מקרא
ויקרא פרק טז
(ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:
(ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת מעמיד אחד לימין ואחד לשמאל ונותן ב' ידיו בקלפי ונוטל גורל בימין וחברו בשמאל ונותן עליהם את שכתוב בו לשם הוא לשם ואת שכתוב בו לעזאזל משתלח לעזאזל[1]גּוֹרָל אֶחָד לַיקֹוָק וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל פתרונו ארץ קשה שאינה מעלה עשבים ואין בה גידול שום דבר כי אם סלע וארץ מדבר שאינה ראויה לישוב בני אדם, כי "עז" לשון קשה ו"אל" כמו כן ואף רבותינו כך פירשו צוק וסלע גבוה וגזור ומשופע, שהיה דוחפו על מותניו ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים[2]:
(ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיקֹוָק וְעָשָׂהוּ חַטָּאת כשמניח הגורל עליו קורא לו שם ואומר לה' חטאת[3]:
(י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְקֹוָק לְכַפֵּר עָלָיו על ידי וידוי[4] לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:
(יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים שהם כלם קרוים ביתו שנאמר (תהלים קלה) בית אהרן ברכו את ה' וגו' מכאן שהכהנים מתכפרים בו[5]וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ:
(יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ החיצון מִלִּפְנֵי יְקֹוָק מצד מערבי של המזבח שהוא הקרוב לפתח המשכן וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה יותר משל כל השנה ומכאן אמרו חכמים שביום הכיפורים צריכה להיות דקה מן הדקה[6] וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת:
(יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גחלי הָאֵשׁ שבמחתה לִפְנֵי יְקֹוָק ארון העדות בתוך קודש הקדשים שהרי נאמר למעלה כי בענן אראה על הכפורת וכדי שלא להסתכל בשכינה כדכתיב כי לא יראני האדם וחי, צריך להחשיך את הבית תחלה בנתינת הקטרת זהו שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפרת ואחר כך יביא את הדמים שם[7] וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:
(יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ הזאה אחת למעלה עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה לפני הצד שכנגד המזרח וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים למטה[8] מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ:
נביא
יחזקאל פרק כ
כב. וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם - החזרתי את ידי מלכלותם כדי שלא יתחלל שמי בגויים.
כג. גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר - נשבעתי להם. לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת - שאפזר אותם בגלות כאשר יחטאו לי.
כד. יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם.
כה. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם - כאשר מסרתי אותם בידי הגויים ששמו עליהם חוקים ומשפטים לא טובים כל מיני גזרות ומיסים.
כו. וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כָּל פֶּטֶר רָחַם - הרחקתי אותם ממני בגלל המתנות שנתנו את בניהם למולך במקום לקדש את בכוריהם. לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי ה' - ודבר זה יביא עליהם שממה וחורבן ועל ידי כך ידעו שאני ה' וירצו לחזור אלי.
כז. לָכֵן דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל בֶּן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אלקים. עוֹד זֹאת גִּדְּפוּ אוֹתִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּמַעֲלָם בִּי מָעַל - חרפו וביזו אותי במרדם שמרדו בי.
כח. וָאֲבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָהֶם וַיִּרְאוּ כָל גִּבְעָה רָמָה וְכָל עֵץ עָבוֹת וַיִּזְבְּחוּ שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם - מקום גבוה עם ענפים מרובים ועבדו שם ע"ז. וַיִּתְּנוּ שָׁם כַּעַס קָרְבָּנָם - שהיו מכעיסים אותי בקרבנם לע"ז. וַיָּשִׂימוּ שָׁם רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶם וַיַּסִּיכוּ שָׁם אֶת נִסְכֵּיהֶם.
כט. וָאֹמַר אֲלֵהֶם מָה הַבָּמָה אֲשֶׁר אַתֶּם הַבָּאִים שָׁם - למה אתם עובדים בבמות כמו הגויים ומכבדים את המזבחות הללו בשם במה וגובה. וַיִּקָּרֵא שְׁמָהּ בָּמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה - אבל לא עזרה התוכחה והמשכתם לקרוא למזבחות במה עד היום.
ל. לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אלקים הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים - האם זה ראוי שאתם הולכים בדרך הרעה של אבותיכם ועכשיו באים לבקש ממני הצלה?
לא. וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם - ואת המתנות שהייתם צריכים להרים לפני (קדושת הבכורים) אתם מעביירם באש למולך. וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל - ועכשיו אתם רוצים שאדרש ואקבל את בקשותיכם. חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם - אני נשבע שלא אקבל את תפילתכם ובקשתכם.
לב. וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה - והמחשבות הרעות שעולות בכם לא יתקיימו. אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן - שאתם רוצים להיות כמו הגויים לעבוד ע"ז.
לג. חַי אָנִי נְאֻם ה' אלקים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטויָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם - אני נשבע שבלי שתרצו אמלוך עליכם אכריח בכח ידי ובעונשים שאביא עליכם שתקבלו את מלכותי ותעבדו אותי.
לד. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצוֹתֶם בָּם - אפדה אתכם מהגלות שתהיו ואאסוף אתכם מכל הארצות שפוזרתם. בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה.
לה. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים - מקום פני מכל הגויים ושם אשפוט ואעניש אתכם ונהיה רק אני ואתם שם בלי הגויים שלא יראו במפלת הרשעים שבכם וישמחו.
לו. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם - כמו שהענשתי והוכחתי את אבותיכם במדבר בצאתכם ממצרים. כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם ה' אלקים - ככה אשפוט אתכם.
לז. וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט - ואעביר אתכם כמו שמעבירים את הבהמות אחת אחת תחת המקל והאיש שלא ירצה לקבל מלכותי אענישו. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית - ואביא אתכם שוב בברית שאמסור לכם.
כתובים
שיר השירים פרק ב
(ה) סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת תחזקו אותי בכוסות מלאי יין הנקראים "לגינין" כדרך שמביאים לחולים לחזקם רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים תציעו מסביב למיטתי תפוחים לריח טוב כמו שעושים לחולים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי כי אני חולה מחמת אהבה.
והנמשל הוא שכנסת ישראל תאמר לחכמים ולזקנים חזקו ואמצו אותי לנחם אותי בהחזרת השכינה למקומה כי כלתה נפשי אליה ורוצה אני קרבת האלוקים:
(ו) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי שכשאני עם דודי, הוא שם את יד שמאלו תחת ראשי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי וביד ימינו הוא מחבק אותי.
והנמשל הוא שכנסת ישראל מאוד תאבה שהקב"ה ישרה את שכינתו בתוכה כמו בזמנים שהיו:
מרוב אהבה פונה הרעיה אל בנות ירושלים
(ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם אני משביעה אתכן, כל בנות ירושלים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה שתהיו דומות לצבאות ובאילות השדה להיות הפקר ולמאכל כמותן [ואפשר גם לפרש שהצבאות והאילות שמסתובבות כאן ושומעות את דברי, כך הדרך להשביע בדבר הקרוב, שכביכול שומע את השבועה, ויהיה לעד, והוא כאומר שכשם שימשיכו הן להתקיים, כך השבועה קיימת] אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה אל תדברו איתי על הדוד, ואל תמאיסו אותי בעיניו עַד שֶׁתֶּחְפָּץ עד שתחפוץ האהבה להתעורר מעצמה, שודאי תתעורר.
והנמשל הוא שכאילו כנסת ישראל השביעה את עובדי הכוכבים והמזלות באמירה שכל זמן שאהבת הקב"ה לא חזרה מעצמה, אל תכריחו אותי לעבור על דת התורה כדי להמאיס אותי בעיני הקב"ה ואז אהבתו תתעורר עליכם:
[הדוד מחפש אחר הרעיה, אבל על אף אהבתם אינה יכולה לבוא]
אומרת הרעיה
(ח) קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא שומעת אני את קול דודי שבא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת בא בדילוגים וקפיצות מרוב אהבתו אלי.
והנמשל הוא לומר שהגאולה כבר מוכנה ואהבת הקב"ה תמהר לחזור לעמ"י:
(ט) דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי בריצתו הנאה ובקלות מרוצתו הוא דומה לצבי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים ולאיל קטן הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ הנה הוא כבר עומד מאחורי הקירות של ביתן הכרם שאני יושבת בו מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מתבונן בי מן החלון מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים מציץ מהחריצים כדי לראות אותי.
והנמשל הוא לומר שהקב"ה כבר מוכן לחזור ולשכון בתוך עמ"י ואפי למהר את הקץ, וכאילו כבר בא ומשגיח על עמ"י ברחמיו ובחמלתו הרבה:
(י) עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי דודי אמר לי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ תקומי ותלכי, תצאי ממצרים רמז שתסתיים הגלות.
והנמשל הוא שהרי ביום שבנ"י בחרו בהקב"ה ע"י אמונתם כבר שלח את שלוחיו והפלה את אותותיו להוציאם ממצרים:
(יא) כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר כי החורף והקור כבר עברו הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ הגשם עבר ונגמר.
והנמשל הוא שכמו שכשנגמר החורף אין טורח לאנשים ללכת בדרכים, כך נשלמו ימי השעבוד וזמן עבודת הפרך והגיע הזמן להשתחרר ממצרים:
(יב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ הפרחים נראו כבר בארץ, שכבר בא האביב עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ הגיע הזמן שאז עוף הזמיר נראה והציפורים שרים וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ וכן קול העוף הנקרא תור נשמע בארצנו, שהוא מגיע בזמן האביב.
והנמשל הוא שמשה ואהרן נמצאים עם עמ"י שהלך במדבר עם עמוד אש וענן ואמרו שירה על הים כשהמצרים טבעו בים סוף ואז קולו של משה נשמע בהר סיני:
(יג) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ התאנה כבר הוציאה את פגיה [תחילת יצירת פרי התאנה וזה שלב אחד לפני החנטה] וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ והגפנים הם כבר סמדר, [תחילת יצירת הענבים], וכבר נתנו את ריחם הטוב קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ קומי רעיתי היפה, ובואי עמי, ונטייל יחד בשדות בארץ ישראל.
והנמשל הוא שעמ"י באכילת המן התענג בטעימתם של כל הטעמים כדרך של אדם שמתענג מהריחות של פריחת וחנטת הפירות ומכיוון שהתענוג בדרך כ"כ גדול אז לכן נאמר קומי לכי לך:
הרעיה אינה עונה לו, בגלל מבוכתה על שאינה יכולה לבוא, אז לכן אומר הדוד
(יד) יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע אהובתי שאת כיונה (שתמיד נאמנת לזוגה) יפה המסתתרת בחורי הסלע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה ובמקום מוסתר על ידי מדרגה הכי נמוכה ומוסתרת הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ רוצה לראות אותה ביופיה הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ רוצה לשמוע אותה כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה כי הקול שלך נעים לי, ומראיך יפה.
והנמשל הוא שהקב"ה אמר לעמ"י בואי ועמדי לפני מול הר סיני רק אתם ואני ושם אקשיב לדבריכם בעת שתאמרו נעשה ונשמע לאחר שהייתם מוקפים מכל צד בים סוף, הים, המדבר, והמצרים:
עונה הרעיה
(טו) אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים צריכים אנו לאחוז ולתפוס את השועלים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים את אותם השועלים הקטנים שהם משחיתים את הכרמים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר ובפרט עכשיו כשהכרם עדיין לא בגמר בישולו והשועלים עלולים לאכול את הענבים.
והנמשל הוא שכמו שלפני מעמד הר סיני האמונה האהבה של עמ"י עדיין הייתה בתחילתה כמו תחילת התפתחות הגפן – סמדר שזהו הזמן נוח להשחית כך צריך להזהר מאותם שועלים הלא הם הערב רב והאספסוף ששכנעו לעשות את עגל הזהב כי האמונה עדיין לא נשרשה בליבותיהם והם מצאו דרך לעשות פירוד בין עמ"י להקב"ה במשך 40 שנה עד לכניסתם לא"י:
(טז) דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ כל הזמן דודי חושב עלי, ואני חושבת עליו ולרגע האהבה לא מפסיקה הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים הרגיל לרעות בין השושנים, ומדמיינת אני אותו שם, כשיופיו מתמזג ביופי השושנים האדומות והלבנות.
הנמשל הוא שאם כל זה שעמ"י היה רחוק מהקב"ה הוא עדיין לא הלך לערות אצל עם נכר והקב"ה לא בחר עם אחר אבל הוא השרה את שכינתו על משה, אהרן ושבעים זקנים שנמשלים לשושנים בריח מעשיהם וביופי כשרון מעשיהם:
(יז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם ממתינה אני לזמן שיתפשט חום השמש וְנָסוּ הַצְּלָלִים ולא יהיה כלל צל, שאז השועלים ילכו למעונם לצל, ואוכל לחמוק להיות עמך ועד אז סֹב חזור על עקבותיך דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי תסתובב ותרוץ כמו צבי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים או כמו איל קטן עַל הָרֵי בָתֶר וחזור למקומך במרוצתך הנאה, שהיא כמרוצת הצבי ועופר האילים, על הרים הנקראים "הרי בתר".
והנמשל הוא שמשה הלך לפייס את הקב"ה לשוב ולהתרצות לעמ"י מהר:
שיר השירים פרק ג
[הרעיה מוצאת את הדוד באמצע הלילה]
אומרת הרעיה
(א) עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו שכבתי אני על מיטתי בלילה, וכשהתעוררתי באמצע הלילה משנתי חשבתי שאהובי עמי, אבל חפשתי אותו ולא מצאתיו.
והנמשל הוא בא לומר שעם ישראל חשב שע"י תפילתו של משה רבינו הקב"ה יתרצה לגמרי ולא כך היה שהרי הקב"ה אמר לא אעלה בקרבך לאחר פרשת המרגלים:
(ב) אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת החלטתי לקום ולהסתובב בעיר בשווקים ובכיכרות אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי ולחפש את אהובי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו ועדיין חיפשתי הרבה זמן ולא מצאתיו.
והנמשל הוא שבכל הזמן שעם ישראל היה במדבר, הוא היה מחזר אחרי אהבתו של הקב"ה אבל הוא לא נתרצה מיד ולכן לא נכנסו לארץ ישראל מיד אלא לאחר 40 שנה:
(ג) מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר פגשו אותי השומרים שמסתובבים בעיר לשמרה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם ושאלתי אותם האם ראיתם את אהובי, והם הדריכוני למצוא אותו.
והנמשל הוא שכאשר מצאו שומרי עם ישראל הלא הם המנהיגים משה ואהרן ושאלו אותם מה בפי ה', לא היה כלו בפיהם כי עם ישראל היה נזוף מלפני הקב"ה באותם ימים:
(ד) כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי קצת אחרי שעברתי מהם, מצאתי את אהובי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ החזקתי בו, ולא עזבתי אותו עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי עד שהבאתי אותו עמי לבית אמי שהרתה אותי.
והנמשל בא ללמד שלאחר שנפטרו המנהיגים לסוף ארבעים שנה במדבר, יהושע הכניס את עם ישראל לארץ ישראל והקב"ה נלחם באומות ורק אז בני ישראל באו לרשת את הארץ המובטחת מימות האבות הקדושים ושם עם ישראל מוכן לעבוד את הקב"ה:
הרעיה פונה אל בנות ירושלים ואומרת להן
(ה) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם אני משביעה אתכן, כל בנות ירושלים בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה שתהיו דומות לצבאות ובאילות השדה להיות הפקר ולמאכל כמותן [ואפשר גם לפרש שהצבאות והאילות שמסתובבות כאן ושומעות את דברי, כך הדרך להשביע בדבר הקרוב, שכביכול שומע את השבועה, ויהיה לעד, והוא כאומר שכשם שימשיכו הן להתקיים, כך השבועה קיימת] אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה אל תדברו איתי על הדוד, ואל תמאיסו אותי בעיניו עַד שֶׁתֶּחְפָּץ עד שתחפוץ האהבה להתעורר מעצמה, שודאי תתעורר.
והנמשל הוא שכאילו כנסת ישראל השביעה את עובדי הכוכבים והמזלות באמירה שכל זמן שאהבת הקב"ה לא חזרה מעצמה, אל תכריחו אותי לעבור על דת התורה כדי להמאיס אותי בעיני הקב"ה ואז אהבתו תתעורר עליכם:
הרעיה חוזרת מהתייחדות עם דודה, וכביכול הרואים שואלים
(ו) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מי היא זאת שעולה חזרה מן המדבר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן וריחה כעמוד עשן של קטורת מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל אילו הקטירו עליה מור ולבונה ושאר בשמים שמוכר הרוכל.
והנמשל הוא שעמ"י עלה מן המדבר בעמון ענן ואש שהולכים לפניה שהיו נראים כמו תמרות עשן וביחד עם עמ"י היה המשכן שהעלה ריח טוב מהקטורת:
והרעיה מדברת על אהבתה לדודה, ובכך עונה על השאלה, וכך היא אומרת
(ז) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה המיטה של דודי, הנה היא בעיני כמיטתו של שלמה שהיה החכם והמוצלח מכל האדם, מרוב אהבתי אליו שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל כביכול עומדים סביבה ששים גיבורים לשמרה, כמיטתו של המלך, שכך אני מרגישה בטוחה ונוחה במיטתו.
והנמשל הוא שבביהמ"ק היו ס' גיבורים, 24 משמרות כהונה, 24 משמרות לויה, 12 משמרות של ישראל, וכולם היו זריזים וגיבורים בכבישת יצרם:
(ח) כֻּלָם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה ושכל השומרים אוחזים בחרב ויודעים היטב להילחם אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת כל אחד חרבו חגורה על ירכו, כדי להגן מפחד הגנבים והשודדים של הלילה.
והנמשל הוא שכל הכתות שהיו שומרים על ביהמ"ק היו מורגלים במלחמת היצר והיו עומדים על משמרתם לגדור גדרים כדי להשמר מפיתויי היצר ואון תחבולותיו ועוצם עורמתו, כי הם פחדו להכשל ואז יבוא חושך כחשכת הלילה:
משנת ההלכה
רחצה
א. רחצה - לפני אכילת המצה נוטלים ידים ומברכים "על נטילת ידים" ודיני נטילה זו כנטילת ידים קודם כל סעודה על הלחם.
ב. גם מי שנטל ידיו לכרפס צריך ליטול ידיו ולברך.
ג. נהגו שבני הבית נוטלים את ידיו של עורך הסדר דרך חירות.
מוציא מצה
א. מן התורה חייב כל איש מישראל הן איש הן אשה לאכול כזית מצה בליל הסדר שנאמר (שמות פרק יב פסוק יח) "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת" וגו'.
ב. ועל אף שמן התורה מספיק כזית למצה מכל מקום הצטרף כאן חיוב נוסף של אכילת כזית לצורך ברכת המוציא ולכן צריך עורך הסדר לבצוע על שתי כזיתים[9].
ג. לפיכך לוקח עורך הסדר או כל שיש לפניו קערת הסדר את שלושת המצות כצורה שהם מונחים בקערה כלומר שתי השלימות ובין שניהם הפרוסה מכיון שצריך לברך על לחם משנה וא"כ צריך שתי שלימות ומברך המוציא לחם וכו'.
ד. אח"כ מניח את התחתונה ומברך על שתי המצות העליונות השלימה והפרוסה את ברכת על אכילת מצה ויכוין לפטור בברכה זו גם את אכילת מצה של כורך וגם את של אפיקומן ובוצע משתיהן יחד ומחלק מכל אחת מהם שיעור כזית למסובים ולמנהג הספרדים מטבל המצה במלח כנהוג בכל ליל שבת ויו"ט.
ה. וטעם הדבר משום שיש מחלוקת בין הפוסקים יש הסוברים שברכת המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה ויש הסוברים להיפך לכך נפסק שיאחז שתיהם בידו [לבד התחתונה בשביל לחם משנה] ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע משניהם.
ו. אם מרובים המסובים ואין די במצות שלפניו להגיע כזית לכל אחד יקח כל אחד מהמסובים קודם המוציא כזית מצה אחרת ואחרי שבצע עורך הסדר יחלק לכל אחד טעימה ממצות הבציעה (הפרוסה והשלימה) ויאכלו המסובים גם מהמצה שלפניהם וגם מהמצה שקיבלו מהבוצע.
ז. נחלקו הפוסקים האם יחלק עורך הסדר מהמצה קודם שאוכל או קודם אוכל ואח"כ מחלק וי"א שטועם מעט ואז מחלק ואח"כ אוכל ונהגו לטעום מעט קודם שאוכל אם המסובים מרובים ואם אינו מחלק למסובים מרובים מחלק ואח"כ אוכל.
ח. וכדי לקיים המצוה בשלימות צריך הבוצע לאכול שני הכזיתים בבת אחת כלומר שיכניס לפיו שני כזיתים בשעה שלועס אותם אמנם אין צריך לבצוע בבת אחת אלא יבלע כזית אחד ואח"כ את השני ואם אינו יכול להכניס שניהם בבת אחת לפיו יכניס כזית ויבלע ואח"כ יכניס כזית נוסף ויבלע ואם אינו יכול לעשות גם באופן זה יזהר לאכול את שני הכזיתים בתוך שיעור "כדי אכילת פרס". (יבואר לקמן בפרק שיעורי המצוות).
ט. המנהג לעיקר הוא שאין המסובים מחוייבים לאכול שני כזיתים אלא רק כזית אחד ומעט ממה שקיבלו מהלחם משנה שבצע עליו עורך הסדר.
י. חובה לאכול את המצות בהסיבה ואם אכל בלא הסיבה חייב לחזור ולאכול.
[1] רש"י
[2] פי' ר' יוסף בכור שור
[3] רש"י
[4] רש"י
[5] רש"י
[6] רש"י
[7] רשב"ם חזקוני
[8] חזקוני
[9] ואין יוצא בכזית אחד לשניהם מכיון שאין עושים מצוות חבילות חבילות וא"כ אין לעשות שתי מצוות במצה אחת ואע"ג שפרוסת המוציא הלא קי"ל שהמוציא מברכין אפילו על פחות מכזית וא"כ היה מספיק כזית ועוד טעימת מצה כל שהוא אלא משום שיש פוסקין שסוברין שברכת המוציא הולך על הפרוסה וברכת על אכילת מצה הולך על השלמה וי"א להיפך לכך צריך מכל אחת כזית וכמש"כ במ"ב תעה ס"ק ט והאחרונים כתבו הסברים נוספים ואכמ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה