מקרא
דברים פרק לג
(א) וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים להודיע שבנבואה בירך אותם וברכתו מתקיימת[1] אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ ביום מותו, כי כן דרך הצדיקים לסדר ברכתם ביום מיתתם[2]:
(ב) וַיֹּאמַר יְקֹוָק מִסִּינַי בָּא משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד, וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד, וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן, ומשם שלח מרגלים, ונתנדה העם ולא היה הדבור עם משה עד שבאו לשעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים והנה אז בבואם בשעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן והשם הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא[3] וְאָתָה וכשבא לתת תורה לישראל מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ הביא עמו מקצת רבבות מלאכי קדש ולא כולם ולא רובם ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו[4] מִימִינוֹ לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו אשדת אֵשׁ מתוך האש נתן לנו התורה[5] דָּת לָמוֹ אמרו בשם הגר"א ז"ל דבתיבות דת למו מבואר תלמוד. משום שדרך התלמוד הוא כמו כח האש אשר ניצוץ מהאבוקה עושה אבוקה גדולה אחרת. וכן ניצוץ מזה האבוקה עושה עוד אבוקה ע"י צירוף דברים המרחיבים כח הניצוץ. כך הוא דרך התלמוד. שמתחלה בבוא הלכה נחקר ע"י עיונה ש"ת נעשה דת. ואח"כ מזו ההלכה שכבר נגמר. חוקים דין שני ע"י חקירות התלמוד. ומהדין השני מוסיפים לקח לבוא עוד לברר הלכה אחרת. נמצא תחלה אש ואח"כ דת. ואמר בלשון למו שהקב"ה מסייע לעמל האדם להוציא דבר לאורה[6]:
(ג) אַף חֹבֵב עַמִּים חיבב אותם מכל העמים שקראם סגולה שנאמר (שמות יט, ה) והייתם לי סגולה[7] כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ כל המקודשים שבישראל והם בני לוי שמסרו את עצמם למיתה בידך וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ הם הולכים ונמשכים אל מקום הארון ששם הדום רגליך יִשָּׂא כל אחד ואחד מִדַּבְּרֹתֶיךָ לישראל ועל שם שהיו מורי התורה וכענין שכתוב בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב[8]:
(ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה הדיבור הזה ישא כל אחד מבני לוי לישראל, ויאמר להם כך העתקנו מפי משה, ירושה בידינו לנו, שאנחנו[9] קְהִלַּת יַעֲקֹב:
(ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן לשון ראיה, על שם שראו בסיני כבוד השכינה עין בעין, ושם התאספו ראשי עם יחד שבטי ישראל לקבל אלהותו ומלכותו[10] מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם בהר סיני יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שהיה השם למלך על ישראל בהתאסף ראשינו זקנינו ושופטינו וכל שבטי ישראל, שכולנו יחד קבלנו מלכותו עלינו לדור ודור, ואנחנו חייבין לשמור תורתו ומלכותו לעולמים וזו המצוה הוא דבור אנכי, והיא קבלת מלכות שמים[11]:
(ו) יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת שלא יכרת שבטו באחד מכל הזמנים וִיהִי מְתָיו מלשון מנין כלומר ויהי פקודיו מִסְפָּר במספר בני ישראל לעולם יתפלל עליו שלא יגרום חטאו והכעס הגדול אשר כעס עליו אביו בחללו יצועיו להכרית שמו מישראל וזה כענין שנאמר שם (שם לה כב) וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, כי הודיע שלא יצא בחטאו מן המספר[12]: ס
(ז) וְזֹאת לִיהוּדָה יחד המדה הזאת ליהודה בעבור כי להם המלחמה, וממנו המלכות לעולם, והיא העזר מצריו[13] ומבקש ומתפלל גם על ארץ יהודה אשר בתוכה נחלת שמעון מפוזרת שלא ימותו במלחמה כי יחדיו היו יוצאים למלחמה[14] וַיֹּאמַר שְׁמַע יְקֹוָק קוֹל יְהוּדָה כשיצעק אליך במלחמה, שנאמר "ויזעק יהושפט וה' עזרו, ויסיתם אלהים ממנו"[15] וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ לשלום, שלא ינצל טרף מידו כשיטרוף באומות וישלול שלל. וכן הוא אומר "כאשר יהגה האריה והכפיר על טרפו, אשר יקרא עליו מלא רועים, מקולם לא יחת, ומהמונם לא יענה" יָדָיו רָב לוֹ שיקח מצריו ויכבוש מהם ארצות רבות יותר מן הראוי לו בנחלתו, ירמוז שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו, הוא שנאמר (יהושע יט ט) מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם, והנה הזכיר שמעון ברמז עם יהודה וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה אתה היה ידיו נלחם בעדו ותהיה ג"כ רב לו ונוקם נקמתו וג"כ עזר מצריו כשילחמו עליו[16]: ס
נביא
פתיחה לתרי עשר
תרי עשר הוא אוסף של שנים עשר ספרי נביאים קצרים (שנים עשר בארמית = תרי עשר) שקובצו לספר אחד החותם את "נביאים אחרונים" ונכתבו על ידי אנשי כנסת הגדולה[17] כמבואר במסכת בבא בתרא (יד:)
הספר עוסק בנבואות שנאמרו מן עוזיה המלך עד שבא אלכסנדר מוקדון, 327 שנים
ספרי תרי עשר הם:
בימי בית ראשון
· יונה- סיפורו של יונה בן אמיתי, על פי המדרש תלמידו של אלישע. היחיד מספרי תרי עשר המובא כסיפור, ולא כנבואה.
בימי בית שני
סדרן של נביאים
בגמ' שם שאלו הרי הושע קדם לירמיה יחזקאל וישעיה דכתיב (הושע א') "תחלת דבר ה' בהושע" וכי עם הושע דבר תחלה והלא ממשה ועד הושע כמה נביאים היו וא"ר יוחנן שהיה תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק בימי אותם המלכים עוזיה יותם אחז יחזקיה ואלו הן הושע וישעיה עמוס ומיכה[18] והם קדמו לישעיהו וכו' ולפי הסדר היה צריך להקדים את הושע בתחילה לפני ירמיה ומתרצת הגמ' שמתוך קטנו של ספר הושע חששו שיאבד והוצרך לערבו עם שאר הנבואות הקטנות שעיקרן חגי זכריה ומלאכי שהם אחרונים והיו סוף נביאים שהן היו בבית שני בשנת שתים לדריוש האחרון
בעז"ה להלן יבוארו בתחילת כל ספר פתיחה קצרה על תקופת הנביא ודברי חז"ל שנאמרו עליו
ספר הושע
גדולתו של הושע
במסכת פסחים (פז.) נאמר "דבר ה' אשר היה אל הושע וגו' בימי עזיהו יותם אחז יחזקיה מלך יהודה בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים וגדול שבכולן הושע שנאמר (הושע א) תחלת דבר ה' בהושע וכי בהושע דבר תחלה והלא ממשה עד הושע כמה נביאים אמר רבי יוחנן תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק ואלו הן הושע ישעיה עמוס ומיכה
הושע בן בארי והושע בן אלה
הושע בן בארי איננו הושע בן אלה ... ותחלת נבואת זה הנביא על מלכות ירבעם בן יואש מלך ישראל ארבעי' שנה לפני גלות שמרון שהיתה בימי הושע בן אלה (אבע"ז ריש הושע)
נישואיו לאשת זנונים והאם הינו משל או באמת היה כן
מדברי חז"ל משמע שכך היה באמת מסופר שם בגמ' - אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע - בניך חטאו, והיה לו להושע לומר בניך הם בני חנוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב גלגל רחמיך עליהן ולא דיו שלא אמר כך אלא אמר הושע לפניו רבונו של עולם כל העולם שלך הוא העבירם באומה אחרת אמר הקדוש ברוך הוא מה אעשה לזקן זה (הושע) אומר לו לך וקח אשה זונה שתלד לך בנים זנונים ספק שלך ספק של אחרים[19] ואחר כך אומר לו שלחה מעל פניך אם הוא יכול לשלוח אף אני אשלח את ישראל שנאמר (הושע א) ויאמר ה' אל הושע לך קח לך אשת זנונים[20] וילדי זנונים וכתיב וילך ויקח את גמר בת דבלים[21] ... ותהר ותלד לו בן ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל (על שם העתיד שיזרעו בגולה) ... ותהר עוד ותלד בת ויאמר לו קרא שמה לא רחמה כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשא אשא להם ותהר ותלד בן ויאמר (ה' אליו) קרא שמו לא עמי כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם. לאחר שנולדו [לו] שני בנים ובת אחת אמר לו הקדוש ברוך הוא להושע לא היה לך ללמוד ממשה רבך שכיון שדברתי עמו פירש מן האשה אף אתה בדול עצמך ממנה אמר לו רבונו של עולם יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה אמר ליה הקדוש ברוך הוא ומה אתה שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים הן כך ישראל שהן בני בני בחוני בני אברהם יצחק ויעקב אחד מארבעה קנינין שקניתי בעולמי ...דכתיב (שמות טו) עם זו קנית ואתה אמרת העבירם באומה אחרת כיון שידע שחטא עמד לבקש רחמים על עצמו אמר לו הקדוש ברוך הוא עד שאתה מבקש רחמים על עצמך בקש רחמים על ישראל שגזרתי עליהם שלש גזירות בעבורך עמד ובקש רחמים ובטל גזירה והתחיל לברכן.... וכעין זה באליהו זוטא פרשה ט
ובמאירי שם מבואר שאנו למדים ממעשה זה של הושע כמה קשין גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש מ"מ כל שיש לו לאדם בנים הימנה הדבר מכוער יותר והוא שאמרו דרך הערה בספור משלי הנבואה שאמר לו הושע להקב"ה רבונו של עולם יש לי בנים הימנה ואיני יכול לגרשה ולא להוציאה
אמנם התרגום יונתן בהושע שם תירגם את כל הענין כמשל ותוכחה לישראלו כתב באבן עזרא אמר אברה' המחבר חלילה חלילה שיצוה השם לקחת אשת זנוני' ולהוליד ילדי זנונים והאומר דיו לעבד להיות כרבו לא נאמר על זה, והנכון בעיני כי זה הנביא היה רואה במראות נבואה בחלום הלילה שהשם אמר לו לך קח לך אשת זנונים והלך ולקח אשה ידועה והרתה וילדה כל זה במראות הנבואה וכן כתב ברד"ק וכל זה היה במראה הנבואה לא שלקח הושע הנביא אשת זנונים, אף על פי שנמצא בדברי רבותינו ז"ל שהענין כמשמעו... ויונתן תרגם הענין על דרך משל ונכון הוא פירושו
ובמלבי"ם כתב "הנה המפ' נתקשה להם הענין איך צוה ה' להנביא לקחת אשת זנונים? וע"כ יאמר הראב"ע שזה היה רק במראה הנבואה, והת"י יפרשו בדרך משל ואין מזה הכרח, כי הושע לא היה כהן וזונה אינה אסורה לישראל, והלא מצאנו שצוה ה' להנביא גם דברים שלא יאותו כפי חקי התורה והיה הוראת שעה, כמו שצוה ליחזקאל לגלח בתער פאת ראשו וזקנו, ואליהו הקריב בשעת איסור הבמות"
יחוסו
אביו של הושע בארי היה נביא ומחמת מיעוט נבואותיו לא היה בהם כדי ספר כמבואר בויקרא רבה (וילנא) (פרשת תזריע פרשה טו סימן ב) "אמר רבי אחא אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל יש שמתנבא ספר אחד ויש שנים אמר רבי סימון שני דברים נתנבא בארי ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיה ואלו הן (ישעיה ח) וכי יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים וחברו ומים תכן במדה"
הושע היה משבט ראובן כמבואר בפסיקתא דרב כהנא פיסקא כד כת' וישב ראובן אל הבור וגומ' (בראשית לז: כט)... ורבנין אמרין אמר לו הקב"ה אתה אתה ביקשת להחזיר את הבן החביב לאביו, חייך שבן בנך מחזיר את ישראל לאביהם שבשמים, ואיזה זה, זה הושע, מה שכתוב דבר י"י אשר היה אל הושע בן בארי (הושע א: א), וכתיב בְּאֵרָה בְנוֹ אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר הוּא נָשִׂיא לָראוּבֵנִי (דברי הימים א' ה: ו). ולמה נקרא שמו בארה, שהוא בארה של תורה. ולמה מת בארה בגולה, בשביל שיחזרו עשרת השבטים בזכותו. ולמה מת משה במדבר, בשביל שיחזור דור המדבר בזכותו. ר' ברכיה א', א' לו הקב"ה אתה פתחתה בתשובה תחילה חייך שבן בנך בא ופותח בתשובה תחילה שובה ישראל (הושע יד: ב).
תחילת נבואתו
נבואתו הראשונה של הושע מבואר במכילתא (בשלח - מסכתא דשירה פרשה ז) היתה הנבואה הכתובה בפרק י גפן בוקק ישראל וגו' "ולמה נכתב כאן לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה"
הושע הנביא קבל מזכריה בשנת 3090 לבריאת העולם, ועמוס נתנבא בלבד בימי עוזיהו וקבל מהושע. וישעיה קבל מעמוס והתנבא גם בימי עוזיה, ואם כן הושע המקבל הי"ב, ועמוס הי"ג, וישעיה הי"ד, ומיכה הט"ו.
התנבא בימי עוזיה מלך יהודה וירבעם בין יואש מלך ישראל שנת 3114 ובימי יותם בן עוזיה מלך יהודה 3167 ובימי אחז מלך יהודה 3183 ובימי חזקיה בן אחז מלך יהודה 3199
מותו וקבורתו של הושע
כתב שלשלת הקבלה י"ט, קבלתי מזקני הדור בסלוניקי שקבלה אצלם שהושע הנביא מת בבבל וצוה לפני מותו שיקברוהו בארץ ישראל ולפי שהדרך היה ארוך ומסוכן צוה שישימוהו תוך הארון תיכף אחר מותו ויקשרו הארון אל הגמל ויניחוהו שילך לו מאליו ובמקום שינוח הגמל שם תהא קבורתו וכן עשו והגמל הלך בלי שום נזק ומוקש עד גליל העליון היא צפת במקום בית חיים של ישראל, ועל פי המכתב שהיה בארון הכירוהו היהודים ויקברוהו שם בכבוד, עכ"ל, ובצפת בבית החיים מערה נקבר הושע ואביו בארי (גלילות ארץ ישראל)
כתובים
קהלת פרק י"א
(א) שלח לחמך על פני המים תן ממזונותיך אפי' לאדם שלא נראה לך שאתה תראה אותו שוב, ושהוא יחזיר לך טובה. וכאדם ששולח מזון על פני המים, שלא יראה אותם שוב כי ברב הימים תמצאנו כי לאחר ימים רבים תמצא את הטובה שתצמח לך מזה: (ב) תן חלק לשבעה וגם לשמונה תן מנכסיך לשבעה ואף לשמונה אנשים. כלומר, להרבה אנשים ואל תמעט כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ כי לא תדע איזה רעה תבוא על הארץ, ותשאיר אותך בלי הנכסים, ואז יכירו לך טובה: (ג) אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו כשם שאם העננים מלאים גשם, א"א שהם לא ישפכו את זה על הארץ. כך ברור שאם תמלא את האנשים טובה הם יגמלו לך באחד מן הימים ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא וכשם שאם יפול עץ בדרום או בצפון במקום שהעץ יפול שם הוא יהיה. כך אם תהנה אנשים ממונך, הטובה הזאת תשמר לך במקום שנתת: (ד) שמר רוח לא יזרע מי שמחכה לרוח בכדי לזרוע, שאז זה טוב לזריעה, כמעט ולא יזרע אף פעם וראה בעבים לא יקצור ומי שכל הזמן כשהוא רוצה לקצור, מסתכל בעננים ואומר נראה שירד גשם, ולא כדאי לצאת לשדה, לעולם לא יקצור: (ה) כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה וכשם שבזה אין הדבר כדאי לנהוג כן, שאין אדם יודע מה דרך הרוח כפי שאינו רואה את הדברים העלומים שנמצאים בבטן מלאה. ויותר טוב לו לזרוע תמיד, ואפשר שיבוא רוח פתאום ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל כך גם בכל שאר הדברים אין האדם יודע את מעשה האלהים, מתי יצמיח לו טובה ממעשיו, וטוב לו תמיד להטיב לכולם: (ו) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך ולערב אל תניח ידך מלזרוע עוד כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה כי אינך יודע איזה יביא לך תועלת, אם זה או זה ואם שניהם כאחד טובים – ושמא שניהם כאחד יהיו טובים לך:
משנת ההלכה
א. כל המצוות כולן צריכות שיהו עשויות בהידור בנוי ובתפארת מן הטעם הזה שלמדו חכמים מן הכתוב זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, וביותר מצוַת סוכה שהיא נעשית בכפיפה אחת עם מצוַת ארבעה מינים, אתרוג לולב הדס וערבה, שהידורם הוא מעיקר מצוָתם כמו שכתוב (ויקרא כג): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר וגו':
ב. לפיכך חיָּב אדם לנהוג כבוד בסוכתו ולא יכניס לתוכה כלים שאינם דרך כבוד ולא יעשה בה מלאכות בזויות, אלא מכניס בה מצעות נאות, ומהדר שלחנו בכלים נאים ומדליק בה נרות יפים, ומקשט דפנותיה בפֵרות נאים ובציצים ופרחים נאים לקיֵּם מה שנאמר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ:
ג. כל דבר שֶׁיִּחד לנוי סוכה, וכל שכן אם יחדם לסוכה עצמה לדפנות ולסכך, כיון שיצאו הכוכבים בערב יום טוב הראשון וקדש היום וישב בסוכה זו שעה אחת, ויש אומרים אף אם לא ישב - הרי הם אסורים בהנאה כל שבעה ועד שיצא יום טוב האחרון שהוא שמיני עצרת (ובחו"ל אסורים בהנאה גם בשמחת תורה), ואסור להורידם ממקומם. ואפילו נפלו מאליהם אסורין בשום הנאה אחרת, ובשבת או ביום טוב - אסורים גם בטלטול בין בעודן תלויין בין שנפלו. אלא אם התנה עליהם לפני החג ואמר: 'אני מתנה שאהא מותר להנות בנוי סוכה כל הנאה שארצה ומתי שארצה'. ונוהגין שבנויי סוכה התלויים על הסכך, אין מתנים עליהם ואין נהנים מהם מכל מקום. ויש אומרים שטוב להתנות, כדי שלא יכשלו בהם אחרים:
ד. ראוי לאדם להשתדל לעשות הסוכה בעצמו ויטרח בה טרחת הגוף
ה. מי שאינו בקי בהלכות סוכה, נכון שיראה את סוכתו לחכם בעוד יום, שאם יצטרך לתקן, יתקן קודם חשכה.
נטילת ארבעת המינים
ו. כל ארבעה המינים האלה, אתרוג לולב הדסים וערבות, מצוה אחת הן ואם חִסר אחד מן המינים הללו לא קִיֵּם המצוה:
ז. אסור לאכול קודם שיברך על הלולב.
ח. אסור להנות הנאת הריח מן ההדסים כל שבעת ימי החג מפני שהוקצה למצוה. ואתרוג מותר להריח בו ואסור לאכלו; שעיקרו של ההדס - ריחו, ועיקרו של האתרוג - טעמו. וטוב להחמיר אף בהרחת האתרוג משום שיש בדבר מחלוקת הפוסקים אם מחויב לברך על הרחתו
סדר הנטילה והברכה
ט. לוקח אתרוג אחד, לולב אחד, שלשה בדי הדס ושני בדי ערבה. האתרוג נִטל לחוד ואילו הלולב, ההדסים והערבות נאגדים יחד. וכיצד אוגדים? שדרת הלולב כלפי פניו של הנוטל,
ההדסים מימין הלולב, והערבות משמאלו, ראשיהם נמוכים קצת מן ההדסים, ואוגדם יחד בקשר של קיימא שעושה מעלי הלולב או מִדָּבָר אחר. ושוב עושה שלשה קשרים אחרים בשדרת הלולב למעלה ממקום אגודתו עם שאר המינים, כדי שלא יפרצו עליו בשעת הנענועים הלולב, מפני שאגודים בו עוד שני מינים - נוטלו ביד ימינו, והאתרוג מפני שהוא לבדו, נוטלו ביד שמאלו, ועוד שהוא כנגד הלב שבשמאל הגוף. פטמתו של האתרוג למטה, ועוקצו, זה שהוא מחובר בו לאילן, למעלה. מברך 'על נטילת לולב'. ('נטילה' בלשון חכמים משמע הרמה, נשיאה ואף נענוע, כמו וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם, ולפיכך לא תקנו לברך 'על לקיחת' כלשון הכתוב) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם, שלשון זה גם במשמע קניה, לקיחת מקח). גמר לברך על נטילת לולב, הופך אתרוגו כדי שתהא פטמתו למעלה ועוקצו למטה, מחבר שתי ידיו יחד ומנענע בהם לארבע רוחות השמים ולמעלה ולמטה ויצא ידי חובת מצוה זו:
י. נטילת לולב וברכתו - מעומד,
יא. ולמה נוטל תחילה את האתרוג שלא כדרך גדילתו והופכו אחר כך? לפי שכל המצוות צריך לברך עליהן קודם עשיָּתן, ואם יטול בידו כל ארבעת המינים כדרך שהם גדלים על האילן נמצא שכבר קיֵּם המצוה ומברך אחר עשיָּתה; לכך נוטל לכתחילה בידו את האתרוג שלא כדרך גדילתו ונמצאת המצוה עדיִן לא עשויה בידו, ולאחר שברך, הופך את האתרוג לדרך גדילתו ונמצא מברך קודם עשיַּת המצוה.
יב. ולא האתרוג בלבד, אלא גם כל שאר המינים אם יטלם שלא כדרך גדילתם, עוקצם למעלה ועליהם למטה, או יטלם דרך שכיבה כמו שהם מונחים על השלחן, לא יצא ידי חובתו.
יג. והספרדים נוהגים מן הטעם הזה שלא ליטול את האתרוג ביד עד לאחר ברכה. מניחו על הכסא או על השלחן, מברך, ואחר כך נוטל את האתרוג ביד שמאל ומחברו עם הלולב ומנענעם יחד. ויש נוהגים ליטלם מלכתחילה כדרך גדילתם ומכַוְנים שלא לצאת ידי חובת המצוה, מברכים על המצוה ומנענעים.
יד. יש מחמירים שבשעה שנוטלים הלולב בידם לא תהא שום חציצה בין היד לבין המינים, ומסירים תחילה את הטבעות שבאצבעותיהם.
טו. מצוַת לולב נוהגת רק ביום ולא בלילה:
טז. וגזרו החכמים שלא יהו נוטלים את הלולב ומיניו בשבת, אפילו חל יום ראשון של חג להיות בשבת, מפני החשש שמא יבואו על ידו לאיסור מלאכה, להעבירו ד' אמות ברשות הרבים, וכמו שנאמר למעלה בענין הגזרה שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בשבת.
נענועים
יז. אף על פי שעיקר מצוַת לולב היא הנטילה, וכיון שנטל ארבעת המינים לידו והגביהם ממקום הנחתם כבר יצא ידי חובתו - המצוה כהלכתה שיהא מנענע בלולב לשש קצוות העולם, כלפי ארבע רוחות השמים, כלפי מעלה, וכלפי מטה. ושלש פעמים הוא מוליך ומנענע ומביא בכל צד. ובשעה שמוליך ומוביא יש לנענע ולכסכס את עלי הלב צוך כדי הולכתו והבאתו.
יח. וענין נענועים אלה אמרו בגמרא: 'מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו'. כלומר, כל ענין וענין שארבעה מינים רומזים עליהם, הכל רומז על הקדוש ברוך הוא שברא את הכל ואין עוד מלבדו. ומצוה זו אין אנו עושים אלא לשמו בלבד:
יט. ועוד אמרו שם: 'מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים'. לפי שבחג נִדון העולם על המים והגשמים לכל השנה. וד' מינים הללו באים לרצות על המים והברכה היוצאת מן המים.
כ. בשעה שמברכין על הלולב מנענעים. ואולם עיקרם של הנענועים בשעת אמירת ההלל. בהוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ שאומרים בתחילת הפרק ושאומרים בסוף ההלל לפני 'יהללוך', ובשעה שאומר אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא:
כא. ומחלק את הנענועים בין תבות הפסוקים, שעל כל תבה מנענע לצד אחד או לשני צדדים, חוץ מבשעה שהוא מזכיר את ה' שאינו מנענע, מפני שהנענועים מפריעים את הכוָּנה, והזכרת שם ה' צריכה כוָּנה יתרה, ולפי שאין זה דרך כבוד להתנענע בשעה שמזכיר את שם ה' אלא עומד זקוף מפני מוראו כמו שנאמר (תהלים קמו): ה' זֹקֵף כְּפוּפִים, ואומר (זכריה ב): הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה':
כב. ובסדר הנענועים יש שני מנהגים מקובלים ברוב תפוצות ישראל: מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה, מטה עמנהג האשכנזים. או: דרום, צפון, מזרח, מעלה, מטה, מערב כמנהג הספרדים והחסידים:
כג. רמז לנענועים מן הנביאים - כמו שנאמר בדוד (שמואל - ב ו): וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וגו' וּבִמְנַעַנְעִים וגו' ואמרו במדרש: 'זה לולב שאדם מנענע בו'.
[1] רמב"ן
[2] רבינו בחיי
[3] רמב"ן
[4] רש"י
[5] ת"א ת"י
[6] העמק דבר
[7] רבינו בחיי
[8] רבינו בחיי
[9] רבינו בחיי
[10] רבינו בחיי
[11] רמב"ן
[12] רש"י רמב"ן
[13] רמב"ן
[14] ספורנו
[15] ת"א פי' ר' יוסף בכור שור
[16] ספורנו
[18] בארבעה נביאים הללו כתיב כן חוץ ממיכה שלא היה בימי עוזיהו אבל היה בימי יותם אחז יחזקיה (רש"י שם) ועיין במהרש"א חידושי אגדות שם ד' נביאים כו' שהקשה על רש"י "שמיכה לא מצינו שנתנבא אלא בימי יותם ויש ליישב ודו"ק" ויעוין בתוס' פסחים פז. שכתבו "אע"ג דבמיכה לא כתיב ביה עוזיהו אלא בימי יותם אחז יחזקיהו מ"מ כיון דכתיב קרא סתם י"ל שבתחלת מלכות יותם נתנבא ואז היה עדיין עוזיהו חי אלא שנתנגע ומלך יותם בנו תחתיו בימיו"
[19] ואע"פ שרוב בעילות הולכות אחר הבעל הכא שהיה זקן שאני ומשום הכי מיושב מה שאמר מה אעשה לזקן זה כו' ודו"ק (מהרש"ל שם)
[20] כתב בסדר הדורות "אשת זנונים דהושע גומר בת דבלים היא אשת ירבעם ועליה התנבא עמוס אשתך בעיר תזנה והיא לא הרשיעה את בעלה כמו איזבל, וכנראה מקראי שהלכה לדרוש מאחיה השילוני מחולת בנה והקב"ה דקאמר הכי להנביא להורות על אשת זנונים מעיקרא אשת ירבעם ועתה היא תקנה, והיא ניצוץ תמר ורחב ובתמר כתיב והיא הרה לזנונים ואמרו חז"ל גומר בת דבלים שהכל גומרין ודשין בה כי יפה היא מאד כן היה בתמר שהיו דשין ער ואונן מבפנים וזורין מבחוץ גם רחב זונה היתה לכן נקראת אשת זנונים מב' זנונים (גלגולי נשמות)":
[21] אמר רב שנקראה כך "שהכל גומרים בה (תאוותם וביאתם) בת דבלים דבה רעה בת דבה רעה ושמואל אמר שמתוקה בפי הכל כדבלה ורבי יוחנן אמר שהכל דשין בה כדבלה דבר אחר גמר אמר רבי יהודה שבקשו לגמר ממונן של ישראל בימיה רבי יוחנן אמר בזזו וגמרו"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה