מקרא
דברים פרק ל
(יח) הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן זהו מה שנכתב לעיל ואת המות ואת הרע כי יאבדו הם ובניהם והונם לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וברכך ה' אלהיך בארץ[1]:
(יט) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ שהם עדים נצחיים[2] אם תעשו טובה יעידו - "ונתנה הארץ פריה", והשמים יתנו טלם וגשמיהם בעתם. ואם רע, "ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה", אפילו מה שמובילין לה[3] הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים היא התורה[4] לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:
(כ) לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ שתהיינה כל פעולותיך לשמו כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ כי הדבוק בו הוא סבת החיים הנצחיים לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה ומזה ימשך גם כן אורך ימיך לשבת על האדמה בחיי שעה אשר בם תזכה לחיי עד בעיון ובמעשה כאמרם ז"ל (אבות פ' בן זומא) התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין[5] אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם: פ
סליק פרשת ניצבים
פרשתוילך
דברים פרק לא
(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה מאהל מועד שהיה דר שם שנאמר והחונים לפני משכן ה' משה ואהרן ובניו. והלך לו אצל כל שבט ושבט להודיעם כי הוא מת ולא יפחדו אך יחזקו לבם בדברי יהושע[6] וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל:
(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא כי זקנתי וגם - וַיקֹוָק אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה ואתם אין אתם מפסידין בכך כלום כמו שממשיך לומר כי[7] -:
(ג) יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ ועל ידו יודיעכם רצונו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך", וכתיב "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו"[8]:
(ד) וְעָשָׂה יְקֹוָק לָהֶם לאומות בארץ ישראל כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם:
(ה) וּנְתָנָם יְקֹוָק לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכָל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם "לא תחיה כל נשמה", "לא תכרות להם ברית", ו"לא תתחתן בם", "מזבחותיהם תתוצו", "ואשריהם תגדעון", "מצבותם תשברו", "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא"[9]:
(ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: פ
(ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אתה מתמנה למנהיג לבוא אֶת עם[10] הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:
מגילת קהלת
(טו) ואמרתי אני בלבי וחשבתי כמקרה הכסיל גם אני יקרני כמו שקורה לכסיל כך גם יקרה לי ולמה חכמתי אני אז יותר ולמה חכמתי אני תמיד יותר מכולם ודברתי בלבי שגם זה הבלוחשבתי שגם מעלת החכמה היא הבל: (טז) כי אין זכרון לחכם עם הכסיל לעולם כי כיון ששניהם מתים אין זכרון לשניהם לעולם בשכבר הימים הבאים הכל נשכח כי כשכבר יבואו הימים הבאים הכל ישכח ואיך ימות החכם עם הכסיל וזה דבר צער ותמהון איך ימות החכם אותה מיתה שמת הכסיל: (יז) ושנאתי את החיים ועתה שהגעתי למסקנה שהכל הבל, שנאתי את ענייני החיים, אלא היתה עדיפה בעיני הפרישות ממנה כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי הכל הבל ורעות רוח כי רע עלי הדברים שעושים בעולם, כי אינם אלא הבל: (יח) ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש ושנאתי את העמל שעמלתי בו בעולם שאניחנו לאדם שיהיה אחרי בגלל שכשאמות אניחנו לאדם שיבוא אחרי: (יט) ומי יודע החכם יהיה או סכל –ומי יודע אם יהיה חכם או סכל וישלט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש וגם אם יהיה סכל ישלוט הוא בכל הדברים שעשיתי בעמל וחכמה בעולם גם זה הבל הדבר הוא הזה שהוא ישלוט בעמלי, זה הבל בשבילי, שאין לי תועלת מזה:
(כ) וסבותי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי ואחר כל העמל שעמלתי, חזרתי בי והתייאשתי מכל העמל שעמלתי תחת השמש: (כא) כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון כי יש אנשים שעמלים בחכמה ודעת ובצורה טובה ויעילה ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו ואז החלק שהוא עמל בו מגיע לאדם שלא עמל בו, כיון שהאדם שעמל מת גם זה הבל ורעה רבהוזה שאדם אחר נהנה מעמלי, זה הבל ורעה רבה בשבילי: (כב) כי מה הוה לאדם מה רווח לאדם בכל עמלו וברעיון לבו בעמל שהוא עומל, ובדברים שהוא חושב בלבו איך להרויח שהוא עמל תחת השמש: (כג) כי כל ימיו מכאבים מרוב עמל שהוא עמל, כל ימיו יש לו כאבים וכעס ענינו ותמיד עסקו ברוגז ועצב גם בלילה לא שכב לבו גם בלילה כשהוא שוכב, לבו לא שוכב אלא טרוד בכל עמלו גם זה הבל הוא העמל הזה שאדם עמל כ"כ, זה הבל, כיון שלבסוף אפשר שלא יהנה מזה: (כד) אין טוב באדם שיאכל ושתה אין טוב בעמל העולם, כי אם שיאכל וישתה מיד מה שעמל, ולא יעמול הרבה, יותר מכדי הצורך לו והראה את נפשו טוב בעמלו ויראה לנפשו טובה מהעמל שהוא עמל, שיתן לה ליהנות מהעמל גם זה ראיתי אני כי מיד האלהים היא גם זה אני רואה שזה תלוי ברצון האלהים: (כה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני שהסברא אומרת שהאדם עצמו יהנה מעמלו, כי מי ראוי שיאכל ויחוש ליהנות מעמלי זולתי:(כו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה אבל באמת זה תלוי ברצון האלהים, שלאדם שטוב בעיני ה', הוא נותן חכמה ודעת ביחד עם השמחה, ואין החכמה גורמת לו למכאוב, ואין הוא אוסף יותר מכדי צרכו ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס אבל לחוטא הוא מכניס לראשו לעסוק בלאסוף ולכנוס ממון הרבה לתת לטוב לפני האלהים שלא הוא ישתמש בכולו, אלא ינתן בסופו של דבר למי שטוב בעיני האלהים גם זה הבל ורעות רוח ובאמת התעסקות החוטא באסיפה, אינה אלא הבל מבחינתו, שלו אין תועלת בזה:
משנת ההלכה
תנאי קיום המצוות
מצוות צריכות כוונה
א. הבא לעשות מצוה דאורייתא ומכוין לקיים מצוה דרבנן כגון שאוכל כזית ראשון של מצה לשם אפיקומן. לא יצא ואינה נחשבת כונה[11].
ב. מצוה המתקיימת מאליה גם אם לא כיוון בעשייתה מכיון שמציאות המצוה קיימת בדיעבד אינה צריכה כונה ואין צריך לחזור לעשותה
ג. לפיכך מי שעשה מעקה לגגו למרת נוי ולא כיון לשם מצוה אין צריך לעשות שוב מעקה מכיון שבפועל גגו מוקף במעקה
ד. וכן מי שקבע מזוזה בפתחו אפילו לא כיון לשם כך אלא רק הניחה שם במטרה לבדוק האם הגודל מתאים וכדומה אין צריך לחזור ולקבוע מכיון שממילא יש כאן מזוזה בפתחו ומתקיימת המצוה מאליה אמנם ודאי בכל הנ"ל לכתחילה צריך לכוין לשם מצוה[12]
ה. ראוי שיאמר קודם שעושה מצוה הריני מכוין לקיים מצוה פלונית וכו' אמנם מה שנוהגים רבים לומר לשם יחוד וכו' יש שעוררו כנגד מנהג זה וכתבו האחרונים שהמון העם שאינם יודעים כלל משמעות אמירה זו ולא באו לסודן של דברים, כבוד אלוקים הסתר דבר. ועדיף שלא יאמרו. רק יאמרו הריני מכוין בקיום המצוה[13].
[1] אבן עזרא
[2] ת"י רבינו בחיי
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] ת"י
[5] ספורנו
[6] חזקוני
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] פי' ר' יוסף בכור שור חזקוני
[9] שם
[10] ת"י אבע"ז
[11] דברי יציב או"ח ריד
[12] מנחת שלמה ח"א סי' א ד"ה והנלענ"ד שו"ת דברי יציב חלק אבן העזר סימן קיג ד"ה וגם יש וז"ל פשיטא בשחיטה שעכ"פ נשחט וחסר רק כוונת המצוה, דעכ"פ נבילה לא הוה, שהרי שחוט לפנינו. וכן בנדה שטבלה, הגם שנאמר דחסרה כוונת המצוה למ"ד טבילה בזמנה מצוה ולא קיימה המצוה של כוונה סו"ס הרי נטבלה, והרי באה במ' סאה ונטהרה, ואיך אפשר לומר עתה לאשה טהורה לחזור ולטבול שע"ז אין מצוה שטהורה תטבול. בשלמא במצוה חיובית כמו שופר ולולב וכדו', הרי המצוה שיקח לולב וגם מצוה שיכוין בלקיחת הלולב לשם השם, ולכן אם לקח לולב בלא כוונה ונתקיים רק הולקחתם לכם אבל נחסרה ולא נתקיימה מצות כוונה להשם, נמצא דכשלוקח עוד הפעם ומכוין לשם השם הוא מקיים המצוה בשלימות. אבל בטהרה או בהכשר מצוה להוציא מידי נבילה וכדו', כיון שכבר הושג הדבר שעל זה סובב המצוה שוב אין מקום לחזור ולעשות, וז"ב כשמש ודו"ק. אמנם בשני המקרים הנ"ל אם שם מעקה כדי שלא יפלו מהגג או שקבע מזוזה בסתם בלא כונה הרי קיים המצוה מכיון שודאי שעשה לשם מצוה שאל"כ לא היה עושה כלל פעולה זו
[13] שו"ת דברי יציב או"ח סי' סה ד"ה כבודו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה