פרשת בראשית יום ג'

מקרא

(ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ למה קנאת באחיך[1] וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ:

(ז) הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב את מעשיך שְׂאֵת ימחל לך עוונך וְאִם לֹא תֵיטִיב מעשיך לַפֶּתַח ליום הדין חטאתך נשמר ועל  מפתחי לבך ה - חַטָּאת רֹבֵץ חטאתך יישמר ועתיד להפרע ממך אם לא תשוב וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹובידך מסרתי רשותו של יצר הרע ואליך יהיה מתאוה וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ בין לזכות ובין לחטוא ואם תשוב ייעזב לך חטאתך[2]:

(ח) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו בא נצא השדה[3] וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ:

(ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל קַיִן אֵי איה הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר האם שומר[4] אָחִי אָנֹכִי:

(י) וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי הזרע שעתיד היה לצאת מ -[5] אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה:

(יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה כלומר שלא תזכה לטובתה של האדמה אלא תהיה חסר מטובתה וכמו שמבאר והולך בפסוק הבא[6] אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ והדם הוא יחניף את הארץ לפיכך - :

(יב) כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה בשנה זו לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ ושמנה לָךְ בשנה אחרת לפיכך תהיה חייב להיות[7] - נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:

(יג) וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְקֹוָק וידוי על חטאו גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא מלסלוח, וצדיק אתה ה' וישר משפטיך[8]:

(יד) הֵן אף על פי שענשת אותי הרבה מאד ש - גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שכיון שאהיה נע ונד ולא אוכל לעמוד במקום אחד הנה אנכי מגורש מן האדמה ואין מקום למנוחתי וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה, כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ אבל מה אעשה וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי ואתה בחסדך הרבים לא חייבת אותי מיתה שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי[9]:

(טו) וַיֹּאמֶר לוֹ יְקֹוָק לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם לשבעה דורות יפרעו ממנו[10] וַיָּשֶׂם יְקֹוָק לְקַיִן אוֹת השם עשה לו אות עד שהאמין והכתוב לא גלה האות ובבראשית רבה (כב יב) אמרו כענין זה רבי אבא אמר כלב מסר לו - כי מפני שהיה פחדו מן החיות מסר לו אחת מהן שתלך לפניו, ולמקום שיפנה הכלב ללכת ידע כי שם צוה לו השם ולא יהרג בה הזכירו בו החכמים אות נבזה כראוי לו, אבל הכוונה שהיה עמו האות תמיד להורות לפניו הדרך שילך בה[11] לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ:

(טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְקֹוָק ולא עמד לפניו עוד בתפילה כמו שאמר לעיל ומפניך אסתר וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד ולא הלך בכל העולם, אבל באותה הארץ ישב, נודד תמיד, לא ינוח במקום ממנה כלל ונקראת "ארץ נוד" על שמו לעולם[12]  קִדְמַת עֵדֶן למקום אליו גלה אביו מגן עדן והוא בצד מזרח[13]:

(יז) וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ וַיְהִי בֹּנֶה עִיר בשביל בנו[14] וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ:

(יח) וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וְעִירָד יָלַד אֶת מְחוּיָאֵל וּמְחִיָּיאֵל יָלַד אֶת מְתוּשָׁאֵל וּמְתוּשָׁאֵל יָלַד אֶת לָמֶךְ:

נביא

הושע פרק ח

א. אֶל חִכְּךָ שֹׁפָר - הושע, שים שופר על החֵיך  ( שקול השופר עובר מהגרון דרך החיך ) להזהיר את ישראל מהרעה, כַּנֶּשֶׁר עַל בֵּית ה' - במהירות כנשר, יבוא האוייב על בית ה' להחריבו, יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי, וְעַל תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ - וכל זה, מפני שעברו על ברית ה', ומרדו במצוות התורה.

ב. לִי יִזְעָקוּ, אֱלֹהַי יְדַעֲנוּךָ יִשְׂרָאֵל - כשתבוא על ישראל רעה, יזעקו אל ה' ויאמרו, אלקינו ! יודעים אנו אותך והושיענו.

ג. זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב - אך ישראל, עזבו את ה' שהוא הטוב האמיתי, אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ - לכן, אוייב ירדוף אותם.

ד. הֵם הִמְלִיכוּ, וְלֹא מִמֶּנִּי - כשישראל המליכו מלכיהם, לא שאלו את פי ה', הֵשִׂירוּ, וְלֹא יָדָעְתִּי - וכשמינו שרים, ולא מדעתי, ( שהיו רשעים, ומכשילים ומחטיאים אותם ) כַּסְפָּם וּזְהָבָם עָשׂוּ לָהֶם עֲצַבִּים - מהכסף והזהב עשו ע"ז, ( הפסילים נקראו עצבים, משום שאינם מועילים ומעציבים את העובדים  ) לְמַעַן יִכָּרֵת - והעצבים, הם הסיבה שיכרת מהם העושר ע"י האוייב.

ה. זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן - עזב ה' אתכם, בגלל העגל שהנחתם בבית אל ( שהיו עובדים מלכי שמרון ), חָרָה אַפִּי בָּם - בעגל שעשיתם, ובשומרון, עַד מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן - עד מתי לא יתנו אל ליבם, לנקות עצמם מהע"ז.

ו. כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא - כי מישראל נעשה העגל, ( כי מישראל הוא - העגל ) חָרָשׁ עָשָׂהוּ, וְלֹא אֱלֹהִים הוּא - אומן עשה את העגל, ואין בו כוח אלוקות, כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן - כי עגל שומרון יִכָּתֵּש, ויעשה לחתיכות קטנות,

ז. כִּי רוּחַ יִזְרָעוּ, וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ - ישראל קצרו  רוח סופה, מפני שרוח זרעו, ( מה שזורעים - קוצרים. לכן ישראל שעבדו ע"ז, יקצרו הבל כמותה, דהיינו שלא יצליחו במעשיהם ) קָמָה אֵין לוֹ - לא תצמח התבואה, להיות קמה, ( קמה - שבולים עומדות ומוכנות לקצירה ) צֶמַח בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶּמַח - ולא יעשו קמח מהצמח שזרעו, ( שלא יצליחו במעשיהם ) אוּלַי יַעֲשֶׂה, זָרִים יִבְלָעֻהוּ - וגם אם תעשה התבואה קמה לעשות ממנה קמח, הזרים יקחו הכל.

הושע פרק ח

ח. נִבְלַע יִשְׂרָאֵל - נשחת ישראל, ( ע"י הגויים ), עַתָּה הָיוּ בַגּוֹיִם, כִּכְלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ - ישראל בזויים בעיני הגויים, ככלי, שאין בו חפץ ושימוש.

ט. כִּי הֵמָּה - ישראל, עָלוּ אַשּׁוּר - לבקש את עזרתם, פֶּרֶא בּוֹדֵד לוֹ - כחמור בר ההולך יחידי, בלי מנהיג, אֶפְרַיִם, הִתְנוּ אֲהָבִים - אפרים נתנו אתנן כזונה, למלך אשור .( שיעזור להם )

י. גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם - אף על פי שנתנו אתנן לגויים שיעזרום, עַתָּה אֲקַבְּצֵם - בבא העת, אגאל אותם, וַיָּחֵלּוּ מְּעָט, מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ שָׂרִים - ומעט חִיל ורעדה יבוא עליהם, מהמשא שיתנו עליהם מלכי ושרי העמים.

יא. כִּי הִרְבָּה אֶפְרַיִם, מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא, הָיוּ לוֹ מִזְבְּחוֹת לַחֲטֹא­ - וחיל זה שיבוא עליהם, יהיה מפני שהרבו לחטוא ולעשות מזבחות לע"ז.

יב. אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי - ריבוי הוראות ותוכחות הנביאים, שאני שולח לו תמיד, ( מפני שרבים השליחים שאני שולח, נחשבים התוכחות כאילו כתובות לפניו ) כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ - נחשבים בעיניהם כדיבורים של אדם זר, ואינם שומעים.

יג. זִבְחֵי הַבְהָבַי - זבחיהם הנשרפים לפני, יִזְבְּחוּ בָשָׂר וַיֹּאכֵלוּ, ה' לֹא רָצָם - שישחטו את הבשר לעצמם ויאכלו בשר ( כאילו כתוב "יזבחו בשר וְיאכלו"), שהרי אינם לרצון לפני,  עַתָּה - בעוד זמן קצר, יִזְכֹּר עֲוֹנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאתָם, הֵמָּה מִצְרַיִם יָשׁוּבוּ - יזכור להענישם על חטאתם, וישובו למצרים.  ( בזמן יוחנן בן קרח )

יד. וַיִּשְׁכַּח יִשְׂרָאֵל אֶת עֹשֵׂהוּ, וַיִּבֶן הֵיכָלוֹת - שכח ישראל את ה' שעשהו לעם, ובנה ארמונות לע"ז, וִיהוּדָה, הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת - ויהודה הרבו ערים בצורות להגן מהאוייב, ( ולא בטחו בה' ) וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּעָרָיו - של יהודה, וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ - והאש תאכל את ארמונות הע"ז שבנו.

הושע פרק ט

א. אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל, כָּעַמִּים - אין ראוי לכם לשמוח ולגיל כמו העמים, כִּי זָנִיתָ מֵעַל אֱלֹהֶיךָ - מפני שזניתם מעל ה', אָהַבְתָּ אֶתְנָן, עַל כָּל גָּרְנוֹת דָּגָן - כזונה האוהבת לקבל אתנן דגן מן הגורן, הלכתם לבקש את עזרת הגויים.

ב. גֹּרֶן וָיֶקֶב לֹא יִרְעֵם - לכן, תבואה שבגורן ויין שביקב, לא תהיה להם למרעה, למאכל, וְתִירוֹשׁ יְכַחֶשׁ בָּהּ - התירוש "ישקר" לישראל, ולא יוציאו יין מהגפן,

ג. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ ה' - כי יגלו, וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם - ישיבו את עצמם לנוס למצרים, וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ - ובגלות אשור יאכלו מאכלים טמאים.

ד. לֹא יִסְּכוּ לַה' יַיִן, וְלֹא יֶעֶרְבוּ לוֹ - לשם מה ינסכו לפני ה' יין, הלא אינו לרצון לפניו, ואינו ערב לו,  ( שהלא עוברים על מצוותיו ) זִבְחֵיהֶם, כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם - זבחיהם נחשבים כמאכל של אונן, (אבל), שמאכלו נטמא ממנו, כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ ­- כל מי שאוכל ממאכל האונן - נטמא, כך כל זבחיהם - כטמאים לפני,  כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם, לֹא יָבוֹא בֵּית ה'  - הקרבן שמביאים לכפרת נפשם, אין ראוי שיבוא בבית ה'. ( מפני שאינם מטיבים את דרכם )

ה. מַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם מוֹעֵד - ומה תעשו, ביום המיועד לפורענות שתבוא עליכם, וּלְיוֹם חַג ה'  - שהוא היום, שה' יהרוג בכם. (ההריגה היא כמו זבח שמקריבים ביום חג )

ו. כִּי הִנֵּה הָלְכוּ, מִשֹּׁד - כי הנה הלכו מארצם מפני השודד שבא עליהם, ( נ"נ ) מִצְרַיִם תְּקַבְּצֵם, מֹף תְּקַבְּרֵם -במצרים יתקבצו, ובעיר מוף ( מוף היא נוף ) ימותו ויקברו, מַחְמַד לְכַסְפָּם - בתי אוצרות כספם שהיו חומדים, קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם, חוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם - יִרְשוּ קימוש וחוח ( מיני קוצים),  מפני שיהיו שממה.

ז. בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה, בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם - באו הימים, שה' יפקוד ויזכור לשלם להם כפעלם הרע, יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל, אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ - אז יֵדְעו ישראל, שאוילים היו נביאי השקר, ומשוגע היה האיש שחשבו שיש בו רוח אלוקים, והבטיחו להם טובות, עַל רֹב עֲוֹנְךָ, וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה - ובגלל רוב עוונותיכם, רבה השנאה השמורה עליכם אצל ה'[15].

ח. צֹפֶה אֶפְרַיִם עִם אֱלֹהָי - צופה ( נביא שקר ) יש לאפרים עם הע"ז שלו, נָבִיא פַּח יָקוֹשׁ עַל כָּל דְּרָכָיו - ונביא שקר זה, דומה לפח ומוקש לישראל, ( שמכשיל אותם בדרכיהם) מַשְׂטֵמָה, בְּבֵית אֱלֹהָיו - ולכן בבית ה', יש לישראל - משטמה, ( שנאה ) מאת ה'.

ט. הֶעְמִיקוּ שִׁחֵתוּ כִּימֵי הַגִּבְעָה - העמיקו להשחית את דרכם, כמו בימי פלגש בגבעה, יִזְכּוֹר עֲוֹנָם יִפְקוֹד חַטֹּאתָם - ולכן, יזכור להענישם על רעתם.

י. כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר, מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל - ישראל חביבים היו על ה', כגפן שמוצא אדם במדבר, כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה - כחביבות שיש לאדם, בתאנה היוצאת ראשונה, בְּרֵאשִׁיתָהּ - בתחילת בישול התאנים, רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם - ראיתי בחביבות את אבותיכם, הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר - אך כשהם באו לעבוד לבעל פעור, וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת - והפרישו עצמם לע"ז, המביישת את עובדיהָ, וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים, כְּאָהֳבָם - היו משוקצים ומתועבים לפני, כפי השיעור שאהבתי אותם בתחילה.

יא. אֶפְרַיִם, כָּעוֹף יִתְעוֹפֵף כְּבוֹדָם - כבודם של אפרים, יתעופף כעוף הפורח, (הכוונה שימעטו בניהם) מִלֵּדָה וּמִבֶּטֶן וּמֵהֵרָיוֹן - או שימותו בלידה, או בעודם בבטן אימם, או שלא יהיו כלל בהריון.

הושע פרק ט

יב. כִּי אִם יְגַדְּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם, וְשִׁכַּלְתִּים מֵאָדָם - ואף אם יזכו לגדל את בניהם, ימותו בניהם ויהיו שכולים, כִּי גַם אוֹי לָהֶם - אוי יהיה להם בכל מעשיהם, בְּשׂוּרִי מֵהֶם - כשאסור מהם.

יג. אֶפְרַיִם, כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי לְצוֹר שְׁתוּלָה בְנָוֶה - אפרים ישב בשלווה, כְּצוֹר שהיתה שתולה במקומה בנוה טוב, וְאֶפְרַיִם, לְהוֹצִיא אֶל הֹרֵג בָּנָיו - ומתוך טובה זו, הוציא אפרים את בניו להריגה בעבודת המולך.

יד. תֵּן לָהֶם ה' - תן להם כעת, בעודם קטנים,( שלא יהיה צערם גדול כל כך ) מַה תִּתֵּן - את העונש הראוי להם. תֵּן לָהֶם רֶחֶם מַשְׁכִּיל - תן להם את ענשם, בזמן שהם בְּרֶחֶם אימם, (שכבר שם ימותו ויעשו את הוריהם שכולים), וְשָׁדַיִם צֹמְקִים - ואם יִוָלְדוּ, שיִצָמְקו שְדֵי אמם, וימותו ברעב בעודם קטנים.

טו. כָּל רָעָתָם בַּגִּלְגָּל  - כל הרעות שעשו ( בע"ז ) היו בגלגל,  כִּי שָׁם שְׂנֵאתִים - כי שם גרמו בע"ז שעבדו, שאשנא אותם, עַל רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם, מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם - ומפני רוע מעשיהם, מבית ה' אגרש אותם ואחריבוֹ, לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם - לאהוב אותם, כָּל שָׂרֵיהֶם סוֹרְרִים - מפני השרים, שסרים מדרך טובה.

טז. הֻכָּה אֶפְרַיִם - בצרות רבות, שָׁרְשָׁם יָבֵשׁ, פְּרִי בַל יַעֲשׂוּן - והם כשורש יבש של עץ, שלא יוכל להצמיח פירות,  גַּם כִּי יֵלֵדוּן, וְהֵמַתִּי מַחֲמַדֵּי בִטְנָם - ואפילו אם ילדו, אמית את בניהם הנחמדים.

יז. יִמְאָסֵם אֱלֹהַי, כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ - ימאס אותם ה' אלוקַי, כי לא שמעו בקולו, וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם - ויגלו לנדוד בין הגויים.

הושע פרק י

א. גֶּפֶן בּוֹקֵק יִשְׂרָאֵל - ישראל נמשלו לגפן ריקה מכל רטיבות ולחלוחית, מכל טובה[16],  פְּרִי יְשַׁוֶּה לּוֹ - וכי ראוי שיתן וישים לו ה' פרי ?! כְּרֹב לְפִרְיוֹ - הלא, כשהשפעתי עליהם רוב טובה, הִרְבָּה לַמִּזְבְּחוֹת-הירבו להקריב במזבחות לע"ז, כְּטוֹב לְאַרְצוֹ - וכשהטבתי לו בארצו, הֵיטִיבוּ מַצֵּבוֹת - חיזקו ופיארו את המצבות לע"ז.

ב. חָלַק לִבָּם - ליבם נחלק מעם ה', ופנה לע"ז, עַתָּה יֶאְשָׁמוּ - עתה, יהיו לשממה[17], הוּא יַעֲרֹף מִזְבְּחוֹתָם - וזה שחלק ליבם מעם ה', הוא הדבר שגרם שיהרסו מזבחותם, יְשֹׁדֵד מַצֵּבוֹתָם- וישדדו האוייבים את מצבותם.

ג. כִּי עַתָּה יֹאמְרוּ - ועתה, כשיבוא האוייב יאמרו: אֵין מֶלֶךְ לָנוּ - אין לנו מלך שיצילנו, כִּי לֹא יָרֵאנוּ אֶת ה', וְהַמֶּלֶךְ מַה יַּעֲשֶׂה לָּנוּ - ורעה זו באה עלינו, כי לא יראנו מה', והמלך, כיצד יוכל להצילנו.

ד. דִּבְּרוּ דְבָרִים - נגד ה', אָלוֹת שָׁוְא - נשבעו לשקר, כָּרֹת בְּרִית - כרתו ברית לע"ז, וּפָרַח כָּרֹאשׁ מִשְׁפָּט, עַל תַּלְמֵי שָׂדָי - יפרח עליהם משפט של פורענות, כעשב המר הפורח בערוגות השדה.

ה. לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן - בעבור עגלי הזהב שבבית אל[18], שנלקחו בשבי, יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן - יבוא פחד לשוכנים בשומרון,(שיאמרו:אם לא הֵגֵן על עצמו, כיצד יגן עלינו ?? )  כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ - יתאבלו עם ישראל על העגל שנשבה,  וּכְמָרָיו - והכמרים גם הם יתאבלו,  עָלָיו יָגִילוּ - על העגל, שעליו היו תמיד שמחים, עַל כְּבוֹדוֹ, כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ - יתאבלו על כבודו  (של העגל ) שגלה ממנו, כשנלקח בשבי האוייב.

ו. גַּם אוֹתוֹ - את עגל הזהב, שהיה בבית אל, לְאַשּׁוּר יוּבָל, מִנְחָה לְמֶלֶךְ יָרֵב - יובילו כמנחה  לסנחריב מלך אשור,  בָּשְׁנָה אֶפְרַיִם יִקָּח - אפרים יקח עמו בושה, וְיֵבוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מֵעֲצָתוֹ - שיתבייש על העֵיצָה, לעשות העגלים.

ז. נִדְמֶה שֹׁמְרוֹן מַלְכָּהּ - יכרת מלך שומרון ממלכותו,כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם - כמו הקצף הצף על פני המים, שכלה במהרה.

ח. וְנִשְׁמְדוּ בָּמוֹת אָוֶן, חַטַּאת יִשְׂרָאֵל - הבמות שבבית אל, שהיו חטאת לישראל - יִשָמְדו, קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם - על חורבן המזבחות, יעלה קוץ ודרדר, וְאָמְרוּ לֶהָרִים כַּסּוּנוּ, וְלַגְּבָעוֹת נִפְלוּ עָלֵינוּ - ומרוב בושה, יאמרו להרים ולגבעות שיפלו ויכסו אותם.

ט. מִימֵי הַגִּבְעָה, חָטָאתָ יִשְׂרָאֵל - מימי פלגש בגבעה, החזיקו ישראל בחטאי ע"ז, שָׁם עָמָדוּ -  שם בגבעה, עמדו להלחם עם בני בנימין, לֹא תַשִּׂיגֵם בַּגִּבְעָה מִלְחָמָה עַל בְּנֵי עַלְוָה - ומפני הע"ז שעבדו, לא יצליחו בתחילה במלחמתם עם בני בנימין שעשו עוְלָה ופשע, ( פסל מיכה )

י. בְּאַוָּתִי וְאֶסֳּרֵם - ברצוני אקשור אותם בעול העמים, וְאֻסְּפוּ עֲלֵיהֶם עַמִּים - יאספו עליהם עמים, בְּאָסְרָם לִשְׁתֵּי עוֹנֹתָם - ויקשרו העמים את ישראל במוסרות לשתי מענות מחרשה ( מענה מחרישה הוא התלם, השורה, שעל השור לחרוש, וכשיקשור את השור לחרוש בשתי מענות, תכבד עבודת השור ), דהיינו, אביא עליהם רעה גדולה וכפולה.

משנת ההלכה

אסרו חג

       א.       היום שלאחר החג, בשלשת הרגלים: פסח שבועות וסוכות - נקרא 'אסרו חג' על שם הכתוב (תהלים קיח): אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ:

        ב.        ודרשו חכמים למקרא זה כך: אִסְרוּ חַג - תוספת יום שקושרים (איסור, לשון קשר) אותו אל החג. בַּעֲבֹתִים - בהמות עבות ושמנות לסעודה. עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּח - מעלת דבר זה מגעת עד מעלת הקרבנות שמקריבים על המזבח. ולכן אמרו: 'כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן':

         ג.         לפיכך נוהגים באסרו חג קצת יום טוב שמרבים בו קצת בסעודה, וממעטים בו בהספד ותענית ואין אומרים בו תחנון.

        ד.        וכל הנוהג שמחה באסרו חג, הרי הוא מקיֵּם דברי חכמים ומקבל עליו שכר. ועוד שהוא מעיד על עצמו שחביב עליו החג שצותה תורה, וקשה עליו פרידתו ממנו בבת אחת, וכאילו רוצה להאחז בו גם אחר עברו. וזאת היא מידת ישראל קדושים שמחבבין את המצוות ומצפים להן קודם בואן, והוגים בהן אחר עברן:

 

---

[1] ספורנו

[2] ת"א ת"י

[3] רמב"ן

[4] ת"י

[5] ת"א

[6] ספורנו חזקוני

[7] חזקוני

[8] רמב"ן

[9] רמב"ן

[10] ת"א ת"י

[11] אבע"ז רמב"ן

[12] רמב"ן

[13] רש"י

[14] רבינו בחיי

[15] כמו: " וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקב..."; בראשית כז' מא'.

[16] כמו: " בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה..." ; נחום ב' יא'.

[17] כמו:" תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹקֶיהָ..."; לקמן יד' א'.

[18] קורא לבית אל - בית און, כדרך גנאי.