מקרא
דברים פרק לב
דע כי כלל הפרשה הזאת שהיה משה מוכיח לישראל ומגיד להם מראשית אחרית ואת כל הקורות אותם לעתיד, והתחיל מבריאת העולם וסיים בענין ימות המשיח והעיד על כך עדים שהם קיימים ועומדים, ועל ידם יפרע מישראל כגון "ועצר את השמים והאדמה לא תתן את יבולה"[1].
(א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה זהו מינוי השמים לעדים וערבים של ברית ה' עם ישראל השמים והארץ נדרשים לייצג את ברית ה' וההוצאה לפועל של ייצוג זה נעשית על ידי השמים בשינויים הקוסמיים המיוחסים לשמים וממילא מושפעת הארץ מכך ולכן נאמר האזינו שהוא לשון של שמיעה ברצון בכדי להבין וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי ואילו הארץ היא שתשמע שהוא לשון הנאמר על שמיעה גם בלא רצון כיון שהארץ פעולת בצורה עקיפה על ידי שמיעת השמים[2]:
(ב) יַעֲרֹף ירד בחזקה כַּמָּטָר לִקְחִי השמים משפיעים מטר לכן כל השפעות משולים ונדמים למטר. והזהיר שלא ישפיעו כי אם לקחי. כלומר שישפיעו על פי התורה והמצות. ולקחי הוא עומק ההלכות ועיון תורה שבא ביגיעה ועמל ולכן נקרא מקח ובזכותה יבאו כל השפעות תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי השפעות הקטנות המכונות ומשולות כטל. יבאו ע"י אמרתו זכות דברים קלים בתורה המובנים גם להמון ושלא ביגיעה כִּשְׂעִירִםעננים ורוח סערה המביאים מטר היורד בחזקה כשעירים העפים במהירות עֲלֵי דֶשֶׁא המה גידולי ארץ הנזרעים וצריכים למטר חזק שיהי' גדל ומוציא כחות כל דשא לפי מה שהוא. כך תשפיע יגיעת לקחי לכל תבואה ופרי כשרונותיו וְכִרְבִיבִים גשם דק עֲלֵי עֵשֶׂב שגם ההדיוטות יקנו בה איזה מדע להכיר בו בוראם באופן מה[3]:
(ג) כִּי כאשר שֵׁם יְקֹוָק אֶקְרָא כלומר כאשר אתפלל להקב"ה הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ וברכו ורוממו שמו[4]:
(ד) הַצּוּר יוצר הכל תָּמִים פָּעֳלוֹ כל מה שפועל הוא בשלימות ותמימות גם מה שנראה כילו גורם חיסרון בעולם אינו אלא שלימות כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט כל מה שנראה חיסרון אינו אלא בדרך שכר ועונש כיון שהקב"ה יודע הכל וסוקר הכל ושופט כל אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל גם חורבן בית ראשון היה באמונה ולא היה לפני הקב"ה עוולה צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא וגם חורבן בית שני היה בצדק ויושר[5]:
(ה) שִׁחֵת לוֹ כלל ישראל שיחתו בבית ראשון בעבודה זרה שעבדו לֹא הקב"ה לא החריב הבית רק בגלל החטא עצמו אלא- בָּנָיו מוּמָם ע"י חטאים אלו נעשו עם ישראל בעלי מומים דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל בבית שני שהוא הולך בעקשות ותועה מדרך השכל. ומפותל הרבה מעורב ומסובך מעשים טובים עם מעשים רעים. וקשה להפריד הטוב מן הרע באשר הרע נעשו לשם שמים[6]:
(ו) הֲ לַיְקֹוָק תִּגְמְלוּ זֹאת מתיחס לבית ראשון הכך תגמלו לה' להכעיס לפניו בעבודה זרה עַם נָבָל היינו שלמדים ויגעים בתורה המכשרת להיות צדיק ישר. ונבל הוא מלשון מדרש נובלות חכמה של מעלה תורה. וְלֹא חָכָם בבית שני שכיוונו מעשיהם לשם שמים אבל לא נזהרו מהנהגה רעה שהביאה שנאת חינם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ חוזר לבית ראשון איך תגמלו כך לה' שהרי הוא אביך ותן לו כבוד משום אב קָּנֶךָואם אדון הוא תירא ממנו כיון שאתה קנוי לו כעבד לאדון הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ חוזר לבית שני איך תוכל לתעועת מהנהגה ישרה הרי הקב"ה עשך וכוננן לך דרך ישרה ע"י לימוד התורה ואתה פיתלת ועיקמת אותה:
מגילת קהלת
פרק ד'
(א) ושבתי אני ואראה את כל העשקים אשר נעשים תחת השמש חזרתי והתבוננתי וראיתי את כל האנשים העשוקים שנעשה להם עושק בעולם והנה דמעת העשקים – והנה אני רואה את דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עשקיהם כח וביד עושקיהם יש כח ואין להם מנחם ואין לעשוקים מנחם: (ב) ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה ודבר כזה גורם כ"כ צער בראיית הדבר, עד שא"א ליהנות משום דבר בעולם, ובדבר זה יותר טוב למתים שכבר מתו, מהחיים שהם חיים עדיין: (ג) וטוב משניהם את אשר עדן לא היה ועוד יותר טוב למי שעדיין לא היה מעולם אשר לא ראה את המעשה הרע שלא ראה את הדבר הרע הזה, ולא היה צריך להצטער על דבר זה אשר נעשה תחת השמש: (ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה ועוד אני רואה שכל המאמץ של האנשים בעניני העולם, ועשיית דברים באופן טוב ויעיל כי היא קנאת איש מרעהו מגיע מזה שאנשים מקנאים האחד במה שיש לשני גם זה הבל ורעות רוח וממילא המאמץ הוא הבל, שאנשים אינם עושים זאת באמת מפני הצורך, אלא מקנאה: (ה) הכסיל חבק את ידיו ואכל את בשרו אע"פ שהעולם הוא מלא בצער, ואין אנשים עמלים אלא מקנאה, אין ראוי ליבטל לגמרי מעמל, שזה מידת הכסיל שחובק את ידיו, ואינו עושה מאומה, עד שאין לו מה לאכול ואוכל את בשרו: (ו) טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח אבל יש לזכור שלא לעמול בזה מדי הרבה בכדי לאסוף הרבה, שטוב כף אחת של ממון, כשזה בא בנחת, ממלא חפנים כשזה בא בטורח גדול מדי, שזה עמל ורעות רוח:
קהלת פרק ד
ראוי ליהנות מהטובה יחד עם עוד אנשים
(ז) ושבתי אני ואראה הבל תחת השמש חזרתי וראיתי עוד דבר באופן ההתנהגות של בני אדם, שהוא הבל: (ח) יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו יש בני אדם שהם עמלים הרבה ללא סוף בהשגת ממון, אבל אינם עמלים להתחבר עם בני אדם, והם עומדים יחידים ללא אדם שני עמם, וגם בן ואח אין להם גם עינו לא תשבע עשר והוא עצמו לעולם אינו שבע מעושרו אלא תמיד רוצה להשיג עוד ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה וראוי לו לשאול את עצמו, למי אני עמל ומחסר את עצמי מטובה גם זה הבל וענין רע הוא: (ט) טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם יותר טוב להיות בשנים, שאז הם יכולים ביחד ליהנות מעמלם, אבל אדם בודד לא יהנה מעמלו. ומביא כעת כמה דוגמאות איך שני חברים טוב להם הרבה יותר מאחד: (י) כי אם יפלו האחד יקים את חברו ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו – וכמה רע לו לאחד שיפול ואין לו חבר שיעזור לו: (יא) גם אם ישכבו שנים וחם להםגם עוד תועלת יש, שיכולים לשכב יחד ולהתחמם אחד מהשני ולאחד איך יחם: (יב) ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו – ואם יבוא אחד לתקוף אחד מהם, השנים יעמדו נגד אותו אחד וינצחוהו והחוט המשלש לא במהרה ינתק וכ"ש חוט ששזור משלשה חוטים שלא יתנתק במהרה, כלומר, שלשה חברים אפי' יותר טוב להם:
משנת ההלכה
ראש השנה
על ראש השנה נאמר בתפילה "זה היום תחילת מעשיך".
· בראש השנה השלים הקדוש ברוך הוא את בריאת מעשי בראשית. שאותו יום ששי שבו נברא האדם, ראש השנה היה - לדברי רבי אליעזר שאומר. בתשרי נברא העולם
· בראש השנה פתח נח את מכסה התבה וראה עולם חדש (לדעת ר' אליעזר).
· בתשרי נולדו האבות (- אברהם ויעקב, לדברי ר' אליעזר), שהם ראשית ותחילה לעולם חדש לאחר שחטאו הדורות הראשונים.
· בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה, כי עקרות היו, וה' פקד אותן ביום זה שתלדנה.
· בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים, שהיה כלוא שם שתים עשרה שנה, ואורו התחיל זורח.
· בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים, ובאה להם ראשית גאולתם.
· בראש השנה נאספו שבי הגולה בירושלים להעלות עולות במזבח, ואז החלו להתנדב לבנין הבית השני.
· בראש השנה נברא אדם הראשון. הא כיצד - בשעה ראשונה עלה במחשבה, בשניה נמלך במלאכי השרת, בשלישית כנס עפרו, ברביעית גבלו, בחמִשית רקמו, בשִׁשית עשאו גולם והעמידו על רגליו, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית צִוָּהו (על עץ הדעת טוב ורע), בעשירית עבר על ציוויו, באחת עשרה נִדון, בשתים עשרה יצא בדימוס (נמחל לו) מלפני הקדוש ברוך הוא. אמר לו, אתה סימן לבניך. כשם שנכנסת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידים בניך להיות נכנסים לפני בדין ביום הזה ויוצאין לפני בדימוס.
ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם.
· ביום זה אדם נִדון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר (דברים יא). עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה - 'מראש השנה נִדון מה יהא בסופה'.
· ואמרו חכמינו. 'בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון'. שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה, ואף על פי כן כולם נסקרים בסקירה אחת שנאמר (תהלים לג). מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. הקדוש ברוך הוא שהוא היוצר, רואה ומשגיח ללב כולם ביחד ומבין לכל מעשיהם.
· אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן. שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים ואחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים - תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו (ועשו תשובה) - נכתבים לחיים; לא זכו (שלא עשו תשובה) - נכתבים למיתה.
תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ... כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹקֵי יַעֲקֹב (תהלים פא)
· חק לשון מזונות הוא, כמו וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם (בראשית מז) שכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה (חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה).
· ומפני שני טעמים עיקריים נקבע ראש השנה ליום הדין. הטעם האחד לפי שביום זה נגמרה בריאת העולם ועלה במחשבה תחילה להנהיג את העולם במידת הדין, לפיכך נקבעה תחילת השנה ליום הדין. הטעם השני, זה שכבר נאמר למעלה, שביום זה עמד אדם הראשון בדין, ושב בתשובה ונמחל לו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא "זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין ביום הזה ויצאת בדימוס, כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום הזה ויוצאין בדימוס"
· שני טעמים אלה מרומזים בתפילת המוסף שאנו אומרים בראש השנה. כי תביא חק זכרון להפקד כל רוח ונפש, להזכר מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית. מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית - זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון. זכרון ליום הראשון של גמר בריאת העולם, וזכרון ליום הדין הראשון.
· זה הדין שאמרו חכמים שכל אדם נִדון בראש השנה, אינו אם יזכה לגן עדן ולחיי העולם הבא או יתחיֵּב לגיהנם ואבדון, שאין אדם נִדון בראש השנה אלא על עניני העולם הזה - אם ראוי לחיים ולשלום, או למיתה ויסורים. כך אמרו רז"ל במסכת ראש השנה (וקטע זה בחלק 'זכרונות' שבתפילת מוסף של ר"ה). זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב.ועל המדינות בו יֵאָמר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשׂבע ובריות בו יִפָּקֵדו להזכירם לחיים ולמות'; אלא, בראש השנה שוקלים מעשיו של אדם ונכתב ונחתם לזכות ולחובה בעולם הזה כפי מה שמגיע לו בחלקו לפי מעשיו. וכשאדם נפטר לבית עולמו, שוקלים בהם ופוסקים עליו חלקו כפי הראוי לו בעולם הנשמות.
· אפילו חטא אדם כל השנה, אל יתיאש מן התשובה אלא ישוב לדרך הצדקות קודם שיבוא בדין, ויאמין בלבו שיש בידו תמיד להכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות. ומפני ענין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכיפורים, יותר מבכל השנה.
אין האדם נִדון אלא לפי מעשיו בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה