מקרא
דברים פרק לא
(ח) וַיקֹוָק הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ מצוי וקרוב אצלך לשמוע תפלתך[1] לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:
(ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת מתחלת בראשית עד לעיני כל ישראל[2] וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי שהם מורי התורה הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק שהרי הספר תורה נתון בצד הארון, או בתוכו בצידו, או בדף הבולט ממנו, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ופלוגתא בבבא בתרא בין ר' מאיר ור' יהודא. ונתנו לכהנים שישאו אותו עם הארון. ואע"פ שהלוים היו נושאים את הארון, ולא הכהנים, אחר פטירתו של משה בסמוך נשאוהו הכהנים, בשעה שעברו את הירדן, דכתיב ביהושע "כראותכם את ארון ברית ה' אלהיכם והכהנים הלוים נושאים אותו", וכתיב "ואתה תצוה את הכהנים נושאי ארון הברית"[3] וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הסנהדרין[4] ואל החכמים ובעלי ההוראה[5]:
(י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר זו היא מצות הקהל מִקֵּץ מסוף שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה כלומר אחר שיעברו השבע שנים לגמרי, וזהו שמינית בחולו של מועד[6] בְּחַג הַסֻּכּוֹת:
(יא) בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא
ליהושע היה מצוה ולכך המלך היה קורא[7] אמנם לא דוקא מלך ממש. אלא הגדול שבישראל. ובשעה שלא היתה מלוכה היה הגדול כה"ג ומש"ה צוה גם לכהנים. אך בשעה שיש גדול מהם המצוה עליו כמו בימי יהושע[8] אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת הוא רומז לספר הזה של אלה הדברים על דעת רבותינו (סוטה מא)[9] נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם שיכנס באזניהם. היינו שיתרגמו ויבינו מה ששומעים[10]:
(יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים ללמוד וְהַנָּשִׁים לשמוע וְהַטַּף לקבל שכר על הבאתם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ שיראו את כבוד התורה[11] ואולי יקבל דת יהודית[12] לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:
(יג) וּבְנֵיהֶם הם הטף אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וישאלו האבות ירגילום ויחנכו אותם כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך וְלָמְדוּ בעתיד[13] לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: פ
(יד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לימדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר[14] לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל[15] וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ ממחנה ישראל כי שם היה ובא אל מחנה השכינה[16] וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד:
(טו) וַיֵּרָא יְקֹוָק בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן כי רצה לדבר עם משה שישמע יהושע ושם יצוה את יהושע עצמו, והנה למשה נאמר (שם כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת, אבל יהושע לא היה במעלה ההיא ואסור היה ליכנס באהל כלל והנה וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל כי היה הענן ובו הכבוד על פתח האהל חופף עליו[17]: ס
(טז) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הרשעים שב- הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ בזה שיתחתנו עם עובדי האלילים[18] אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ:
(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם כמו שאיני רואה בצרתם הסתרת פנים הוא העדר השגחתו כי כל מי שאינו רואה דבר אין משגיח בו[19] וְהָיָה לֶאֱכֹל לביזה וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם, אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם[20]:
מגילת קהלת
קהלת פרק ג
(א) לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים לכל דבר ורצון בעולם ה' נתן זמן, ואח"כ בא זמן אחר ומגיע היפוכו: (ב) עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע: (ג) עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות: (ד) עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד הכאות ותנועות של עצב עם הידיים, תוך השמעת דברי עצב ועת רקוד הוא היפוכו של "ספוד", הכאות ותנועות של שמחה עם הרגליים, תוך השמעת דברי שמחה: (ה) עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים עת לחבוק ועת לרחק מחבק: (ו) עת לבקש עת לחפש ועת לאבד עת לשמור ועת להשליך: (ז) עת לקרוע ועת לתפור עת לחשות – עת לשתוק ועת לדבר: (ח) עת לאהב ועת לשנא עת מלחמה ועת שלום: (ט) מה יתרון העושה באשר הוא עמל כיון שלכל דבר יש זמן, ומשכלה הזמן, כלה הדבר, שוב יש לשאול, מה הרווח לעושה בעמל, ושמא ישתנה הזמן, והוא מפסיד הכל: (י) ראיתי את הענין אשר נתן אלהים לבני האדם לענות בו התבוננתי בעסק שנתן אלהים לבני האדם לעסוק בו, הוא העסק בענייני העולם:
משנת ההלכה
סליחות
א. במוצאי שבת זו פרשיות נצבים וילך נהגו להתאסף בחצות הלילה בבית הכנסת, ולהתחיל באמירת הסליחות.
ב. עיקר הסליחה היא בקשת רחמים מאת הקב"ה על מנת שישמע קולנו וישיבנו אליו. שהרי הבדל יש בין תלמיד או עבד המבקש סליחה מרבו שהיא בקשת מחילה שלא יענש על מה שפגע ברבו, לבין בן המבקש מחילה מאביו שמבקש שלא יתרחק אביו ממנו מתוך אכזבתו מבנו. ואנו שני בחינות אלו יש בנו. ולכן ירבה סליחה שלא ירחקנו ה' אלוקינו וישיבנו אליו וגם שלא תמתח מידת הדין עלינו, זכור כי עפר אנחנו.
ג. ידוע מספרים הקדושים שיום בשנה חשוב כשנה לתיקון כל השנה כולה, ולפיכך ראוי לאדם להקפיד בימים אלו שבוע האחרון של השנה לדקדק מאד בהלכה ובתפילה, ולהרבות בלימוד התורה.
ד. נוהגים באשמורת לומר סליחות ותחנונים ממוצ"ש שלפני ר"ה (למנהג האשכנזים), משום שהרבה נוהגים להתענות עשרה ימים עד יוה"כ, וכיון שאסור להתענות בב' ימים דר"ה ובשבת שובה ובערב יוה"כ סך הכל ד' ימים, נהגו להשלים ד' ימים לפני ר"ה. וכדי שיהיה דבר קבוע נהגו להתחיל מיום א' ולכן נהגו גם בימים אלו להתחיל לומר סליחות.
ה. זמן הסליחות מעיקר הדין הוא באשמורת דהיינו סוף הלילה (קודם עלות השחר), שאז הקב"ה שט בעולם והוא עת רצון. אמנם מי שקשה לו לומר את הסליחות בשעה זו מחמת ביטול תורה או תפילה, או שחושש שלא יוכל לעבוד בריכוז ונמצא גוזל את מעסיקו, יכול לכתחילה לומר אחר חצות הלילה כיון שגם אז הוא עת רצון כמבואר בספרים הקדושים, ומי שאינו יכול לומר אז ישתדל לומר קודם הנץ, ומי שגם אתה זה אינו יכול ישתדל לומר קודם ג' שעות מתחילת היום (סוף זמן ק"ש).
ו. אין לומר סליחות קודם חצות. ומי שאין לו כל ברירה אחרת דעת חלק מהפוסקים שלא יאמר י"ג מידות אפילו אם הציבור אומר, אלא יישב וישתוק. אמנם להלכה למעשה יכול לומר י"ג מידות בניגון טעמי המקרא.
ז. עיקר אמירת הסליחות לאמרה בציבור, אמנם אם אינו יכול בציבור יאמרם אף ביחיד רק שלא יאמר י"ג מידות אא"כ אומרם בניגון ובהטעמה, ואף הסליחות שיש בהם י"ג מידות צריך לדלג את הי"ג מידות, וכן מי שאומר ביחידות צריך לדלג את הבקשות הנאמרות בלשון תרגום כ "מחי ומסי" ו"מרן די בשמיא" וכדו'.
ח. אמירת הי"ג מידות והפסוקים שאחריהם היא עיקר הסליחות. ולפיכך גם אם הוא באמצע אמירת הסליחה יפסיק ויאמר עם הציבור הי"ג מידות, והפסוקים שאחריהם.
ט. יש לעמוד באמירת הי"ג מידות, ומי שיכול ואינו מפריע לו בכוונת המילים, יעמוד גם באמירת הסליחה.
י. "ויקרא בשם ה'" צריך להפסיק מעט בין בשם לבין ה'.
יא. אדם שנקלע למקום שאומרים סליחות שאינו הנוסח שלו (כגון הנוהג מנהג ליטא ונקלע למנין שאומרים נוסח פולין) יאמר הסליחות כפי מנהג הציבור.
[1] העמק דבר
[2] רמב"ן
[3] פי' ר' יוסף בכור שור
[4] אבע"ז
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] רבינו בחיי
[7] רש"י חזקוני
[8] העמק דבר
[9] רמב"ן
[10] העמק דבר
[11] ת"י
[12] אבע"ז
[13] רמב"ן
[14] כענין את מספר ימיך אמלא (שמות כג, כו). ולשון קריבה זה הוא נזכר בצדיקים ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז, כט), ויקרבו ימי דוד למות (מלכים א ב, א), וזה יורה שחייו של אדם נגזרים והוא יתברך ממלא אותן ומקריבן אל הזמן הקצוב והנגזר, או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש רבינו בחיי
[15] רמב"ן
[16] אבע"ז
[17] רמב"ן
[18] משך חכמה
[19] רש"י שפתי חכמים
[20] רמב"ן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה