מקרא
דברים פרק כט
(א) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְקֹוָק לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ:
(ג) וְלֹא נָתַן מאמרו של יְקֹוָק לָכֶם לֵב לִשׁכוח אלא לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרמוז אלה לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לאטום אלא[2] לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה אע"פ שהוא יתעלה השתדל בתורותיו ומופתיו לתת לכם לב לדעת כאמרו למען תספר וידעתם כי אני ה' (שמות י, ב). לא הושג זה המכוון מרוב מריכם [3]:
(ד) וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ:
(ה) לֶחֶם לֹא אֲכַלְתֶּם בצורה שתוכלו לחיות ממנו כי עיקר מחיתכם היה מהמן וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שְׁתִיתֶם לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם המחיה אתכם במעשה הנס[4]:
(ו) וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיֵּצֵא סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ לַמִּלְחָמָה וַנַּכֵּם:
(ז) וַנִּקַּח אֶת אַרְצָם וַנִּתְּנָהּ לְנַחֲלָה לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשִּׁי:
(ח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ תצליחו[5] אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן: פ
משנת ההלכה
מצוה בו יותר מבשלוחו
א. גם אם רק מתחיל את המצוה והשאר עושה שליח נחשב הדבר כאילו עשה הדבר בעצמו לענין מצוה בו וכו'.
ב. במקום בו עשיית מצוה על ידי שליח תהיה ברוב עם עדיף שתיעשה על ידי שליח.
ג. לפיכך עדיף שייצא בברכות, קידוש, בהבדלה, בתקיעת שופר וכדומה משליח, כלומר משליח הציבור, המקדש, או בעל התקיעה ממה שיעשה לעצמו .
ד. במצוות שאדם חייב בהם בעצמו אין לכבד אדם אחר אפילו אם הוא גדול ות"ח.
ה. ולכן אם רוצה לקנות מצוה כגון לולב תפילין וטלית אע"ג שישנם אחרים הגדולים ממנו שגם הם רוצים לקנות יקנה לעצמו ולא יכבדם בכך שיוותר עבורם.
ו. במקום בו התחיל האדם ועשה המצוה בעצמו יכול לכבד אחרים שיזכו גם הם.
ז. לפיכך מי שהתעסק באפיית מצות בשחיטה או כסוי הדם וכדומה יכול לכבד אחרים להמשיך ולעסוק בעשיית המצוה במקומו.
ח. אב שיודע למול אין לו למסור המצווה לאדם אחר דחשיב עי"כ מבטל עשה המוטל עליו[6] וי"א דלא חשיב מבטל עשה אלא שלא ימסור משום מצווה בו יותר מבשלוחו[7] ולדיעה זו אם מוסר המצווה דרך כבוד לאחר, מותר. וי"א דצריך למסור דרך שליחות ולא דרך כיבוד[8].
ט. ומחלוקת זו שייכת בכל המצוות שי"א שאם רוצה לכבד אחר אפילו לכבד אדם שמוטל עליו לכבדו יכול למסור דרך כבוד. וי"א שאדרבא לא ימסור אלא ימנה שליח,
י. המציצה שאינה אלא משום רפואה יכול למסור לאחר[9] לכו"ע
[1] ת"א ת"י
[2] ת"י
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] רמב"ן
[5] חזקוני
[6] ש"ך חו"מ סי' שפ"ב ס"ק ד' מזה שהרא"ש דימהו לכיסוי הדם דדוקא מי ששחט יכסה וה"ה כאן וז"ל "וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למול ולדעתי הם מבטלים מצוה עשה ומצוה גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל הדבר הזה". אבל בקצוה"ח שם ס"ק ב' הביא מתבואות שור שהרמ"א בדרכי משה יו"ד סי' רס"ד ס"ק א' כבר הביא דדעת האו"ז דאסור לאב ליתן למוהל אחר והד"מ הקשה עליו מ"ש ממצוה אחרת דיכול לעשות שליח במקומו ובתבואות שור האריך להוכיח כהד"מ אבל הקצוה"ח ס"ל דהווה כתפילין וסוכה וכיו"ב דהווה מצווה המוטלת על גופו ולא מהני מה שאחר עשה במקומו לגבי חיובו העצמי והביא ראיות דגבי כיסוי הדם לא שייך שליחות וא"כ ה"ה במילה ועיי"ש שלא הכריע בזה ועיין גליון מהרש"א ר"ס ועיין ש"ך יו"ד סי' ש"ה ס"ק י"א דפשיטא ליה גבי פדיון הבן דיכול האב לפדותו ע"י שליח [ולכאו' צ"ע דבסי' רס"ה סע"ט כתב בשו"ע שאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו משמע דהווה שליח ממש ומקורו מבעל העיטור הל' מילה ח"ד ושם דימהו לגמ' תענית כ"ז א' "ומה טעם תיקנו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי והיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו" משמע דהווה ממש מטעם שליחות וצע"ג ובעמם דברי הקצוה"ח צ"ע דהא ללמדו תורה ולהשיאו אשה אינם מצוות שבגופו אלא על האב מוטל להשתדל שבנו ילמד ע"י שכירת מלמד וכיו"ב וכן בלהשיאו אשה וא"כ ה"ה הכא חייב להשתדל שישה מהול ואם יכול בעצמו מצווה בו יותר מבשלוחו שו"ר שבמהר"ח או"ז סי' י"א כתב להדיא דחיוב האב אינו אלא להשתדל במילת בנו דומיא דשאר חיובים ואינו מוטל עליו כתפילין ולפ"ז אפ' דאין חיוב בו יותר מבשלוחו כיוון דאין עצם מעשה המילה מוטל על האב אלא רק לדאוג שיהיה בנו נימול ואפ' נמי דא"צ אפי' למנות שליח ע"כ וכמו דמצינו בהל' ת"ת דלא נזכר מצווה בו יותר מבשלוחו וכן לא מצינו שצריך למנות האב את המלמד לשלוחו ועיין שו"ע הרב הל' ת"ת פ"א אות ה' "כי מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד" אבל זה ע"כ אינו דהא בסי' שפ"ב הנ"ל מוכח ברא"ש דבמל אחר שלא בשליחות האב חייב ליתן לו י' זהובים משמע דעצם המילה מוטל עליו אמנם אפ"ל דמה שחייב לשלם הוא משום דלקח לו המצווה לדאוג למילת בנו כיוון שמל שלא ברשותו וכן לקח לו הברכה ועיין בסי' רס"ה סעי' ט' דאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו ובבאהגר"א שם וצ"ע]
[7] וכ"כ בספר נהר מצרים בשם החיד"א בשיורי ברכה רס"ד אות א' והוסיף דאם מכבד לאדם גדול אדרבא "איכא כבוד הבריות וכבוד המצווה שעעשה בגדולים" ועיין פמ"ג יו"ד סי' כ"ח משב"ז ח' ושפ"ד ס"ק י"ד דהמנהג פשוט לכבד המילה לאחר אפי' אם האב יודע למול
[8] כו"פ סי' כ"ח ס"ק י' דבדרך שליחות שלוחו כמותו אבל בדרך כיבוד נותן סתם המצווה לאחר ובטל ממנו המצווה ומובאת סברא זו בשיורי ברכה הנ"ל
[9] קצוה"ח שם בסופו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה