מקרא
(ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה ויש מהם שטועים לשעירים ולא לשמים[1] וֶהֱבִיאֻם לַיקֹוָק אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיקֹוָק אוֹתָםלהרגילם שימשכו ידיהם מעבודת כוכבים ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים שהיו שטופים בהם במצרים וצוה עכשיו שיעשו חולין שלהם שלמים[2]:
(ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְקֹוָק פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיקֹוָק:
(ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם הם השדים ונקראו כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם וגם לפי שהם מתדמים בדמות שעירים[3], וכן נקראו שדים על שם שהם שוכנים במקום שדוד וחרב כגון המדברות וקצוי הצפון החרבים שאין שם ישוב כלל לרוב הקרירות[4] אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו שיחשוב כי יש מי שייטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא[5] היו ישראל במצרים להוטים אחר החכמה הזאת ונמשכים אחריה מאד לדעת מהן עתידות[6] חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם:
(ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:
(ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ כאן הזהיר לא לשחוט קדשים בחוץ אפילו אחרי שבאו לארץ ישראל[7] לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיקֹוָק וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:
(י) וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ:
(יא) כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר של כל בריה בַּדָּם הִוא תלויה[8] וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ שיש בו יְכַפֵּר נפש תחת נפש[9]. ואסר לנו הדם מפני שנתנו לנו להיות על המזבח לכפר על נפשותינו, והוא חלק השם, כטעם החלב ואם נקשה למה אסר דם החיה והעוף אשר לא יקרב, נדחה את השואל, שרצה להרחיקנו מכל דם שלא נשגה בו, אע"פ שלא עשה כן בחלב כי ניכר הוא[10]:
(יב) עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם: ס
נביא
יחזקאל פרק כב
א. וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר
ב. וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים - האם תשפוט את מעשיהם של אנשי ירושלים שיש בה רוצחים. וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ - תודיע להם את תועבותיהם. (חז"ל אומרים שעברו על כ"ד עבירות המוזכרות לקמן)
ג. וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלקיםעִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ - עיר שהגיע
זמנה להענש מרוב שפיכות הדם בתוכה. וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה - עובדים ע"ז בה לטמא אותה.
ד. בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ - את אשמה בגלל הדם ששפכת. וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת - ובגלל הע"ז שאת עושה ומטמאה את העיר. וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ - את מקרבת את קיצך ואת ימי ענשך. עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת - ולכן תהיי לבזיון לכל הגויים.
ה. הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ - גם הארצות הקרובות וגם הרחוקות יבזו אותך. טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה - בגלל שאת מטמאה את שמך ומרוב המהומות והרעש של הנעשקים בתוכך.
ו. הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ - משתמשים בכוחם ופוגעים בעמך לעשות רשע לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם - ומשתמשים בכוחם לרצוח.
ז. אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ - מזלזלים בהורים. לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ - עושקים את הגרים. יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ - ומצערים יתומים ואלמנות.
ח. קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ - מבזים את הקרבנות ומחללים שבת.
ט. אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם - מדברים לשון הרע כדי שהדיבורים יגרמו לכעס ולרצח. וְאֶל הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ - עובדים ע"ז במקומות הגבוהים. זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ - גילוי עריות (ועכשיו מפרט את עבירות העריות שעשו)
י. עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ - אשת אביו. טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ - איסור נדה.
יא. וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה - אשת איש וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה - אשת בנך. וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ - ערות אחותך.
יב. שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם - לוקחים שוחד במשפט והדין נפסק להרג בחינם. נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ - ריבית בהלוואות. וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק - גוזלים ועושקים. וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם ה' אלקים - ואת ה' שכחת.
יג. וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית - הצטערתי על הגזילות שעשית (הגזל קשה מן הכל) וְעַל דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ - ועל השפיכות דם.
יד. הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ - האם תצליחי להתחזק בליבך ובכוחך. לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ - ביום שיבוא עליך האויב. אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי - מה שדיברתי אקיים.
טו. וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת - אפזר אתכם בארצות הגולה. וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ - ותפסיק ותתבטל הטומאה שיש בך.
טז. וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם - תהיי מחוללת ומבוזה בעיני הגויים. וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה'.
כתובים
[הרעיה משדלת את הדוד להיות עמה]
אומרת הרעיה
(יב) לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים בוא דודי נצא שנינו לבד לשדה ונלון בכפרים מחוץ לעיר. (שהרי אין היא נהנית מהנוף אלא יחד עם דודה).
והנמשל הוא שכאילו אומרת כנסת ישראל אל הקב"ה לך ותשגיח במעשיהם של האנשים בכפרים שהם לא חכמים כאנשי העיר כי אין להם ממי ללמוד:
(יג) נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים ובבוקר לפני שיהיה חם בחוץ נשכים לטייל בכרמים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן נראה אם כבר יצא פרח הגפן פִּתַּח הַסְּמָדַר ואם נפתחו פרחי הסמדר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים ואם יצא פרח הרימון שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ שם אתן את אהבתי לך.
והנמשל הוא כאילו כנסת ישראל אומרת להקב"ה שילך לבתי כנסת והמדרש לראות האם הת"ח הפריחו את חכמת התורה ומעשים טובים ושם תראה כמה כנסת ישראל משבחת ואוהבת את הקב"ה:
(יד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ צמח הדודאים כבר נתן את ריחו הטוב וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים ועל פתח הפרדס יש מיני פירות מתוקים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים פירות שצמחו עכשיו וגם פירות שצמחו מזמן דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ דודי, שמרתי לך את הפירות.
והנמשל הוא שכאילו תאמר כנסת ישראל שהרי אפילו עמי הארצות שהם דומים לדודאים בכל זאת הם נתנו ריח לעסוק במצוות ולכן יש בהם הרבה זכויות והכל נעשה לכבוד שמך ואם כך נעשה אצל עמי הארצות, אז בודאי שימצא עוד כמה וכמה אצל החכמים והתלמידים:
שיר השירים פרק ח
(א) מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי הלואי והיית אח שלי, שינק משדי אמי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי ואז הייתי יכולה לנשק אותך אפילו בחוץ, ולא היו מבזים אותי, שכן נהוג שאחות מנשקת את אחיה.
והנמשל הוא שמי יתן שהסיבות שמונעות את כנסת ישראל מעבודה תמימה יסורו ואז היא הייתה עוסקת בתורה ובמצוות בכל מקום שתלך:
(ב) אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אבל עתה שאינך אחי, אמשוך אותך ואביאך אל בית אמי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח ושם אשקה אותך מיין שרקחו בו בשמים להשביחו מֵעֲסִיס רִמֹּנִי ממיץ הרימון.
והנמשל הוא שעדיין נחקר מצפוני המצוות וסיבותיה ועומק מסתריה וכנסת ישראל הייתה עושה אותם בתכלי השלימות:
(ג) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי ואז אהובי ישים את יד שמאלו תחת ראשי, וביד ימינו יחבק אותי.
והנמשל הוא שע"י שכינתך הקב"ה היא הייתה מושרית דרך חיבה ואהבה יתירה:
ולרוב אהבתה אותו פונה היא לבנות ירושלים, ואומרת להן
(ד) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם אני משביעה אתכן, בנות ירושלים מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ שלא תעירו את האהבה עד שתחפץ. [וכבר נתבאר לעיל (פרק ב')].
והנמשל הוא שכאילו תאמר כנסת ישראל לעובדי כוכבים שהם יקבלו עונש על ביטול השבועה כי הם יכריחו אותה לעבור על דת להמאיסה בעיני הקב"ה:
[הרעיה מתרפקת על הדוד, ואומרת לו דברי אהבה, ומסקנת הספר על ענין האהבה]
הדוד והרעיה חוזרים מהתייחדותם יחד במדבר, וכביכול הרואים שואלים
(ה) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ מי היא זאת שעולה מן המדבר מתחברת אל דודה. כלומר, מה הם עשו יחד במדבר והיא אומרת לו, ובכך עונה על השאלה תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ התייחדנו יחד תחת עץ התפוח, ושם עוררתיך להרגיש אהבתי שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ והרי זה עבורי כאילו שם אמך ילדה אותך. כלומר, שם קבלתי אותך לגמרי.
והנמשל הוא שכאילו כנסת ישראל אומרת להקב"ה איזה עוד עם הסכים ללכת אחריך בארץ לא זרועה ומזמן שאברהם אבינו פרסם את שמך בעולם אני מאמינה בך:
(ו) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ שים אותי תמיד על לבך, כמו חותם שהוא תמיד על ידו של האדם ומסכם המחבר של השיר כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה שאהבה היא דבר חזק ועז ואין דבר שיכול לנצח ולהפסיק אותו, כמו המות שאין דבר בעולם שיכול לנצח אותו ולהחזיר אדם לחיים קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה הקנאה שאדם מקנא לאהובתו, בגלל שהוא אוהב אותה, קשה וחזקה כמו המות בקבר רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה לאהבה והקנאה כביכול יש גחלים, שהם גחלי אש עם שלהבת.
והנמשל הוא שאם עמ"י ימשיך לשבת בגולה, יקשה עליה הקנאה כשהיא תראה את האומות שוכנות בטח בארם והיא תהיה בודדה וגלמודה:
(ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה ואת אותה אש אהבה, אפילו מים רבים לא יכולים לכבות, ששום דבר אינו יכול להפסיק אהבה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ ואפילו נהרות לא יכולים לשטוף אותה ולכבות אותה אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה אם יבקש אדם לקנות אהבה במחיר של כל עושר ביתו בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ כולם יבזו אותו וילעגו לו. שאהבה היא דבר הרבה יותר עוצמתי, שאינו נקנה בכסף.
והנמשל הוא שראוי שלא תסיר את אהבתך ממני כי אהבתי אליך חזקה מאוד:
[בעיני האוהב, הרעיה היא מושלמת]
אומרים האחים של הרעיה
(ח) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ אחות לנו קטנה, וכביכול אין לה שדיים, כלומר, אין היא יפה כל כך מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה להינשא.
והנמשל הוא שכשיבוא הגאולה יאמרו בני יהודה הנה אחינו עשרת השבטים והם קטנים במצוות כי כשהם היו בארצם אז מלכיהם הדיחום לעבור עבירות וגם לא היו איתם חכמים להיניקם מחכמת התורה ואם כן, במה הם יזכו לגאולה:
(ט) אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף אם נמשיל אותה בחומה, נבנה עליה טירה של כסף ליופי וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז ואם נמשיל אותה בדלת, נקיף אותה בלוח של ארז ליופי כלומר, ניתן לה תכשיטים שייפו אותה, ואז ירצו להינשא לה.
והנמשל הוא שכאילו הקב"ה עונה שאם הם היו כחומה שלא נתנו לעכו"ם להיכנס ביניהם לדבקה בהם, אז גם הם יזכו לבנין ביהמ"ק אבל אם הם נתנו להם להכנס, אז הם ישארו בגולה:
עונה הרעיה לאחיה
(י) אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אם אני חומה, הרי יש לי שדיים שהם כמגדלים ליופי. כלומר, בעיני דודי הרי אני יפה כפי שאני אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם וכפי שאני הריני מוצאת שלום ואהבה בעיני דודי.
והנמשל הוא שכאילו בני יהודה יענו שהם לא לא דבקו בעובדי גילולים ויש בי חכמים ולכן אני ראויה לבנין ביהמ"ק ובעבורי גם הם יזכו לשבת בארצם ולבנין ביהמ"ק:
[אהבה שווה יותר מכל הון]
(יא) כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן כרם היה לשלמה המלך, במקום הנקרא "בעל המון". [וכאן אין הכוונה לדודה של הרעיה] נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים נתן את הכרם לאנשים שישמרו על הכרם, וימכרו את פירותיו אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף כל אחד צריך להביא לשלמה אלף כסף מהפירות שמכר. [והשאר הולך לשומר].
והנמשל הוא על עדת ישראל המכונים בשם כרם ואותם הוא מסר לשומרים שהם מלכי ישראל ובא הרמז באלף שהם מאה לשבט שכל אחד מהם מלך על 10 שבטים:
אומר הדוד, איני רוצה לעבוד בכרם זה
(יב) כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי שלי יש את כרמי שלי לפני. כלומר, אהובתי הרי היא כרמי בשבילי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ מצידי יקח שלמה אלף כסף, והשומרים יקחו מאתים כסף שנשאר, אין אני מקנא בהם, ששלי יותר טוב משלהם .
והנמשל הוא שבעת הגאולה העתידה תבקש מלכות יהודה שכל עדת ישראל תהיה תחת ממשלתה ויהיו אם כן עשרת השבטים לה' להאמין בו לא כמו שהיו בעבר:
(יג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי ואין אני רוצה אלא שאת, שיושבת בגנים וכולם רוצים להקשיב לקולך מחמת ערבותו, תשמיעי לי את קולך.
והנמשל הוא שכאילו הקב"ה ישיב לה שהנה כל בית ישראל חבריך מקשיבים לקולך וחפצים בזה אבל הזהרי להשמיע את קולך לי לבד ולא לע"ז:
אומרת לו הרעיה
(יד) בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים אכן, אל תעבוד בעבודת הכרם, אלא ברח משם שלא יעבידוך בזה, ורוץ במהירות בריצתך הנאה כריצת הצבי ועופר האילים, להרים שגדלים שם בשמים, ואף אני אבוא אחריך ונתייחד שם יחד.
והנמשל הוא שכאילו בית יהודה עונה שאם כן מהר הקב"ה והשרה את שכינתך בבית המקדש מקום ששם יקטירו את הקטורת וזה יהיה סיבה להשריש אמונתך ויראתך:
נשלם פירוש שיר השירים יהי רצון שיעלה לרצון כקטורת בשמים!
שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו ושם נשיר כימים קדמונים!
משנת ההלכה
תענית בכורים
א. מנהג קדום בכל תפוצות ישראל שהבכורות מתענים בערב פסח זכר לנס שנצולו ממכת בכורות במצרים[11].
ב. חלוקים המנהגים בתענית זו; יש אומרים שהכל בכלל התענית, בין שהוא בכור מאב ובין שהוא בכור מאם, בין בכור זכר ובין בכורה נקבה, ואפילו אם אין בכור בבית - גדול הבית מתענה, שכן בבתי מצרים אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת (שמות יב) ואם לא היה שם בכור, מת גדול הבית. וכך גם נתפשט המנהג שהנקבות הבכורות אינן מתענות אלא הזכרים[12].
ג. ונוהגין שהאב מתענה במקום בנו הקטן שהוא בכור:
ד. האב שמתענה במקום בנו בכור, והוא עצמו גם כן בכור, תעניתו עולה עבור בנו וגם עבור עצמו. ויש מחמירים בדבר ומטילים במקרה זה על האם שתתענה במקום בנה הקטן שהוא בכור.
ה. נוהגים להקל בתענית בכורים ואוכלין בה סעודת מצוה, כגון ברית מילה וסעודת סיום. ובדורותינו פשט המנהג בהרבה קהילות שאחרי תפילת שחרית עורכים בבית התפילה סעודת סיום ואוכלים בה כל הבכורות הנמצאים שם, ועל ידי כך מותרים לאכול כל היום גם אכילה של רשות.
סדר היום
ו. בערב פסח מקדימים לתפילת שחרית כדי שיספיקו לגמור אכילת חמץ במועד, עד סוף שעה רביעית מן היום, וכמו שיֵאמר להלן.
ז. בקהילות אשכנז אין אומרים 'מזמור לתודה' בתפילת שחרית של ערב פסח, לפי שמזמור זה כנגד חיָּבים בקרבן תודה נאמר, ובערב הפסח לא היה במקדש קרבן תודה[13]. ובקהילות ספרד יש נוהגים לומר 'מזמור לתודה' גם בערב פסח
ח. משהגיע סוף זמן אכילת חמץ אסור לאכול חמץ ולנוהגים איסור בקטניות אסור לאכול אף קטניות למ"א הזמן הוא 09:53 והגר"א 10:24 הזמן הוא וכך המנהג
ט. סוף זמן שריפת חמץ למ"א 11:16 ולגר"א 11:31 וכך נהגו. משעה זו אסור אף ליהנות מהחמץ כגון למוכרו לגוי או לסוכו על בשרו לצורך תענוג החל מחצות אסור החמץ באכילה מדאורייתא ויש לצחצח שיניים קודם לכן בכדי שלא יישאר אף פירור מצץ בין השיניים ומן הראוי להחמיר לצחצח כבר קודם זמן שריפת החמץ
י. אף על פי שבִּטל את החמץ לאחר הבדיקה, חוזר הוא ומבטלו למחרת בשעת שריפת החמץ. לפי שהביטול של שעת הבדיקה היה רק על החמץ הבלתי ידוע לו, ולא על זה שהשאיר למאכלו, ולפי שיש לחשוש פן ואולי יתגלגל מחמץ זה שהשאיר למאכלו ויפול במקום המוצנע וישָּׁאר שם בפסח ויעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא, לכך תקנו שֶׁיַּחזור ויבטלו.
יא. בביטול זה השני, הוא אומר כנוסח שאמר בלילה, רק מוסיף 'דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה' (שראיתיו, ושלא ראיתיו, שבערתיו ושלא בערתיו), לפי שעכשָׁו הוא מבטל כל החמץ שיש לו.
יב. שורף את החמץ ואחר כך מבטלו, בכדי לקיֵּם מצוַת שרפה בחמץ שלו.
יג. מי ששכח או נאנס ולא בדק את החמץ ולא בטלו עד תחילת שעה ששית מיום ארבעה עשר, ובא לבדוק עכשָׁו - הריהו בודק אחריו ומבערו אבל אינו מבטלו, כיון שמשעה זו החמץ כבר אסור עליו בהנאה ואינו שלו, ואין אדם יכול לבטל ולהפקיר דבר שאינו שלו.
מלאכה בערב פסח
יד. חמור הוא ערב פסח מכל ערבי שבתות וחגים, שהוא אסור בעשיַּת מלאכה מחצות היום ואילך. ואילו קודם חצות, מקום שנהגו לעשות בו מלאכה - עושין, ומקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין בו מלאכה כל היום.
טו. אין אסור משום מלאכה בערב פסח, אלא כשהוא עושה להשׂתכר בה, או כשעושה לעצמו והמלאכה היא מלאכה גמורה, כגון התופר בגדים חדשים ממש, אבל מתקן הוא בגדיו ליום טוב.
טז. דבר האבד - מותר לעשות בו מלאכה בערב פסח, וכן כל המלאכות שמותרות בחול המועד, מותרות גם בערב פסח.
יז. נוטל אדם צפרניו וחייב להסתפר בערב פסח קודם חצות. ובדיעבד, מותר ליטול צפרנים גם אחר חצות. ולהסתפר אחר חצות מותר רק על ידי ספר נכרי אבל לא על ידי ספר ישראל, אפילו בחנם.
יח. אמרו חכמים: כל העושה מלאכה בערב פסח, אינו רואה בה סימן ברכה לעולם.
יט. הרבה נוהגין איסור באכילת מצה עשירה בערב פסח משעת איסור אכילת חמץ. ומן הדין אסור משעת שריפת חמץ, אבל אוכל מעט פֵּרות וירקות או בשר ודגים, ובלבד שלא ימלא כרסו מהם אלא ישאר רעב למצה בערב.
כ. אסור לאכול מצה שיוצאים בה ידי חובה, כל יום ערב פסח. וקטן שאינו יודע מה שמספרים בלילה מיציאת מצרים, מותר להאכילו מצה:
כא. מצה שנאפתה כתיקונה ואחר כך פררה לפרורים ולש אותם ביין ושמן, אסור לאכלה בערב פסח. ויש מקלים במצה שֶׁבִּשלהּ או טִגנהּ בערב פסח. אף על פי שבתחילת עשיָּתה היתה ראויה למצת מצוה. וכל שכן אם בשלה יום לפני כן.
אפיַּת מצת מצוה
כב. מנהג ישראל כשרים המחבבים את המצוות, שאף על פי שכבר הכינו להם מצות לכל ימי הפסח, ועשו אותן בכל דקדוקי ההכשר וההידור, הרי הם נכנסים בטורח גדול מאד וחוזרים ואופים להם בערב פסח אחר שש שעות מן היום, (ויש אומרים: אחרי שש שעות ומחצה), 'מצת מצוה', כלומר, שלש המצות שעליהם יברכו על אכילת מצה בליל הסדר.
כג. ולמה בבין הערביִם של יום ארבעה עשר - כדי שתהא מצתם במקום קרבן פסח ששחיטתו ועשיָּתו אחר חצות
המשך דיני ליל הסדר
ברך
א. מצוה מו המובחר לברך בשלושה לפחות בכדי שיוכלו לזמן, ונהגו שבליל הסדר בעל הבית מזמן.
הלל
ב. ישנם המשתדלים לומר את ההלל בשלושה כדי שהגדול שבהם יאמר "הודו" ושני האחרים יענו אחריו, אמנם אם אין שלושה אנשים רשאי לצרף את אשתו ובניו הקטנים.
ג. טוב לאחוז כוס רביעת בידו בעת אמירת ההלל.
ד. לכתחילה יש לסיים את ההלל וברכתו עד חצות אמנם אין הדבר מעכב.
ה. גם נשים חייבו באמירת ההלל.
נרצה
ו. לאחר הברכה האחרונה על כוס רביעית נוהגים לומר פיוטים בעניני הגאולה ושבח לבורא יתברך כל קהילה כמנהגה ענין גדול לזמר ולשיר את שיר השירים
ז. ומי שיש לו כח חייב לעסק בהלכות פסח וביציאת מצרים ולספר הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו ויעשה כן עד שיירדם.
חסל סידור פסח וכאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו
[1] רשב"ם
[2] חזקוני
[3] אבע"ז
[4] רבינו בחיי
[5] אבע"ז
[6] רבינו בחיי
[7] רמב"ן
[8] רש"י
[9] אבע"ז
[10] רמב"ן
[11] ובדין היה לעשות הזכר ביום הנס, היינו בחמשה עשר, שכן מכת בכורות בליל חמשה עשר היתה, אלא שבחמשה עשר כבר נכנס החג ואין מתענין בחג. ועוד, שכל עיקר הנס שנעשה לבכורי ישראל במצרים שנצולו מן המות, היה על ידי שנכנעו תחילה לה' והודו ואמרו כי רק לה' הגדולה והגבורה והממלכה, שלא כבכורי המצרים שגאותם מלאה לבם לאמר: אני, ואפסי - עוד; נמצא שתענית זו שהבכורות מתענים היום בארבעה עשר, היא זכר לאותה ההכנעה שנכנעו בכורי ישראל בארבעה עשר וקבלו עליהם עול מלכותו של הקדוש ברוך הוא, שכל המתענה ממאכל וממשתה, לבו נכנע לקדוש ברוך הוא:
[12] וכנגדם בבתי ישראל אין בית שלא היה שם נס וצריכים לעשות לו זכר. ויש אומרים שאין מתענים אלא בכורים ממש וזכרים בלבד
[13] שקרבן תודה - על החמץ הוא בא (בין לחמי תודה שבאו יחד עם הקרבן, גם של חמץ היו) ולא הקריבוהו בערב פסח שמא לא יספיקו לאכול חמצו בשעת ההתר, ויבוא לידי נותר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה