יום ראשון, 14 בספטמבר 2014

פרשיות נצבים וילך יום ב'

מקרא

דברים פרק כט

(כד) וְאָמְרוּ והשיבו אותם - בדין עשה להם כך עַל אֲשֶׁר כי הם באו בברית עם הקב"ה ואחר כך עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם וקבלו הקללות מדעתם ומרצונם, ועברו על הברית, ובאו עליהם הקללות, ויצדיקו דינו של הקב"ה[1] בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(כה) וַיֵּלְכוּ אחרי יצרם הרע[2] וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם שיש בהם כח וממשות להטיב לשנות או להשגיח וְלֹא חָלַק לָהֶם לישראל, הקב"ה שום שר ומושל כמו לאומות העולם אלא הקב"ה בעצמו הוא משגיחנו[3]:
(כו) וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה:
(כז) וַיִּתְּשֵׁם טלטל והגלה יְקֹוָק מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה:
(כח) הַנִּסְתָּרֹת לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ החטאים הנסתרים מן העושים אותם, כמו שגיאות מי יבין מנסתרות נקני (תהלים יט יג), יאמר הנסתרות לשם לבדו הם אין לנו בהן עון אשר חטא וְהַנִּגְלֹת שהם הזדונות לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת שכך קבלנו על אשר ישנו פה ועל אשר איננו פה לדורות עולם ולפי שהביא באלה לעשות כל המצוה, הוציא מן החרם העושה בשגגה שלא יתקלל באלה הזאת[4]: ס

דברים פרק ל

(א) וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ את הדברים הללו שאני אומר לך בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה בגלות שתהיה שם, ותתן לבבך ודאי שקבלת הברית ולא עמדת בו[5]:
(ב) וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ תהיה תשובתך כדי לעשות רצון קונך בלבד. וזו היא התשובה שאמרו ז"ל (יומא פרק יום הכפורים) שמנעת עד כסא הכבוד וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לא מצות אנשים מלומדה כמו שעשית קודם לכן אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ שלא תסתפק בזה[6] וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
(ג) וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ שבי גלותך[7] וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:
(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:
(ה) וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:
(ו) וּמָל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל והיא המילה הנזכרת כאן כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו[8] וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ כיון שיבטל הקב"ה יצר הרע מן העולם ויברא יצר טוב שיגרום לך לאהוב את ה'לְמַעַן חַיֶּיךָ כדי שתחיה חיי עולמים גם בעולם הבא[9]:

מגילת קהלת
עניני העולם הם הבל, ואין ראוי לאדם לעמול ולאסוף יותר מדי אלא ליהנות מחלקו, וה' נותן מידה זו לצדיקים
(יא) אני קהלת הייתי מלך על ישראל כבר הרבה זמן שאני מלך על ישראל:
(יב) ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה והחלטתי לבדוק ע"י החכמה על כל אשר נעשה תחת השמים את כל הדברים שאנשים עושים בעולם, איזה טובים הם ואיזה לא הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו וראיתי שהעסק שאנשים עוסקים בו בהשגת הפרנסה וכל הדומה לזה, הוא עסק רע, אלא שאלהים נתן לבני האדם לעסוק בזה, ואין להם ברירה אלא לעסוק בזה כפי צרכם, אבל לא כדאי להאריך בזה: (יג) ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש ראיתי את המעשים שבני אדם עושים בעולם והנה הכל הבל ורעות רוח כמו לרעות ולהתעסק עם הרוח, דבר שאין לו תועלת: (יד) מעות לא יוכל לתקון המצב הזה שבני האדם מתעסקים בדברים חסרי תועלת, הוא עיוות שלא יוכלו לתקנו וחסרון לא יוכל להמנות  וחסרון שלא יוכל לחזור ולהימנות כשלם: (טו) דברתי אני עם לבי לאמר חשבתי לעצמי ואמרתי אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה אני הרי הוספתי הגדלתי והוספתי אצלי חכמה בענייני העולם על כל אשר היה לפני על ירושלם יותר מכל מי שהיה לפני מלך על ירושלים ולבי ראה הרבה חכמה ודעת הלב שלי החכים הרבה: (טז) ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות ונתתי תמיד את לבי לדעת חכמה, ולדעת להבדיל בין טפשות לבין שכלות ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח ועתה אומר אני שזה גם מחשבה של הבל ורוח: (יז) כי ברב חכמה רב כעס שהחכמה גורמת לאדם צער, שמאמץ את מחשבתו, ואינו משיג כל מה שרוצה להשיג ויוסיף דעת יוסיף מכאוב:

קהלת פרק ב'
(א) אמרתי אני בלבי ומפני זה אמרתי בלבי לכה נא אנסכה בשמחה  לך ותנסה את עצמך בשמחה, לראות אם היא טובה לך וראה בטוב  ותראה דברים טובים ומשמחים והנה גם הוא הבל:(ב) לשחוק אמרתי מהולל השחוק נתן לי הרגשה של טפשות וחוסר ענין ולשמחה מה זו עושה והשמחה הרגשתי שאין לה סיבה, ואין בה תועלת אלא רגעית וקטנה: (ג) תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נהג בחכמה ולאחז בסכלות  החלטתי לחקור ולבדוק בעצמי את שניהם יחד, שגם אמשוך את עצמי במשתה היין, וגם אנהג בחכמה וארסן את הסכלות עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם לא עשיתי זאת מתוך החלטה ברורה שזה טוב, אלא באתי לנסות את כל האפשרויות, עד שאחליט מה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהםשיעשו בעולם כל ימי חייהם:



משנת ההלכה

 דיני תנאי קיום המצוות

סעיף ט
מצות צריכות כוונה

       א.       שתי כונות יש למצוה. אחת: כונת הלב למצוה עצמה שיכוין בלבו למה שהוא מוציא מפיו ואל יהרהר בלבו בדבר אחר. כגון בקריאת שמע ותפילה וברכת המזון וקידוש וכדומה ובזה לכו"ע לכתחילה מצוה שיכוין בלבו. ובדיעבד אם לא כיון יצא מלבד בפסוק ראשון של ק"ש וברכת אבות של תפילה.

        ב.        שניה: כונה לצאת בה כלומר שיכוין לקיים בזה כאשר צוה ה' וכונה זו אינה תלויה כלל בכונת הלב למצוה עצמה. ולמצוה מן המובחר כו"ע מודים שצריך כונה זו קודם שמתחיל במצוה לצאת בעשיית אותה המצוה. (כדאיתא בנדרים ראב"צ אומר עשה דברים לשם פועלם ונאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה).

         ג.         ובדיעבד י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה. (שו"ע או"ח סי' ס).

        ד.        ולפיכך אם לא כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה לא יצא מן התורה וצריך לחזור ולעשותה. ואפילו אם ספק לו אם כיון אם הוא מצוה דאורייתא ספיקא לחומרא אבל לא יברך אז על המצוה אפילו אם ודאי לא כיון כשעשה בפעם הראשונה. (מ"ב שם ס"ק ח)

       ה.       התוקע להתלמד בתקיעות. או המברך בהמ"ז עם קטנים לחנכם במצות והוא היה ג"כ חייב בבהמ"ז או בתקיעת השופר ושכח אז להתכוין לצאת בה ג"כ עבור עצמו וכן כיוצ"ב בכל המצות שעשאם בגלל איזו סיבה ולא לצורך המצוה ושכח לכוין לא יצא ידי חובתו. וצריך לחזור ולעשות המצוה (שם ס"ק ט)

         ו.         אם כונתו בעשיית המצוה היתה לצורך סיבה אחרת וגם לצאת בה ידי המצוה יצא. (שם)

         ז.         י"א[10] שמצוות צריכות כונה דוקא במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן אין צריך כונה. ולפי זה כל הברכות שהם ג"כ דרבנן מלבד בהמ"ז אם לא כיון בהם לצאת יצא בדיעבד וי"א[11] שאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן. וכן הלכה. (שם ס"ק י)



[1] פי' ר' יוסף בכור שור
[2] ת"י
[3] רמב"ן פי' ר' יוסף בכור שור
[4] רמב"ן רבינו בחיי
[5] פי' ר' יוסף בכור שור
[6] ספורנו
[7] ת"א
[8] רמב"ן
[9] ת"י
[10] המ"א בשם הרדב"ז והחיי אדם ח"א כלל סח
[11] מכמה מקומות בשו"ע משמע שהוא חולק ע"ז וכן מבאור הגר"א בסימן תפ"ט משמע כן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה