מקרא
ויקרא פרק טז
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר שלא ימות (לעיל י ח ט), ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני ה' והיו שתי המצות האלה ביום המחרת למיתתם[1] בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְקֹוָק וַיָּמֻתוּ:
(ב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא אפילו ביום הכפורים[2] בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת לקודש הקדשים אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת שהרי מתוך עמוד הענן אני נראה כל שעה על הכפורת כדכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים ואם יראה הכהן ימות[3] כי שם אני מצמצם שכינתי בתוך הענן, ואין לו לבא לפני בלא רשות[4]:
(ג) אלא בְּזֹאת בקרבנות אלו ובסדר העבודה המפורש לקמן יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ ביום הכיפורים[5] בְּפַר בֶּן בָּקָר שיקדיש לְחַטָּאת וְאַיִל שיקדיש לְעֹלָה לבישת הבדים שאין בהם צבע ולא ציור מלאכותיי כי אמנם לא יאחר כהן גדול להכנס לפנים עד אחר הקרבת העולה אבל יכנס להקטיר הקטרת תכף אחר שחיטת החטאת[6]:
(ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ כנוי לערוה[7] וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף הצניפה סבוב, שיגלגלנה בראשו כצניף[8] בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם והם בגדי הלבן שהזכירו חז"ל וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ בטבילה במי מקוה וּלְבֵשָׁם אותו היום טעון טבילה בכל חליפותיו (יומא ל'). וחמש פעמים היה מחליף מעבודת פנים לעבודת חוץ ומחוץ לפנים ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב ובכל חליפה טעון טבילה ושני קדושי ידים ורגלים מן הכיור[9]:
(ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח אבל הפר והאיל משלו[10] שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת הראשון על חטאים במקדש, והמשתלח על שאר חטאי צבור אשר לרוב טומאתו לא יאות לזבח ומטמא משלחו[11] וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה:
(ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ יביאנו בעזרה כדי להקריב אותו לכפרה כמו שמפרש לפנינו ושחט את פר החטאת אשר לו[12] וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ יתודה את חטאיו וחטאות ביתו[13]:
נביא
יחזקאל פרק כ
ז. וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ - כל הע"ז תשליכו וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם - בע"ז של מצרים.
ח. וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי - מרדו בי ולא רצו לשמוע לי. אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם -ורציתי לשפוך את כעסי עליהם ולכלותם במצרים.
ט. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם - אבל לא כליתים שלא יתחלל שמי לעיני המצרים שהם יושבים ביניהם. אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - אחרי שכבר התגליתי עליהם והודיעתי להם להוציאם ממצרים.
י. וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר.
יא. וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם - מסרתי להם את התורה בהר סיני. אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם - שמי שיקיים את דברי התורה יזכה לחיים גם בעולם הזה וגם לעולם הבא.
יב. וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם - השבת היא סימן בין ה' לישראל שה' מקדש את ישראל שהם לא כמו כל הגויים.
יג. וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם- מרדו בי בחטא העגל. וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם- וגם את השבת חללו בזה שיצאו מן העם ללקוט מן וכן המקושש עצים.
יד. וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם - ולא כיליתים שלא יתחלל שמי.
טו. וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי - נשבעתי להם שלא אכניסם לארץ בעוון חטא המרגלים. זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת - שהיא היפה מכל הארצות.
טז. יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ - בגלל שבחוקי התורה הם מואסים. כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ - תועבות הע"ז.
יז. וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר - ריחמתי עליהם מלהשחיתם ולא כיליתי אותם.
יח. וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ - הזהרתי את בניהם שלא יתנהגו כמו אבותיהם.
יט. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם.
כ. וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
כא. וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם - אבל גם הבנים מרדו בי במחלוקת קרח ובעל פעור. אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם - שמי שמקיימם יזכה לחיים. אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אֲפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר - רציתי לשפוך את כעסי עליהם ולכלותם במדבר.
כתובים
הקדמה לשיר השירים
אמר רבי עקיבא לא היה העולם כדאי כיום שנתנה בו שיר השירים לישראל שכל הכתובים הם קודש ושיר השירים הוא קודש קדשים שכולו יראת שמים וקבלת עול מלכותו, ומטרתו לכונן את לב בני האדם, ובפרט אלו שמתאוננים רע בפגעי הזמן לאהוב את השי"ת.
שלמה המלך ע"ה שר חמשה ואלף שירים כמו שנאמר במלכים א' פרק ה' פסוק י"א "ויהי שירו חמשה ואלף וידבר שלשת אלפים משל וכו" ולמעלה משירים אלו הוא חיבר את שיר השירים שהוא המובחר מכולם.
השיר הזה הוא שיר ידידות ובו יסופר כל תוקף קשר האהבה העזה והדיבוק האמיתי שבין הקב"ה ובין עמו ישראל. שלמה המלך אחז במשל האהבה הנמרצת בין החושק והנחשקת שגעגועיהם יהיו רבים בעת יהיו נפרדים זה מזו ותמיד יחכו ויצפו לדיבוק התמידי של שניהם. יכול להיות שהמשל מספר על אהבה בין רועה צאן לנערה שומרת כרמים, ומספר על דברי האהבה שהיו אומרים האחד על השני, ועל מעשים שקרו להם. ואמנם לפעמים יש להם כל מיני קשיים ועיכובים באהבתם, ואעפ"כ אין אהבתם פגה, אלא אדרבא הולכת ומתחזקת, ומרוב אהבתם כל אחד רואה את השני מושלם בכל דבר שלימות. אך לדעת המלבי"ם זהו חידה על מי בדיוק המשל מספר. מכל מקום ענין הספר, לשורר על האהבה, שכשהיא קיימת, כמה השפעתה גדולה, וכמה היא דבר חזק ויציב, וכמו שכתוב לקראת סוף הספר, כי עזה כמות אהבה וכו' מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה וכו'. ולא נכנס ספר זה אל בין כתבי הקדש, אלא בגלל שממנו נלמד על האהבה שבין ה' לישראל, כמה גדולה וחזקה היא, ושאין דבר היכול לכבותה, וכל דבר שכתוב באהבת הדוד (כלומר, ידיד ואוהב) ורעיתו, יש בו על אותו הדרך באהבת ה' וישראל.
שיר השירים פרק א
(א) שִׁיר הַשִּׁירִים השיר המובחר מכל השירים (כמו קודש קדשים) אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה שחיבר שלמה המלך:
(הרעיה מדברת על אהבתה לדוֹדה)
(ב) יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ רוצה אני שאהובי ינשק אותי מנשיקות פיו על פי כמנהג החתן לכלה. משל על עם ישראל שמבקשים מה' מי יתן שתנשק אותנו בפיך, שתדבר אתנו שאר הדברות כמו שתי הדברות הראשונות כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן שהאהבה שלך יותר טובה מיין, יותר טוב הדברים ששמעתי מפיך משבעים פנים שבתורה (יין גמטריא שבעים):
(ג) לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים בגלל ריח השמנים הטובים שנודפים ממך שאתה סך את בשרך בהם שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ וכמו שמן שמריקים מהכלי ונודף ריח טוב, כך כביכול מריקים את שמך ונודף ריח טוב. כלומר, שמך נעים להזכירו, והשמן תמרוקים שאתה סך בשרך בהם פרסמו את שמך עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ לכן כל העלמות אהבוך, והגוים רוצים גם בקרבת ה' מפני שרואים את גדלותו וכבודו כגון ניסי מצרים:
(ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה תמשוך אותי קצת אל ביתך, ונרוצה הרבה יחד, ואני אחריך הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו אהובי שחשוב עלי כמלך יביא אותי אל חדרי ביתו ואמנם יש שם הרבה תענוגות אבל נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ אבל אנחנו רוצים לשמוח עם המלך ו- נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן נדבר ונתעסק באהבה שלך שהיא יותר טובה מיין ולכן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ הישרים אוהבים אותך בגלל שאתה ישר וביושר ומכל הלב כל העלמות אוהבות אותך:
(הרעיה מספרת שהיא שחורה ואינה תמיד יכולה להיות עם דודה, ובכל זאת הם משתוקקים להיות יחד)
(ה) שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה דעו חברותי מבנות ירושלים, אפילו שאני שחורה, נאה אני אצלו והכוונה שחורה בכונה, ויפה בקיום מצות בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם אומרת למי שגר בסביבות ירושלים וזה לגוים ואין שחרותי מנוולת אותי עליו, אלא כשחרות כְּאָהֳלֵי קֵדָר כמו האהלים של הבדויים שהם שחורים אבל כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה אבל קלה אני להתכבס ולהיות לבנה כמו הבדים של שלמה. והנמשל הוא שכנסת ישראל אומרת לאומות העולם אל תחשבו שה' מאס בי בעבור הפשע שנמצא בי כי עם כל זה עדיין חביבה כנסת ישראל לפניו בעבור הזכויות הטמונות בה ונוח הוא לכפר לה שנאמר כשלג ילבינו:
(ו) אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת אל תסתכלו עלי בבזיון שאני מאד שחורה כי לא נולדתי כך אלא שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ שאין זה אלא דבר זמני ורק השמש השחירה אותי ובנקל אני יכולה לחזור ולהיות לבנה בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי בני אמי (מצרים) נהגו בי בכעס ובשנאה עד ש- שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים הם שמו אותי שאני אשמור על הכרם שלהם ולכן הושחרתי מרוב השמש ולכן אתכַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי בעל כרחי שומרת אני כרם שהוא אפילו לא שלי ולא יכלתי לחזור לביתי ולהיות בצל ובתוך צרה זו, אין לי אלא עסק אחד, לברוח לרגעים מן הכרם, וללכת לבקר את אהובי והנמשל הוא שלא הספיקה כנסת ישראל לעסוק בתורה ובמצוות ומתוך כך נתקלקלו מעשיה:
(ז) הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי שואלת את המלך שהיא אוהבת אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם איפה אתה רועה ומשכיב את הצאן שלך בצהרים היינו אנא הודיעני מקומך שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה אשר למה אהיה כנטפלת אצל עדרי הרועים האחרים, כי לא אמצא אותך. והרי איני רוצה למצוא אלא אותך עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ אצל עדרי הרועים (למצוא את מקומך):
עונה הדוד:
(ח) אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים עונה לה ה' אם את לא יודעת היכן אני, אומר לך אני צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן בואי לרעות עמי אחר הצאן ולעקוב אחר פסיעותיהם ועקבותיהם, ולרעות את הגדיים והכוונה היא שתנהגי כמַעֲשֵי הראשונים וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים ותרעי את הצאן ליד שאר הרועים וזה לא קשה למצוא אותי, שאני רועה את צאני, קרוב למשכנות הרועים, שתוכלי למצוא אותי בקלות, וניתן גם להסביר שכוונת המשל הוא שהוא עונה לה שכשלא תדעי את האמת מעצמך נוח לך להשען ולסמוך על הקבלה בדרכי אבותיך ואז תהיי למעלה מכל גויי הארצות:
דברי אהבה בין הדוד לרעיה
(ט) לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה את רעיתי דומה בעיני לסוסה של פרעה שהיא הכי יפה בעולם. כאן בעצם המלך עונה לעם ישראל שהם מאד יפים בעיניו דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי אני מדמה את אשתי שהיא יפה ומקושטת בהרבה תכשיטים:
(י) נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים יפים הלחיים שלך עם השרשרת חוליות זהב שנקראת "תורים" והכוונה, שהיא יפה בגלל התורה צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים צוארך יפה עם המחרוזת יהלומים והכוונה היא המצוות:
(יא) תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף לפי יופיך, ראוי לעשות לך שרשרת זהב עם נקודות כסף:
(יב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ עוד כשאהובי שדומה עלי כמלך, מיסב במשתה עם חבריו, ואינו נמצא עמי אבל נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ ריח הבשמים הנקרא נרד ששמתי עלי שעלי הגיע עד אליו, והוא התאוה לישב עמי:
(יג) צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי ידידי ואוהבי נעשה הוא כמו בקבוק בושם בשם מור ואמר לו הרי לך צרור זה שיתן ריח טוב מן הראשון שנאבד והנמשל הוא שכך הקב"ה נתרצה לישראל על מעשה העגל ומצא להם כפרה על חטאם ע"י נדבות המשכן בֵּין שָׁדַי יָלִין מתמיד להיות אתי והוא שוכב עלי באהבתו, ושם את ראשו בין שדי והנמשל הוא לבין הבדים של ארון הברית:
(יד) אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי דודי לי הוא כמו אשכול של בושם הנקרא כופר שגדל בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי שגודל בכרמי עין גדי ששם גדל הכופר המשובח ארבע או חמש פעמים בשנה וריחו נודף למרחוק והנמשל הוא שהקב"ה סולח שוב ושוב על הנסיונות שבנ"י ניסו אותו במדבר:
אומר הדוד
(טו) הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי המלך עונה לה שאת יפה אשתי משני סיבות. האחת כי את רעיתי שומרת אהבתי והשנית היא הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים את יפה ועיניך יפות כזוג יונים שמסתכלים רק האחד אל השניה והנמשל הוא לומר שמעשייך טובים והגונים ולכן האהבה נמשכת:
אומרת הרעיה
(טז) הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים עונה לו, לא היופי שלי הוא הקובע אלא זה כי אתה יפה וגם נעים להיות אתך והנמשל הוא שהקב"ה עבר על פשע עמ"י ובכל זאת השרה את שכינתו בתוכהאַף עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה ומרוב אהבתי אליך, גם כל מיטה שתהיה לנו הרי היא בעיני רכה והגונה והמטה שלנו עשויה מעץ רענן והנמשל הוא שכל הטוב שהקב"ה גמל את עמ"י היה מהמובחר ונעשה בחסד רב ומקום שכינת הקב"ה הוא על הכפורת:
(יז) קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים ודומה עלי הבית שבנית לנו שקורותיו עשויים מארזים, שהם משובחים ויפים רַהִיטֵנוּ בְּרוֹתִים הרהיטים של הבית עשויים מעץ ברוש והנמשל הוא ביהמ"ק שהכנת לשבתך כולו מפואר ומיוחד:
פרק ב:
אומרת הרעיה
(א) אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן דומה אני בעיני אהובי, לפרחים יפים שנקראים חבצלת שגדל בעיקר בשרון ששם האדמה פוריה שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים וכמו שושנה שגודלת בעמקים באדמה לחה והנמשל הוא שכל זמן שעם ישראל לא יסור מדרך הישר כל זמן שהיא אוחזת במצוות ועמוסה במעשים טובים:
אומר הדוד
(ב) כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים את כמו שושנה שגדלה בין הקוצים והם מנקבים אותה ובכל זאת היא נשארת יפה לכן גם כך כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת כך אשתי בין הבנות עם ישראל בין הגויים נשארת בנאמנותה לה' ולא הולכת ולא שומעת לעובדי הגילולים:
אומרת הרעיה
(ג) כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כמו עץ תפוח בתוך יער של שאר אילני סרק כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים כך נראה לי דודי כשיושב בין הבחורים כך ה' בין כל האלילים בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי בצל התפוח רציתי לשבת ואפילו שיש לו פחות צל משאר אילנות הסרק בכל זאת הוא עדיף כי הוא מגדל פרות ולכן ישבתי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי ופרי התפוח מתוק לחיך שלי והנמשל הוא שאמנם כל פיתויי העולם גדולים כמו צל העצים אבל עמ"י מעדיפים את הפרות לעולם הבא:
(ד) הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן דודי הביא אותי אל המשתה, לשמוח יחד ולפרסם על אהבתנו וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה והוא תמיד בא אצלי, כאילו אצלי מקום הדגל שצריך להתאסף אליו, לרוב אהבתו אותי.
והנמשל הוא לומר שהקב"ה מתאווה להשרות את שכינתו בעמ"י לעיני כל עובדי הע"ז ולפרסם לכל העמים כמה שבנ"י חביבין:
משנת ההלכה
מגיד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה