדו את בית המקדש והמזבח וגם בנו וחיזקו את חומות ירושלים:
(ו) פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר פתחתי לו את הדלת, אבל בינתיים הוא התייאש ונסתר והלך לו נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ כאילו נפשי יצאה מצער, על הדיבור שדיבר קודם לכן, שלא נעניתי לו מיד בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ חפשתי אותו ולא מצאתיו קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי קראתי אליו בקול ולא ענה לי
והנמשל הוא שבתחילת בית שני חתמו ברית ללכת בדרך ה' בל השכינה לא שרתה בבית שני כמו ששרתה בבית ראשון מכיון שהארון נגנז ונפשינו מתגעגעת לימים שבהם דיבר אלינו ה' על ידי עבדיו הנביאים ועתה בבית שני בטלה הנבואה וגם מה שהיינו קוראים אליו דרך האורים ותומים בטל בבית שני:
(ז) מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר הִכּוּנִי פְצָעוּנִי השומרים שסובבים בעיר הכו אותי ופצעו אותי, על שאני צועקת באמצע הלילה נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת לקחו את התכשיטים שלי כעונש, אותם שממונים לשמור על חומות העיר
והנמשל הוא שמלאכי החבלה בסוף בית שני ואומה הרשעה הסתובבו בעיר ירושלים והכוני ופצעוני והחריבו את היכלי והמלאכים ששמרו על בית המקדש שהי התכשיט של עם ישראל לקחו אותו:
(ח) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם אלו שגרות סביבות ירושלים כמו ירושלים ובנותיה אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ מכל הצרות שהיה לי תגידו לו רק שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי ושיבוא אלי שוב שמרוב געגועים נחלתי
והנמשל הוא שעם ישראל מיצרים ביותר ואומרים לכל האומות שכל הצרות שהם יכולים לעשות הם כאין וכאפס לעומת צערינו וגעגועינו מסילוק השכינה וגלותה, וחורבן בית המקדש:
(ט) מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד הַיָּפָה בַּנָּשִׁים את היפה בנשים, עני לנו, מה הדוד שלך שונה מכל דוד ואיזה טובות הוא עזה לך מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ מה שונה הדוד שלך, שהוא כל כך חשוב לך עד שכך השבעתנו.
הנמשל הוא שכאילו העובדי ע"ז מכריחים את עמ"י לענות מדוע הקב"ה הטוב מכולם והרי כולם (שרי מעלה) משפיעים לטובה והרי הקב"ה עזב את עמ"י אז לכן תצטרפו לעובדי כוכבים:
אומרת הרעיה לבנות ירושלים
(י) דּוֹדִי צַח דודי נקי ובהיר וְאָדוֹם וצבעו אדום (ורוד) דָּגוּל מֵרְבָבָה ניכר ביופיו מתוך רבבה של בני אדם.
והנמשל הוא שהקב"ה הוא הפועל ברחמים ובדין. שהלובן בסמל את הרחמים והאודם מסמל את הדין ואת זה רק הקב"ה יודע ולא שרי מעלה כי הם רק שליחים של הקב"ה:
(יא) רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז ראשו דומה כזהב משובח קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב שערותיו מסולסלות ושחורות כמו עורב.
והנמשל הוא שאי אשר לספר את גודל רוממותו של הקב"ה כי הוא מרומם על כל ברכה ותהילה כמו הזהב היקר והנפלאות המושפעות ע"י הקב"ה הם חשוכות מעיני הדם כמו נוצותיו של העורב:
(יב) עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם עיניו דומות כמו זוג יונים היושבות ליד נהר של מים רֹחֲצוֹת בֶחָלָב עיניו דומות ביופין כאילו רחצו בחלב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת וקבועות יפה בחורן, לא בולטות מדי ולא שקועות מדי.
והנמשל הוא שהקב"ה משגיח על עמ"י במבט של אהבה והשגחת הדין וע"י זה הוא ממתיק את הדין וכפי שאמרנו הלובן מראה על רחמים:
(יג) לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים לחיו הם כערוגות הבושם שמגדלים בשמים שרוקחים אותם שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר שפתותיו נראות כשושנים שנוטפות שמן המור שנוזל.
והנמשל הוא שהדיבורים שיוצאים מפי הקב"ה שם יקרים וחכמית בתכלית התועלת וההשואה ללחיים היא כי זה תוחם את הדיבור של אדם והנביאים הן השלוחים של הקב"ה כשושנים שריחם נודף למרחוק:
(יד) יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ ידיו דומות כעמודים קטנים של זהב, שמשובץ בהם אבני תרשיש מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים הבטן שלו דומה לחתיכה של שן של פיל, מכוסה באבני ספירים.
והנמשל הוא שאמנם השמים לה' אבל הקב"ה אוה לשבת מעל הכפורת שהוא מקום פנימי ונעלם כמו המיעים שבתוך הגוף ומשם באה ההארה לכנסת ישראל נקיות כמו שינים ובהירות כמו ספיר:
(טו) שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז שוקיו דומות לעמודים מאבן שיש, שעומדות על אדני זהב מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן מראהו יפה כיופי הלבנון בָּחוּר כָּאֲרָזִים והוא מובחר משאר האנשים כמו עצי ארזים.
והנמשל הוא שהקב"ה הוא גדול ורם מכל אלהים ואי אפשר להעריך אותם אליו בשום דרך:
(טז) חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים הדיבור של החיך שלו מתוק, וכל גופו חמוד זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי כל השבחים האלו נאמרו בבעלי וחברי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם מי שגר בסביבות ירושלים.
והנמשל הוא שעמ"י אומר לאומות העולם שמי שיש לו את כל "התכונות" האלו הוא האלוקים שלה אז הדיבורים על לעזבו ולהצטרף אליכם הינן חסרי טעם כי אין מי שישתווה אליו:
שיר השירים פרק ו
אומרות בנות ירושלים
(א) אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ רוצות אנו לעזור לך למצוא את דודך, אז הגידי לנו להיכן רגיל דודך ללכת.
והנמשל הוא כאילו יאמרו אומות העולם לכנסת ישראל שאם הדבר כמו שאת אומרת אז היכן הקב"ה ואיך את מתכוננת להשיבך אליו? נעזור לך למצאו ואז נעזוב אותך מלהדיחך לאלהות שלנו:
אומרת הרעיה
(ב) דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם דרך דודי להיכנס לגינות היכן שיש ערוגות בשמים לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים לרעות את צאנו בגנים שיש שם, וללקוט שם שושנים.
והנמשל הוא כנסת ישראל עונה שדרכו של הקב"ה לשכון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומקשיב הוא לקול הרינה של התורה והתפילה ובאמצעות זה כנסת ישראל מבקשת להשיב את הקב"ה אליה:
(ג) אֲנִי לְדוֹדִי דוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים אני חושבת על דודי, ויודעת אני שהוא חושב עלי, כשרועה שם במקום נעים בשושנים.
והנמשל הוא שכמו שבנ"י לא בחרו באל זר כך הקב"ה לא עזבם לבחור עם עובדי ע"ז והוא עדיין מקשיב לתורתנו ותפילתנו והוא עתיד ליתן לנו שכר על זה:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה