מקרא
דברים פרק לב
אחר שהשלים הקדמת השירה אשר בה הודיע שהמכוון ממנו הוא להגיד צדקת האל יתעלה שהוא אל אמונה להיטיב לעושי רצונו ואין עול במדת דינו נגדם בא משה רבינו לבאר דבר זה בהגדת העבר והעתיד להודיע ראשונה כמה היתה כוונת האל ית' להשיג זה התכלית בכל המין האנושי בימות עולם ובשנות דור ודור ואיך כשלא עלה זה הגדיל ה' לעשות להעלות את ישראל אל גרם המעלות כאשר יעשה באחרית הימים עם השרידים אשר יקרא. שנית שנתן להם מקום נכון לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרב כל והמה מרדו ושלמו רעה תחת טובה ואין ספק שהוא ראוי לעונש נמרץ. שלישית שבגודל עונם נפלו במכמורי רשעים והיו ראוים לכליון חרוץ לו חלול ה' שנמנע מזה. רביעית הודיע הסבה אשר בגללה תהיה להם גאלה באחרית הימים. חמישית הודיע אופן הגאולה ורחמי האל ית' על שארית עמו והם חלקי פרשת האזינו
(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם ותבין דרכי טובו וכמה כיוון להיטיב למין האנושי בכלל כשתזכור ראשונה מה שהיטיב לאדם הראשון בתחלת ימי עולם ויניחהו בגן עדן והוא קלקל ענינו בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר ותבין שנית כמה היטיב לדורות והם השחיתו עד המבול וכן שלישית מן המבול עד הפלגה והם קלקלו ואם אינך יודע בעצמך - שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ חכמי הדור[1] וְיֹאמְרוּ לָךְ:
(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם כשהנחיל הקב"ה למכעיסיו את חלק נחלתם וקלקלו לפניו הציפם ושטפם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם בדור ההפלגה שהפרידם והלך כל אחד למקומו ולנחלתו[2] יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים והציב גבולות עמים בהפלגה ולא אבדם לגמרי כמו שהיו חייבים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בשביל בני ישראל שהיו מתי מספר והיו עתידים אז לצאת מאותם העמים[3]:
(ט) למה כל זאת כִּי חֵלֶק יְדֹוָד לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת עַמּוֹ ומי הוא חלקו עמו ומי הוא עמו יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ והוא השלישי באבות המשולש בג' זכיות זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו הרי ג' כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים. והוא ובניו היו לו לנחלה ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק[4]:
(י) יִמְצָאֵהוּ אותם מצא לו נאמנים בְּאֶרֶץ מִדְבָּר שקבלו עליהם תורתו ומלכותו ועולו מה שלא עשו ישמעאל ויושבי הר שעיר שנאמר וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן ארץ ציה ושממה מקום יללת תנינים ובנות יענה אף שם נמשכו אחר האמונה ולא אמרו למשה היאך נצא למדברות מקום ציה ושממה כענין שנאמר לכתך אחרי במדבר יְסֹבֲבֶנְהוּ שם סבבם והקיפם בעננים וסבבם בדגלים לארבע רוחות וסבבן בתחתית ההר שכפהו עליהם כגיגית יְבוֹנֲנֵהוּ לימדם שם תורה ונתן להם בינה להבין אותה יִצְּרֶנְהוּ שם שמר אותם מנחש שרף ועקרב ואומות העולם[5] כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ כאיש ששומר על אישון עינו[6]:
(יא) כְּנֶשֶׁר שהנשר רוצה לטלטל גוזליו ממקום למקום, אינו נושאם כי אם על כנפיו, שאינו ירא שעוף יעוף עליו, ולכך כשהוא רוצה לנשאם יָעִיר קִנּוֹ מעירן ומעמידן על רגליהן, כדי שיקפצו על כנפיו עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף ומעופף אצלם עליהם, סמוך להם, כדי שיקפצו יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ על אבריו ולא ברגליו ואז אינו ירא לא מחץ הבא לו מלמטה, ולא מעוף שיבא לו מלמעלה, שהוא מגביה לעוף יותר מכולם, ונושא כל האפרוחים יחד על כנפיו. אבל שאר עופות נושאין גוזליהם בין רגליהם. ויש [להם] לירא מן החיצים, וגם אינו נושא אלא אחד אחד, ויש לירא מן הנשארים בקןוכן ישראל כל כך מוקפין ביחד בענני כבוד ואין להם לירא משום צד[7]:
(יב) יְקֹוָק בָּדָד יַנְחֶנּוּ הוליכם במדבר למען העמידם על צורת עם ישראל היינו בשני דברים להיות בדד שלא להיות מעורב עם אומות העולם יותר מן ההכרח וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר שלא להיות תחת תקוה של כח אחר זולת ה' לבדו והליכות המדבר הכריחם לכך באשר אין שם טבע פרנסה וכולם ידעו שהעושה ניסים הוא הקב"ה ולא ע"י כח אחר ובזה העמידם על צורה המיוחדת להם לבטוח בה' לבדו[8]:
(יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ השליטו על שרי ארץ ישראל ועל מבצריהם הגבוהים כבמות וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי משהגיעו לארץ ישראל האכילם מתנובת הארץ והפסיק להוריד להם המן וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע הדבורים עושים דבש בנקיקי הסלעים, ואף התמרים גדילים בסלעים, שעושין מהם דבש וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר שיהיו הזיתים גדילים בסלעים, ואותם שבסלעים טובים מן אותם שבבקעה, לפי שהשמש זורח עליהם תדיר וממתקם. כיון שבאו לארץ לא רצה להאכילם מן, שלא יתרשלו לכבוש את הארץ, אבל כיון שפסק להם המן, התחזקו לכבוש הארץ, שיהא להם מאכל ובתים מלאים כל טוב. לטובתם נתכוון ולכך מונה אותם עם החסדים שעשה להם[9]:
(יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן חמאה של בקר ושל חלב צאן, שלא יהיו רוצים לאכול כי אם שמנונית החלב[10] עִם חֵלֶב כָּרִים אילים מדבריות המפוטמים במרעה[11] וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן שגדלים בבשן ושמנים היו[12] וְעַתּוּדִים גדיים[13] עִם חֵלֶב המובחרים ב- כִּלְיוֹת חִטָּה חטים גדולות ככליות של שור גדול[14] וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר פי' יין. שיהא היין אדום כדם, ויין אדום חשוב מן הלבן, כדכתיב "אל תרא יין כי יתאדם"[15] ובכן היו מתפרנסים שלא בצער וכל זה עשה להם האל ית' כדי שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות[16]:
(טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן ועל ידי כך העשירו בני ישראל וַיִּבְעָט בעט בה' ונטש דרכיו כמבואר בספר שופטים שָׁמַנְתָּ הנה אתה ישורון קהל תופשי התורה ובעלי העיון פנית אל התענוגים הגשמיים ובזה עָבִיתָ נהיית גס ועבה מהבין דקות האמת כאמרו וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו כהן ונביא (ישעיהו כח, ז) כָּשִׂיתָ מלשון כיסוי כאמרו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם (שם מד, יח)[17] וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ שנטש אלוה שבראו בעבור זרים וַיְנַבֵּל בפיו ובמחשבתו צוּר יְשֻׁעָתוֹ צור שהיה מושיעו. ואמרו שאין בעבודתו רק גמול רע, בעבדם הזרים ישבעו לחם ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים, כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג יד טו) שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו', וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיה מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל[18]:
(טז) יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים באלוהים זרים בְּתוֹעֵבֹת לשרוף את בניהם באש לאלהים אחרים, שכל זה מתועב לפניו כמו שנאמר (לעיל יב לא) כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, וכתיב (ירמיה לב לה) אשר לא צויתים (ולא דברתי) ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת[19] יַכְעִיסֻהוּ:
(יז) יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ שאין בהם לא כח ולא אלהות אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם לא הכירו בהם שום תועלת ולא שום כח, ולא עשאום אלהות כי אם ביצר הרע, ולהכעיס, כי אף הם עצמם לא ידעום באלהות, אלא יודעים שאין בהם ממש אלא יצר הרע[20] חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ אפילו העובדי כוכבים לא היו רגילים בהם עובד כוכבים שהיה רואה אותם היה אומר זה צלם של יהודי לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם לא עשו אבותיכם שעירים כלומר שדים הללו ולא יראו מהם לא עמדה שערתם מפניהם כמו שדרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה כך נדרש בספרי ויש לפרש עוד שערום לשון ושעירים ירקדו שם. שעירים. הם שדים[21]:
(יח) צוּר יְלָדְךָ שהקב"ה יצרך ועשה אותך לעם תֶּשִׁי שכחת כלומר שכחת את עברך זה גורם לך- וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ שתשכח את מה שעושה לך הקב"ה עתה כך מי ששכח את מי שגמל עמו מכבר. מגיע לידי מדה שמשכח גם את מי שעושה עמו בשעה זו[22]:
(יט) וַיַּרְא יְקֹוָק וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו כי יהיה בדור החורבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאד להכעיסו, כי היו נצמדות לע"ז ביותר והן שמפתות את האנשים לעבדה, כאשר מפורש בדברי ירמיהו (מד טו)[23]:
(כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם מה יעלה בסופם[24] כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בנוח להם מתהפכים לרעה, ובהצר להם שבים אלי שאושיע אותם[25] בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם אין אמונתם אמונה ואין להשען בם, כי מיד משקרים אותה ואין עומדין בה:
נביא
ישעיהו פרק סד
ה. וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ אך עתה, כשנסתלקו הצדיקים ואין מי שיגן בעדינו, נשארנו מאוסים ודחויים כאדם טמא, וּכְבֶגֶד עִדִּים, כָּל צִדְקֹתֵינוּ וכבגד מלוכלך ונמאס, וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ והרי אנו כעלה הנובל, שהרוח נושאת אותו ממקום למקום, וַעֲוֹנֵנוּ, כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ ומפני עוונותינו, תשא ותטלטל אותנו הרוח, לִגְלוֹת ממקום למקום.
ו. וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ ואין מי שקורא בשם ה', מִתְעוֹרֵר, לְהַחֲזִיק בָּךְ אין מי שמתעורר, להחזיק בדרכי ה', כִּי הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ כאשר הסתרת פניך מאתנו, וַתְּמוּגֵנוּ, בְּיַד עֲוֹנֵנוּ ומפני עוונותינו, היינו נמסים וכלִים ביסורים. (והצדיקים אינם להגן בעדינו)
ז. וְעַתָּה יְקֹוָק אָבִינוּ אָתָּה, אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ אך עם כל זאת אבינו אתה, ואנו כחומר אתה יוצרנו, וכיצד תשחיתנו.
ח. אַל תִּקְצֹף יְקֹוָק עַד מְאֹד אל נא, תכעס עלינו מאוד, וְאַל לָעַד, תִּזְכֹּר עָוֹן ואל תזכור עוונותינו לעולם, הֵן הַבֶּט נָא, עַמְּךָ כֻלָּנוּ הנה הבט נא, שאנו מחזיקים באמונתך, ולא פנינו אל אלוהים אחרים,לכן העבר עונותינו ורחם עלינו.
ט. עָרֵי קָדְשְׁךָ, הָיוּ מִדְבָּר הנה, הבט אל ערי קדשך שנהיו שוממות כמדבר, צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה, יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה.
י. בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ הבית המקודש לנו, ואשר בּוֹ אנו מתפארים, אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ אשר בו היו אבותינו מהללים אותך, הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ היה לאש למאכל, (נשרף), וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ, הָיָה לְחָרְבָּה וכל ערינו שהיינו חומדים - נחרבו.
יא. הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק יְקֹוָק האם על צרות נוראות אלה, תוכל להתאפק ולא תרחם ?! תֶּחֱשֶׁה תשתוק, וּתְעַנֵּנוּ עַד מְאֹד ותוסיף לענותינו זמן כֹּה רב, ביד הגויים ?!
ישעיהו פרק סה
א. נִדְרַשְׁתִּי, לְלוֹא שָׁאָלוּ משיב ה' לישראל: נדרשתי לישראל ע"י נביאַי, אך הם לא בקשו אותי, נִמְצֵאתִי, לְלֹא בִקְשֻׁנִי המצאתי את עצמי ע"י נביאי, אך הם כלל לא בקשו אותי, אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי אמרתי: הנני הנני, שובו אלי, אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי אך הקריאה היתה לעם שלא רצו לקרא בשמי.
ב. פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם פתחתי את יָדַי לקראת בנ"י, שישובו אלי, אֶל עַם סוֹרֵר אך פרישת ידיים זו, היתה אל עם שסר מן הדרך, הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב, אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם שהולכים בדרך לא טובה, ואחר מחשבותיהם הרעות.
ג. הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי, עַל פָּנַי תָּמִיד הם עם שמכעיסים אותי לפָנַי (בירושלים שהיא עיר ה') תמיד, זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת זובחים זבחים בגינות לע"ז, וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים ומקטירים קטורת לע"ז על הלבנים שהיו שורפים.(שורפים הלבנים לחזקם לִבְּנִיָה)
ד. הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים יושבים בין הקברים, שתשרה עליהם רוח טומאה של שֵדִים, וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ ולנים בין פגרי המתים, (שהמתים לא יכולים לצאת ממקומם, וכאילו נתונים במצור) הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר, וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם שאוכלים בשר חזיר, ובכלי הבישול בלוע מְרַק (רוטב) בשר הפיגולים שבישלו.
ה. הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ הם האוכלים כל טמא, אומרים לנשמר ממאכלים אלו, עמוד במקומך, אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ ואל תגש אלי לטמא אותי, כי קדוש אני יותר ממך, אֵלֶּה דברים אלה, עָשָׁן בְּאַפִּי, אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם העלו עשן וחימה באפי, כָּאֵש הבוערת.
כתובים
קהלת פרק ט
טוב שכל דבר לפי מעלתו, ועל המלך להיזהר שלא לשגות בזה
(ה) יש רעה ראיתי תחת השמש יש רעה שראיתי בעולם כשגגה שיצא מלפני השליט וגורם לזה השגיאות שעושה המלך: (ו) נתן הסכל במרומים רבים שפעמים שנותן אדם סכל בגדולה רבה ועשירים בשפל ישבו ועשירים וחשובים יושבים במקום שפל שלא לפי כבודם: (ז) ראיתי עבדים על סוסים וראיתי עבדים שפתאום נעשים אדונים ורוכבים על סוסים ושרים הלכים כעבדים על הארץ:
החכמה מצילה מפגעים, וצריכה הכנה והכשרה
(ח) חפר גומץ בו יפול מי שחופר בור הוא בסכנה ליפול בו ופרץ גדר ישכנו נחש והפורץ גדר הוא בסכנה שיצא מחורי האבנים נחש ויישכנו: (ט) מסיע אבנים יעצב בהם העוקר אבנים הוא בסכנה שהם יזיקוהו ויגרמו לו עצבון בוקע עצים יסכן בם המבקע עצים הוא בסכנה שהם יזיקוהו ויסכנוהו: (י) אם קהה הברזל וכשם שאם נתקהה החוד של הגרזן הבוקע בעץ והוא לא פנים קלקל ולא חדדו את פניו וחילים יגבראז הפתרון להגביר בכח גדול את החידוד ויתרון הכשיר חכמה כך הפתרון להנצל מכל צרה, זה להכשיר ולהכין את החכמה: (יא) אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון וכשם שהנחש ישוך כשאין מי שילחש לו וימנע אותו מזה, ואין יתרון לבעל הלשון אם אינו יודע ללחוש לנחש. כך אין יתרון לאדם אם לא הכשיר וחדד את חכמתו: (יב) דברי פי חכם חן דברים שחכם אומר נותנים לו חן ושפתות כסיל תבלענו ודברי הכסיל גורמים לו מיתה: (יג) תחלת דברי פיהו סכלות ואחרית פיהו הוללות רעה תחילת דברי הכסיל הוא טפשות, ומסיים בשטות. כלומר כל דבריו מתחילה ועד סוף גרועים: (יד) והסכל ירבה דברים – הסכל מדבר הרבה על מה שיעשה, במקום לעשות לא ידע האדם מה שיהיה ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו וזה סכלות, שכן האדם אינו יודע מה יהיה, שמי יגיד לו מה יהיה אח"כ: (טו) עמל הכסילים תיגענו הכסילים גורמים לעצמם עמל המייגע אותם אשר לא ידע ללכת אל עיר כמו אדם שהולך לעיר, ואינו יודע הדרך:
משנת ההלכה
הלכות יום הכיפורים פרק א
א. אלו הם הדברים האסורים ביום הכיפורים מן התורה מלאכה אכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל ותשמיש המטה.
ב. מלאכה: כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום הכיפורים ואף האסור משום מוקצה בשבת אסור משום מוקצה ביום הכיפורים.
ג. אכילה: האוכל ביום הכיפורים ככותבת הגסה, חייב והוא פחות מכביצה מעט[26], ושיעור זה שוה לכל אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן ולפי מדות זמננו שיעורו כ30 סמ"ק נפח[27]
ד. שתיה: השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו דהיינו מלא פיו, ולא מלא לוגמיו ממש, אלא כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו[28] ויראה כמלא לוגמיו חייב[29] ולפעמים המלא לוגמיו ברביעית או יותר מרביעית כגון באדם גדול ביותר. ולהיפך באדם קטן שמלא לוגמיו אצלו הוא הרבה פחות מרוב רביעית ובאדם בינוני הוא יותר מחצי רביעית ובזה[30] משערים בכל אדם לפי מה שהוא, ולפי מידות זמננו שיעורו באדם בינוני נפח של כ- 40 – 45 גרם מים ובאדם קטן 32 גרם.
ה. כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה וכן כל המשקים מצטרפים לכשיעור ואפילו מלח שעל הבשר וציר שעל ירק כיון שבאין להכשיר את המאכל נחשבים כאוכל מצטרפים לשיעור זה, וכן אם שרה פתו ביין או במים מצטרפים אבל אכילה ושתיה אינן מצטרפות ולפיכך אם אכל פחות מככותבת ושתה פחות ממלא לוגמיו אינם מצטרפים[31].
ו. אכל, פחות מכשיעור והפסיק וחזר ואכל פחות מכשיעור ובצירוף שניהם יש שיעור שלם, אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס, מצטרפין, ואם לאו אין מצטרפין. ואפילו אכל שיעור שלם בלי הפסק ונשתהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס כגון שפירר את האוכל לפירורים קטנים ועי"ז שפירר את האוכל לפירורים נשתהה הרבה באכילתו אין מצטרפים.
ז. שתה מעט והפסיק וחזר ושתה, אם יש מתחילת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לכשיעור ואם לאו, אין מצטרפין. וי"א ששיעור צירוף השתיות כדי אכילת פרס, כמו צירוף אכילות.
הלכות יום הכפורים פרק ב
א. כל מה שצריך שיעור בין לענין אכילה ובין לענין שתיה היינו לחיוב כרת או מלקות או חטאת, אבל אסור מן התורה לאכול אפילו כל שהוא.
ב. לפיכך חולה או יולדת שנצרך לאכול ביום הכיפורים מחמת חשש פיקוח נפש אומדים אותם כמה הם צריכים לאכול ואם מספיק להם מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור הלכך מאכילים אותם פחות מ30 סמ"ק נפח, וישהו מסוף האכילה הראשונה עד תחילת האכילה השניה כדי אכילת ארבעה ביצים שהוא לכתחילה תשע דקות[32] כדי שלא יצטרפו האכילות אחת לשניה ואם אי אפשר להמתין תשע דקות ימתין שמונה דקות ואם אי אפשר ישתדל להאריך את זמן ההמתנה עד כמה שיוכל דהיינו שבע דקות שש דקות[33] חמש דקות שלוש עד ארבע דקות ובכל מקרה ישתדל שתהיה ההפסקה לפחות שתי דקות כל אחד לפי מצב בריאותו.
ג. וכן צריך לאמוד אם צריכים לאכול ולשתות או די להם בשתיה לבד.
וכשצריך להשקותם, יבדקו בחולה עצמו כמה היא שימלא אחת מלחייו וישקוהו פחות מאותו שיעור[34], וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים כדין הנ"ל גבי אכילה, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית.
ד. יש לחולה לבדוק מעיו"כ שיעורים אלו דהיינו שיכניס לתוך אחת מלחייו משקין ויפליטם לתוך כלי וקצת פחות משיעור זה ישתה ביוה"כ.
ה. ואין לסמוך באומד הדעת בשיעורים אלו אלא צריך לבדוק במדויק כלומר שיקח כוסית קטנה אם אפשר לפני יוה"כ וישקול אותה ריקה ויוסיף 32 גרם מים בנוסף למשקל הכוסית הריקה ויסמן את גובה המים וכפי נפח זה יוכל למלאות את הכוסית כל אוכל וימעכנו על מנת למעט את האויר שבין חתיכות האוכל ומותר למדדוד אפילו ביוה"כ אך טוב לעשות אם אפשר מבעו"י
ו. בין אכילה לשתיה אינו צריך לשהות כלל שאין אכילה ושתיה מצטרפים
ז. ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו מיד וצריך לאמוד שלא יאכל יותר מכדי צורכו. ונוהגים שנותנים לפניו מאכל ואומרים לו יוה"כ היום ואם אתה חושש שיהיה לך סכנה אם לא תאכל כשיעור בבת אחת אכול בבת אחת ואם לאו תאכל מעט מעט פחות מכשיעור
ח. וצריך לשער בכל אכילה ואכילה האם מספיק לו פחות מכשיעור ולפיכך אפילו אם אכל יותר מכשיעור צריך לשער לאכילה הבאה האם מספיק לו פחות מכשיעור
ט. הזנה מלאכותית מותרת לחולה שאין בו סכנה ביוה"כ וחולה שיש בו סכנה אל יסגף עצמו בהזנה מלאכותית.
[1] ספורנו
[2] רש"י
[3] ספורנו
[4] רש"י
[5] רש"י
[6] רמב"ן
[7] פי' ר' יוסף בכור שור
[8] העמק דבר
[9] פי' ר' יוסף בכור שור
[10] פי' ר' יוסף בכור שור
[11] רשב"ם
[12] רש"י
[13] ת"י
[14] חזקוני
[15] פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ספורנו
[17] ספורנו
[18] רמב"ן
[19] רמב"ן
[20] רבינו בחיי
[21] רש"י
[22] העמק דבר
[23] רמב"ן
[24] רש"י
[25] פי' ר' יוסף בכור שור
[26] לדגול מרבבה הוא ביצה בינונית בלי קליפתה ובבנין ציון החדשות ובחי' הרז"ה חלקו עליו שדוקא עם הקליפה (מ"ב שם ס"ק ב) ועיין בשו"ע סי' תריח סעי' ז שכתב שפחות מכשיעור הוא ב' שלישי ביצה בינונית ובמ"ב שם ס"ק יח כתב "ה"ה יותר מעט רק שלא יהא קרוב לביצה דבזה יש חיובא" ועיין בשמרת שבת כהלכתה פל"ט סעי' יח שכתב שמשקל ביצה בינונית הוא 40 – 45 גרם
[27] עיין שמירת שבת כהלכתה פל"ט סעי' יח ולכאורה אין מרפים את האויר שבמאכל כיון שהכל תלוי ביתובי דעתא והאויר שבמאכל ודאי אינו מועיל לכך ולכך לכאורה יש למעך המאכל כשמשער את שיעורו ויתבאר לקמן ועיין שיעורי תורה להגר"ח נאה עמ' קפז
[28] "ר"ל דלא בעינן שיהא שני הלחיים מלאין משקה אלא די שיהא אחד מלא ובולט אלא שאז יראה ממילא כאלו שניהם מלאין" ובעינן שיהא מלא לוגמיו בריוח (מ"ב ס"ק כה ושעה"צ ס"ק כז)
[29] שגם בזה קים להו לחז"ל שבשיעור זה מתיישבת דעתו של האדם וסר ממנו העינוי (מ"ב ס"ק כג)
[30] ואינו דומה לאכילה שהוא שיעור אחד לכולם כיון שבשתיה קים להו לחז"ל שאין מתיישבת דעתו אלא במלא לוגמיו שלו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו (מ"ב שם ס"ק כד)
[31] דקים להו לחז"ל שאין דעתו מתיישבת בכך (מ"ב ס"ק ה) ועיין נשמת אברהם סי' תריב ס"ק ו ובשמירת שבת כהלכתה פל"ט הע' סב ובתורת היולדת פנ"ב בפרטי הדינים מה נקרא מאכל ומה נקרא משקה ונ"מ לענין אכילה בשיעורים שלא יצטרפו אכילה לשתיה
[32] ועיי"ש במ"ב שכתב "וכן ישער מעיו"כ ויביט בשעון כמה דקות הוא שוהא בשיעור אכילת ד' ביצים וכשיעור הזה ישהא ביוה"כ בין אכילה לאכילה וכן בין שתיה לשתיה"
[33] שכן דעת הערוה"ש שם סעי' יד שהוא ששה לשבע דקות
[34] ובסתם אדם מבוגר הוא נע בין 40 ל 45 גרם מים שמירת שבת כהלכתה שם סעי' כא ע"פ שיעורין דאורייתא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה