מקרא
דברים פרק לב
(לה) לִי נָקָם לנקום נקמת ישראל מידם ולי – וְשִׁלֵּם לשלם להם כפעלם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כשתתמלא סאתם[1] כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם יום צרתם ואל יחשבו שהנקמה תהיה בזרעם[2] וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ ומהר יבאו העתידות להם[3]:
(לו) כִּי יָדִין יְקֹוָק עַמּוֹ יקח דין עמו מיד הרשעים[4] וְעַל מה שגזר לרעה על - עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה שהלך כוחם של ישראל כִּי אָזְלַת יָד ותִתחזק עליהם מכת שׂונא ותִנטל עזרה מידיהם וְאֶפֶס עָצוּר ויהיו מטולטלים וְעָזוּב ועזובים[5]:
(לח) אֲשֶׁר חֵלֶב ודם של זְבָחֵימוֹ בזמן שבית המקדש קים יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם והזכיר לשון רבים, יאכלו וישתו, לאלהימו שהוא לשון הרבים[8] יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה מגן ומסתור[9]:
(לט) אתם אומרים "אי אלוהימו" רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים אחרים עִמָּדִי ואין בלעדי שאתם מצרפים אחרים עמי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא בידי להמית ולהחיות, למחוץ ולרפאות, ואם המתי אותם, אני אחיים, ואם מחצתים אני ארפאם, וכשם שמחצתי אני מרפא, כך מה שאני ממית אני מחיה, מכאן לתחיית המתים מן התורה וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. כנגד שאמרתם - "יקומו ויעזרוכם", כלומר - אין מי שיכול לעזור אתכם, אני אעזור אותם, אבל אתכם אין מידי מציל[10]:
(מ) כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי ענין שבועה בכסאו, ואמר "אשא" כי כל נשבע נושא ידו ונוגע בחפץ אשר הוא נשבע בו[11] כמנהג בני אדם כדי להבין השומעים[12] וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם לעשות בכם נקמה, כי אתם סבורים שלא אוכל לעוזרם, אני חי לעולם ובידי לנקום נקמתם בעולם הזה, ולעולם הבא[13]:
(מא) אִם שַׁנּוֹתִי מלשון חרב שנונה בְּרַק חַרְבִּי על ישראל, ולקחתי נקמתי מהם שנתתים בגלות בידכם וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי שעשיתי בהם משפטי ודיני עתה אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם מה שעשו להם, כי אני קצפתי מעט, והם עזרו לרעה, והוסיפו לבזותם ולהשתעבד בהם בלי חמלה[14]:
(מב) אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם שונאיהם של ישראל וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר תכלה את בשר אויביהם מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה ממה שעשו בחללי עמי ובשבויי עמי מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב אפרע מראש האויב, ויהא ראשו פרוע כמנוגע, ופורענות יחול על ראשו[15]:
(מג) הַרְנִינוּ גוֹיִם שבחו העמים את עַמּוֹ בני ישראל כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ יקנה דם עמו מן האדמה על ידי שפיכת דם אויבים. כדכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו: פ
(מד) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן כי גם יהושע נצטווה לעיל לכתוב את השירה[16]:
(מה) וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:
(מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם תנו לב[17] לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
(מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק בדברי התורה הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: פ
(מח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה שנכתבה השירה לֵאמֹר:
(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה נקרא הר העברים לפי שההר הזה היה פתוח לשני עברים לדרך קדש ולהר ההר אשר שם קברות האחים הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה:
(נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(נב) כִּי מִנֶּגֶד מרחוק[18] תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
סליק פרשת האזינו
מגילת קהלת
פרק ה'
(טו) וגם זה רעה חולה כל עמת שבא כן ילך כנגד אותו אופן שהוא בא לעולם, כך הוא ילך ומה יתרון לו שיעמל לרוח ומה הרווח שלו שעומל בשביל הבל וכלום: (טז) גם כל ימיו בחשך יאכל וכשהיה עשיר לא נהנה מעמלו, אלא כל ימיו היה עמל בממונו, והיה אוכל בלילה ומתוך קמצנות ודלות וכעס הרבה והיה כועס הרבה מתוך דאגה על ממונו וחליו וקצף וכן בגלל זה, היה לו חולי וקצף תמיד: (יז) הנה אשר ראיתי אני – לכן כך נראה לי טוב אשר יפה – טוב וזהו אשר יפה. לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמל תחת השמש מספר ימי חיו אשר נתן לו האלהים כי הוא חלקו כי העמל שלו זהו חלקו שראוי שהוא יהנה ממנו: (יח) גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עשר ונכסים והשליטו לאכל ממנו ונתן לו שליטה על רכושו שהוא זה שיהנה ממנו בסופו של דבר ולשאת את חלקו ולקחת בעצמו את חלקו ולשמח בעמלו מתת אלהים היא זה מתנה מאת ה': (יט) כי לא הרבה יזכר את ימי חייו כי לא הרבה אנשים זוכרים שימי חייהם ספורים, ולכן הם אוספים ממון בלי ליהנות ממנו כי האלהים מענה בשמחת לבו וה' הוא העונה לאדם ועושה שיהיה לבו שמח:
פרק ו'
(א) יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם ורעה גדולה היא לאדם: (ב) איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא חסר לעצמו כלום מכל מה שהוא מתאוה להשיג ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו ולא נותן לו ה' שליטה על ממונו שהוא יאכל ממנו כי איש נכרי יאכלנו אלא אדם זר יאכל ממונו זה הבל וחלי רע הואזה דבר הבל וצער כמו מחלה רעה: (ג) אם יוליד איש מאה וגם אם יוליד אותו איש מאה ילדים ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי שניו ויאריך ימים הרבה ונפשו לא תשבע מן הטובה אבל כיון שנפשו לא שבעה מהטובה שהיה לו, אלא איש נכרי וגם קבורה לא היתה לו והוא מת כעני, עד שאפי' לא קברוהו אמרתי טוב ממנו הנפל אמרתי שעדיף ממנו הנפל שמת במעי אמו: (ד) כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכסה כי הנפל מעולם לא ראה את האור והטובה אלא בא בהבל ומת בחשך, ואף אחד אינו מכירו ע"י החשך: (ה) גם שמש לא ראה ולא ידע וגם את השמש הוא מעולם לא ראה והכיר נחת לזה מזה יש יותר נחת לנפל מאותו אדם שכן הכיר את הטובה, אך לא נהנה ממנה: (ו) ואלו חיה אלף שנים פעמים ואף אם חי אלף שנים פעמיים (אלפיים שנה) וטובה לא ראה ולא זכה ליהנות מהטובה הלא אל מקום אחד הכל הולך כיון שבין כך גם הוא הולך לשוב לעפר, וכבר היה טוב לו שיקרה לו כך מתחילה, כיון שלא ראה טובה:
משנת ההלכה
דיני ערב ראש השנה
א. בערב ראש השנה נוהגים להתענות עד מנחה גדולה כלומר עד מנחה שמתפללים אחר חצות ואומרים עננו במנחה ואח"כ טועמים משהו כדי לא להכנס לחג כשהוא מעונה. חוץ ממי שהוא חולה או חלש, שאינו מתענה.
ב. בזמנינו שהדורות חלושים יש מקום להקל שלא להתענות כדי שלא יגיע לביטול תורה, ותפילה. ולא יתענה אלא מי שיודע שהוא אדם בריא והתענית לא תשפיע עליו לרעה.
ג. משכימים לומר סליחות בערב ראש השנה יותר משאר ימים כיון שמרבים בו בסליחות ואומרים נפילת אפים אף אם נמשכת אמירת הסליחות ביום. וכל שכן מי שאומר סליחות אחר חצות הלילה שאומר נפילת אפים. אבל אם התחילו לומר סליחות ביום אין אומרים נפילת אפים.
ד. אין אומרים בשחרית נפילת אפים, ולמנצח וכו' יענך וכו'. ואין תוקעים בו אחר התפילה.
ה. נהגו לעשות התרת נדרים אחר התפילה בערב ראש הנה ויש שנהגו לעשותו אחר הסליחות בערב ראש השנה וכן מנהג בני ספרד. (פרטי דיני התרת נדרים יבוארו בעז"ה בערב ר"ה).
ו. מכבסים רוחצים ומסתפרים וקוצצים צפרניים בער"ה (למי שלא עשה כן בערב שבת) להראות שאנו בטוחים בה' יתברך שבחסדו יצדיקנו במשפט. אך אין ללבוש בגדים חשובים במיוחד כדי להעלות על הלב שהוא יום הדין.
ז. ראוי להתגלח לפני חצות בער"ה, ואם לא הספיק רשאי לגלח עד מנחה.
ח. נוהגים לטבול במקוה בערב ראש השנה, אפילו אם אינו טמא, כדי טהר עצמו ליום הקדוש. ויקפיד לטבול רק משעה לפני חצות ואילך, ויש לטבול ג' פעמים.
מצוות שמיעת השופר
א. מצות עשה מן התורה לשמוע תקיעת שופר בראש השנה שנאמר "יום תרועה יהיה לכם". ועיקר מצות השופר הוא לשמוע קול השופר ולכן מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמוע קול שופר".
ב. מן התורה חייבים אנו לשמוע תשע קולות מהשופר, שלוש תרועות ותקיעה לפני ואחרי כלומר שש תקיעות. בגמ' מבואר שתרועה פי' יבבה כלומר בכיה. והסתפקו בגמ' האם קול יבבה זה הוא גניחה כעין השברים שאנו עושים או יללה כעין התרועה או שניהם יחד.
ג. לפיכך מספק אנו מחמירים לעשות הכל כלומר שלושה פעמים תשר"ת = תקיעה שברים תרועה תקיעה. תש"ת = תקיעה שברים תקיעה. תר"ת = תקיעה תרועה תקיעה. סך הכל שלושים קולות והם הנקראים תקיעות דמיושב.
ד. תיקנו חז"ל שהציבור יתקעו עוד שלושים קולות בתפילת העמידה. ומנהג ספרד והספרדים לתקוע בלחש ומנהג אשכנז לתקוע בחזרת הש"ץ ונקראים תקיעות דמעומד.
ה. יחיד צריך לחייב את עצמו ולהשתתף עם הציבור אבל אם נאנס ומתפלל ביחידות אינו חייב אלא בשלושים קולות.
ו. נוהגים לתקוע עוד ארבעים קולות בציבור כדי להשלים למאה קולות ומנהג ספרד לתקוע עוד שלושים בחזרת הש"ץ ועשרה נוספים אחר התפילה ומנהג אשכנז לתקוע כל הארבעים אחר התפילה.
ז. צריך התוקע לכוין להוציא וצריכים השומעים להתכוון לצאת ידי חובת תקיעת שופר
ח. אין להפסיק בדיבור בין הברכה עד גמר התקיעות דמיושב אפילו בענייני תפילות ולכן אין לומר וידוי בלחש או היהי רצון הנדפס בסידורים אמנם אין למחות ביד הנוהגים כן.
ט. אסור לאכול שיעור כביצה ממיני מזונות קודם תקיעת שופר אבל פחות משיעור זה מותר וכן מותר לאכול מיני פירות ולכן היום שהדורות חלשים נהגו לקדש קודם התקיעות וגם כדי של יצום עד אחרי חצות אבל יזהר שלא לאכול יותר מכביצה מזונות וכן לא להרבות באכילה כדי שיוכל להתפלל בכונה.
י. נשים אינם חייבות מדין תורה בתקיעת שופר אמנם נהגו הרבה נשים לשמוע קול שופר ואם שומעות ממי שכבר יצא יברכו הם לעצמן.
סדר תפילת מוסף
יא. מתפללים במוסף של ראש השנה תשע ברכות, ג' ראשונות, מלכויות, זכרונות ושפרות, וג' אחרונות.
יב. בקטע התפילה אומרים מפני חטאינו אין אומרים "ואין אנחנו יכולים לעלות וליראות" וכו' כיון שבראש השנה אין חובה להראות בבית המקדש אלא אומרים "ואין אנחנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך" וכו'.
יג. אומרים עשרה פסוקים של מלכויות זכרונות שופרות שלוש של תורה שלוש של נביא שלוש של כתובים וחוזר ומסיים בשל תורה כנדפס במחזורים.
יד. הנוהגים לתקוע בלחש אומרים היום הרת עולם אבל לא ארשת שפתינו. ודוקא מי שסיים הברכה ושומע את התקיעה במקומה למשל בסוף מלכויות אבל אם הינו באמצע הברכה ישתוק ויכוין ולא יאמר היום הרת עולם אלא לאחר סיום הברכה.
טו. בחזרת הש"ץ קודם שמתחיל פסוקי מלכויות אומר הש"ץ אוחילה לא-ל וכו' ואין לציבור לומר עמו.
טז. באמירת עלינו לשבח המנהג שנופלים על פניהם לקרקע באמירת ואנחנו כורעים ויש להניח דבר המפסיק בינו לבין הרצפה.
יז. אין להפסיק בדיבור שאינו מענייני התפילות עד אחר חזרת הש"ץ ולדעת חלק מהפוסקים כיון שחז"ל תיקנו לתקוע על סדר הברכות חובה על הציבור להאזין לחזרת הש"ץ ולא להפסיק כלל אם לא מענייני תפילות או ברכות שמתחייב בהם כברכת אשר יצר וכיו"ב.
יח. אחרי התפילה אין לתקוע ללא צורך אמנם לתקוע להוציא נשים ידי חובתם או לתקוע כדי לצאת ידי כל הדיעות מותר.
יט. אחר התפילה הולכים הביתה לסעודת החג וילך במתינות ולא במרוצה של תראה התפילה כמשא עליו ואוכלים בשמחה ובכובד ראש. ויש לשמוח בסעודה זו כמבואר בזוהר ששמחה זו היא המגינה עלינו מפני קיטרוגו של השטן.
כ. נהגו שלא לעשות סעודות מרעים כבכל יום טוב אלא כל אחד אוכל למשפחותיו כדי שלא יבואו לקלות ראש ביום הדין.
כא. לפני מנחה הולכים לאמירת תשליך וניתן לאומרו ליד כל מקור מים ויזהרו מאד מקלות ראש ותערובת נשים וגברים אלא יאמרו התשליך באימה וביראה ובכוונה גדולה.
עיקר תפילות ראש השנה הם על מלכות הקב"ה והרצון של כל אחד מאיתנו לזכות לראות מלכותו בקרוב ולהרגיש איך כל מעשינו הם לשם שמים ושיהיה לנו הסיוע מן השמים ברוחניות ובגשמיות לצורך כך ולפיכך אין להתפלל על צרכיו העצמיים כאדם הנזקק אלא כל בקשותיו יהיו למען מלכות ה' גם מה שמבקש בגשמיות לצורכו האישי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה